קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טוטאל לוס - תביעה נגד ביטוח ישיר: רקע התובע הינו בעלים של רכב מסוג יונדאי אקסנט, אשר בוטח אצל הנתבעת. ביום 24.11.08 עת נהג ברכב בנו של התובע (להלן: "דימה") ארעה תאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה הושבת הרכב. זאת, לאחר ששמאי קבע כי מדובר בנזק "אובדן כללי". התובע פנה אל הנתבעת לפצותו בהתאם לשווי אובדן הרכב, אך תביעתו נדחתה. זאת, בטענה כי דימה היה באותה עת ה"נהג העיקרי" ברכב, ולא התובע, בניגוד להצהרה שניתנה לחברת הביטוח. לפיכך, הנתבעת דחתה את תביעתו של התובע מכוח סעיפים 17-18 לחוק חוזה ביטוח, מכאן התביעה. טענת התובע היא כי הרכב היה מכוסה בפוליסת ביטוח לפיה רשאי לנהוג ברכב כל נהג הנוהג ברשות התובע, והנהג נהג ברשות. לשיטתה, הנתבעת לא הגדירה ולא הבהירה, ובוודאי שלא באופן מספק, את המושג "נהג עיקרי". "שתילת" המושג "נהג עיקרי" בפוליסה על ידי הנתבעת נועדה לצמצם את הכיסוי הביטוחי ובכך ישנו חוסר תום לב מצד הנתבעת. מכיוון שהמושג "נהג עיקרי" נעדר הגדרה פורמאלית בפוליסה, יש לפרש את המושג בהרחבה, כנגד דעת המנסח. טענת הנתבעת היא כי המושג "נהג עיקרי" ברור דיו, ומכל מקום מקרה זה אינו גבולי. לנתבעת טענה עובדתית בדבר חוסר תום הלב של התובע ודימה. לטענתה בעת רכישת הפוליסה נמסר לנתבעת כי המבוטח (התובע) יהיה "הנהג העיקרי" ברכב המבוטח, אך בשיחה מאוחרת יותר הבהיר דימה הוא נוהג ברכב בדרך כלל. נציגת הנתבעת הבהירה לדימה כי יש להתאים לכך את הפוליסה, אך מששמע דימה כי הדבר כרוך בהתייקרות הפוליסה, חזר בו והודיע כי אינו "הנהג העיקרי". בעת אירוע התאונה דימה הוא זה שנהג ברכב. לטענת הנתבעת, מחקירה שנערכה בעקבות התאונה התברר כי דימה אכן היה הנהג העיקרי ברכב, בכך הופרה חובת הגילוי של המבוטח. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, הנהג, דימה, ובנו השני של התובע, אנטולי, אשר אף הוא השתמש ברכב. מטעם הנתבעת העידו הגב' נחמדי, מי ששימשה כנציגה בקשרי לקוחות אצל הנתבעת (כיום כבר לא עובדת אצל הנתבעת), מר גבאי, חוקר מטעם הנתבעת אשר הקליט את השיחות עם המעורבים בתביעה, הגב' כהן, חתמת בשירות הנתבעת והגב' סוברה, מסלקת התביעה. דיון עובדתי אין מחלוקת כי התובע קיבל לידיו מסמך (אשר צורף לתצהירי הנתבעת) שכותרתו "אישור פרטים לביטוח רכב". במסמך נרשם במפורש כי "הנהג העיקרי" הוא התובע. התובע חתם על המסמך בכתב ידו, אישר הפרטים המצויים בו ואישר כי הוא מודע למשמעות חתימתו על האמור במסמך. עובדה זו אף אושרה על ידי התובע בחקירתו (עמ' 2 שורות 11-23). לפיכך, יש להכריע בשאלה אם התובע אכן היה "הנהג העיקרי", כפי