קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טיפול בלוקה בשכלו שהורשע: 1. מבוא הסוגיה שהונחה לפנינו בערעור זה הינה העונש הראוי לנאשם, אשר הורשע בביצוע עבירות חמורות, אך סובל מהפרעה נפשית או לקות נפשית ולא מוגדר כ"מפגר". היש לנקוט כלפיו דרכי טיפול לפי סעיף 19ג. לחוק הסעד [טיפול במפגרים], התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הסעד"), או שראוי לגזור עליו מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח או מאסר בעבודות שרות ? 2. ההליך המערער הגיש ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו, כב' השופט ו. חאמד, שניתן ביום 28.3.11, בשלושה תיקים שנדונו במאוחד לאחר שהמערער צירף אותם בפניו. שלושת התיקים הפליליים עוסקים בהתנהגות אלימה המעורבת בהפרת צווים שיפוטיים של המערער כלפי אמו. בת"פ 2759/06 הורשע המערער בעבירות איומים, נסיון לתקיפה, והפרת הוראה חוקית לפי סעיפים 192, 379 + 25 ו- 287(א). לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), על פי הודאתו כי בלילה שבין יום 20.4.05 ליום 21.4.05, זרק אבנים לתוך בית אמו (להלן: "המתלוננת") דרך חלון חדר השינה. בהמשך הגיע לחצרה ואיים להורגה ובשעות אחר הצהריים ניסה לתוקפה בכך שזרק לעברה, פעמיים, אבנים. בנוסף, הודה המערער בתיק זה כי ביום 2.5.05 נכנס לבית המתלוננת, בניגוד להחלטה שיפוטית שאסרה עליו זאת. בת"פ 15095/09 הורשע המערער בעבירות של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, תקיפה סתם ואיומים, לפי סעיפים 287(ב), 379 ו- 192 לחוק העונשין, על פי הודאתו כי ביום 14.9.06, בשעה 06:00, עת ניגשה המתלוננת להעירו משנתו תקף אותה בכך שהיכה אותה בפניה, משך בשערותיה וכן איים עליה להורגה ולשרוף את ביתה. בלילה שהה המערער בביתה של המתלוננת אף שבינתיים ניתן צו שיפוטי לפיו נאסר עליו להכנס לביתה או להטרידה בכל דרך. בת"פ 1031/07 הורשע המערער בעבירות של איומים ותקיפה סתם, לפי סעיפים 192 ו- 379 לחוק העונשין. בתיק זה הודה המערער כי תקף את המתלוננת ביום 19.9.06 בבית משפט השלום בעכו, בכך שהיכה אותה באגרופו בכתפה ובעט בה בבטנה, כך שהפילה על כסא וכן, איים עליה להורגה ולשרוף את ביתה. 3. גזר הדין מושא הערעור המערער הורשע בביצוען של העבירות הנ"ל, לאחר שבא-כוחו חזר בו מן הטענה שאינו כשיר לעמוד לדין בשל פיגור שכלי. בטרם גזר הדין, קיבל בית המשפט קמא לידיו חוות דעת רבות של ועדת האבחון לפי חוק הסעד, שמע מומחים משני הצדדים וכן קיבל תסקיר של שרות המבחן. בית המשפט קמא קבע בגזר הדין שהנאשם סובל מ"הפרעת התנהגות מסוימת" אך אינו מפגר ואף אינו במצב גבולי הקרוב לפיגור שכלי. בית המשפט קמא קיבל את עמדת בא-כוחו של המערער כי חל בעניינו סעיף 19ג. לחוק הסעד, הקובע לאמור: "הורשע אדם ובית המשפט מצא שיש ליקוי בכשרו השכלי, רשאי הוא, במקום לגזור את דינו, לצוות שיובא לפני ועדת אבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו. החליט בית משפט כאמור, יחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים." בית המשפט קמא דחה את עמדת המאשימה, לפיה סעיף 19ג. הנ"ל חל על רק מי שנקבע כמפגר, אולם החליט להעניש את המערער כאמור, בקובעו כי הפרעת ההתנהגות ממנה הוא סובל "אינה מגיעה לכדי מידה המצדיקה לנהוג לפי סעיף 19ג. לחוק הנ"ל, ושלא לגזור את דינו לאחר שנמצא אשם בביצוע העבירות בתיקים הנ"ל". בית המשפט קמא בחן באופן קפדני את הראיות בדבר לקותו - הפרעת ההתנהגות - של המערער והתחשב בה לצורך קביעת אורך תקופת המאסר שגזר עליו, אך קבע שאין היא יכולה למנוע ענישתו במאסר בפועל, באומרו: "האינטרס הציבורי מחייב לנהוג לפי הכלל בפלילים, המורה לגזור את דינו של הנאשם שהורשע, ולהשית עליו ענישה המאזנת בין כלל מטרות הענישה, היינו, כזו אשר תביאו להפנים את הלקח ולהמנע מלשוב לדרך הפשע, מחד, וכזאת שתיקח בחשבון, במידתה, את מצבו הנפשי ונסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם כפי שתוארו על ידי המומחים מטעם הצדדים ובתסקיר שרות המבחן... זאת בעיקר נוכח המסקנה של ועדות האבחון, לפיה הנאשם אינו סובל מפיגור שכלי, מחד, והמסקנה של מומחי ההגנה, לפיה, הנאשם סובל מרמת פיגור גבולית. יש לקבוע כי מצבו הנפשי ונסיבותיו המיוחדות של הנאשם עניינם במישור העונשי ואין הם מצדיקים לפטור את הנאשם מהעונש הראוי כי יושת עליו בגין העבירות בהן נמצא אשם..." יצויין כי בית המשפט קמא גזר בגין כל העבירות בהן הורשע הנאשם, עונש מאסר בן חודש אחד אך הפעיל במצטבר 60 ימי מאסר מותנה שהיו חבי הפעלה ובסך הכל גזר עליו 3 חודשי מאסר בפועל (חודש ועוד 60 ימים) ומאסר על תנאי של 5 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור את אחת העבירות בהן הורשע בתיקים הנ"ל. ראוי עוד להפנות לכך כי בטרם גזר על הנאשם מאסר בפועל, קיבל בית המשפט קמא חוות דעת של הממונה על עבודות שרות אשר קבע כי: "מדובר בבן אדם כבן 24 גרוש תושב נח'ף, הרופא מצא אותו כלא כשיר לעבודה עקב פיגור שכלי ולכן לא ניתן להשמה." המערער נקבע אמנם כבעל נכות של 100% ע"י המוסד לביטוח לאומי (ראה מסמך ו.5 שצורף להודעת הערעור). משלא המליץ הממונה על עבודות שרות לשבץ את המערער בעבודת שרות, נגזר העונש למאסר בפועל ממש. 4. הערעור ב"כ המערער, בהודעת הערעור המפורטת ובטיעונו בפנינו, התרכז בשתי טענות: א - ב"כ המערער טען כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא הפעיל את סמכותו להורות על דרכי טיפול לפי סעיף 19ג. לחוק הסעד במקום ענישתו וזאת על אף שקבע כי המערער אינו מפגר, אך הוא סובל מהפרעת התנהגות. ב - ב"כ המערער טען כי שגה בית המשפט קמא עת גזר על המערער, על אף לקותו, מאסר לריצוי בפועל, וזאת הואיל והממונה על עבודות שרות לא שיבצו במקום עבודה בשל קביעתו כי המערער סובל מפיגור שכלי. בהקשר זה טען ב"כ המערער כי בעצם מרשו נענש "פעמיים". ראשית, בשל לקותו הנפשית עצמה ושנית, הואיל ובגינה לא ניתן למצוא לו מקום עבודה במסגרת עבודות שירות על אף שלדעתו, מחוייב הממונה על עבודות שירות למצוא מקום עבודה כזה וביקש מאיתנו כי כך נורה לו. ב"כ המשיבה חזרה על טענת המאשימה בבית המשפט קמא לפיה, סעיף 19ג. לחוק הסעד חל רק על מי שנקבע ע"י ועדת אבחון כמפגר ומשאין זה המצב בענייננו, לא ניתן להשית על המערער דרכי טיפול וחובה להענישו. לחילופין, טענה ב"כ המשיבה, כי גם אם ייקבע שחל סעיף 19ג. לחוק הסעד, האינטרס הציבורי מצדיק ענישתו של המערער במאסר בפועל לאור חומרת עבירותיו, ריבוין, התמשכותן, עברו הפלילי הכולל מאסר על תנאי חב הפעלה, ובהעדר יכולתו של הממונה על עבודות שרות לשבצו בעבודת שרות. ב"כ המשיבה ציינה עוד, כי בית המשפט קמא התחשב במידה מירבית בהפרעה ממנה סובל המערער ומכל מקום, גזר דינו אינו חורג לחומרה במידה קיצונית, שרק היא מצדיקה התערבות ערכאת הערעור. בתום הדיון הראשון שנערך בפנינו ביום 20/6/11, הפנינו שוב את המערער לממונה על עבודות שרות "...על מנת שישוב ויבחן את אפשרות שיבוצו במסגרת של עבודות שרות, ואף יעשה מאמץ לשבצו במגוון הרחב של עבודות שרות המצויות כיום". יחד עם זאת ציינו, כי אין לראות בהפנייתו זו כדי להביע עמדה בקשר לתוצאות הערעור. בחוות דעתו מיום 4.7.11 קבע הממונה על עבודות שרות - לאחר שרופא שב"ס ציין פעם נוספת כי המערער סובל מפיגור שכלי, יש לו 100% נכות והוא אינו מסוגל "להסתדר" ללא ליווי - כדלקמן: "המועמד כבן 25, גרוש, תושב נח'ף. הופנה בשנית ע"י בית משפט לאחר שהועברה חוות דעת כי אינו כשיר ואינו בר השמה. התייצב לראיון עם אפוטרופסו, אחיו, והשיחה עמו נערכה בתיווכו. המועמד לא חושב שיכול לרצות מאסר בעבודות שרות מאחר ומעולם לא יצא את ביתו ללא ליווי מבוגר אחראי. על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית זקוק לליווי והדרכה. מבירור עם אפוטרופסו אין באפשרות מי מבני המשפחה ללוותו ממקום העבודה וחזרה ואין מקומות עבודה אשר יכולים להקצות עובד אשר 'יטפל' בצרכיו. לאור האמור, לא נוכל להשימו". 5. דיון לאחר שבחנו את גזר דינו של בית המשפט קמא ועיינו בראיות שהובאו בפניו ובעיקר הראיות העוסקות בלקותו של המערער, הגענו לכלל דעה שאין לקבל את הערעור ולהתערב בגזר הדין. מחוות הדעת הרבות של ועדת האבחון על פי חוק הסעד ומתסקיר שרות המבחן, עולה באופן ברור שאין המערער מפגר בשכלו. ראוי להפנות לחוות הדעת האחרונה של ועדת האבחון בעניינו, מיום 12.12.10 (סומנה ד5 במסמכים שצורפו להודעת הערעור): "גנאם מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי. לגנאם יש יכולת תובנה, קיימת יכולת להבחין בין מותר לאסור ובין טוב לרע ברמה בסיסית. קיימת יכולת להבין את משמעות מעשיו ואת תוצאותיהן . קיימת יכולה להבחין בין סיבה לתוצאה. קיימת יכולת בסיסית להפנים ערכים חברתיים. לגנאם יש יכולת לסייע לעו"ד בהגנה עליו, קיימת יכולת להבין את תפקיד בית המשפט, השופט והעו"ד". בצד האמור לעיל המליצה ועדת האבחון כי המערער זקוק למסגרת חוץ ביתית קהילתית, תוך שילובו במסגרת תעסוקה ההולמת את רמת תפקודו, המשך מעקב פסיכיאטרי, שילובו במסגרת חברתית לשעות הפנאי וזקוק לאפוטרופוס הואיל ולא יוכל לדאוג לענייניו. למעשה, ועדת האבחון אינה מיישמת את דרכי הטיפול אלא רק ממליצה עליהן וכלל לא ברור כי יש מנגנון המסוגל ליישמן. בנושא זה ציינה ק. המבחן בתסקירה מיום 27.1.11, כי המערער מתפקד בצורה גבולית, ושרות המבחן אינו ערוך לספק את דרכי הטיפול שהומלצו ע"י ועדת האבחון, ועל כן, העמדתו בצו מבחן לא יהיה בה כדי לצמצם את הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד. הפסיכולוגית מטעם ועדת האבחון, גב' זהבה פזי, העידה שהמערער אינו מפגר בשכלו וכשיר לעמוד לדין מבחינת יכולתו השכלית והוסיפה: "... לנאשם היה לו רשיון נהיגה... הוא עבר את התיאוריה בטסט ראשון, לא הרבה מפגרים יכולים לקבל רשיון נהיגה, אם בכלל. יש אצלו גם התנהגות מניפולטיבית... לאחר שנה נשלל ממנו רשיון נהיגה... עקב אי התאמה אישיותית. הוא מתמצא, יודע להגיע לבד לכרמיאל, מתמצא בכפר, מסתובב, הכל בכוחות עצמו. הוא אומר שהוא לא יודע לקרוא ולכתוב ואני מאמינה לו. יש לו חסכים רגשיים, סביבתיים וגם לימודיים... מכל האבחונים הקודמים הגענו למסקנה שיש הנמכה במישור הרגשי ולא השכלי". (עמ' 13-14 לפרוט' בבימ"ש קמא). יצויין, כי דברי הפסיכולוגית שהמערער יודע להגיע לבד מנח'ף לכרמיאל, סותרים את דברי אחיו בפני הממונה על עבודות שירות, שמעולם לא יצא מביתו ללא ליווי. אנו בדעה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי סעיף 19ג. לחוק הסעד חל על המערער הואיל וסעיף זה עוסק במי שהורשע בדין ומכאן שלא הוכרז כמי שלא מסוגל לעמוד לדין בשל לקותו. כפי שקבע בית המשפט קמא סעיף 19ב. לחוק הסעד עוסק באלה שאינם מסוגלים לעמוד לדין בשל ליקוי בכושרם השכלי. מסעיף 19ג. לחוק הסעד עולה כי המחוקק היה ער לקיומם של נאשמים, בעלי לקות שאינה מגיעה לאי מסוגלות, ובית המשפט רשאי להענישם אם החליט שלא לנקוט כלפיהם בדרכי טיפול. דהיינו, המחוקק השאיר בידי בית המשפט את שיקול הדעת להחליט, לפי עוצמת הלקות, מי ייענש ומי יינקטו כלפיו דרכי טיפול. כן צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המערער סובל מהפרעת התנהגות אשר הביאה אמנם לקבלת 100% נכות מהביטוח הלאומי ומינוי אפוטרופוס עליו, אולם עדיין אין בכך כדי לחייב את בית המשפט, מיניה וביה, להורות על דרכי טיפול במקום ענישתו. דהיינו, אף שחל סעיף 19ג. לחוק הסעד, כדי להביא למצב בו בית המשפט "במקום לגזור את דינו ... " ינקוט בדרכי טיפול בלבד (שהרי לא ניתן לגזור עונש וגם לנקוט בדרכי טיפול) יש לבדוק את עוצמת ההפרעה או הלקות ממנה סובל הנאשם, שכזכור, אינו מפגר בשכלו. כאמור, ראינו שהמערער קיבל רישיון נהיגה, לאחר שעמד בבחינת ה"תיאוריה" והבחינה המעשית - שנלקח ממנו - ואף נשא אישה ממנה התגרש. לעיתים גם אנשים הסובלים מלקות שכלית או הפרעת התנהגות יכולים ללמוד לקח ובכך להיתרם מן הענישה בבחינת היותה תחילתה של דרך שיקום וחלק ממנה, ובצד שיקול ההרתעה עומד גם שיקול המניעה הנובע מהרחקתו של הנאשם. במקום אחר אמרנו בנושא זה כדברים האלה: "אין ספק כי המשיב סובל מלקות נפשית או שכלית, כנראה הפרעת אישיות על רקע אורגני, אשר השפיעה במידה כזו או אחרת על ביצוע העבירות על ידו. אולם, משנמצא המשיב כשיר לעמוד לדין ואין הוא מפגר בשכלו, הרי שבית משפט רשאי ואף צריך במקרה המתאים להענישו, כדי להציב בפניו גבולות ברורים... בתקווה שאלה ילמדוהו לקח,... לקותו של המשיב, הרקע המשפחתי ונסיבותיו האישיות, צריכים להשפיע על עוצמת הענישה ועל מקום הענישה, אך לא על עצם הענישה. דהיינו, שבעת מאסרו ישהה המשיב בכלא המתאים לו, דבר שיש לקוות, יסייע בשיקומו. אולם, גם אדם כמשיב ראוי לו לדעת כי יש שכר ועונש בגין מעשיו, ואין הוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו ובמקום בו נעשה כמעט כל ניסיון טיפולי והוא הכשילו באי שיתוף פעולה ובתגובות אלימות, אין מנוס מלגזור את עונשו באופן שיציב בפניו, כאמור, גבולות ברורים וחד משמעיים כמענה לחומרת מעשיו". (עפ"ג (חי') 19847-07-09) צודק ב"כ המערער כי על הממונה על עבודות שירות לעשות מאמץ למצוא מקום עבודה גם לאנשים כמו המערער על מנת שלא יווצר מצב בו "נענש" אדם שנגזר עליו מידי שמיים לסבול מלקות נפשית או הפרעת התנהגות, "כפליים", דווקא בשל לקות זו. סעיף 51 יא.(ב) לחוק העונשין קובע לאמור: "הממונה יפעל בשקידה ראויה... למציאת מקומות לעבודת שירות למגוון סוגי אוכלוסיה, לרבות לאנשים עם מוגבלות... " "יפעל בשקידה ראויה" נאמר ולא נאמר שהממונה "ימצא" מקום לעבודת שירות, זהו חיוב השתדלות ולא חיוב תוצאה. הרעיון העומד מאחורי הוראה זו הוא, כי הממונה על עבודות השרות יעשה כל שלאל ידו לאתר מקום עבודה מתאים, ההולם את מוגבלותו של הנאשם, ככל שישנה כזו. המילים "בשקידה ראויה" משמען, כי הממונה ישקיע כל מאמץ במציאת מקום עבודה המתאים לביצוע עבודות השרות ויימנע מלחסום לנאשמים את האפשרות לבצע עבודות שרות, אך בשל מוגבלותם הנפשית או הפיזית. אולם, אין אנו רשאים או מוסמכים לחייב את הממונה למצוא לכל אדם, תהא מוגבלותו אשר תהא, מקום לעבודת שירות. (ראו ע"פ 779/08, אלי מוסלי נ' מדינת ישראל, מיום 1.4.09 [לא פורסם] והפסיקה הנוספת המוזכרת שם). ואכן, גם בית המשפט קמא וגם אנו ביקשנו מן הממונה על עבודות שירות לעשות מאמץ ולמצוא למערער מקום עבודה. הממונה עשה כפי יכולתו, ולא הצליח בכך, ועל כן אין להלין עליו או לסכן את בטחון הציבור ובמיוחד בטחונה של אמו, בהשתת עונש קל מדי על המערער. המערער חטא תקופה ארוכה בביצוע עבירות אלימות כלפי אמו, וניתן לראות כי נשקפת לה ממנו סכנה עתידית. המערער הפר פעם אחר פעם את צווי בית המשפט ואין לומר שעשה זאת רק בשל לקותו. בית המשפט קמא שקל את האינטרס הציבורי וגזר על המערער רק חודש מאסר אחד בגין כל העבירות בהן הורשע, שהינו עונש מתון ביותר הנובע רק מן ההפרעה ממנה הוא סובל. המאסר המותנה בן 60 הימים שחל על המערער, מת"פ 1060/05 של בית משפט השלום (בקריות) חב הפעלה (בניגוד לסברת ב"כ המערער שהוא בר הפעלה), הואיל ושתי עבירות איומים בהן הורשע בתיק זה, בוצעו בתקופת התנאי. סופו של דבר, כשם שמחלה או נכות פיזית של נאשם אינן יכולות לשמש, בדרך כלל, מגן או חיסיון בפני עונש מאסר, כך גם הפרעה נפשית או לקות שכלית אינן יכולות לעשות כן, במקרה כזה. במקרים כגון אלה, הפתרון יימצא ב"עוצמת הענישה" ובאפשרות של שירות בתי הסוהר למיין את הנאשם ולשבצו במקום המתאים לו מתוך תקווה כי הענישה - המתונה - תביא להרתעה ולהפחתת הסיכון העתידי מן המערער להישנות העבירות. כך נהג בית המשפט קמא במקרה זה ולא ראינו כי חרג באופן קיצוני לחומרא בגזר דינו, שרק חריגה כזאת מצדיקה התערבות ערכאת הערעור בענישה. אשר על כן הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור. על מנת לאפשר לשב"ס ולמערער להתכונן לקראת תקופת כליאתו, אנו דוחים את תחילת ריצוי עונש המאסר ליום 14.8.11, מועד בו על המערער להתייצב במזכירות בית המשפט עד השעה 10:00, כדי שיהיה סיפק בידי המערער להופיע, במידה ויחפוץ בכך, בפני וועדת מיון בטרם כליאתו על פי נוהלי שב"ס. אנו מפנים תשומת לב שלטונות שב"ס למצבו המיוחד של המערער, כדי שיימצא לו מקום כליאה המתאים ליכולותיו. על המזכירות להעביר לשב"ס העתק מכל חוות הדעת שהוגשו לבית משפט קמא וצורפו להודעת הערעור שהגיש ב"כ המערער, וכן את תסקיר שירות המבחן מיום 27.1.11 על מנת שבעת שהותו בכלא יוכל המערער לקבל את הטיפול וההשגחה המתאימים לו. משפט פליליהרשעה