מה הדין בבקשה לחשיפת מקור משטרתי ? בית המשפט ציין במת (ב"ש) 29679-10-10 כי תוכנן של הידיעות תומך אמנם בטענת ההגנה של המבקש. עם זאת, מסקנתי הסופית היא כי לאור המידע שנמסר להגנה בעקבות הדיון לפניי, חשיפת מקורות המידע לא תסייע להגנה - בשלב זה - באופן המצדיק את חשיפתם או את העדתם. סעיף 45 לפקודת הראיות מורה כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה, אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם כן מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". נוסחת האיזון שקבע המחוקק באשר לגילוי ראיה חסויה "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" התפרשה בפסיקה באופן המבכר את זכותו של הנאשם להליך הוגן על פני האינטרס הציבורי (ראו למשל: בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל, , בסימן ו [ניתן ביום 7/6/09]; ע"פ 4765/98 אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 832; וכן הפסיקה הנוספת הנזכרת להלן). במצב דברים זה עומדת ברירה לפני רשויות התביעה, האם להמשיך את ההליך המשפטי למרות הסרת החיסיון ועל אף הפגיעה בעניין הציבורי שבגינו הוטל החיסיון; או לחזור בה מן האישום ולהביא לזיכויו של הנאשם תוך שמירה על האינטרס הציבורי שבאי-חשיפת המידע. האינטרסים הציבוריים שמוגנים בענייננו הם: שמירה על חייו ועל ביטחונו של המקור, שמירת חיסיון על מקורות המידע המשטרתי והבטחת המשכיות השימוש במודיעים. אינטרסים אלו הוכרו בפסיקה כאינטרסים חשובים במיוחד (ראו למשל ע"פ 1335/91 אבו פאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 120). אל מול אינטרסים אלו עומדת זכות הנאשם למשפט הוגן, שהוכרה כאמור כזכות עדיפה. ככלל, יש להכריע בחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי קביל לנכונותה של הנחה זו, ואין היא מופרכת. הדבר נכון במיוחד אם העדות החסויה היא הראיה היחידה האפשרית באותו עניין מלבד עדותו של הנאשם (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 444). פקודת הראיותמשטרהראיות