בית המשפט ציין כי הכלל הוא כי בייצוג לקוח בהליך משפטי, בקבלת החלטות טקטיות ואסטרטגיות, משעורך הדין הפעיל את שיקול דעתו, הוא יצא ידי חובתו, גם אם בדיעבד התברר השיקול כמוטעה. לא כל כישלון של עו"ד ולא כל טעות בשיקול דעת ייתפס כהפרת חובת הזהירות או שיהיה בה לחייב עורך דין ברשלנות ובסופו של דבר בחינת סבירות התנהגותו של עורך הדין תיקבע לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראה: ע"א 37/86ע"א 58/86 משה לוי (המערערים בע"א 37/86) נ' יצחק יחזקאל שרמן (המשיבים בע"א 37/86), פ"ד מד(4), 446 , 463-464 (1990)). חובת הזהירות וגם חובת המיומנות של עו"ד אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול דעת לעניין, במסגרת הנתונים המשפטיים, המהותיים והדינים הקיימים. גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות של עורך דין בשיקול דעת: נתוני רקע ועובדות 1. זו תביעה בגין רשלנות מקצועית של עו"ד כלפי שולחו. התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, והתובעת שכנגד, עו"ד (להלן: "הנתבעת"), בטענה כי התרשלה עת בחרה להגיש תביעה כספית נוספת ונפרדת במסגרת תיק ת.א 20678/01 (להלן: "התביעה הכספית") וזאת במקום להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתיק בש"א 8970/99 (להלן:"החלטה בערעור על החלטת הכנ"ר") וכי כתוצאה מהתרשלותה נגרמו לו לטענתו נזק שהועמד בכתב התביעה, ע"ס 240,000 ₪ למועד הגשתה 23.3.08. 2. הנתבעת, שימשה כעורכת דינו של התובע בין השנים 1993 - 2005 וטיפלה בהליכים משפטיים שונים בהם היה צד, כפרה בעובדות ובטענות הנטענות ע"י התובע וכן חלקה על המסקנות אותן מבקש הוא להסיק וכן הגישה תביעה שכנגד בגין שכר טרחה שלטענתה לא שולם לה עקב טיפולה בענייניו בשנים הנ"ל. 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת ייצגה הנתבעת את התובע בתיקים נשואי התביעה ובתיק מול כונס הנכסים בתביעת חוב כנגד עיסא ג'רייס במסגרת תיק פש"ר מס' 49/92 (להלן:"תיק הפש"ר"). ביום 7.11.93 הגישה הנתבעת בשם התובע תביעת חוב לכנ"ר בתיק הפש"ר, בשמשו כנאמן של החייב מר עיסא ג'יירס. תביעת החוב התבססה על תיקי הוצל"פ שנפתחו כנגד התובע בגין הליכים שונים, על פי יתרות בתיקי ההוצל"פ אשר שותפיו; עיסא ג'רייס ואחיו סמיר ז"ל התחייבו לשלם לו לטענתו. הכנ"ר דחה את עיקר תביעת החוב של התובע וערעור על החלטת הכנ"ר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה בש"א 8970/99), , שנדונה בפני כב' השופט ג. גינת (כתוארו אז). בהחלטתו דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה/הערעור על החלטת הכנ"ר, תוך קביעה כי התשלומים ששילם התובע היו מאוחרים למועדים הרלבנטיים להליך הפש"ר ועל כן אינם בגדר "חוב בר תביעה" להליכי הפש"ר וכן הוסיף ביהמ"ש כי הוא איננו אומר דבר "באשר לאפשרות, שהמערער יתבע על סמך התשלומים מ- 1995 במסגרת אחרת" (ראה ההחלטה: נספח ב' לכתב התביעה) (להלן:"החלטה בערעור על החלטת הכנ"ר"). 4. לגרסת הנתבעת שלא נסתרה, עוד באותו יום בו ניתנה ההחלטה בערעור בבש"א 8970/99 הנ"ל, הגיע התובע למשרדה ושם דנו הצדדים, באפשרויות הפתוחות בפני התובע. בין האפשרויות שהועלו היה אחת מן השתיים; הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה בערעור על החלטת הכנ"ר הנזכרת או הגשת תביעה בהליך אזרחי נפרד לבית משפט השלום. כפי שנרשם בהחלטה האמורה. לא דובר על ביצוע שני ההליכים שכן הגשת תביעה אמורה הייתה לייתר את הצורך בהגשת הערעור לבית המשפט העליון. התובע, כך התברר, בחר באפשרות השנייה וביום 2.9.01 הגיע למשרדה של הנתבעת ושילם סכום כסף על חשבון אגרת בית משפט. ביום 03.09.01 הוגשה התביעה האזרחית נגד החייב עיסא ג'רייס ועזבון המנוח סמיר ג'רייס (ת.א 20678/01) . על אופן הגשת התביעה וניסוחה (מטיוטה שהמציא התובע) העידה הנתבעת כפי שיצוין עוד להלן. 5. ביום 16.6.03 ניתן פס"ד בתובענה הנ"ל, ע"י כב' השופט ש' לבנוני (כתוארו אז) אשר דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות משפט בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן:"פסק דינו של ביהמ"ש השלום"). מפסק דינו של בית משפט השלום עולה, כי הוא סבר בניגוד לפסיקת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר, כי החוב נשוא ההליכים הקודמים היה כן "חוב בר תביעה" ולפיכך קבע כי מאחר ולא הוגש ערעור על פס"ד בבש"א 8970/99, פס"ד הפך חלוט וסופי ולפיכך נוצר מעשה בית דין ודין והדרך היחידה של התובע להיפרע מהכנ"ר. בנוסף לגבי החלופה השנייה שעמדה בפני התובע והיא הגשת התביעה האזרחית, קבע ביהמ"ש השלום כי תביעה זו שהוגשה התיישנה כבר ביום 2.10.99 ולפיכך משהוגשה התביעה ביום 3.9.01, היא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ודינה להידחות. בהתייחסו לציטוט שהובא מהחלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר (בש"א 8970/99) שלטענת הנתבעת, "המליץ" על הגשת תביעה אזרחית, קבע ביהמ"ש השלום כי יש לקרוא את הדברים פשוטם כמשמעם ולא כהבעת דעה של ביהמ"ש המחוזי אלא בבחינת אמרת אגב. 6. התובע לא השלים עם פסק דינו של ביהמ"ש השלום והגיש עליו ערעור לביהמ"ש המחוזי. אולם הדבר לא הסתייע בידו. הערעור נדון בפניי הרכב בראשותו של כב' סגן הנשיא ג' גינת אשר החליט לדחות ערעורו (ע.א 1676/03, פסק דין מיום 03.05.05), באמצו את קביעת ביהמ"ש השלום כי התביעה התיישנה. למרות פסיקתו הסותרת של ביהמ"ש השלום בנוגע לסיווג החוב כ"חוב בר תביעה" לא הכריע ביהמ"ש המחוזי בשאלה זו לגופה אלא ציין רק כי שני נימוקיו של ביהמ"ש השלום (ההתיישנות והפרשנות לעניין חוב בר תביעה), בדין יסודם. באשר למילים שכתב כב' השופט גינת בהחלטתו בערעור על החלטת הכנ"ר בנוגע לאופצית התביעה הכספית שעומדת לו לתובע ציין ביהמ"ש שלערעור כי במילים שצוטטו (סעיף 3 לעיל) "...לא מובעת דעה בעניין הגשת תביעה במסגרת אחרת... " ויש לפרשם כמות שהם ואין בהם הבעת דעה כלשהי. 7. משכך התגלגלו פני הדברים, ומשמיצה התובע את ההליכים באופן הנ"ל לא נותרה לו האפשרות אלא להגיש תביעתו זו שבפניי, כנגד הנתבעת אשר ניצחה על ההליכים המתוארים, בטענה כי ההליכים שנקטה הנתבעת ננקטו ברשלנות ובחוסר מקצועיות וגרמו לו לנזק ולהפסדים. לעניין היקף הנזק טען התובע כי הוא זכאי לקבל מאת הנתבעת את הפסדיו העומדים בגובה סכום תביעת החוב בסך 100,000 וכן כי הוא זכאי לקבל ממנה את כל ההוצאות המשפטיות בהם חויב בהליכים שונים שנקטה בהם הנתבעת, וכן להחזר שכר טרחתה ששילם לה. תחילה לתמצית טענות הצדדים. טענות התובע 8. לטענת התובע היה על הנתבעת להגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנ"ר (בש"א 8970/99) לבית המשפט העליון כדי לבחון את השאלה האם החוב הוא 'בר תביעה' במסגרת פשיטת הרגל של עיסא ג'רייס או לאו. ערעור זה היה מוגש בזכות ולא ברשות, אולם הנתבעת נמנעה מהגשת הערעור והתרשלה בכך שלא מיצתה את ההליך בבית המשפט העליון. לטענת התובע, אין ספק כי היה זוכה בבית המשפט העליון בערעורו וכפועל יוצא מכך היה מקבל את סכום תביעתו. התובע ממשיך וטען כי היה על הנתבעת ליידע אותו בנוגע לתקופת ההתיישנות. כמו כן, לטענתו הנתבעת טעתה והטעה אותו בהגשת התביעה האזרחית הנוספת (ת.א 20678/01), בחלוף תקופת ההתיישנות טעות אשר כל עורך דין סביר היה נמנע מלעשות. על הנתבעת הייתה מוטלת חובת בדיקת היסודות הראשוניים של התביעה מבחינת מעשה בית דין ותקופת ההתיישנות, חובות אלה הן חלק מהחובה הבסיסית למיומנות משפטית מקובלת וסבירה. הנתבעת הפרה את חובותיה כלפי התובע, היא לא פעלה כעורכת דין סבירה מיומנת וזהירה. עוד ובתגובה לטענות הנתבעת בדבר היותו משפטן ועו"ד, לטענתו כל המהלכים המשפטים בהם נקטה הנתבעת היו בטרם רכש כל ידע משפטי. טענותיה של הנתבעת כי היא פעלה לפי הוראותיו והגישה את התביעה האזרחית, הוכחשו על ידו. בנוסף טען כי גם עו"ד המקבל על עצמו ייצוג של עמית למקצוע חב לו את אותו שירות מקצועי, ועליו לבחור את ההליך המטיב ביותר עם לקוחו. באשר לתביעה הנגדית, לתשלום שכ"ט. התובע טוען כי הנתבעת לא הוכיחה את תביעתה וכל מטרתה הייתה ליצור משקל נגד לתביעתו שלו. אין לתביעה כל בסיס, היא אינה מבוססת על הסכם או אחיזה בדין ועל כן יש לדחותה תוך חיוב הנתבעת בהוצאות. טענות הנתבעת 9. לטענתה החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הכנר (בבש"א 8970/99) סתמה למעשה את הגולל על תביעת התובע להוכחת תביעת החוב בהליך הפש"ר. התוצאה המשפטית הייתה כי כל עוד עומד פסק הדין בעינו, המסלול הטבעי שנשאר עדיין פתוח, הוא תביעה אזרחית רגילה. עוד לטענתה, בתום הדיון בביהמ"ש המחוזי, נערכה התייעצות בין התובע לנתבעת במשרדה ובה נדונו כלל האפשרויות, לרבות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון או הגשת תביעה כספית נוספת. לטענת הנתבעת בזמן פירוט האפשרויות העומדות בפני התובע היא ציינה כי הגשת ערעור לבית המשפט העליון כרוכה בהפקדת פיקדון בסכום גבוה וכן בתשלום אגרה כאשר התשלומים הנ"ל צריכים להיעשות בטווח זמן קצר ביותר, שכן המועד להגשת ערעור קצוב בזמן. מאחר והתובע אשר היה במצוקה כלכלית ניכרת, העדיף להגיש תביעה אזרחית זאת גם בין היתר מכוון ששמע את דבריו של כב' השופט ג' גינת בנוגע להגשת תביעה כספית שלא במסגרת הליכי פש"ר. 10. הנתבעת טענה כי פעלה כעו"ד סביר בהגישה את התביעה הכספית שאומנם נדחתה ע"י בפסק דינו של ביהמ"ש השלום אולם היא סברה כי פסה"ד מוטעה ולכן לא ויתרה והגישה ערעור על פסק דין זה, לביהמ"ש המחוזי. הערעור על פס"ד זה אומנם נדחה אולם, כב' השופט גינת אמר בהערת אגב כי יתכן וטעה בקביעותיו הקודמות. אכן בנסיבות אלה , יכולה להיווצר תרעומת אצל התובע, שכן שתי ערכאות שונות קובעות קביעה והיפוכה בעניין סיווג החוב, אולם מכאן ועד להטיל אחריות על הנתבעת המרחק גדול ויש לדחות את התביעה כנגדה. לטענתה, עשתה כל שיכלה להפוך את פסק דינו של ביהמ"ש השלום שאינו עולה בקנה אחד עם החלטתו בערעור על החלטת הכנ"ר של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך טענה כי יש לקבוע כי פעלה ללא דופי כעו"ד בכך שהפעילה שיקול דעת עת ייצגה את התובע בהליכים המשפטיים שניהלה עבורו ובהם החלטות טקטיות ואסטרטגיות, וכי יש לקבוע כי בכך יצאה ידי חובתה, גם אם בדיעבד התברר כי שיקול משיקוליה היה מוטעה. יתרה מכך, נטען כי גם אם היה מוגש הערעור התובע לא הוכיח כי הערעור על ההחלטה בתיק בש"א 8970/99 , היה מתקבל. התובע לא הוכיח דבר לעניין היקף הנזק ולכן גם אם ביהמ"ש היה מקבל את תביעתו כי עקב אי הגשת הערעור לביהמ"ש העליון, נגרם אובדן סיכויי התביעה כנגד עיסא ג'רייס, משלא הוכח כל נזק דין התביעה להידחות.כל מה שצירף התובע היה שיערוך והצמדה של תביעת הפש"ר המקורית בסך 100,000 ₪. אולם תביעה זו מלכתחילה לא הייתה מגובה במסמכים. עוד לטענתה, התובע היה מנהל חשבונות בהכשרתו, בקי בהלכות פשיטת רגל ובהליכים השונים. הנתבעת לא הייתה עורכת הדין היחידה איתה התייעץ, התובע התייעץ עם מספר עו"ד, אשר לא הובאו להעיד. התביעה האזרחית שהוגשה לבסוף לבית משפט השלום נערכה למעשה על בסיס טיוטה אותה מסר התובע לנתבעת, הטיוטה נערכה ע"י עו"ד ויקטור מנסור. לבסוף טענה כי התובע לא היה לקוח רגיל אלא לקוח בו טיפלה הנתבעת תוך כדי התייעצות ושיתוף פעולה. התובע החליט ללכת במסלול של הגשת תביעה כספית וזאת מכוון שלא היו בידו המשאבים הכלכליים הנדרשים להגשת הערעור. עניין זה נתמך בפריסת התשלומים ששולמו לנתבעת עבור טיפולה בתביעה האזרחית, פריסה ארוכה ובדחיית מועדי תשלום. אשר לתביעה שכנגד, תביעה זו מבוססת על מסמכים, הסכמי שכר טרחה וראיות אובייקטיביות. על כן יש לחייב את התובע ביתרת שכ"ט אותו לא שילם לנתבעת. דיון 11. שקלתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים והגעתי בסופו של יום למסקנה כי למרות שהתובע לכאורה ניזוק משלל ההליכים בהם נקט, דין התביעה והתביעה שכנגד להדחות. אבהיר מסקנתי זו. יחסי עו"ד לקוח מושתתים לרוב על הבסיס החוזי בו עו"ד מתחיב להעניק ללקוח שירות משפטי ותמורתו מתחייב הלקוח לשלם לעו"ד שכר טרחה בשיעור מוסכם. כיום רווחת הגישה כי אחריותו של עורך הדין קיימת הן מכוח דיני החוזים והן מכוח דיני הנזיקין. ככלל, מחובתו של עו"ד, ככל בעל מקצוע, לפעול כלפי לקוחו במיומנות ובזהירות. עורכי הדין, מעצם הגדרת תפקידם, משתייכים לקבוצת בעלי מקצועות עמם מחמיר המחוקק באופן בולט בהטילו רף זהירות גבוה יותר נוסף על חובות אמון הנובעות מטיב היחסים הנרקמים בינם לבין לקוחותיהם (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין [ 2003, הוצאת שנהב, דפוס חמד ירושלים] עמ' 835). על מנת שתקום ללקוח עילת תביעה בגין עוולת הרשלנות כנגד עורך דינו חייבים להתקיים אותם היסודות המגבשים את עוולת הרשלנות, היינו: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אותו לקוח, הפרת החובות הנ"ל וגרימת נזק ללקוח כתוצאה מכך (שם, עמ' 838). להלן אבחן את נסיבות המקרה שלפניי על פי היסודות הנדרשים והמגבשים את עוולת הרשלנות. חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) 12. חובת הזהירות המושגית של עורך דין כלפי לקוח הינה חובה ברורה. הלכה מושרשת היא כי עורך-דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. יחד עם זאת, חובת הזהירות המוטלת על עורך הדין אינה מוחלטת. מעורך דין העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק, לעמוד בלוח זמנים, להכין כראוי את התביעה, לפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט, ולנהל את הדיונים שם כראוי. גם במתן ייעוץ משפטי ופעילויות של עו"ד מחוץ לכתלי בית המשפט מוטלת על עו"ד החובה לנהוג כפי שהיה נוהג עו"ד סביר העוסק באותו נושא ברמה סבירה. מעורך דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הם מיסודותיו נדרש יותר (ראה: ע"א 37/86ע"א 58/86 משה לוי (המערערים בע"א 37/86) נ' יצחק יחזקאל שרמן (המשיבים בע"א 37/86), פ"ד מד(4), 446 , 463-464 (1990)). הבסיס לרף הגבוה יותר ולחובות המיוחדות החלות על עורך הדין - מצוי גם בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א 1961, הקובע: "במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות...". 13. הוראה דומה נקבעה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 הקובע: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט...". אין חולק כי במצב דברים שלפני מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע כמו גם חובת אמונים. סטנדרד הטיפול המשפט בו היה עליה לעמוד הוא רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מעורך דין סביר כלפי לקוחו, לצד כללי האתיקה הקובעים את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין. האם הופרה חובת הזהירות 14. השאלה השניה היא האם הופרה חובת הזהירות? הפרת חובת הזהירות, התרשלות, ניתן לייחס למי שלא נקט אמצעי זהירות סבירים למניעת סכנה, במקרים בהם אדם סביר היה מעריך את הסכנות הצפויות מאי נקיטתם. עורך דין חייב להשתמש כאמור במיומנות וזהירות של בעל מקצוע מיומן וסביר (ראה: א. זר, רשלנות מקצועית של עורכי דין, רופאים, מהנדסים ואדריכלים [ תשס"א 2001] עמ'5 - 7). בדבר אחריותה או רשלנותה של הנתבעת יש לשאול האם צריכה הייתה הנתבעת לצפות או האם יכולה הייתה לצפות את הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בו נראה על פניו כי יש אמירות בהחלטות שיפוטיות נוגדות בין ביהמ"ש המחוזי לבין ביהמ"ש השלום בעניין סיווג "חוב בר תביעה"? אומנם ניתן לומר כי אמירת ביהמ"ש המחוזי בדבר המלצתו להגיש את התביעה האזרחית, לא הייתה דרושה לצורך ההכרעה ולכן מדובר באמרת אגב או הערת אגב (Obiter Dictum). אולם אין להתעלם כי הן התובע והן הנתבעת התרשמו מאמירה זו ויתכן והיא אשר הובילה בסופו של יום להגשת התביעה האזרחית וזאת כפי שעולה מגרסתה של הנתבעת, שלא נסתרה, ולפיה בתום הדיון בפני כב' השופט גינת נערכה התייעצות בין התובע לנתבעת במשרדה של הנתבעת ובה נדונו שתי האפשרויות, הגשת בקשת ערעור או בר"ע לבית המשפט העליון או הגשת תביעה כספית נוספת. אומנם עולה מחומר הראיות כי התובע היה במצוקה כלכלית באותה תקופה ועל כן מטבע הדברים העדיף, להגיש תביעה כספית שהיתה זמינה וברת ביצוע קלה יותר מאשר בחירה בהגשת הליך לביהמ"ש העליון אשר כרוך בהוצאות גבוהות יותר ובהפקדת פיקדון. התרשמתי על פי העדויות והמסמכים כי הייתה מערכת יחסים מיוחדת של עו"ד-לקוח בין התובע לנתבעת שהתבטאה בקבלת החלטות בשיתוף פעולה, כאשר התובע פעיל מאוד בקבלת ההחלטות לאחר שהאפשרויות הפתוחות בפניו מוצגות לו (התובע אף החל ללמוד משפטים בסמוך לתקופה זו). בנוסף נראה גם כי התובע קיבל ייעוץ משפטי גם מעורכי דין נוספים אשר סייעו לו בבחירת דרך הפעולה המועדפת עליו. מכאן שיש לדחות את טענתו של התובע כי הלך בעיניים עצומות אחר הדרך אותה התוותה הנתבעת. 15. כאשר נשאלה הנתבעת בעניין היחסיים שבינה לבין התובע כעורכת דינו, היא השיבה (עמ' 20 - 21 לפרוטוקול הדיון 3.5.11): "בעקבות פסק הדין של גינת בערעור על החלטת הכנ"ר עמדו כאן בפני הלקוח, התובע, שתי אופציות או שאתה ממשיך באותו קו שמדובר בחוב שהוא בר תביעה ואז ואתה מגיש ערעור לעליון כאשר המועדים ידועים לכל בן אדם שהוא סביר ובמיוחד לבן אדם שהיה מגיע אלי מספר פעמים בשבוע עם כל מה שקשור לבית המשפט כל כתב בית דין הייתי צריכה להעביר לו הוא היה מתייעץ עם עוה"ד שלו. אני עמדתי במצב שיש לי פסק דין של השופט גינת והיה לי לקוח מעבר ללקוח היה ידיד ובן בית במשרד כאשר כל דבר נעשה בשיתוף פעולה מלא, הוא היה מתייעץ אומר מציג לי פסקי דין הטיוטות היה עובר עליהם.... אמרתי לו את שתי האפשרויות הברורות או שמגישים ערעור תוך 45 יום שזה ברור אז שלא יתמם שלא ידע כי המועד לערעור הוא 45 יום או שהוא בוחר ללכת בעמדת כב' השופט גינת שלא מדברים על חוב בר תביעה והוא סלל את הדרך להגיש תביעה לבית משפט השלום וזו הדרך השנייה..., יחד עם זאת הוסבר לו במה זה כרוך מבחינת פקדון ואגרה משום שהלקוח היה נתון לקשיים כלכליים...ברור שהוא היה בקשיים כלכליים ונושא שכר הטרחה לא הווה שיקול אם לפנות בערעור או להגיש תביעה, ההחלטה הייתה שלו שנוגעת לזמן, פרק זמן של 45 ימים להיות נתון למצב להסדיר אגרה, פיקדון ולהיות חשוף בפני מצב שאם יידחה הערעור בעליון והערבון יחולט והוא צפוי לשאת בהוצאות מעבר למה שנהוג בבתי משפט למטה הם אלו השיקולים באם ללכת לערעור או לתביעה הוא אכן הגיע אלי בחודש יולי ולא אני זימנתי אותו, הוא בא אלי וביקש ממני להכין את התביעה שהוגשה בפני כב' השופט לבנוני והוא המציא את הטיוטה של כתב התביעה שבזמנו הוכנה עבורו על ידי עו"ד מנסור כדי שיהוה עבורו בסיס..." וכן בעמ' 22 לפרוטוקול הדיון 3.5.11: "ש.        ניסית לשכנע אותו ללכת בדרך של ערעור. ת.        באותו יום אמרתי לו שזו האפשרות אבל הוא החליט שלא, זו החלטה שלו, לא יכולה להיכנס לכיס שלו לנסיבות שלו, מעבר לכך לבוא לקראתו בשכר הטרחה לא יכולה לשלם בשבילו פיקדון ואגרה. .." 16. הנה כי כן, התובע בחר בדרך של הגשת תביעה כספית אותה הגיש כאמור באמצעות הנתבעת. דא עקה, תביעה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש השלום. האם היה על הנתבעת להתעקש כי התובע יגיש דווקא ערעור לביהמ"ש העליון ולא יגיש תביעה אזרחית בבית משפט שלום במקום זאת? האם בחירתה בדרך הגשת התביעה הכספית ולא הגשת ההליך בפניי ביהמ"ש העליון הוא בגדר התרשלות הנתבעת כלפי התובע? בנסיבות נראה כי יש להשיב על השאלות הנ"ל בשלילה וכי לנוכח התוצאות בערכאות כפי שנזכרו לעיל, נראה כי קביעה כי רק ערעור לביהמ"ש העליון היה "פותח" לתובע סיכוי אם אומנם הערעור היה מתקבל, את הדרך להיפרע באופן חלקי וכי קביעה שכזאת יכולה הייתה להתקבל רק כקביעה בדיעבד ולא מלכתחילה ואבהיר. 17. הכלל הוא כי בייצוג לקוח בהליך משפטי, בקבלת החלטות טקטיות ואסטרטגיות, משעורך הדין הפעיל את שיקול דעתו, הוא יצא ידי חובתו, גם אם בדיעבד התברר השיקול כמוטעה. לא כל כישלון של עו"ד ולא כל טעות בשיקול דעת ייתפס כהפרת חובת הזהירות או שיהיה בה לחייב עורך דין ברשלנות ובסופו של דבר בחינת סבירות התנהגותו של עורך הדין תיקבע לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראה: ע"א 37/86ע"א 58/86 משה לוי (המערערים בע"א 37/86) נ' יצחק יחזקאל שרמן (המשיבים בע"א 37/86), פ"ד מד(4), 446 , 463-464 (1990)). חובת הזהירות וגם חובת המיומנות של עו"ד אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול דעת לעניין, במסגרת הנתונים המשפטיים, המהותיים והדינים הקיימים. גם עורך דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך דין לא כל שכן. נסיבות המקרה שלפניי בו קבע ביהמ"ש המחוזי כי החוב אינו בר תביעה ודחה את הערעור תוך שסבר כי התובע יכול להגיש תביעה אזרחית, ולאחר קבע ביהמ"ש בדיוק להיפך דהיינו כי מדובר בחוב בר תביעה ובתביעה שהתיישנה, מבלי שהדבר תוקן בערעור שהוגש, גרם לתובע לנזק כספי אולם אין לומר כי הנתבעת אשר פעלה בתוך מערכת הנתונים הנ"ל התרשלה כלפיו. החובה המוטלת על עו"ד שלא להתרשל, אינה שלא לטעות בשיקול דעתו: החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו (ראה: ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, עמ' 80). האסטרטגיה שנבחרה מלכתחילה, והיא הגשת תביעה אזרחית ולא ערעור או בר"ע על ההחלטה בבש"א 8970/99, נבחרה בשל אילוצים כלכליים של התובע. הבחירה הזו למרבה הצער בשל השקפות שונות של בתי המשפט המחוזי והשלום, לא הביאה לתוצאה הרצויה, אולם אין לומר כי הנתבעת קיבלה החלטתה ונתנה המלצתה, ללא שיקול דעת. לפיכך מסקנתי הינה כי בבחירה הנ"ל אין כל רשלנות מצד הנתבעת. 18. האם בעצם הגשת התביעה לביהמ"ש השלום מקום בו קבע ביהמ"ש כי חלה התיישנות על עילת התביעה יש רשלנות מצד הנתבעת? כאמור התובע טען כי היה על הנתבעת לדעת שחלה התיישנות על התביעה. בסעיף 18 לסיכומיה פורשת הנתבעת את הסבריה בכל הנוגע למועד התגבשותה של עילת התביעה בתביעה האזרחית ולמועד התיישנותה, באריכות. הנתבעת גם נשאלה על כך בחקירתה בעמ' 22 לפרוטוקול הדיון 3.5.11: "ש. אז בדקת את עניין ההתיישנות שכן אחד השיקולים בדחיית התביעה על ידי השופט לבנוני הייתה התיישנות. ת.        בדקתי כל מה שקשור לנושא התביעה הספציפית ולא הייתה כל בעיית התיישנות לא רוצה להיכנס לכל הטעויות במסגרת פסק הדין, העמדה שלי היא ברורה. אני לא מבינה מדוע אני צריכה להיכנס לקטע של אמירת אגב כזו או אחרת במסגרת פסק הדין. תכנס לעניין שצריך להגיש בקשת רשות ערעור כאשר אנחנו יודעים שצריך להגיש ערעור ולא בקשת רשות ערעור... " נראה כי גם כאן מדובר בשאלה של פרשנות משפטית ושיקול דעת ואבהיר. טעות בתום לב בשיקול דעתו של עו"ד, בין אם זו טעות בחוק או טעות בשיקול דעת, אין בה כדי לחייב עו"ד ברשלנות (ראה: א. זר, רשלנות מקצועית של עורכי דין, רופאים, מהנדסים ואדריכלים [ תשס"א 2001] עמ' 23). כשם שאין הרופא מבטיח ואין הוא יכול להבטיח הצלחה, כך הדבר גם לגבי עו"ד אשר הישגיו המקצועיים אינם תלויים רק באופן פעילותו המקצועית. מול הצדדים המתנצחים יושב שופט הפוסק את הדין. עו"ד יכול לשטוח את טענותיו אולם בסופו של דבר השופט הוא זה שפוסק, ולעיתים רבות דעתו שונה מזו של העו"ד הנכבד. אין בכך רשלנות אלא פשוט הכרה במציאות המשפטית הקיימת. במקרים רבים אין התוצאה המשפטית מובטחת או ידועה מראש. פעולה רשלנית תהווה רק אותה פעילות היוצאת מגדר התחום האפור של שיקול דעת מקצועי המוקנה לעו"ד ומהווה חריגה גסה מסטנדרט התנהגות זהיר וסביר (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין [ 2003, הוצאת שנהב, דפוס חמד ירושלים] עמ' 865). 19. אינני יושב כערכאת ערעור על ההחלטות ופסקי הדין שהזכרתי לעיל. מדובר בהחלטות/פסקי דין חלוטים בין שעבר מועד הערעור או הבר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי ובין שחלף המועד להגשת בר"ע על פסק דינה של ערכאת הערעור שדנה בפסק דינו של ביהמ"ש השלום הנ"ל. אולם, בנקל ניתן לראות כי השופטים אשר דנו בעניין החזיקו בהשקפות שונות אם לא לומר סותרות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לנוכח מועד התשלומים שביצע התובע אין מדובר ב'חוב בר תביעה' ואם הדבר נכון עילת התביעה קמה ממועד התשלומים ואין התיישנות. אם מדובר בחוב בר תביעה' אזי יש התיישנות כפי שאכן קבע ביהמ"ש השלום בפסק דינו וזאת ככל שעילת התביעה הינה "הסכם הפרישה" שבין התובע לנתבע שם. אם כך המצב, צפיית התובע וב"כ הנתבעת דכאן, כי בערעור יהפוך ביהמ"ש המחוזי את קביעותיו של ביהמ"ש השלום הייתה סבירה. הדבר לא קרה. מדוע? מכיוון שביהמ"ש המחוזי קבע בערעור כי די בכך שדחיית התביעה ע"י ביהמ"ש השלום נובעת מכך שעילת התביעה התיישנה, ולא דן לגופה של השאלה הבעייתית האם החוב הוא "חוב בר תביעה" אם לאו, שהוכרעה כאמור בצורה סותרת ע"י כל אחת מהערכאות הנ"ל. כל זאת כאשר אנו יודעים היום שהיא, היא שגרמה לכל ההליכים שסקרתי לעיל. ניתן לומר כי גם התובע וגם הנתבעת נקלעו במקרה שלא מרצונם למעין "מעגל שוטה" (CIRCULUS VICIOSUS) (ראו; משה זילברג, "באין כאחד" אסופת דברים שבהגות ובהלכה, הוצאת מגנס, תשמ"ב, עמ' 174 ואילך). אולם את התוצאות המשפטיות של בתי המשפט כפי שהכריעו עד לשלב אליו הגיעו עליהם לכבד ולקבל. 20. כאמור, בתביעת רשלנות כנגד עו"ד שומה על ביהמ"ש לבחון האם פעל עוה"ד כעו"ד סביר והאם אין מדובר במשגה העולה כדי רשלנות. בנסיבות המקרה שלפניי כפי שבארתי לעיל, לא מצאתי בהתנהלותה של הנתבעת חריגה גסה מסטנדרט ההתנהגות הסביר ועל כן אילן לקבוע כי התרשלה כלפי התובע. אין מדובר במקרה זה שלפניי, במקרה ברור בו למשל עו"ד לוקח על עצמו לטפל בתביעה והוא מחזיק בידיו את התיק ובו עילת תביעה ועליו לפעול ולהגיש תביעה לפני שחולפת תקופת ההתיישנות. במצב כזה מצופה ממנו כי לא יאחר ויגישה לאחר תקופת ההתיישנות או ייעץ ללקוח להגיש תביעה שכבר התיישנה. המקרה שלפניי שונה בתכלית. הנתבעת בשל הקושי במתן תשובה לשאלה האם מדובר כאן בחוב בר תביעה', יכולה הייתה להניח לאור החלטת ביהמ"ש המחוזי, כי הגשת תביעה אזרחית הינה עדיין בגדר האפשרויות העומדות לתובע. היא לא יכולה הייתה לצפות כי התביעה תידחה בשל התיישנות. כזכור, דחיית התובענה בת.א 20678/01 התבססה על כך כי עילת התביעה של התובע נובעת מההסכם שבינו לבין הנתבע שם עילה שהתיישנה כבר ביום 2.10.99. לפיכך, כך קבע ביהמ"ש השלום כי משהוגשה התביעה ביום 3.9.01, היא הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.אולם נשאלת השאלה האם בנסיבות התיק הנזכר זו הייתה עילת התביעה היחידה של התובע? סבורני, בכל הכבוד וכפי שאבהיר להלן, כי יש להשיב על כך בשלילה. 21. מובן כי תובע המחזיק בכמה עילות תביעה רשאי לנסות ולממשם בפנייה לערכאות בתביעה אחת. לכן סבורני כי משדחה ביהמ"ש המחוזי את ערעור התובע על החלטת כונס הנכסים, יכול ורשאי היה התובע לתבוע בגין עילת תביעה נוספת שהייתה לו ושקמה בשנת 97 כאשר התובע נדרש לשלם לבנק תשלומים שחלו עליו ועל הנתבע שם ביחד ולחוד? האם כאשר הוא שילם את התשלומים לא הייתה לו הזכות לחזור את הנתבע שם? סבורני כי יש להשיב על השאלות הללו בחיוב. די שאזכיר את הוראת סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 על חלופותיו או את עילת התביעה הצומחת מסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הדן בעילה שקמה למי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, כדי לבסס ולחזק את קביעתי כי לתובע אכן עמדו מספר עילות תביעה עת הגיש את תביעתו בביהמ"ש השלום. עניין נוסף שיש בו כדי להצביע על העדר התרשלות מצד הנתבעת הוא העובדה כי לא נמצא לעניין תקופת ההתיישנות, דיון בשאלת הזמן (תקופה הבלתי נמנית) שיתכן וצריך היה לקחת בחשבון בתביעת התובע בפניי בית משפט השלום, שממועד פתיחת הליכי הפש"ר כנגד הנתבע שם, תקופה שבגינה יכולה הייתה הנתבעת לחשוב כי התביעה לא התיישנה, (ראו סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958). לסיכום; אינני סבור כי עצם הגשת התביעה האזרחית מצד הנתבעת מהווה מצידה התרשלות על פי מבחן עו"ד הסביר. במידה וטענתי במסקנתי כי לא הייתה התרשלות מצד הנתבעת לא בבחירת ההליך שננקט וגם לא בשאלת ההתיישנות, אמשיך ואבחן האם הוכח היסוד האחרון הדרוש לשם קיומה של עוולת הרשלנות, והוא הקשר הסיבתי שבין התרשלות לבין הנזק שנגרם. גרימת הנזק בגין ההפרה 22. בתביעת רשלנות מקצועית של עו"ד אין די בקביעה כי התרשל במילוי תפקידו אלא על התובע להוכיח כי אלמלא התרשל, הוא היה זוכה בהליך או בפעולה המשפטית בה התרשל עוה"ד לטענתו וכי נגרם לו נזק עקב ההתרשלות. במקרה שלפניי תביעתו של התובע בנוגע לבחירת ההליך של הגשת תביעה כספית במקום ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור על החלטת הכנ"ר, היא למעשה על אובדן סיכויי התביעה כנגד עיסא ג'רייס. בטיעוניו, התובע יוצא מתוך נקודת הנחה שכלל וכלל לא שוכנעתי בה והיא כי הערעור על החלטתו של כב' השופט גינת לבית המשפט העליון בבש"א 8970/99 היה מתקבל באופן וודאי. מהמסמכים שהוצגו לפני ומהחלטות בהליכים שתוארו לעיל, בעניין זה הן של כב' השופט גינת והן של כב' השופט לבנוני (המצ"ב לת/1) עולה כי בטחונו של התובע "בניצחונו" בערעור הינו בגדר השערה לא מבוססת שאין לה ביסוס בדין או בחומר הראיות. התובע מבקש להסתמך על כך כי ביהמ"ש השלום שכאמור פסק בניגוד לפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי כי מדובר ב'חוב בר תביעה', אין בה כשלעצמה להוכיח כי נכון יותר מצד הנתבעת היה להגיש ערעור על החלטתו של כב' השופט גינת בבש"א הנ"ל. הכלל הוא כי פסיקת ביהמ"ש המחוזי אינה מחייבת את ביהמ"ש השלום אולם היא בגדר פסיקה מנחה. לפיכך אילו הסכים ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור שהוגש על פסק דינו של ביהמ"ש השלום, להכריע בשאלה המשפטית הנ"ל, לנוכח פסיקתו הקודמת של כב' השופט גינת בערעור על החלטת הכנ"ר, סביר להניח כי היה מגיע שוב למסקנה כי התשלומים ששולמו אינם בגדר חוב בר תביעה. בכל הכבוד, אין זה מן הנמנע כי ביהמ"ש זה, יכפיף עצמו דווקא לפסיקה המנחה של ביהמ"ש המחוזי ומדוע מצפה התובע כי אקבע כי הפרשנות הנכונה ל'חוב בר תביעה' כפי שהייתה מתקבלת אילו הוגש הערעור לביהמ"ש העליון, היא דווקא זו של ביהמ"ש השלום ולא של ביהמ"ש המחוזי? הנה כי כן רואים אנו שסיכויי התובע כי ביהמ"ש העליון היה מקבל את ערעורו היו נמוכים ובודאי אינם עולים כדי 50% הדרושים להוכחת הצלחתו בערעור אילו הוגש.  23. יתרה מזאת גם אילו סברתי כי סיכויי הערעור היו טובים עדיין היה על התובע להוכיח איזה נזק נגרם לו כתוצאה מהתרשלות הנתבעת. במקרה זה שלפניי, התובע לא הוכיח מהו הנזק אשר נגרם לו בשל אי הגשת ההליך לבית המשפט העליון. התובע לא הציג מסמכים לפיהם היה לו סיכוי כי תביעת החוב תאושר במלואה או בחלקה. אם היה מוכיח חלק מתביעתו בפני הכנ"ר, מה היה שיעור חלקו בכספים בדיבידנדים מתוך יתרת הסכומים שנותרה בתיק הפש"ר ואם בכלל היו נשארים כספים לנוכח חובות לנושים בני קדימה. כמו כן היה על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין רשלנותה הנטענת של הנתבעת לבין התוצאה המשפטית שהייתה יכולה להיות שונה. דא עקה, התובע לא הוכיח דבר וכל מה שצירף היה שיערוך והצמדה של תביעת הפש"ר המקורית בסך 100,000 ₪. כאשר התובע לא הוכיח כדבעי מה היו סיכוייה ומה הייתה תוצאתה הכספית במיוחד לנוכח העובדה מלכתחילה היא לא גובתה במסמכים. לאור האמור אני סבור כי התובע לא עמד בנטל, לא הוכיח את תביעתו ועל כן אני דוחה את התביעה על כל חלקיה. התביעה שכנגד 24. באשר לתביעה שכנגד, תביעת הנתבעת על שכר טרחה שטרם שולם לה לטענתה. גם בתביעה זו לא טרחה הנתבעת לספק לבית המשפט ראיות ברורות וחד משמעיות לגבי גובה החוב הנטען. למרות עדויות שנשמעו בעניין, לא הוגש לבית המשפט תחשיב מסודר לגבי גובה החוב שנותר אשר מגובה במסמכים, חשבוניות, דרישות תשלום וכו'. לפיכך גם התובעת שכנגד לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הצליחה להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. התוצאה 25. התביעה והתביעה שכנגד נדחות. לאור התוצאה, אינני עושה צו הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. עורך דין