קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טען ביניים למתן הוראות לחלוקת כספים: 1. המבקשת הגישה בקשה בדרך של טען ביניים, ליתן לה הוראות כיצד לחלק בין הטוענים את הכספים המוחזקים בידיה, בגין עבודות איטום שביצעה עבורה החייבת. הטוען מס' 1 טוען שהחייבת חבה לו כספים, אשר במסגרת בש"א הגיש בקשה לצו עיקול זמני שניתן ב-18.3.2009 והפך לקבוע. הטוענת מס' 2 הטילה עיקול מאוחר בזמן ב-22.7.2009, ומסרה בהודעת הסתלקות כי היא מוותרת על זכותה לטובת הטוען 3, כך שהתייתר הצורך לדון בעניינה. הטוען 3 הינו בנק אשר נושה בחייבת, וטוען כי, ב-8.3.2009 חתמה החייבת על שטר משכון והמחאת זכות על דרך השעבוד לטובת הבנק. ב-11.3.2009 חתמה בנוסף על המחאת זכויות בלתי חוזרת בגין הכספים שיגיעו מהפרויקט. החתימה על המסמכים הללו קדמה למתן צו העיקול של טוען 1 ב - 18.3.2009, אך נמסרה לרשם החברות לאחר העיקול, ב-23.3.2009 והרישום פורסם ב-26.3.2009. 2. בשם הטוען 1 הצהיר מר אבנר זייף כי ב-9.7.2009 הגיש הטוען 1 כנגד המבקשת בקשה לאישור עיקול במסגרת בש"א 160021/09 (נספח ב' לתצהירו), במסגרתה הוטל עיקול זמני ב-18.3.2009 על סך 148,098 ₪ בעיקול תפס 120,640 ₪. העיקול הזמני הפך לקבוע בעקבות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ב-31.12.2009 בת.א. 175386/09, והינו פסק-דין חלוט. על חשבון החוב שולמו במסגרת הסכם הפשרה 50,000 ₪, אך לאחר מכן, הסכם הפשרה הופר, ועל כן, הטוען 1, טועןכי הוא זכאי לסכום העולה על סכום החוב, כעולה מהסכם הפשרה ופסק-הדין אשר צורפו להודעת הפרטים. הטענות המשפטיות בתצהירו הן כדלקמן: המבקשת חבה לו מכוח צו העיקול סכום גבוה יותר מהסכום לו טוענת המבקשת בטען הביניים. לטענתו, היות והמחאת הזכות והמשכון של הטוען 3 נרשמו ברשם החברות לאחר העיקול הם נסוגים מפניו. טענה נוספת, היא שהשעבוד חסר תוקף ולחלופין יש לבטלו, כי הוא נחתם במועד בו חדלה כבר החייבת מכל פעילות. לכן, לא היתה בו כל תועלת כלכלית לחברה, ולא ניתן על בסיסו אשראי או כל תמורה אחרת, וכל מטרתו היא ליצור יש מאין זכות קדימה בגין חוב עבר, מהטעם שהבעלים של החב' החייבת, אשר חתם ערבות אישית לבנק, העדיפו על יתר הנושים. לטענת טוען 1, הבנק ידע על כך במועד עריכת השעבוד כי ביטל ללקוח שיקים יומיים קודם לכן, והמחאת הזכות הינה בגדר חוזה למראית עין כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, או חוזה פסול הנוגד את תקנת הציבור כמשמעו בסעיף 30 לאותו חוק, ולחלופין, מדובר במרמה או העדפת נושים פסולה של יצור זכות קדימה על חוב עבר שלא בדרך העסקים הרגילה. עוד טוען הטוען 1 כנגד תוקפם של מסמכי השעבוד, נוסחם מעורפל, הסכום אינו מוגבל, מס' החוזה נשוא ההמחאה ריק, והמסמך המצורף שצריך להיות ממולא על ידי המבקשת נותר ריק. בנוסף לכך, טען כי הבנק לא הוכיח את סכום החוב כי לא צירף ראיה בדבר גובה החוב של החייבת עצמה, ולא דפי חשבון מהתקופה הרלבנטית. 3. מטעם הטוען 1 הצהיר גם מר מיכאל מרחב, שהיה מנהל עבודה בחייבת, שכבר בחודש פברואר 2009 חדלה החייבת מכל פעילות עסקית, דהיינו, חודש לפני שהבנק החתים על משכון המחאה בלתי חוזרת. עוד טען שהבעלים של החייבת מכר את הציוד העסקי בשליש משוויו לחברת שיא חברה שהוא בעל עניין בה, על מנת שלא יעקלו, וזו המשיכה בביצוע הפרויקט. המצהיר טוען כי כחודשיים לפני 8.3.2009 לא שילמה החייבת תשלומים לספקים ועובדים, ואין לו ספק שהבנק ידע או אמור היה לדעת על אופן התנהלות זה, שנבע מקשיים כלכליים חמורים. בביקורו בבנק התרשם המצהיר כי בין החייב לבנק היו יחסים החורגים מיחסים רגילים בין בנק ללקוח. מנהל החב' החייבת, מר לייבוץ, ניהל בבנק חברה נוספת, וביצע ביניהן העברות כספים, וכן הבריח כספים לחשבונות של ילדיו. לטענת המצהיר, ב-6.3.2009 החזיר הבנק שיק שמשכה החייבת לפקודת זייף בשל אי כיסוי מספיק. 4. מטעם הטוען 3, הצהירה הגברת נאוה ליפשיץ, מנהלת סניף אשקלון, שהבנק נושה בחייבת בסכום של 553,454 ₪ נכון ל-21.10.2010. עוד הצהירה כי הבנק העמיד אשראי בתחילת חודש ינואר על סמך חשבוניות שהוציאה החייבת למבקשת ע"ס 171,517 ₪ שנתקבלה בידם ב-29 בדצמבר, והמסגרת לא הוקטנה משום שנמסרה חשבונית בסך 143,251 ₪, אשר התקבלה בבנק לפי אישור הפקס ב-19 לינואר 2009. מטעמים בירוקרטים נחתם השעבוד רק לאחר מכן, שכן המתינו להחלטת חברה חתומה, עד אז הועמד האשראי על סמך אמון ניסיון והכרות עם הלקוח. לטענת טוען 3, ההלוואה שהועמדה בחשבון ב-1.02.2010 ע"ס 470,000 ₪ אינה הלוואה חדשה, אלא מחזור ופריסה מחדש של החוב הקיים, והבנק לא ידע שהחייבת נכנסה לקשיים כלכליים, אלא לקראת סוף מרץ. בתצהירו המשלים, הוסיף טוען 3, שלא ידע כי החברה החייבת אינה מצליחה לעמוד בתשלומיה ומצויה בקריסה, ובעת יצירת השעבוד לא היה ידוע לבנק על הפסקת פעילותה העסקית של החייבת, שכן בחודש פברואר שולמו וכובדו שיקים מחשבון הלקוח. אשר להעברת כספים בין חברות, היא אינה מעוררת חשד, וגם לו ידע הבנק על המצב, משנוכח כי לקוחו מצוי במצב בעייתי הוא רשאי להקטין סיכון, ולדרוש מהלקוח כי יעמיד לרשותו בטחונות נוספים. שעבוד נכסים בשל חוב קיים הינו דבר שכיח ומקובל, כך גם עריכת שעבוד ללא הגבלה בסכום. לטענת טוען 3, ההיכרות של מנהלת הסניף עם חברת שיא מתמצית במידע שנמכר רכב של החברה הנ"ל שהיה משועבד לבנק, ושנוהל מו"מ לכניסת שותף, וכן נטען כי העדר חתימה של המבקשת על ההתחייבות הבלתי חוזרת, אינו מאיין את תוקף ההתחייבות. דיון 5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במסמכים ובסיכומים, ושקלתי את השיקולים המשפטיים הצריכים לעניין, אני קובעת כי זכותו של הטוען 3 גוברת בכל הנוגע לכספים נשוא הבקשה. 6. טענת הטוענים כי המבקשת מחזיקה בידיה סכום גבוה יותר מהסכום בגינו הגישה את טען הביניים, אין מקומן בהליך זה, שכן על פי תקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, גדר המחלוקת הוא טען הביניים של המבקשת, דהיינו, סכום החוב לגביו המבקשת עותרת למתן הוראות לחלוקה. 7. אין חולק, שהמועד בו התגבשה הזכות של הטוען 1 הוא המועד בו ניתן הצו הזמני 18.3.2009. זכותו של טוען 3, הינה בגין המחאה על דרך שעבוד מיום 08/03/09. ההמחאה לטובת טוען 3, קודמת בזמן לעיקול שהוטל לטובת טוען 1, ומעניקה עדיפות לנמחה על פני המעקל ללא קשר לרישום. (ראה ע"א 565/85, בנק הפועלים בשוויץ נ' חברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מב(4) 507, וכן ה"פ 10-01 -24973 השביל הירוק גינון ערים בע"מ נ' תעשיות רדימיקס ישראל בע"מ ואח'). יתר על כן, לפי סעיף 179 לפקודת החברות, שעבוד אשר נרשם תוך פחות מ-21 יום מהיום שנערך הינו תקף ממועד עריכתו. הרישום במקרה דנן, פורסם ב-26.3.2009, ועל כן, לא חלפו למעלה מ-21 יום ממועד עריכתו. לכן, על אף שהרישום של הזכות מאוחר ממועד מתן צו העיקול, זכותו של הטוען 3 גוברת על זכותו של הטוען 1. (ראה ע"א 315/89 ביאליסטוצקי בע"מ נ' נייר גרף (תעשיות) בע"מ בפירוק, פ"ד מה (1) ע' 98). לאור כל אחד מהטעמים הללו, זכותו של הטוען 3 קודמת בזמן לזכותו של הטוען 1. אין מקום, במקרה דנן, לתחולת סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. בענייננו, לא הוגשה נגד החייבת בקשה לפירוק, ולא ניתן להחיל סעיף זה, לפיו בטלים בתנאים מסוימים שעבודים כמו שטר משכון אשר בוצעו במהלך שלושת החודשים אשר קודמים להגשת הבקשה לפשיטת רגל. (ראה ב"ש 9554/04 (פש"ר 1001/04) עו"ד ורטהיים - כונס הנכסים של חברת פוסטר מדיה (ישראל) בע"מ נ' שושן ורוד בע"מ וה"פ 625/03 בן אבו נ' ברגיג, ). 8. אשר לתוקפם של מסמכי השעבוד - ראשית, זכותו של בנק לערוך שעבוד שאינו מוגבל בסכום. שנית, הפרטים החסרים בהמחאה לא יצרו קושי בטען הביניים שבפנינו. שלישית, העדר חתימה של המבקשת על ההמחאה הבלתי חוזרת ונספחיה, אינו פוגם בתוקפה המשפטי כלפי הטוען 1, ואיננו מאיין אותה. 9. אשר לטענת טוען 1 בעניין מרמה או תרמית, טענה זו לא הוכחה כלל וכלל בבית המשפט. אמנם, מנהלת הסניף הצהירה שהבנק ידע על הקשיים רק בסוף חודש מרץ, אך אין מקום לקבל טענה זו, שכן, אין חולק, שב-6.3.2009 דהיינו יומיים לפני שהחייבת חתמה על מסמכים, החזיר הבנק, מחמת אי כיסוי מספיק שיק ע"ס 10,000 ₪ שמשכה החייבת. הבנק לא ציין עובדה זו בתצהירו הראשון, אך אישר מידע זה בתצהירו המשלים. גברת נאוה ליפשיץ הסבירה את הסתירה בכך שלא היתה בעומקו של הענין. עדותה של המנהלת תומכת בטענה שהבנק ידע שהחברה בקשיים בעת החתימה. בעדותה היא אישרה כי ב-4.3.2009 החזיר הבנק שיק על-סך 2,500 ₪, וב-5.3.2009 החזיר הוראת קבע בסך 591 ₪. החזרות אלו מעידות שהחברה היתה בקשיים, והבנק היה מודע לכך. לטענת הבנק, אלו אינן מעידות בהכרח על קריסת החברה, אלא על קשיי נזילות. כפי שהעידה מנהלת הסניף, נאוה ליפשיץ: "אפשר להגיד שהיא בקשיי נזילות, ואנחנו לא מוכנים לקחת שקל נוסף סיכון. אין שום עניין להגדיל את החשיפה מול החברה." ... "כל שקל שמחזירים חושבים עליו טוב טוב" (ראה עמוד 26 לפרוטוקול ש' 1-6, פרוטוקול מיום 13.7.2011) התנהלות זו מעידה שלבנק היה, בשלב זה, חשש ממשי, ולכן לא רצה להגדיל את סיכוניו לגביית החוב. אין בכך, כדי להצביע לא על תרמית מצד הבנק, ולא על פעולה בחוסר תום לב. הטוען 1 לא הצליח לבסס בראיות את הטענה של קשר מיוחד בין הבנק ללקוח, החורג מקשר עסקי רגיל. הטוען 1 נמנע מלהזמין את הבעלים של החייבת לעדות, וכידוע, אי העדתו של עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעדתו. עדותו של מר מרחב, שאינו בקיא בפרטים, אין די בה. מר מרחב העיד שמעולם לא דיבר עם אנשי הבנק, והוא מסיק זאת מעצמו, לפי מה שראה. (עמוד 7 שורות6-7 לפרוטוקול). עוד העיד מר מרחב כי הוא לא מכיר איש בבנק. (עמוד 6 שורה 15 ). ובוודאי, שעדותו של מר אבנר זייף אשר אינו מכיר את מערכת היחסים בין החייבת לבנק, לא די בה כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוגבר הדרוש להוכחת תרמית או קנוניה: "אני חושש שפירטתי זאת בצורה מסודרת. חברה שנמצאת בקשיים והבנק מחלל המחאות שלה לספקים, ותוך יומיים רושמת משכון, בלי לתת שום תמורה לחברה, אני לא יודע לתת שום שם אחר מלבד קנוניה". (ראה עמוד 9 שורות 1-3, לפרוטוקול מיום 27.4.2011) עוד העיד הלה כי: "לדעתי, הבנק יודע הרבה קודם." (ראה שם, עמוד 10 שורות 11-12) זו השערה או סברה, שאין לה תימוכין, ולא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. הבנק, אכן, לא נתן אשראי חדש כנגד הביטחונות, שכן, אין בנספחים לתצהיר הבנק הוכחה שהוגדלה מסגרת האשראי, אלא שאין זה מלמד בהכרח, על פעולה בחוסר תום לב, אלא על כך שהבנק עיבה ביטחונותיו, כאשר גילה שהחברה מצויה בקשיים וקיים סיכוי ממשי שלא תפרע את חובותיה כלפיו. נטילת בטחונות נוספים להבטחת חוב קיים הינה התנהלות שגרתית של בנק, שככל נושה מנסה לשפר את מצב הבטוחות הקיימות, על מנת לשפר את אפשרות גביית החוב מהחייב, וזאת, ממש כשם שהטוען 1 ניסה לשפר מצבו, באמצעות הטלת עיקול ועריכת הסכם פשרה. לפיכך, לא הוכח שהמשכון או ההמחאה, אשר מטרתם לגבות חוב אמיתי לבנק, הינם חוזה למראית עין או נוגד את תקנת הציבור, ולא הוכח חשש להעדפת נושה מקורב או בעל עניין. 10. אשר לטענה שהבנק לא הצליח להוכיח את עצם קיומו של החוב משום שלא הוכיח היקפו, מנהלת הסניף הצהירה בסעיף 4 לתצהירה שהבנק נושה בחייבת, בסכום של 554,454 ₪ ותמכה תצהירה בדף חשבון שהודפס ב - 22.10.2010, נספח א' לתצהירה. אכן, ראוי היה שהבנק יגיש גם את דפי החשבון מחודש מרץ 2009 כדי להוכיח את גובה החוב לאותו תאריך. אלא, שבמקרה דנן, הבנק עמד בנטל להוכיח שסכום החוב עולה על הסכום שנדון במסגרת טען הביניים, באמצעות הסכם הפשרה, דף היתרות, והעדות של מנהלת הסניף. גם אם נפחית את כל הסכומים השנויים במחלוקת והריביות המאוחרות לעיקול, הבנק הוכיח שהחייבת חבה לו מעבר לסכום נשוא טען הביניים. 11. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, המבקשת תעביר את הכספים המוחזקים בידה לטוען 3. הסכום יועבר בתוך 45 ימים מהיום. ניתן בזה צו גודר כלפי כל הטוענים, לגבי הכספים נשוא הבקשה. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. 129371 טען בינייםמתן הוראותחלוקת כספים