שהצהיר. התקשורת של דימה עם הנתבעת אין מחלוקת כי מי שהיה בקשר בפועל עם התובעת היו בני התובע ולא התובע בעצמו. זאת, בשל שליטתם הטובה יותר בשפה העברית (סעיף 5 לתצהיר התובע). כמו כן, אין מחלוקת כי אחרי שכבר נרכשה הפוליסה על שם התובע, בו הוא נרשם כ"נהג עיקרי", התקיימה שיחה נוספת בין דימה לבין הנתבעת ובשיחה זו עלה נושא זהות "הנהג העיקרי" (סעיף 23 - 26 לתצהירו של דימה, עדותה של רות נחמדי מעמוד 21 והלאה). אותה שיחה הוקלטה על ידי הנתבעת אך ההקלטה לא נמצאה. אין ספק כי העדרה של ההקלטה יכולה הייתה להטות נגדה את הממצא לגבי תוכן השיחה, אילו התעורר ספק של ממש ביחס לתוכן. אולם, מתברר שאין מחלוקת תהומית בין הצדדים לגבי תוכנה של אותה שיחה, להיפך הגרסאות דומות עד מאוד ובשוני הקטן שיש ניתן להכריע. דימה טוען בתצהירו, כי בשיחה זו "כשנציגת הנתבעת הבינה, כי אני בנו של מי שעל שמו רשום הרכב אמרה לי שאם אני עושה שימוש רב ברכב יש לציין אותי כנהג עיקרי מה שייקר את הפרמיה" (סעיף 23). אולם, לדבריו, כאשר הביע חוסר רצון לייקר את הפרמיה אמרה זו "אם כך אז אביך הוא הנהג העיקרי". דימה טען בתצהיר שהוא הבין כי הנציגה היא זו שאינה רוצה לייקר לו את הפרמיה ולכן אמרה "אז אביך הוא נהג עיקרי". יחד עם זאת, דימה המשיך ואמר בתצהירו כי לאחר שיחה זו, אשר ממנה למד את עצם קיומו של המושג "נהג עיקרי" שינה מהרגלי הנסיעה שלו. כך, אם קודם נהג לעשות שימוש רב ברכב, כנהג בנסיעות משפחתיות ולצורך נסיעות אל חברתו באשקלון, הרי שלאחר מכן צמצם זאת. אביו נהג בנסיעות המשפחתיות, ולחברתו החל לנסוע, בדרך כלל, באוטובוס. לדבריו, הן לפני השיחה והן לאחריה, נסע ברכב למכללה רק 3 פעמים בשבוע (סעיף 26). יש לציין כי בחקירה הנגדית (החל מעמ' 10) הדברים השתמעו מעט אחרת. לאחר שנציגת הנתבע אמרה לו שנוכח התיאור שלו צריך לשנות את הפוליסה, דימה שאל אותה במה זה כרוך והתברר כי עלות הביטוח תהיה פי שתיים. לדבריו בחקירה הנגדית, הוא אמר לה כי בכוונתו להפחית בנסיעות ולהשתמש בתחבורה ציבורית. אז הנציגה אמרה שאביו עדיין יוגדר כנהג עיקרי. שיחה זו, בתוכן דומה מאוד, למעשה מאושרת על ידי הנציגה עצמה, גב' רות נחמדי (שכבר לא עובדת אצל הנתבעת), שהייתה עדת הגנה. היא מתארת את השיחה בשלבים מאוד דומים (החל מעמ' 22). אלא שלשיטתה, לאחר שהוברר כי מדובר בהרבה כסף, "הוא אמר לי אפילו להתעלם ממה שהוא אמר. אמרתי לו שהשיחה מוקלטת ואי אפשר להתעלם. אז הוא אמר לי בשביל השיחה המוקלטת: 'טוב אז מעכשיו אנו נוסע באוטובוס'. הייתי חייבת להודיע בפניו כי בשבילנו בחברה אין לו ביטוח והוא לא מבוטח, והודעתי לו על כך" (שם). למעשה, אין מחלוקת כי דימה הבין והפנים כי