קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בגלל טעות בהודעת עיקול: רקע כללי: לפני תביעה כספית על סך של 90,000 ₪ בעילה לפי חוק איסור לשון הרע ובעילה נזיקית. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע, תושב כפר אום אלגנם, היה בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה הבעלים של חשבון עובר ושב שהתנהל בבנק הנתבע מס' 2 (להלן: "חשבון הבנק"). התובע קיבל ביום 9.3.2009 הודעה בדואר לפיה הוטל עיקול על חשבון הבנק, עיקול שהוטל לבקשת הנתבעת מס' 1 בהתאם לפקוד המיסים גביה. עוד התברר, ועל כך אין חולק, כי העיקול הוטל בטעות על חשבון הבנק שכן החייב הוא אדם אחר אך מאחר ובהודעת העיקול נרשם מספר תעודת הזהות של התובע הוא נשלח לחשבונו. לכן הגיש התובע תובענה זו, בעילות כאמור לעיל, כאשר התובע טוען כי בעקבות כך סורבו שני שיקים שנמשכו מחשבונו וכי נגרם לו נזק בדמות פגיעה בשמו הטוב. ביום 1.11.2010 נשמעו עדויות הצדדים כאשר מטעם התובע העיד הוא בעצמו, מר שאדי שיבלי, מטעם הנתבעת מס' 1 העיד מר מוטי אברהם ומטעם הנתבעת מס' 2 העידה גב' נבילה סעוב. טענות הצדדים: התובע טוען כי יש לקבל את תביעתו מהטעמים כדלקמן: 7.1 דבר הטלת העיקול על חשבון הבנק פשט בכפר מגוריו. התובע באותה עת היה חבר מעוצה ואנשי הכפר החלו להצביע עליו כחייב. לכן הטלת העיקול הווה הוצאת לשון הרע. 7.2 לחילופין הנתבעות התרשלו במעשיהם וגרמו לתובע נזקים. 7.3 יש לתת אימון מלא בעדות התובע והעד מטעמו. מאידך עדי ההגנה לא הפריכו את טענות התובע. 7.4 יש לפסוק לתובע את הסכום הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע. הנתבעת מס' 1 טוענת בסיכומיה את הטענות כדלקמן: 8.1 התובע זנח בסיכומיו את עילת התביעה בגין רשלנות. 8.2 מאחר והעיקול היה מופנה לאדם אחר ולא היה מופנה לתובע ועל פי הפרשנות האובייקטיבית שיש לנקוט בעת פירוש המושג פרסום אין העיקול שהוטל על חשבון הבנק מהווה פרסום כלפי התובע. 8.3 המסקנה הנ"ל בסעיף 8.2. מתבקשת אף משיקולי מדיניות. 8.4 יש לדחות את התביעה בהעדר נזק. הנתבעת מס' 2 טוענת את הטענות כדלקמן: 9.1 הנתבעת מס' 2 פטורה מתשלום הנזק הנתבע בהתאם להסכם בינה לבין התובע. 9.2 התובע ידע אודות העיקול כבר ביום 26.2.2009 אך התעלם ממנו וטענתו כי קיבלו רק ביום 9.3.2009 אינה סבירה. 9.3 המכתב בו הבנק מודיע לתובע על העיקול אינו מהווה פרסום שכן הוא נשלח לתובע בלבד ולא לצד שלישי. גם יתר המסמכים שצירף התובע אינם מהווים פרסום או שלא הוכח כי הגיעו לידי צד ג' כלשהו. 9.4 הנתבעת מס' 2 נהנית מהגנת סעיף 13 (9) [בטעות נרשם סעיף 13(8) שדן סיטואציה אחרת] לחוק איסור לשון הרע. 9.5 מדובר בפרסום אמת שנעשה בתום לב ולכן מתקיימות הגנות סעיף 14 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע. 9.6 אם יקבע כי יש לפצות את התובע האחריות לכך היא על נתבעת מס' 1. דיון והכרעה: "פרסום" סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") דורש, בין היתר, כי יתקיים יסוד "הפרסום" על מנת שמעשה יהווה לשון הרע. הטלת עיקול על חשבון בנק של אדם מהווה מעשה יש משום לפגוע בתובע במקרה זה אשר היה חבר מועצה. יש בה משום פגיעה משרתו כממלא תפקיד ציבורי ולכן עונה להגדרת סעיף 1 (3) לחוק. אין בידי לקבל את טענת נתבעת מס' 1 לפיה מאחר והעיקול היה מופנה לאדם אחר שהוא החייב ולא התובע לא ניתן על פי הפרשנות האובייקטיבית לומר כי הפרסום היה מכוון לתובע ולכן הפרסום לא משפיל את מבזה את התובע בעצמו. הוכח לפני כי סורבו לתובע שיקים שמסר למועצה המקומית ונמשכו מחשבון הבנק. בעסות כך נשלח מכתב על ידי הבנק הערבי, בו מתנהל חשבון המועצה המקומית, למועצה המקומית בו מודיעים לה כי השיק שמסר התובע חולל (הודעה מיום 2.3.2009). על פני השיק נרשם "חשבון מעוקל". כל אדם מהרחוב שהיה רואה שיק זה היה מבין שחשבון התובע מעוקל. אדם כזה לא היה מבין כי אדם אחר הוא שחייב אלא מבין שהתובע הוא שחייב כספים. מסכים אנוכי עם הטענה כי מקריאת צו העיקול שהוצא על ידי נתבעת מס' 1 והופנה לנתבעת מס' 2 לא ניתן להבין כי הוא מופנה לתובע אלא לאדם בשם "פריד חטיב". אולם בעקבות אותו צו שבו הופיע מספר תעודת זהות של התובע הוא נרשם בספרי נתבעת מס' 2 וגרם לנתבעת מס' 2 לסרב לשיק ולכתוב עליו "חשבון מעוקל" ולהחזירו לבנק הערבי. סעיף 7 לחוק מחיל הוראות סעיפים 11 - 18 לפקודת הנזיקין על עוולת לשון הרע. בין היתר מוחלות הוראות סעיף 11 העוסק באחריות מעוולים במשותף. הלכה פסוקה כי שותפות במטרה מטילה על השותפים שותפות בתוצאה (ראה: ע"א 269/82 , 304 הילמן נ. כרמי, פ"ד מא(4) 1). באותו עניין אף נקט בית משפט העליון בהיקש מדיני השותפות במשפט הפלילי באומר: "תמיכה לעמדתי ניתן למצוא גם בתחום המשפט הפלילי נוכח הקשר האמיץ בינו לבין התחום האזרחי בנושא הרשלנות. כידוע, אחראי כל שותף למעשה שותפו לדבר העבירה, כל עוד זו תוצאה מסתברת של קידום המטרה המשותפת." באותו עניין הטיל בית משפט העליון אחריות על ילדים ששיחקו באקדח כאשר כדור נפלט ממנו ופגע בעובר אורח. הנסיבות של הפגיעה היו בעת שאחד מהם עסק בלימוד אחותו כיצד לירות באקדח בעוד שהילד השני לא השתתף במעשה ספציפי זה. האחריות הוטלה על הילד שלא ירה מכח סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע אחריותם של מעוולים במשותף מאחר וההתעסקות באקדח באה לקדם מטרה משותפת של משחק בו. בדומה, נתבעת מס' 2 סירבה לכבד את השיק והחתימה עליו הודעת סירוב מפאת עיקול על מנת לקדם את המטרה המשתפת לה ולנתבעת מס' 1 והיא ביצוע העיקול. לכן גם אם נתבעת מס' 1 לא סירבה את השיק בעצמה היא אחראית למעשי נתבעת מס' 2 כמעוולים במשותף. מאחר וכאמור לעיל באותה הודעת סירוב הנפרע על פי השיק או בנק ערבי בו הנפרע מנהל את חשבונו לא יכולים להבין כי החייב הוא אדם אחר זולת התובע התקיים יסוד הפרסום ממנו ניתן להבין כי הפרסום מופנה לתובע. לכן אני קובע כי שתי הנתבעת פרסמו לשון הרע על התובע. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מס' 1 כי שיקולי מדיניות מחייבים שלא להטיל עליה אחריות. מזיק אשר לא מקיים שום מנגנון ביקורת לניעת טעויות כגון אלו וסומך על יד המזל שהבנק יעלה על הטעות אינו זכאי להנות משיקולי מדיניות שיגנו עליו מפני הטלת אחריות. מר מוטי אברהם המצהיר מטעם נתבעת מס' 1 העיד בעדותו כדלקמן (עמ' 18 ש' 33 ואילך): "ש. אין לכם מנגנון ביקורת באשר לעיקולים שיוצאים ת. יש מנגנון ביקורת שאומר שיש תעודת זהות במערכת. אין לי מנגנון שאומר שאם אני מקיש תעודת זהות אחרת. ש. אין לך למעשה שום דבר שיכול להזהיר אותך שאתה טועה? ת. לא, אין לי, אך הבנק אחרי כמה ימים אומר לי איפה טעית. ש. אתה אומר שאתם שולחים וסומכים על הבנק ואם הבנק גם טועה אז האזרח אוכל אותה, זה ככה פועל אצלכם? ת. זה לא בדיוק ככה, כמו שהתושב התקשר אלי ואמר לי שיש טעות אז אנו מכבדים את מה שהוא אומר ואני מסכים שזה הלכה למעשה. ש.  אתם אומרים שהבנק הוא הביטחון שלכם ואתם יכולים לטעות והבנק ישים לב לטעות שלנו? ת.  אין לי שום אינדיקציה אחרת לבדוק את זה."   משהנתבעת מס' 1 לא נוקפת אצבע למנוע טעויות באופן סביר אין היא יכולה להסתתר מאחורי שיקולי מדיניות. חמור מכך, התברר כי גם לאחר שהודע לנתבעת מס' 1 על הטעות היא לא דאגה לתקן את מספר אינני מקבל את טענת הנתבעת מס' 2 לפיה אין לתת אימון בגרסת התובע לפיה נודע לו לראשונה על העיקול קודם ליום 9.3.2009. עדותו של התובע בנושא זה הייתה עקבית, לא התגלו בה פרכות ולא הוכח על ידי נתבעת מס' 2 בראיות משכנעות כי גרסת התובע אינה אמת. לכן אני קובע כי נתבעת מס' 1 אחראית לנזקי התובע. הגנות סעיפים 13, 14, 15 ו- 16 לחוק: אדגיש כי רק נתבעת מס' 2 העלתה טענות לפיהן היא נהנית מהגנות סעיפים 13 - 16 לחוק לכן הדיון בעניין זה מתייחס אך ורק לנתבעת מס' 2. הנני דוחה את טענת נתבעת מס' 2 לפיה היא נהנית מהגנת סעיף 13 (9) לחוק. הוראות סעיף זה מקנות הגנה כאשר הפרסום הוא פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין. אולם במה דברים אמורים? אמנם נתבעת מס' 1 נתנה הוראה מכח סמכותה על פי דין והטילה את העיקול על פי דין. יחד עם הזאת ההוראה הייתה לעקל את כספיו של החייב פריד חטיב תוך ציון כמו כן אני דוחה את טענת נתבעת מס' 2 לפיה היא נהנית מהגנת סעיף 14 לחוק. הפרסום שנעשה על ידי נתבעת מס' 2 אינו חוסה תחת ההגנה של אמת דיברתי שכן הפרסום אינו אמת ולא הוטל עיקול על נכסי התובע אלא על חייב אחר. גם הגנת סעיף 15 לא חלה שכן לא חלה אף אחת מהחלופות המצוינות בסיף 15 לחוק. הנתבעת מס' 2 טוענת כי ההגנה חלה כאשר הפרסום נעשה בתום לב. אולם טענה זו אינה מדויקת. צריך שהפרסום יהיה בתום לב באחת מן הסיטואציות המנויות בסעיפים הקטנים. הנתבעת מס' 2 אינה מפנה לאיזה סיטואציה המקרה הניצב לפני עונה ולכן דין טענתה להידחות. מאחר וסעיף 16 לחוק עוסק בחזקת תום לב הקבועה בסעיף 15 ומשקבעתי כי סעיף 15 לא חל אין תחולה לסעיף 16 על מקרה זה. הוראות ההסכם בין התובע לנתבעת מס' 2: סעיף 22 להסכם ההתקשרות בין התובע לנתבעת מס' 2 קובע: "22. פטור מאחריות בנסיבות מסויימות הלקוחות פוטרים את הבנק מכל אחריות בגין כל נזק או הפסד, הוצאות ותשלומים העלולים להיגרם ללקוחות, במישרין או בעקיפין:- 22.1 כתוצאה מנסיבות שעליהן אין לבנק שליטה או כתוצאה משביתה,, הפרעה מאורגנת, עיצומים או אירועים כיוצאים באלה של עובדי הבנק או חלק מהם, א כתוצאה מהשבתת מגן, באחד או יותר מסניפי הבנק או משרדיו או כתוצאה ...במערכת מיכון הבנק 22.2 כתוצאה משימוש הבנק באופן סביר באמצעי תקשורת שונים כגון: דואר, מסלקה , טלפון, פקסימיליה, ..." טוענת נתבעת מס' 2 אינן מקובלות עלי. לנתבעת מס' 2 הייתה שליטה בכל הקשור להטלת העיקול אם הייתה מבצעת אמצעי ביקורת פשוטים הייתה מגלה כי אין התאמה בין שם החייב למספר תעודת הזהות. על פי עדותה של גב' נבילה סעוב מי שמקבל את צו העיקול זה מדור עיקולים בסניף הראשי בתל-אביב. הוא מקבל את הצו במדיה ושולח את הצו לסניף הבנק. עדה זו אישרה שהצו מתקבל בסניף הראשי כאשר מצוין שם החייב ומספר לכן משקיבל הבנק, בין אם על ידי מדור עיקולים ובין אם על ידי הסניף, צו עיקול עם פרטים סותרים ולא בצע שום בדיקה על מנת לאתר את התקלה אין לומר כי הנזק אירע בשל אירוע שאין לו שליטה עליו. לנתבעת מס' 2 יש את כל האמצעים לשלוט במצב זה על ידי הפעלת אמצעים פשוטים של בדיקת פרטי החייב ומס' אין לומר גם כי הנזק אירע בשל שימוש במדיה מגנטית. משהוטבעה על הצו חותמת סניף הבנק בדבוריה מקום בו התנהל חשבון הבנק הנזק לא אירע בשל השימוש במדיה המגנטית. סעיף 22.2 להסכם בא להגן מפני מצבים כי בשל כשל באמצעי תקשורת חומרים לא מועברים או מידע אובד. כאן הצו התקבל בסניף ולכן אין תחולה לאותו סעיף. סוף דבר אני קובע כי אין תחולה לסעיף 22 להסכם ודין הטענה כי ההסכם פורט את נתבעת מס' 2 להידחות. הנזק: בנסיבות העניין יש תחולה לסעיף 7א(ב) לחוק. כבר אומר כי תחולה לסעיף 7 א (ג) העוסק בפסיקת כפל הפיצויים שכן לא הוכח כי הפרסום היה בכוונה לפגוע. מדובר במקרה בו הפרסום נעשה ברשלנות. התובע היה בזמנים הרלוונטיים נבחר ציבור ואני מקבל את טענתו כי עובדים במועצה בה כיהן ידעו אודות הטלת העיקול אחד השיקים אשר סורבו היה מיועד למועצה המקומית בה הוא מכהן. גם עובדים בבנק ערבי בו מתנהל חשבון המועצה נחשפו לעניין זה. אך יחד עם זאת, התובע והעד מטעמו הפריזו בתיאוריהם ועדים אלו לא יכלו למנות שם של אדם אחד אשר ניגח את התובע בעקבות מקרה זה. בשים לב לאמור לעיל אני פוסק לתובע סך של 22,000 ₪ אשר על הנתבעות לשאת בסכום זה ביחד ולחוד. אני קובע כי חלוקת האחריות בין שתי הנתבעות הוא שווה בשווה. כמו כן, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בשכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן באגרה ראשונה ושנייה כאשר על סכומי האגרות יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומן ועד ההחזר בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבהעיקול