קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בחישוב שטח לצרכי ארנונה: התובעת, בעלת עסק, מחזיקה בנכס שבגינו שילמה במשך שנים ארנונה ששיעורה נקבע על סמך נתונים בדבר שטחו שעליהם הצהירה. בשנת 2009 שבה התובעת ומדדה בעצמה את שטחו של הנכס, ומצאה שהוא קטן יותר ולפיכך השיגה על שיעור חיוב הארנונה בפני מנהל הארנונה של הנתבעת. בעקבות הגשת ההשגה נמדד שטחו של הנכס על-ידי הנתבעת, ונמצא ששטחו אכן קטן יותר מזה שלפיו חויבה התובעת בתשלום ארנונה, ולפיכך תוקן סכום הארנונה לתשלום בהתאם. עתה עותרת התובעת, בתביעה שהוגשה בהליך של סדר דין מהיר, להשבת תשלומי הארנונה שלטענתה, שילמה ביתר. הנתבעת מבקשת את דחיית התביעה על הסף, מן הטעם שלטענתה, בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית, שבגינן ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה על פי סעיף 3 בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר). בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 3.10.2011 הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על סמך כתבי הטענות המפורטים מאד שהוגשו מטעמם ועל סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. לבקשת הצדדים, הם הורשו להפנות את בית המשפט אל פסקי-דין נוספים שעליהם נסמכות טענותיהם, ואלו אמנם הוגשו (מטעם הנתבעת הוגש כפי שנקבע, ביום 4.10.2011, ומטעם התובעת הוגש באיחור, ביום 5.10.2011, ובתגובה לכך הוגשה השלמה מטעם הנתבעת ביום 6.10.2011). א. נושא התביעה ועיקר טענות הצדדים 2. התובעת, המחזיקה בחנות המצויה בקניון מלחה בירושלים (להלן - הנכס), חויבה במשך שנים בתשלום ארנונה לנתבעת, ששיעורה נקבע על-פי מדידה עצמית שערכה התובעת לנכס שלפיה הצהירה ששטחו 140 מ"ר. ביום 11.8.2009 ערכה התובעת כטענתה, "מדידה מקצועית" של הנכס, וממצאיה העלו ששטחו 122 מ"ר. לפיכך הגישה השגה אל מנהל הארנונה ביום 14.9.2009 (לטענת הנתבעת ההשגה הוגשה ביום 30.9.2009), ובעקבותיה נמדד שטחו של הנכס על-ידי הנתבעת ונמצא ששטחו 124 מ"ר. בהתאם לממצאי מדידה זו, נקבע בהשגה ששטחו של הנכס לצורך תשלום הארנונה יתוקן בהתאם, והתיקון התייחס לחיוב בארנונה מאז תחילת שנת 2009. לטענת התובעת, היא מחזיקה בנכס מאז יום 11.7.2003, ובמשך כל השנים חויבה בתשלום ארנונה ששיעורו חושב לנכס ששטחו 140 מ"ר. מכאן תביעתה להשבת כספי הארנונה שלטענתה, נגבו ביתר בשש השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, בהתבסס על נתון שגוי בדבר שטחו של הנכס. סכום זה, עומד לטענתה, על סך של 23,218.32 ₪, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סך של כ-35,000 ₪. לטענתה, השומה שנקבעה לנכס שבחזקתה במהלך אותן שנים הייתה מוטעית, לאור שטחו הריאלי של הנכס, כפי שנמצא אף במדידת שטחו שנערכה על-ידי הנתבעת. 3. הנתבעת כאמור, אינה חולקת על העובדות כמתואר, אך מדגישה כי שומת הארנונה נקבעה על סמך שומה עצמית ודיווח של התובעת בעניין שטחו של הנכס. לטענתה כאמור, יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שעל-פי חוק הערר, הסמכות הייחודית לדון בנושא התביעה, נתונה לגופי הרשות המנהליים ובהם מנהל הארנונה וועדת הערר, ולא לבית משפט זה. ב. עיקר טענות הצדדים (1) טענות הנתבעת (העירייה) 4. הנתבעת (העירייה) טוענת שיש לדחות את התביעה על הסף, לאור הוראת סעיף 3(א)(2) בחוק הערר, הקובע כי הסמכות הייחודית לדון בהשגות על שומת ארנונה נתונה לגופי הרשות המנהליים, שהם מנהל הארנונה וועדת הערר. לטענתה, סטייה מכלל זה אפשרית רק במקרים חריגים. כך אם אין לתובע כל דרך אחרת לקבל סעד; אם מועלים בתביעה נושאים בעלי חשיבות עקרונית או הבטחה שלטונית נטענת; ואם התביעה מבוססת על רשלנותה של הרשות. אולם לטענתה, המקרה הנדון אינו נופל בגדרם של אותם חריגים, וכך במיוחד לאור העובדה שהשומה נקבעה על יסוד הודעתו של הנישום המחזיק הנכס. לפיכך, היה על התובעת לפעול בהתאם למסלול הייחודי המותווה בחוק הערר ולפנות אל מנהל הארנונה במועדים הקבועים בחוק זה. 5. הנתבעת טוענת שהתובעת לא סיפקה כל בסיס ראייתי או אחר לטענת הרשלנות המיוחסת לנתבעת, הנטענת על ידה. בהתאם לפסיקה הקובעת כי אין די בהעלאת טענת רשלנות בעלמא כדי להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט, הסמכות הייחודית לדון בתביעה זו נתונה למנהל הארנונה, ולפיכך יש לדחות את התביעה על הסף. 6. עוד טוענת הנתבעת, שלא חלה עליה כל חובה למדוד את הנכס מיוזמתה, לצורך עריכת השומה. מאחר שסכום החיוב בארנונה נקבע בהתאם להודעתו של החייב, בעל הנכס או המחזיק בו, התנהלותה הייתה סבירה, ראויה והוגנת בנסיבות העניין. כך גם במיוחד לאור הימצאות הנכס במרכז קניות, הנתון לשינויים ולשיפוצים רבים שבעקבותיהם חלים שינויים בשטחם של הנכסים. 7. טענה נוספת אשר לטענת הנתבעת מצדיקה את דחיית התביעה, היא השיהוי שבהגשתה. לטענתה, התובעת איחרה את המועדים הקבועים בחוק הערר להגשת השגות על שומת הארנונה. השיהוי שבהגשת ההשגה (הנע בין שנתיים, לשמונה שנים, שזו התקופה מאז תחילת ההחזקה בנכס ועד יום הגשת התביעה), המונע מהתובעת לבקש עתה מגופי הערר המנהליים השבה רטרואקטיבית עבור השנים שבהן לא טענה כי ישנה טעות בשומת הנכס, אינו מקנה לה זכות פנייה לבית משפט זה. מתן פתח להליך כזה, יסכל את תכליתה של הגבלת הזמן להגשת ההשגות הקבועה בחוק הערר, שהיא בעיקרה, לשמר את יציבותן התקציבית של הרשויות. 8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, שבתי המשפט דחו תביעות השבה מהסוג הנדון, הנסמכות על טענת עשיית עושר ולא במשפט כחריג לכלל הסמכות הייחודית הנתונה לגופי הערר המנהליים. כך מאחר שכאמור, השומה התבססה על פי דין ובהתאם להודעתו של בעל הנכס, ולכן אין כל בסיס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. כך גם טענותיה של התובעת, שעניינן העילה של הפרת חובה חקוקה, או חוסר תום לב מצד הנתבעת, נטענו בעלמא וללא כל בסיס עובדתי או משפטי. 9. לבסוף, טוענת הנתבעת שבכל מקרה, התביעה, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה ליום 14.9.2003, התיישנה זה מכבר. (2) טענות התובעת 10. התובעת טוענת כי יש לדחות את בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף. לטענתה, סמכותו העניינית של בית המשפט נקבעת על-פי מבחן הסעד המבוקש, גם אם השאלות הטעונות הכרעה הן בתחומי המשפט המנהלי. מאחר שהסעד המבוקש בתביעה זו הוא כספי, ועניינו בתביעה להשבת כספים ששולמו ביתר, הסמכות נתונה לבית משפט אזרחי ולא לגופים המנהליים. עוד טענה, כי סילוקה של תביעה הסף, הוא אמצעי דיוני חמור שיש לנקוט בו רק במקרים חריגים וקיצוניים, שהמקרה הנדון, כך לטענתה, אינו נמנה עמם. 11. התובעת מוסיפה וטוענת, כי אף אם לא הגישה השגות ועררים בפני הגופים המנהליים במועדים הנקובים בחוק, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט זה לדון בטענת הרשלנות הנטענת כלפי הרשות-הנתבעת. טענה המבוססת על כך שבמשך שבע שנים לא ערכה הנתבעת כל בדיקה מטעמה ונסמכה רק על הודעתו של בעל הנכס (הנהלת הקניון). לדידה, יש בעובדה זו כדי לפגוע בחזקת התקינות של מעשי הרשות, ומכיוון שהטעות בביצוע המדידה כמוה כרשלנות במידה מספקת המצדיקה חריגה מן הכלל, יש ליתן פתח לתביעת השבה בפני בית משפט אזרחי. 12. לעניין טענת השיהוי שנטענה על-ידי הנתבעת, טוענת התובעת כי למרות סופיות השומה הנקבעת, יש לאפשר השבה של כספים שנגבו ביתר. לטענתה, בפסיקה נקבע, כי מקרים שבהם אינטרס הנישום לקבלת סכומים שנגבו ממנו ביתר, גובר על אינטרס הרשות שלא לערער את וודאותה התקציבית על-ידי פתיחה מחודשת של שומות הארנונה. 13. טענה נוספת של התובעת היא, שגם יתר עילות התביעה שנטענו על ידה (עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה והפרת חובת תום הלב), מקנות סמכות שיפוט לבית משפט זה לדון בתביעת השבה, ללא קשר לעילת הרשלנות. לפיכך, על הנתבעת להשיב לה סכומים שנגבו ביתר מכוח סעיף 6 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, ללא שיקול דעת ואף ללא התדיינות. בעניין זה נעיר כבר עתה, כי הוראת סעיף 6, שעניינה "החזר תשלומי יתר", קובעת כיצד יחושב החזר של תשלום חובה שאדם לא חב בו, ששולם ביתר על הסכום שהוא חב בו. אולם תנאי להפעלת הוראה זו הוא שנמצא שאמנם מדובר בתשלום חובה ששולם ביתר, מה שאין כן בענייננו. 14. לבסוף טוענת התובעת, שגם את טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת יש לדחות. לטענתה, מאחר שהנזק הנטען נובע ממעשה של הרשות וטרם חלפו כעשר שנים מיום קרות הנזק, תקופת ההתיישנות תחל רק מהיום שבו התגלה, קרי משנת 2009. לחלופין, בהתאם לסעיף 9 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מהיום שבו הודה הנתבע בעילת התביעה, ובענייננו, מיום תשובת הנתבעת להשגת התובעת (24.11.2009). ג. דיון (1) הכלל - השגה על חיוב בארנונה בהליך מינהלי 15. השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, היא שאלת סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בטענות שעניינן תשלום ארנונה כללית, שעל-פי הוראות חוק הערר, ניתן להעלותן בהשגה המוגשת למנהל הארנונה. 16. סעיף 3 בחוק הערר, שעניינו השגה על חיוב בתשלום ארנונה, קובע לאמור: (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. 17. סעיף 3(ג) בחוק הערר קובע כי הגם שהשגה על חיוב בתשלום ארנונה תתברר לפני מנהל הארנונה, ישנה סמכות שיפוט מקבילה לבית המשפט ביחס למקרה הנופל לנסיבותיו של סעיף 3(א)(3), ובכפוף לקבלת רשות בית המשפט להעלאת הטענה. השאלה אם הוראת סעיף 3(ג) באה למעט את המקרים הבאים בגדרי סעיף 3(א)(1),(2) ו-(4) (שביחס לנסיבותיהם ישנה לכאורה, סמכות ייחודית למנהל הארנונה), נדונה בפסק הדין שניתן ברע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (3.6.2008) על-ידי כבוד השופטת ע' ארבל (להלן - הרצליה נ' לוי). כאמור שם (בפסקה 7), סעיף 3(א) בחוק הערר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן היא בסמכותו של מנהל הארנונה. סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" וסעיף 3(ג) נוספו בתיקון לחוק משנת תשנ"ד (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר להעלות בפניו טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס", אפילו לא הוגשה השגה במועד. בעניין הוראות אלו העיר בית המשפט (שם), ש"נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר". שכן, "שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת 'אינני מחזיק בנכס' ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א)". כך "גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד" (וראו שם, הפניה אל דברי הכנסת בדיון על הצעת התיקון לחוק). 18. למרות מסקנתו זו, מוסיף בית המשפט בעניין הרצליה נ' לוי וקובע (בפסקה 8), כי אין לומר שדרכו של האזרח חסומה לחלוטין גם במקום שבו טענותיו בעניין חיובו בארנונה, הן אלו המנויות בסעיף 3(א)(1), (2), או (4) בחוק הערר. אמנם נקבע שיש "לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק, פסקה ו(3) 30.8.2006)). עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף, (3.9.1998)); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (11.6.2006))". באשר לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להעלות טענות שלגביהן נקבע מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי, הפנה בית המשפט (הרצליה נ' לוי, בפסקה 9) לפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 [2000]. שם נקבע כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה". למרות זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". כן הפנה בית המשפט להערתו של כבוד הנשיא (כתוארו אז) א' ברק בפסק-דין זה, כי השאלה אם הסמכות הנתונה לוועדות הערר היא ייחודית או מקבילה היא סבוכה אולם הוסיף כי "אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר 'הסעד החילופי', להכיר בסמכותה של ועדת הערר". בית המשפט (בעניין הרצליה נ' לוי, בפסקה 10) מנה שיקולים נוספים שעשויים להצדיק לאפשר לאזרח לעלות את טענותיו בפני בית המשפט, על אף סמכותם של גופי הערר. בין שיקולים אלו גם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים וכן מידת הפגיעה ועיוות הדין שעשויים להיגרם לו בשל חסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (שיקולים אלו פורטו בהרחבה בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002), 780). (ראו עוד בעניין זה בפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.2010)) (2) החריגים - מקרים שבהם סמכות מקבילה לבית משפט 19. ההלכה היא אפוא, שבמקום שנקבעה דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש לנקוט בדרך זו ובדרך כלל אין לאפשר את עקיפתה. יחד עם זאת כאמור, נשמרת האפשרות להיזקק לתביעה המוגשת אל בית המשפט במקרים חריגים, שבהם מועלות שאלות הנוגעות לעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. השאלה אם לפנינו נושא בעל חשיבות עקרונית תוכרע לאור מהות העניין. מחלוקות שהן במהותן עובדתיות או טכניות יוגבלו בדרך כלל להליך ההשגה הקבוע בחוק הערר, ומנגד מחלוקות בעלות חשיבות משפטית עקרונית, כללית או ציבורית, יובאו בשעריו של בית המשפט (על מבחן זה ראו בעניין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת שהוזכר לעיל, בעמ' 780-779; עניין י.ח. ייזום והשקעות בע"מ שהוזכר לעיל, בעמ' 494-492; כן ראו החלטתי מיום 8.3.2011 בתא"ק (שלום ירושלים) 704902/07 מאג'ד עדאוין נ' עיריית ירושלים) . 20. נסיבות נוספות שיצדיקו את הרחבת הגישה לבית המשפט, עניינן בשאלת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים וכן מידת עיוות הדין שיגרם לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. כך גם נקבע חריג נוסף, והוא תביעת השבה המבוססת על רשלנותה של הרשות. 21. בענייננו, אין מדובר במקרה המעלה שאלות הנוגעות לעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת וגם לא נטען שכך. גם לא נטען שהתובעת לא הייתה מודעת להליכי ההשגה, מה גם שנסיבות העניין מצביעות על כך שהייתה מודעת להן, שהרי סמוך לאחר שהתובעת מדדה את שטח הנכס, הגישה השגה, שכאמור, התקבלה. לפיכך, יש לבחון את טענת הרשלנות שטענה התובעת, כמו גם את טענותיה בדבר עילות שעשויות לכאורה, להרחיב את הגישה אל בית המשפט. לחריג טענת הרשלנות, נידרש עתה. (3) החריג שעניינו רשלנות הרשות 22. הפסיקה כאמור, הכירה בסמכות בית המשפט להידרש לטענה בעניין חבות בתשלום ארנונה, במקום שבו תביעת ההשבה מבוססת על טענה בדבר רשלנותה של הרשות המקומית (ראו: רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס, פ"ד נ"ב(2), 214; י.ח. ייזום והשקעות בע"מ). אולם בעניין זה נקבע, כי אין די בהעלאת הטענה בעלמא וכי יש להצביע על טענות ספציפיות המבססות את עילת הרשלנות. "יש לפרש את כוונת בית המשפט העליון, כי לא כל טענת רשלנות תגרור בהכרח התדיינות בערכאות הרגילות. על טענת הרשלנות להיות מהותית ומבוססת בצורה זו או אחרת, ולא כזו הנטענת מן השפה ולחוץ כטענה מגמתית שכל עיקרה ותכליתה להביא את העניין להידון לפני בית המשפט ולא לפני גוף הערר..." (ע"א (מחוזי ת"א) 3541/07 סופר פארם נ' עיריית תל אביב (1.7.2010) מפי כבוד השופט י' שנלר, בפיסקה 8) . 23. ככלל, יש להבחין בין מקרה שבו שיעור הארנונה נקבע על סמך מדידת שטחו של הנכס על-ידי נציגי הרשות המקומית, ובדיעבד התברר שהמדידה הייתה שגויה ובשל כך חויב בעל הנכס בתשלום ארנונה ביתר, לבין מקרה שבו נערכה מדידה עצמית של שטח הנכס על-ידי בעל הנכס או על-ידי המחזיק, החייב בתשלום הארנונה. במקום שבו המדידה הרשלנית נעשתה על-ידי הרשות המקומית, ככלל ובשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו, עשויה להיות הצדקה לדון בטענת הרשלנות בבית המשפט (כפי שהיה במקרה שנדון בתא"מ (שלום ירושלים) 17850/08 ציון הארוניאן נ' עיריית ירושלים, בפני כבוד השופט גד ארנברג. כן ראו ת"א (שלום ת"א) 17107/03 בכר נ' עירית רמת השרון שניתן על-ידי כבוד השופט רחמים כהן). זאת בשונה ממדידה שגויה של שטח הנכס שנערכה בידי הנישום עצמו, כבמקרה הנדון. יחד עם זאת, גם אם מדידת שטח הנכס נערכה בידי נציגי הרשות, לא יהיה זה אלא, משום מתן רשות לבירור התביעה בפני בית המשפט ואי דחייתה על הסף. בכל מקרה יהיה על הנישום להוכיח רשלנות ספציפית מצד הרשות. ראו בעניין זה למשל, את פסק הדין בעניין ציון הארוניאן מיום 8.4.2011. שם נדחתה התביעה לאחר שנקבע כי עצם השינוי בין המדידות שנערכו מטעם הרשות אינו מצביע על רשלנות מצדה. כן ראו את פסק הדין בע"א (מחוזי ת"א) 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2008), שבו לא הייתה מחלוקת שסיווג הנכס היה שגוי, אך למרות זאת התביעה נדחתה על הסף, וכך גם נדחה הערעור שהוגש. הנימוק לכך היה שהתובעת, הנישומה, לא הצביעה על רשלנות קונקרטית מצד הרשות, המחייבת אותה בהשבה. מכאן אפוא, שמשום קל וחומר, שיש לפרט את הרשלנות המיוחסת לרשות, במקום שבו גובה השומה נקבע על סמך הודעת הנישום בעניין שטח הנכס, ולא נטען לטעות מצד הרשות המקומית. 24. בטרם נדון בנסיבות המקרה הנדון, נבקש להעיר לעניין פסק הדין בעניין סופר פארם שהוזכר לעיל, שבו קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הערעור על ההחלטה לדחות את תביעת ההשבה על הסף. בעניין זה קבע בית המשפט שהתביעה נסמכה על טענת השבה של גבייה ביתר, שלכאורה, לא הייתה שנויה במחלוקת, ולפיכך יש לראות בתביעה ככזו שבה נתבע סעד כספי בלבד, שראוי להתברר בפני בית המשפט האזרחי. זאת למרות קביעת בית המשפט כי לאור הוראותיו של חוק הערר, יש לבחון בכל תובענה, אם נכון שבית המשפט יידרש לדון בה (שם, פיסקה 15). מכל מקום, המקרה הנדון שונה מזה שנדון בעניין סופר פארם, מאחר שבענייננו הטענה שהגבייה הייתה ביתר שנויה במחלוקת. אין מחלוקת שבעת מדידת הנכס בשנת 2009, היה שטחו 124 מ"ר (או 122 מ"ר, לפי מדידת התובעת), אולם לטענת הנתבעת, אין בכך בהכרח כדי להצביע על שטחו של הנכס במהלך כל השנים. לטענתה, הנכס מצוי במרכז קניות, ששטח החנויות שבו נתון לשינויים. לפיכך שאלת החיוב בארנונה באותן שנים ראויה הייתה להתברר בפני מנהל הארנונה, על דרך של הגשת השגות, ואין לומר שמדובר בתביעה לסעד כספי של השבת סכום שנגבה ביתר, שאין לגביו מחלוקת. ד. הכרעה במקרה הנדון 25. התובעת טוענת שיש לראות בתשובתה של הנתבעת להשגתה שהגישה (ביום 24.11.2009) משום הודאה בטעות בגביית הארנונה, והנתבעת חולקת על כך. בעניין זה יש לקבל את טענתה של הנתבעת, כי אין בשינוי השומה בהתאם למדידה שערכה הנתבעת בנכס ביום 19.20.2009, כדי ללמד בהכרח על כך שסכום הארנונה שנגבה בשנים שקדמו לאותה מדידה, היה שגוי. לא מן הנמנע, ומקרים רבים כאלו אף הובאו בשעריו של בית המשפט, שהודעת הנישום שנסמכה על מדידתו שלו, הייתה נכונה בשנים שקדמו לאותה מדידה, וכי במהלך השנים חל שינוי בשטחו של הנכס. מעבר לכך, אף אם הטענה בדבר הטעות בחיוב הקודם הייתה נכונה, היא אינה יכולה להוות רכיב עובדתי שעליו נסמכת עילת הרשלנות שלה טוענת התובעת. "הטענה בדבר חיוב גבוה מזה שאמור היה להיות מחויב בפועל, הינה מסקנה המוסקת מהליך שגוי, ואינה מהווה רכיב עובדתי עליו נסמכת עילת הרשלנות" (ע"א (מחוזי ת"א) 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2008), פיסקה 4 בפסק דינה של כבוד השופטת י' שבח). 26. כאמור בהרחבה לעיל, אין די בשימוש במילת הקסם "רשלנות" כדי לפתוח את שערי בית המשפט בפני תביעות שלהן קבע המחוקק מסלול ייחודי אחר. על הטוען לרשלנות לפרט מהי אותה פעולה רשלנית נטענת. הרשלנות היחידה שאותה מייחסת התובעת לנתבעת היא בהימנעות הנתבעת מלבדוק את שטחו של הנכס במשך שבע שנים, כדי לוודא את נכונות השומה שנקבעה ביחס לנכס על סמך מדידת בעליו והצהרתו באשר לשטחו. אולם, בכל הכבוד לתובעת, אין זו רשלנות מצד הנתבעת. סעיף 287 בפקודת העיריות [נוסח חדש] שעניינו "השגת ידיעות", קובע את הסמכויות הנוגעות להשגת ידיעות לעניין ארנונה. זו לשונו: לענין ארנונה רשאי מי שהוסמך לכך על ידי ראש העיריה - (1) לערוך, בעצמו או על ידי שליחיו, כל מפקד וחקירה שימצא לנחוץ; (2) לדרוש מכל בעל או מחזיק למסור לו או לשליחיו כל ידיעה שבידו ולהראות לו או לשליחיו כל מסמך שברשותו, הדרוש לו בקשר לתפקידיו; (3) להיכנס בכל עת סבירה לנכסים, בעצמו או על ידי שליחיו, ולערוך בהם בדיקות ומדידות; (4) להשתמש בכל הידיעות שהושגו כאמור ובכל ידיעה וחומר אחרים. מהוראות אלו, ובמיוחד מצירופם של סעיפי משנה (2) ו-(4), עולה שהרשות המקומית רשאית להסתמך על הודעת הנישום (בעל הנכס או המחזיק בו), לעניין שטח הנכס כדי לקבוע את שיעור הארנונה (ראו בעניין זה את פסק הדין בע"א (מחוזי ירושלים) 1096/00 מפעלי ספרים לייצוא בע"מ נ' עיריית ירושלים (14.03.2002) בפיסקה 8. בעניין זה חויבה העירייה בהשבת סכומי הארנונה שנגבו ביתר רק עבור התקופה שלאחר המדידה שביצעה העירייה. באשר לחמש השנים שקדמו למדידה שערכה הערייה, שבהן נסמכה הגבייה על הודעת הקבלן, הושאר הסכום על כנו). 27. העובדה שהנתבעת פעלה על-פי הסמכויות שהוקנו לה בחוק, ובהן הסתמכות על שומה עצמית של בעל הנכס או המחזיק בו, אינה מהווה רשלנות מצדה. הרשות המקומית רשאית לסמוך על הצהרת הנישום, ואם הוא טעה בהצהרתו באשר לשטח הנכס, אינו יכול לייחס את טעותו שלו לרשות המקומית. גם אין לצפות מהרשות המקומית לבדוק את שטחיהם של כל הנכסים, הגם שהיא רשאית לעשות כן, כדי לוודא אם הצהרות הנישומים נכונות. לפיכך, לא רק שלא ניתן לייחס לנתבעת רשלנות, אלא שגם אין לומר שהפרה חובה חקוקה, שעשתה עושר שלא במשפט או שפעלה בחוסר תום לב. כך במיוחד במקום שבו טענות אלו של התובעת נעדרות כל בסיס עובדתי או משפטי. לא זו בלבד שהנתבעת לא התרשלה, אלא שהיא דווקא פעלה במהירות ראויה לציון. התובעת הגישה את ההשגה אל מנהל הארנונה ביום 14.09.2009 (כך לטענתה, ולפי טענת הנתבעת רק ביום 30.09.2009), וכבר ביום 19.10.2009 נמדד שטחו של הנכס על-ידי נציגי הנתבעת. כחודש לאחר מכן, ביום 24.11.2009, כבר הודיעה הנתבעת על עדכון שטח הנכס ותיקון השומה בהתאם, מתחילת שנת 2009. בכך יש כדי לחזק את הטענה, שהתובעת יכולה לערוך מדידות במשך כל השנים ולפנות אל הנתבעת בהשגה לשם תיקון שטח הנכס שעל בסיסו נקבעה שומת הארנונה. ה. סיכום 28. כאמור מעלה, טענותיה של התובעת נסמכות על הטענה בדבר מחדלה של הנתבעת בכך שנמנעה מלמדוד את שטחו של הנכס במשך כל השנים, ועל כך מבקשת התובעת לבסס את טענת הרשלנות, כמו גם את שאר טענותיה. אולם בכך אין כדי לבסס טענת רשלנות מצד הנתבעת, אשר על-פי הדין רשאית לבסס את שומת הארנונה על הצהרת הנישום, באשר לשטחו של הנכס שלגביו חל החיוב בתשלום ארנונה. נראה כי כל תכליתה של טענת "רשלנות" זו של התובעת היא לעקוף את המסלול הייחודי של השגה על שומת ארנונה והגשת ערר במקרה של דחיית ההשגה. בנסיבות אלו, אין בטענת רשלנות זו כדי לפתוח את שעריו של בית המשפט האזרחי, שככלל, לא יידרש לתביעה שעניינה חיוב בתשלום ארנונה, אלא בהתקיים אחד החריגים שעליהם עמדנו, ושהמקרה הנדון אינו נמנה עימם. ראו בעניין זה את דברי כבוד השופטת י' שבח בעניין שרית עובדיה שהוזכר מעלה: "משכתב התביעה אינו מגלה את העילה הנטענת, ומשהעילה האמיתית בכתב התביעה אינה בתחום סמכותו העניינית, רשאי בית המשפט לסלק את התובענה על הסף, ואין הוא חייב לבזבז את זמנו לריק על דרך שמיעת ראיות". לפיכך, ומן הטעמים שעליהם עמדנו בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מתקבלת. ו. הערה בטרם סיום 29. ריבוי פסקי הדין שבהם עולה שאלת סמכותו של בית המשפט להידרש לתביעות שעניינן חיוב בתשלום ארנונה, וכך גם מסקנות סותרות לכאורה, בפסיקות בתי המשפט בעניין זה, מצביעים על אי הבהירות הקיים בלשון החוק (ראו למשל דברי כבוד השופטת י' שבח בע"א (מחוזי ת"א) 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק (2.2.2006) בעמ' 7, כי "אין מדובר בפסיקה אחידה, ושתי הגישות הנוגדות מוצאות תימוכין בפסק-דין שה או אחר"). במספר פסקי-דין הפנו בתי המשפט את השאלה על עבר המחוקק, תוך קריאה שיבהיר את הדברים (ראו למשל: כבוד השופט א' רובינשטיין בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.2010) בפיסקה כט, שם הפנה לפסקי-דין נוספים שבהם שופטי בית המשפט העליון כבר פנו בעבר בקריאה אל המחוקק לתקן את ההוראות הנדונות ולפשטן. כן ראו שם, את הערת המשנה לנשיאה, כבוד השופט א' ריבלין. ראו גם את הערתו של כבוד השופט י' שנלר בעניין שרית עובדיה, בפיסקה 5). אך המחוקק טרם עשה כן, וחבל שכך. לא רק שהדבר יוצר חוסר וודאות משפטית, אלא שאי בהירות זו מביאה לריבוי התדיינויות מיותרות בשאלות מקדמיות שלהן נדרשים בתי המשפט - שכידוע, עמוסים מאד - פעם אחר פעם. ז. התוצאה 30. בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מתקבלת ולפיכך התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר-טרחת עורכי דינה של הנתבעת ובהוצאות המשפט בסך של 6,000 ₪. חישוב שטחארנונה