הרגלי הנהיגה שלו באותה עת עשו אותו "נהג עיקרי". הוא הבין שכדי שהפוליסה תהיה בתוקף, עבור נהיגה שלו, על השימוש ברכב להשתנות ממה שהיה קודם, כך שאביו, התובע, יהיה באמת הנהג העיקרי, ולא הוא. ההבדל העיקרי בין גב' נחמדי לבין דימה, הוא שדימה טוען שגב' נחמדי לא התכוונה כלל שישלם תגמול גבוה יותר ורק אמרה דברים בשביל הפרוטוקול, בעוד הוא אמר ברצינות שהוא מתכוון מעתה לנסוע בעיקר באוטובוסים. גב' נחמדי לעומתו טוענת כי היא הייתה רצינית מאוד באומרה שצריך להעלות את גובה הפרמיה, והיא התרשמה בשיחה כי אין כוונה רצינית של דימה לנסוע מעתה באוטובוסים, והאמירה נאמרה מן הפה ולחוץ בשל ההקלטה, ללא כוונה כנה לשנות את הרגלי הנהיגה. כבר מקריאה של הדברים נראה קושי של ממש לקבל פרשנותו של דימה לשיחה. זאת, משום שלקבל את גרסתו יש להניח כי גב' נחמדי החליטה, או קיבלה הוראה, לפעול בזדון לגרום לכך שפוליסות ביטוח לא יהיו בתוקף, על ידי פיתוי המבוטחים, בקריצת עין, "להטעות" את חברת הביטוח, כדי שהחברה תוכל לטעון להטעיה אחר כך, עם קרות מקרה הביטוח. תזה מרחיקת לכת זו לא הוצגה לעדה, אשר הסבירה בבירור בחקירה נגדית כיצד היא נהגה לפעול מול לקוחות, כאשר נשאלה בעניין זה בחקירה ממצה עד מאוד. עוד קושי בקבלת הפירוש של דימה לשיחה הוא, שלפי זה, דימה הבין שבעצם אומרים לו שאביו הוא נהג עיקרי "בשביל הפרוטוקול" אבל מנסים למכור לו פוליסה זולה לשימוש שלו עצמו ברכב. אם כן, למה שינה את אורחותיו? הרי, לפי זה, הוא הבין כי הרישום הוא פורמאלי בלבד! אין זאת, אלא שדימה הבין היטב כי מדובר בקריטריון חשוב, שעליו יש להקפיד ואם לא כן אין הוא מבוטח. עלי לציין כי בחקירה הנגדית הטילה ב"כ התובע ספק במהימנות הטענה של גב' נחמדי כי היא זוכרת את השיחה מבין מאות או אלפי השיחות שניהלה באותה תקופה. לא התרשמתי כך מגב' נחמדי, להיפך. זו הסבירה היטב מדוע היטב מדוע היא זוכרת את השיחה, בהיותה שיחה חריגה "כי הוא עשה ממני צחוק" (עמ' 25). הסברה הוא טבעי והגיוני ולא התרשמתי כי אינה דוברת אמת. זאת, במיוחד בשים לב לכך שדימה עצמו מאשר רוב מוחלט של תוכן השיחה כפי שהעדה דיווחה. חשיבותה של שיחה זו אינה רק בשאלה אם דימה הביע, במשתמע, כוונה להמשיך להיות נהג עיקרי ברכב או לא, אף כי שאלה זו יכולה לסייע בהכרעה. חשיבותה של השיחה היא שלמעשה מתברר כי מאותה שיחה והלאה דימה הכיר בכך שנהיגתו, עד אותה עת, עושה אותו "נהג עיקרי" ולפיכך עליו לשנות הרגליו, או לשנות את הפוליסה, אחרת הפוליסה לא תחול על נהיגתו שלו. השינוי בזהות "הנהג העיקרי" לאחר שיחת הטלפון עתה, משראינו שאין מחלוקת עובדתית (להבדיל ממחלוקת משפטית), כי דימה ראה עצמו כנהג העיקרי ברכב עד אותה שיחת טלפון עם גב' נחמדי. למעשה, טוען כאן דימה טענת "הודאה והדחה". טענתו היא למעשה, כי לו היה השימוש ברכב ממשיך בטבעיות, ללא זיקה לשאלת הביטוח, היה הוא ממשיך להיות הנהג העיקרי. אולם, לדבריו, שינו הוא ומשפחתו מהרגליהם על מנת שהפוליסה תחול. לפיכך, נטל השכנוע עובר למעשה אל התובע ואל דימה, להראות כי משלמדו על תנאי זה בביטוח, אכן שינו את הרגליהם, ואכן, בתקופה הרלוונטית לתאונה, התובע היה הנהג העיקרי ולא דימה. לאחר עיון בראיות אין מנוס מקביעה כי התובע לא עמד בנטל להראות שדימה שינה מהרגליו או שהוא עצמו חזר להיות נהג עיקרי. הקושי הראשון בקבלת הגרסה כי היה שינוי בהרגלים, וכי התובע חזר להיות "נהג עיקרי" במקום דימה, הוא שדימה עצמו טוען כי לא שוחח כלל עם אביו התובע לאחר השיחה עם הנתבעת (עמוד 11, ש. 14, וכן עמ' 14 שורה 1). הוא גם לא דיבר על עניין זה עם אחיו הנוהג ברכב לפעמים (שם שורה 16). אם כן, לשיטתו של דימה, כל שינוי ההתנהגות היה בעצם בין דימה לבין עצמו. משמעות הטענה שכל השינוי היה בינו לבין עצמו כפולה. האחת, שהתובע, שלא היה הנהג העיקרי, חזר להיות הנהג העיקרי בלי ידיעתו, דבר שהוא אפשרי, אך קשה להוכחה וכאמור, הוא לא עומד בכך. אך מעבר לכך הדבר תמוה לעצמו. הרי נטען כי התובע הוא בעל הפוליסה, הוא המשלם את הביטוח, הוא מחזיק את מפתחות הרכב בדרך כלל, ומעניק הרשות לנסוע. אם אכן הייתה החלטה כזו של דימה, באמת ובתום לב, כלום ייתכן שלא שיתף את התובע בהחלטה כה בסיסית לגבי השימוש ברכב והחיסכון בעלויות? הרי התובע טען כי עקב אחר כל השיקולים בעת רכישת הפוליסה ומילוי הטופס (עמ' 2-3) מתוך שליטה על הרכב שלו! גרסה זו תמוהה ובלתי מסתברת על פניה. לדברי דימה בהמשך החקירה הנגדית, הוא לא שינה את נסיעותיו ללימודים (עמ' 11 שורה 21). אולם, לשיטתו, בנסיעות המשפחתיות ביקש מאביו לנהוג במקומו והנסיעות הארוכות לבית חברתו, צומצמו כדיי מחצית או פחות, ויתר הפעמים נסע המשיב באוטובוס (שם, בסוף העמוד וכן בעמ' 13 שורה 6). התובע עצמו בתצהירו מציין (סעיף 8 והלאה), שהרכב היה בבעלותו "ואני הייתי היחיד המחליט לגביו הן באשר לביצוע טיפולים, רכישת ביטוח מי ינהג, לאן ומתי" עוד טען התובע כי עשה שימוש ברכב לכל צרכיו ולצרכי הבית, לרבות ביקורי קרובים, אך למעט נסיעה לעבודה, לשם נסע בהסעה. כן מסר בתצהיר כי הרשה לבניו לנסוע למכללה ברכב, אלא אם היה זקוק לרכב מסיבה מיוחדת. לעניין נהיגה בטיולים משפחתיים, העיד התובע על עצמו כי הוא היה נוהג לנהוג ברכב. הקושי עם טענה זו היא כי אין התייחסות בתצהירו של התובע לחלוקה לתקופות, בין לפני שנודע לדימה כי אינו יכול להיות נהג עיקרי, שאז דימה נהג לנהוג, לבין לאחר מכן שאז מנע עצמו דימה מנהיגה. נמצא שלדבר ערך מחזק נמוך מאוד, נוכח סתירה מסויימת עם דימה. אני מסכים עם ב"כ הנתבעת כי מעדותו של התובע עצמו (עמ' 4-6) משתמע כי השימושים של דימה במכונית או באוטובוס מושפעים משיקולים כלכליים אחרים, כגון עלות הדלק לעומת האוטובוס, ואף טען כי "יש הסכם במשפחה שאם הוא נוסע הוא משלם דלק". לעומת זאת, דימה עצמו אמר כי שינה מהרגליו בשל שיקולי עלות הביטוח וללא קשר לדלק. זאת, מעבר לעובדה כי דימה שלל מפורשות את טענת אביו כי היה "הסכם" לגבי הדלק וטען כי מעולם לא שוחחו על כך (עמוד 13- 14 לפרוטוקול). אמנם, תיאורטית ייתכן שהתובע לא יודע על השינוי (שהרי דימה טוען שלא אמר לו), ובכל זאת, קשה להלום שאין ידע בסיסי של האב לגבי שיקולי בניו בעת השימוש ברכב. יתרה מזו, נוכח הסתירה החזיתית הנוספת בדבריהם, לגבי קיום שיחה אודות הדלק, הרי שקשה עוד יותר לקבל את גרסתם בכל עניין. נוכח כל האמור, לא השתכנעתי כי דימה אכן שינה את הרגלי הנהיגה שלו עקב שיחת הטלפון עם נציגת הנתבעת. אין זה מסתבר שדימה לא ישתף אביו בהחלטה כזו ואין זה מסתבר שהאב לא הבחין בשינוי משמעותי בהרגלי השימוש של דימה. זאת, אלא אם כן לא היה שינוי כזה או שהתובע לא היה בפועל המחזיק ברכב וממילא לא "הנהג העיקרי". כך או כך, הדבר מחייב לכאורה את דחיית התביעה. מהו היקף השימוש של דימה? נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שמדובר בפועל בממצאי מהימנות, לא ניתן לסמוך על עדות התובע ודימה לגבי היקף השימוש של כל אחד מהם ברכב. יחד עם זאת, בחומר הראיות יש אינדיקציה כי "הנהג העיקרי" היה דימה. ראשית, כאמור, דימה למעשה מודה כי הוא עצמו הודה בפני נציגת הנתבעת בטלפון כי הוא היה הנהג העיקרי. הוא גם אמר זאת בבית המשפט ולחוקר. טענתו כי שינה את הרגליו לאחר מועד זה - נדחתה. בעצם די בכך. אולם יש ראיות נוספות המצטברות לחזק המסקנה כי דימה היה "נהג עיקרי" ברכב זה. אין מחלוקת כי בנו האחר של התובע, אנטולי, אמר לחוקר מטעם הנתבעת כי דימה היה נהג עיקרי (משתמע מתצהירו של אנטולי, עדותו של אנטולי בעמ' 18, סעיף 3 לדו"ח החוקר דודו גבאי). יחד עם זאת, נטען כי שיחת החוקר עם אנטולי הייתה אגרסיבית מאוד, וגרמה לאנטולי לומר מה שהחוקר רצה לשמוע, כדי לסיים את השיחה. לאחר התרשמות מהחוקר באולם בית המשפט, והדרך האגרסיבית בה השיב לשאלות בחקירה הנגדית, אני בהחלט מאמין לכך (ראו שאלות בית המשפט לחוקר בעמוד 40). בשים לב לכך שהשיחה הזו הוקלטה, אך ההקלטה לא הוצגה בבית המשפט בשל בעיה טכנית באחזורה, בודאי שהמשקל של אמירה כזו הוא נמוך יחסית. אין ספק שאמירה זו לעצמה, בנסיבות כאלה, אינה בת ערך ראייתי עצמאי, יחד עם זאת, ניתן לראות בה חיזוק מסוים ליתר האינדיקציות. למרות זאת, לטעמי, יש חיזוק נוסף מעצם תיאור ההרגלים של המשפחה. אין מחלוקת כי על בסיס יום יומי התובע עצמו לא השתמש ברכב כדי להגיע לעבודה. היה שימוש לא מועט של דימה להגיע למכללת ספיר מהבית בשדרות. אכן, מדובר במרחק נסיעה קצר. אולם, אף אם הנסיעה קצרה, הרי השהייה במכללה מן הסתם ארוכה, וכוללת מספר שעות, אם לא יום לימודים מלא. מדובר בהחזקה פיזית של הרכב בחניה הרחק מבני הבית האחרים, לזמן רב. אף אם נהיגה אין כאן, שלילת הנהיגה מיתר בני הבית, בשעות הרלוונטיות, יש כאן. דימה סיפר עוד בחקירתו כי היה נוסע לבקר את חברתו באשקלון 3- 4 פעמים בשבוע, וישן שם כאשר הרכב עמו (עמוד 13 לעדותו). אמנם, הוא טען כי לאחר השיחה הטלפונית שינה את הרגליו והחל לנסוע מרבית הפעמים באוטובוס, אך טענה זו נדחתה, כאמור. משתמע, אם כן, שהיה נוסע ללימודים 2 או 3 פעמים בשבוע ומחזיק הרכב אצלו בזמן הלימודים. כמו כן, היה נוסע 3-4 פעמים בשבוע לאשקלון בבחינת "בערב היא באה ובבוקר היא שבה". זאת, כאשר הרכב אצלו. במצטבר מדובר ב- 5 עד 7 נסיעות בשבוע בהם הרכב היה מוחזק אצל דימה למשך מספר שעות בכל פעם. התובע טען כי היה משתמש ברכב לסידורים ולנסיעות בסופי שבוע. אולם, מתברר שלגבי הנסיעות בסופי שבוע, דימה מודה, בניגוד לגרסת התובע, כי הוא היה נוהג בחלק משמעותי מהפעמים, לפני שיחת הטלפון (והרי גרסתו כי הפחית נדחתה). משמע, אף אם התובע היה ""נהג עיקרי" של סופי שבוע, הרי דימה נהג מספיק פעמים כדי שנהיגות אלה גם כן יצטברו לחישוב השעות השבועיות שלו. התובע לא הראה כל ראיה אובייקטיבית כי דימה אכן עשה שימשו באוטובוס. כגון, עדות של נהג קבוע, או חבר קבוע לנסיעה, כרטיס אוטובוס או כרטיס "חופשי" מאותה תקופה. לסיכום עניין זה, האינדיקציות לראיית דימה כנהג עיקרי הן: הודאתו של דימה כי כך היה עד שיחת הטלפון ודחיית גרסתו כי הרגליו השתנו אחר כך (כאמור - אינדיקציה זו לבדה מספקת!); אמרת אנטולי לחוקר; העובדה כי כמחצית הלילות וכשליש מהימים היה הרכב אצל דימה לנסיעות קבועות; אף בנסיעות המשפחתיות המשותפות נהג דימה בחלק משמעותי מהפעמים; העובדה כי התובע, הבעלים הרשום, היה נובע לעבודתו בהסעה, ולא הצביע על נהיגה קבועה משלו (למעט בסופי שבוע - טענה שערכה מוגבל כאמור); אין לשכוח גם את העובדה כי התאונה עצמה הייתה בעת נהיגתו של דימה ללימודים. אירוע אחרון זה מהווה אינדיקציה אובייקטיבית יחידה. סוגיית "הנהג העיקרי" - מבחינה פרשנית ב"כ התובע חקרה ארוכות ארוכות את עדי הנתבעת באשר למינוח "נהג עיקרי". לטענתה, חסרה אחידות בהגדרת המינוח, כאשר כל אחד מן העדים העניק לו פרשנות משלו. לא מצאתי ערך של ממש לחקירות נגדיות אלה. שכן, מדובר בשאלה של משפט ולא של עובדה, ומה חשיבות יש לתפיסה של עדי הנתבעת? זאת, מעבר לעצם השאלה אם הסבירו למבוטח כראוי. אולם, לאחר שדימה הבין והבטיח לשנות הרגליו, הרי שתוכן ההסכמה היא בעצם אותה הסכמה בעל פה בשיחת הטלפון, כך שגם שאלה משפטית אמיתית לא מתעוררת. לשיטת ב"כ התובעת, הטמעת מונח, שפירושו אינו ברור, לתוך פוליסה של ביטוח יש בו כדי להכשיל מבוטחים, אשר לא יכולים לדעת אם התנהגותם מבוטחת אם לאו. אין ספק כי טענה זו היא טענה נכונה במישור התיאורטי. במקרים גבוליים אכן, בדרך כלל, יתפרש מונח לא בהיר בפוליסה נגד המנסח. ואמנם, במועד הרלוונטי לרכישת הפוליסה לא הייתה קיימת הגדרה ברורה למינוח "נהג עיקרי" בפוליסה או בהוראות כלשהן. אף על פי כן, אין מדובר במונח נעדר משמעות לחלוטין. נכון, שבחוזה בכלל, ובחוזה ביטוח בפרט, מן הראוי להגדיר הדברים היטב. אולם, העובדה שמונח אינו מוגדר היטב או כלל, ויכולה להיווצר בעיה במקרים הגבוליים, אינה שוללת פרשנות המונח במקרי ה"ליבה", אותם אזורי "הינטרלנד" הרחוקים מהגבול, הנכללים בבירור, או נשללים בבירור, במונח כפירושו הטבעי. כך לדוגמא, נאמר באותה פוליסה עצמה כי אין "להפקיר" את מפתחות הרכב. אם המפתחות בדלת תא המטען, והמחזיק מסובב את גבו במרחק מטר, להרים מזוודה, וגנב זריז חוטף המפתח ונעלם עם הרכב, האם זה יחשב כהפקרה? ואם המבוטח מתרחק שלוש מטר? ושבע מטר? העובדה שיש מקרה גבולי אינה שוללת מחברת הביטוח האפשרות לטעון כי, אם הושאר מפתח בתא המטען, והנהג נכנס למסעדה, שזוהי הפקרה. אף אם המילה "הפקרה" לא הוגדרה. ב"כ התובע ציינה את ההגדרה אשר נוספה לפוליסה לאחר התקופה בה ארעה התאונה. שם מוגדר הנהג העיקרי "מי שנוהג בפועל ברכב המבוטח, זמן ממושך יותר מכל נהג אחר העושה שימוש ברכב המבוטח לתקופת הביטוח". לטעמי, נוכח האמור לעיל, יש לקבוע כי אף בהגדרה דקדקנית זו, בפרשנות המצמצמת (ולא הכרחית) של ב"כ התובע, יש לראות את דימה כנהג עיקרי ולא התובע. שכן אפילו בהנחה שהתובע נהג יותר מדימה בסופי השבוע ולסידורים, לא פורט כמה יותר נהג, ובעיקר לא ידוע לאיזה מרחקים נהג. לפיכך, אין סיבה להניח כי הפער בין השניים הצטבר לנהיגה שהיא ממושכת יותר לתובע, על בסיס שבועי קבוע, מהנהיגה, מספר פעמים בשבוע של הנתבע, משדרות לאשקלון וחזרה, כולל המתנה. בהקשר זה יש לציין כי טענת התובע, כי נוהג להגיע לאביו בבית האבות מספר פעמים בשבוע, עלתה רק בחקירה הנגדית, כך שערך האמירה נמוך, ואף לא פורט היכן אותו בית אבות. סיכום משפטי ותוצאה נוכח כל האמור, אין מנוס מן המסקנה, בהחלט מעבר למאזן ההסתברות, כי התובע לא עמד בחובת הגילוי. הוא לא גילה בטופס "אישור פרטים לביטוח רכב" כי דימה, ולא הוא עצמו, הוא "הנהג העיקרי" (על אף שנשאל על כך). אפילו תמצי לומר כי המונח לא היה ברור באותה עת, הרי כששוחח דימה, לכאורה בשמו של התובע, עם נציגת הנתבעת על הדבר, העניין הובהר היטב. אחרי שיחה זו, שוב לא יכול התובע לטעון כי מדובר בטעות בהיסח הדעת, או שלא הוסברה לא משמעות רכיב זה בהסכם הביטוח. דימה הודה כי היה למעשה "הנהג העיקרי" כמשמעותו הפשוטה של מונח זה ערב שיחת הטלפון. הוא החליט במודע שלא לשלם עבור הפוליסה היותר יקרה המתחייבת מכך. הוא הבין כי במצב דברים זה, כל עוד הוא "הנהג העיקרי" אין הרכב מבוטח עבור נהיגתו. טענתו של דימה כי שינה את הרגליו לאחר שיחת הטלפון, וכך חזר אביו התובע להיות "הנהג העיקרי", נדחתה במישור המהימנות, בין השאר נוכח הסתירות בין גרסתו בעניין זה לבין גרסת התובע. דימה, שליחו של התובע לטלפון, לא קיים את הבטחתו לנציגת הנתבעת, עליה אין חולק, כי ישנה את הרגליו, ובכך הטעה את הנתבעת. אמנם, הנתבעת חשדה בתובע שאין הוא משנה את הרגליו, ולפיכך ניתנה אזהרה פנימית ממוחשבת ביחס לתאונת דרכים בו דימה הוא הנהג. אך דימה (וממילא גם התובע, בפועל או קונסטרוקטיבית), הבינו היטב את משמעות המצב המשפטי בשלב זה. הנתבעת לא חייבת הייתה לבטל את פוליסת הביטוח בשלב זה, או ליתן התראה בכתב. שכן, התובע הבטיח לשנות את הרגליו ולכאורה, הטופס עמד על כנו. קיומו של חשד בדבר כוונות מבוטח, אינו מחייב את החברה ליתן התראה מראש שלא ירמה את חברת הביטוח, שהרי על כך המבוטח מחויב כבר מכוח החוק כעין "מושבע ועומד מהר סיני" שלא לרמות. זאת, מעבר לכך שהפוליסה הייתה בתוקף כמתוכנן, לגבי גניבה או נזק שנגרם בנהיגתו של אחר. בפועל, דימה המשיך להיות הנהג העיקרי והתאונה ארעה תוך כדי נהיגתו. העובדה כי המונח "נהג עיקרי" לא היה מוגדר באותה עת, וכל אדם העוסק בתחום בחר לתאר זאת אחרת, אינה מעלה ואינה מורידה. שכן עיקרו של המונח ברור, והמקרה שלפנינו אינו מקרה גבולי אלא מקרה מובהק. מקרה בו היה אכן "נהג עיקרי" גם לפני שהוגדרה ההגדרה, אך זה לא היה התובע. עובדה פשוטה זו, שאין בה שאלה פרשנית או משפטית אמיתית, טושטשה במודע על ידי המבוטח. לפיכך, בצדק דחתה הנתבעת את תביעתו של התובע. סוף דבר מכל האמור לעיל, דין התביעה להידחות וכך אני מורה. התובע ישא בהוצאות שכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך של 9000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בשים לב להערות לעיל לגבי אופן פעולת החוקר, שהוא מן הסתם ההוצאה העיקרית של הנתבעת בתיק זה, אין צו להוצאות מעבר לשכר טרחת עורך הדין. אובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב