קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה - ראיות בסיסיות בלבד: כנגד הנאשמים 1, 3 ו-5 (להלן: "הנאשמים") הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 25 + 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין"), עבירה של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 + 418 סיפא לחוק העונשין, עבירה של שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק העונשין וכן עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. עובדות כתב האישום בכתב האישום נטען, כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבדו הנאשמים כמורים במשרד החינוך ובתפקידם זה שימשו כעובדי מדינה וכעובדי ציבור. נוכח תפקידם היו זכאים לקבל מהמדינה הטבות שכר בגין לימודים אקדמאיים. במועדים שונים בשנת 2001, הגישו הנאשמים לגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל, במטרה לרמות, בקשה כוזבת לאישור הכרה בתואר ראשון בחינוך מאוניברסיטת "יון קרנגה" שבמולדובה (להלן: "האוניברסיטה"), בה הצהירו בכזב כי למדו באוניברסיטה לתואר ראשון בין השנים 1998-2001. לבקשתם צירפו תעודת תואר וגיליון ציונים מזויפים אשר חלקם קנו תמורת סך של 10,000 (נאשמת 1) וחלקם קנו תמורת סך של 8,000 ₪ (נאשמים 2 ו- 3) מידי מוחמד גית, שהציג עצמו כנציג האוניברסיטה בארץ. בפועל, לא נרשמו הנאשמים מעולם ללימודים באוניברסיטה, לא למדו אף אחד מן הקורסים המופיעים בגיליון הציונים ולפיכך, אינם רשומים בה כבוגרים ואינם זכאים לכל הטבה מהמדינה בגין התואר הפיקטיבי. במסגרת הבקשה כאמור הגישו הנאשמים, במועדים שונים, תצהירים חתומים על ידי עורך דין ובהם הצהירו בכזב כי למדו באוניברסיטה לימודי תואר ראשון בשיטת ההתכתבות בקשר ישיר עם אוניברסיטת מולדובה. מאחר ובגף להערכת תארים מתקדמים התעורר חשד בדבר תקפות התואר, לא טופלה הבקשה ולא הונפק לנאשמים אישור הכרה בתואר וכך ניסיונם לקבל מן המדינה כספים במרמה לא צלח. עם תום פרשת התביעה, ביקשו הסנגורים להעלות טענה בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") לפיה, אין הנאשמים חייבים להשיב לאשמה מאחר ואין בראיות התביעה הוכחה לכאורה לביצוע העבירות בהתאם לכתב האישום. טענות הצדדים ב"כ הנאשמת 1 טען, כי עד תביעה מרכזי אשר הופיע ברשימת העדים המקורית, רקטור האוניברסיטה, לא הגיע ליתן עדות ובמקומו הגיע פקיד שעוסק באדמיניסטרציה ולעדותו אין כל ערך ראייתי. עדותו הינה עדות שמועה, דיבר על ההליכים האדמיניסטרטיביים של האוניברסיטה, לא הביא תימוכין לגרסתו, עדותו הייתה מבולבלת. עוד טען, כי התביעה לא הציגה הוכחה קלושה בראיות שהובאו על ידה. מוחמד גית, המופיע בכתב האישום, לא רק שלא צוין כעד אלא גם לא הוזמן למתן עדות. היה צורך להביאו להעיד כדי לקבוע האם שימש נציג האוניברסיטה והאם הוא זה אשר העניק את התעודה. כמו כן, לא הובאה חוות דעת מומחה שהתעודה מזויפת וחרף החלטת בית המשפט התביעה לא "תיקנה" את המחדל. לטענת הנאשמת, הולכה שולל אחר מוחמד גית אשר הציג עצמו כנציג האוניברסיטה. הנאשמת נמצאת בעינוי דין מאז שנת 2001, מעמדה נפגע כמחנכת עת הושעתה מעבודתה מאז שנת 2008. יש צורך להוכיח מי זייף ומה הנאשמת קיבלה. לטענת הנאשמת כתבה בתצהיר מה שנאמר לה לכתוב. העד לא התייחס בחקירתו במשטרה לנאשמת 1. מאחר והתביעה לא הציגה כל ראיה אף לא קלושה, אין על הנאשמת חובה להשיב לאשמה. ב"כ הנאשמים 3 ו- 5 טען, כי עיקר טענתו מופנית כלפי טענת המאשימה לפיה הנאשמים החזיקו תעודות מזויפות ביודעם שהן מזויפות והגישו אותן לגף להערכת תארים על מנת לקבל הטבות בשכר. עוד טען, כי לא הוצגה בפני בית המשפט כל הוכחה באשר להיות התעודות מזויפות ועל ידיעת הנאשמים באשר לכך וחומר הראיות אשר הונח בתיק אין בו כדי להוות תשתית ראייתית מספיקה לצורך הרשעה. כל התיק עומד על עדותו של עד שהובא מחו"ל, מר קוליה, כדי להוכיח כי התעודות שמחזיקים הנאשמים מזויפות. מר קוליה מסר עדות כללית בה התייחס רק לנאשמת 1 לאור התנגדותו להתייחסותו לנאשמים 3 ו- 5 מאחר והמדובר בדברים שבמומחיות ויש צורך בהגשת חוות דעת. מאחר והמאשימה ויתרה על חוות הדעת, היא אינה יכולה לטעון כי קיימת תשתית ראייתית בתיק שיכולה לגבש הרשעה ועל כן הם אינם חייבים להשיב לאשמה. ב"כ הנאשמים 3 ו- 5 סייג טענתו כאמור וטען כי באשר להוראת חיקוק 3, שבועת שקר, המופיעה בכתב האישום והמתייחסת לתצהיר עליו חתמו הנאשמים, עליהם להשיב ולמסור גרסתם. ב"כ המאשימה טען, כי מוטלת אמנם על המאשימה החובה להבאת ראיות להוכחת העובדות, אך בשלב זה די אם המדובר בראיות בסיסיות ואף דלות. אין בוחנים מהימנות ומשקל ראיות אלא יש להתייחס לכל העבירות שניתן להרשיע בהן ולאו דווקא לעבירות המיוחסות. לפיכך, אף אם סבור בית המשפט כי הראיות הינן דלות, עדיין יש בכך כדי לדחות את הטענה שלא להשיב לאשמה. באשר לנאשמת 1, לא הובעה כל התנגדות לעדותו של העד בעניין הזיוף והעד השיב לשאלות ופירט בפני בית המשפט מדוע סבור כי התעודה הינה מזויפת, מכאן שאין לנאשמת להלין אלא על עצמה. יחד עם זאת סבור, כי בחומר הראיות שנפרס בפני בית המשפט לרבות עדות העד מחו"ל יש מספיק ראיות. העד מסר אינפורמציה רבה וכללית לגבי אופן הלימוד באוניברסיטה, אופן הקבלה, שיטות הלימוד הנהוגות והעובדה כי הנאשמים אינם רשומים שם. העד אומנם לא קבע ולא יקבע האם התעודות מזויפות אך בית המשפט יכול לעשות כן בהסתמך על עדותו ואלה אינם דברים שבמומחיות אלא בעובדות. עצם קבלת התואר שעה שהנאשמים לא עמדו במטלות האוניברסיטה והשגת התואר במרמה ולאחר מכן עשיית שימוש בתואר שהושג במרמה, יש בכך כדי לענות על שימוש במסמך מזויף. על הנאשמת לעמוד על דוכן העדים ולמסור גרסתה באשר לכתוב בתצהיר בכתב ידה וטענתה כי אינה חייבת להשיב לאשמה הינה טענה מרחיקת לכת. הנאשמת הודתה בחקירתה כי ידעה שהיא כותבת דברים לא נכונים. אין להישמע לנאשמים בטענה כי לא ידעו מה יש בתוכן המסמך שהוא גיליון הציונים, ואם אין ידיעה בפועל שביצעו את העבירות יש למצער עצימת עיניים בעניין זה. באשר לנאשמים 3 ו-5 טען, כי הנאשם 3 מסר בהודעתו כי חרף הצהרתו לא למד בשנת 1998. לטענתו קיבל את התעודה כעבור 8 חודשים ובכל זאת כתב בבקשה שלמד בין השנים 1998-2001. עוד טען הנאשם 3 כי הרישום הכוזב הוא בעקבות הנחיה של איש הקשר וכי חשש שאיש הקשר ירמה אותו ויש בכל אלה כדי להניח תשתית ראייתית בסיסית. זאת ועוד, הנאשם 5 ציין את משך שנות הלימוד מכך עולה, כי ידע שהוא רושם דברים לא נכונים בבקשה למשרד החינוך ולא רק בתצהיר. חרף העובדה כי טען כי הגיש 4-5 עבודות, הגיש גיליון ציונים עם יותר מ- 20 מקצועות שכביכול למד. דיון אין להשיב לאשמה, המסגרת הנורמטיבית: סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי : "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם...". המשמעות המעשית של "העדר הוכחה לכאורה", הינה כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. ראה לעניין זה י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת, תשס"ט- 2009, עמ' 1445-1455. וכדבריו של כב' השופט שמגר בע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1): "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר...". ובהמשך קבע כי : "אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום". ראה לעניין זה גם ע"פ 5105/02 עאמר אבו קישק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 21/10/02); ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה (2) 758; י. קדמי, שם, עמ' 1446) בבש"פ 153/95 רחאל נ' מ"י, פ"ד מט(2) 221, נעשתה הבחנה בין "ראיות לכאורה" לצורך החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים לבין "ראיות לכאורה" לצורך הטענה כי אין להשיב לאשמה. בית המשפט העליון, בהתייחסו למונח "ראיות לכאורה" מהסוג השני, קבע כי : "ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק (לחסד"פ - ג.א.) משפיעות על סדר הדין הפלילי בלבד, במובן זה שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה. הנאשם לא יורשע בדין אלא אם כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על-כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצדו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם. לנוכח ההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" על הכרעת הדין, נקבע כי די בראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן" (ההדגשה אינה במקור - ג.א.). בחינת הוראות החיקוק בהן מואשמים הנאשמים 1. עבירת ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות: עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין: "המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים". על פי סעיף 25 לחוק העונשין, אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה. סעיף 414 לחוק העונשין מגדיר "מרמה": "טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". המושג "במרמה" משמש בעת ובעונה אחת גם את היסוד העובדתי וגם את היסוד הנפשי. לעניין היסוד העובדתי- הריהו מבטא את ה"טענה הכוזבת" גופה ואילו לעניין היסוד הנפשי- הריהו מבטא את "ידיעתו" של המרמה בדבר היות הטענה כוזבת (ראה י' קדמי, "על הדין בפלילים, חוק העונשין", חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ו- 2005, עמ' 864). למעשה היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו הינו "ידיעה" לעניין אי אמיתות הטענה או לחילופין "אי אמון" באמיתותה. 2. שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין: "המגיש או מנפק מסמך מזויף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזויף, דינו כדין מזייף המסמך". זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין: "המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו - מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים". עיקרה של עבירה זו בעשיית שימוש במסמך מזויף בידיעה שהוא מזויף. היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השימוש במסמך מזויף הקבועה סעיף 420 לחוק הינו מסוג "ידיעה", קרי לצורך הרשעה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית (שם, עמ' 916-917). כמו כן כב' השופט קדמי בספרו כי: "...ההוראה בדבר "עצימת עיניים"- הקבועה בסעיף 20 (ג)(1) לחוק לאחר התיקון, חלה לעניינה של ה"מודעות" הנדרשת להרשעה בכל עבירה, לרבות עבירה התנהגותית..." שם, עמ' 917). לעניין המחשבה הפלילית, ה"מודעות" ו"עצימת העיניים" שקולות הן, ו"עצימת העיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל (שם, עמ' 917). משכך, לעניין הוכחת היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו של שימוש במסמך מזויף, די למעשה בהוכחת "עצימת עיניים" מצד הנאשמים. 3. שבועת שקר עבירה לפי סעיף 239 לחוק העונשין : "מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שמוסמך לקבל את התצהיר, דינו - מאסר שלוש שנים".   להבדיל מעדות שקר, הנמסרת במסגרתו של "הליך שיפוטי" המדובר כאן בעשיית תצהיר כוזב מחוץ למסגרתו של ההליך השיפוטי ואין נפקא מינה, אם נעשה בו שימוש כראיה בהליך השיפוטי אם לאו. עצם עשיית התצהיר הכוזב - הוא המהווה את העבירה. מבחינת היסוד הנפשי - המדובר בעבירת מחשבה פלילית התנהגותית שאין עמה דרישה של כוונה. דרישת היסוד הנפשי מצטמצמת ל"מודעות" כלפי טיב המעשה והתקיימות הנסיבות. במקום בו המצהיר מאמין בתום לב כי תוכן תצהירו אמת, יזוכה המצהיר מעבירה לפי סעיף זה, אפילו אובייקטיבית תוכנו אינו נכון (ראה י' קדמי, "על הדין בפלילים, חוק העונשין", חלק שלישי, מהדורה מעודכנת, תשס"ו- 2006, עמ' 1556). 4. מרמה והפרת אמונים עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים". הוראת סעיף זה באה למנוע גרם נזק לציבור או גרם הנאה אסורה לעובד הציבור עצמו או למישהו אחר, כשעובד הציבור פועל בדרך הנוגדת את תפקידו הציבורי. מטרתו של האיסור הפלילי הוא להבטיח התנהגות ראויה של עובדי הציבור ושמירה על טוהר המידות שלהם (ראה ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 257). המדובר בעבירה התנהגותית, המילים "הפוגע בציבור" אינם מבטאים תוצאה אלא מאפיין של מעשה המרמה או הפרת האמונים (ראה דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שמעון שבס, פ"ד נט(4), 385 , 390-391 (2004) (להלן: "פס"ד שבס")). יש לפרש מילים אלה פרשנות רחבה וגמישה ואין המדובר לאו דווקא במעשה הגורם נזק כספי או חומרי, די בפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית (ראה ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' יצחק גרוסמן ואח', פ"ד לו(1), 405 (1981)). מעשה המרמה יכול לבוא לכלל ביטוי הן במצג כוזב פוזיטיבי והן במצג כוזב שלילי על דרך של העלמת עובדה (י. קדמי, שם, עמ' 1685). המרמה כרוכה בידיעת הכזב שבמצג והפרת אמונים מחייבת קיומה של מודעות למעילה באמון. סעיף זה אינו מגדיר מהו מעשה המרמה האסור על פיו ויש לפנות למובנו הרגיל והמקובל של המונח, לפיו מתבצע מעשה מרמה כאשר אדם מרמה את זולתו בכוונה על ידי דברים שהוא יודע שהם כוזבים, או שאינו מאמין שהם נכונים. הפרת אמונים מתפרסת על מגוון של מעשים או מחדלים. עובד הציבור נתון במצב של אמון כלפי המדינה ועובד הציבור אשר מפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס של מילויו הופקד, מפר אמונים. מן הכלל אל הפרט: כעת נותר לבחון, האם בשלב זה של ההליכים, לאחר שנשמעו עדי התביעה והובאו ראיות לכאורה, אף אם בסיסיות, ניתן לקבוע כי במידה ויינתן בהן מלוא האמון ומלוא המשקל ניתן יהא לבסס הרשעה בעבירות המיוחסות לנאשמים או בעבירות אחרות באותו עניין (ראה י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת, תשס"ט- 2009, עמ' 1454). אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בהודעות הנאשמים ובראיות הנוספות אשר הובאו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה הניחה תשתית עובדתית המחייבת תשובה מטעם הנאשמים. לא אחת נקבע, כי בשלב דיוני זה אין צורך לנתח בצורה מפורטת ומדוקדקת את כל רכיבי העבירה בה הואשמו הנאשמים. בהתאם להלכה השלטת, די בשלב זה בראיות דלות להוכחת העבירות בהן הם מואשמים ובענייננו, עיון בחומר החקירה מלמד כי קיימות ראיות בסיסיות מספיקות בכדי לחייבם להשיב לאשמה. די במערכת ראיות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. ויודגש, בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. להלן הטעמים אשר הביאוני לכלל מסקנה כי הוצגה בפניי תשתית עובדתית מספקת בשלב זה של ההליך לצורך דחיית טענת הנאשמים : ראשית באשר לטענתו של עו"ד מסאלחה, ב"כ הנאשמים 3 ו- 5 כי רק באשר לאישום השלישי נדרשים הנאשמים להשיב אעיר, כי אומנם ניתן להעלות טענת אין להשיב לאשמה כנגד אישום "מסוים" מתוך אישומים אחדים ואף כנגד עבירה "מסוימת" המצויה במסגרת אישום שבו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות (ע"פ 121/88 מ"י נ' מרדכי דרוויש, פ"ד מה(2), 663 (1989)), אך אין זה המקרה שבפנינו נוכח הראיות אשר הוצגו בשלב זה של ההליך באשר להוראות החיקוק המופיעות בכתב האישום, כפי שיפורט להלן. שנית, מהודעות הנאשמים והראיות הנוספות בתיק החקירה עולה, כי הונחה תשתית ראייתית מספקת בשלב דיוני זה כפי שיפורט להלן: הנאשמת 1 טענה בהודעתה כי "מוחמד גית ביקש שאני אגיש עבודות בנושאי חינוך, והוא גם מסר לי רשימת ביבליוגרפיה, מתוכה יכולתי לאתר את המקורות שרציתי. לפי זה איתרתי את המקורות שרציתי" (ראה ת/4, גליון מס' 3, שורות 71-72). כאשר נשאלה בחקירתה מיום 04/01/07 אם קיבלה ממוחמד גית ספרי לימוד השיבה "אולי הוא נתן לי ספרים, אני לא זוכרת בדיוק" (ת/23, גליון מס' 3, שורות 49-50). כאשר נשאלה באלו שפות קיבלה את החומר השיבה "אולי באנגלית, אולי ברומנית ומישהי תרגמה לי" (ת/23, גליון מס' 2 שורות 51-52). כמו כן אף בתצהירה, המסומן ת/1, ציינה כי תרגמה את חומרי הלימוד ברומנית ובאנגלית. חרף זאת, במסגרת הודעתה מיום 27/07/03 טענה כי "אני בעצמי לא תרגמתי שום חומר, ולא ביקשתי מאיש לתרגם עבורי חומר לימוד כלשהו" (ת/4, גליון מס' 4, שורות 16-17). כאשר נשאלה אודות סתירה זו טענה, כי כך מחמוד גית אמר לה לרשום בתצהיר וזאת חרף הסתירות אשר התגלו בין הודעותיה שלה. הנאשמת 1 הוסיפה וטענה, כי לא שמרה שום עבודה אשר הגישה במסגרת התואר ומאחר והחליפה מחשב לא נשארו לה גם עותקים (ראה ת/4, גליון מס' 3, 77-82). עוד טענה, כי מעולם לא קיבלה קבלות עבור שכר הלימוד אותו העבירה דרך מוחמד גית (ת/4, גליון מס' 4, שורות 85-86). עוד טענה בהודעתה, כי לימודיה ארכו כשנתיים, משנת 1999-2001 ואילו בבקשה אשר הגישה למשרד החינוך להערכת התואר, המסומנת ת/5, ציינה כי למדה לתואר בין השנים 1998-2001 ולימודיה ארכו 3 שנים. כמו כן, בתצהיר שהגישה למשרד החינוך, המסומן ת/1, הצהירה הנאשמת 1, כי הקשר שלה עם האוניברסיטה היה קשר ישיר בשיטת E.M.S. ובאמצעות הטלפון ואילו בהודעתה, המסומנת ת/4 טענה, כי עשתה הכל באמצעות איש הקשר, מוחמד גית ולא היתה בקשר ישיר עם האוניברסיטה. כאשר נשאלה מהי שיטת E.M.S. לא ידעה להשיב וטענה כי כך הודרכה לרשום על ידי מוחמד גית. זאת ועוד, כאשר נשאלה בהודעתה אם הגישה מבחנים במהלך התואר השיבה, כי הגישה רק עבודות ואילו בתצהירה סתרה דבריה אלו וטענה כי הגישה גם מבחנים. כאשר נשאלה על כך בחקירתה השיבה כי רשמה זאת "לפי מה שאמר לי מחמד גת לרשום" (ראה ת/4, גליון מס' 4, שורה 7). לטענתה, את הציונים עבור העבודות שהגישה קיבלה רק בסוף התואר וראתה אותם לראשונה במסגרת גיליון הציונים. כאשר נשאלה האם למדה רומנית במהלך הלימודים השיבה "לא" וכאשר נשאלה הכיצד בגיליון הציונים נרשם כי למדה רומנית, השיבה "אינני יודעת" (ת/4, גיליון מס' 5, שורות 47-50). עוד טענה בהודעתה, כי נאמר לה שלצורך קבלת התואר הראשון עליה להגיש כ- 16 עבודות (ת/4 גליון מס' 2 שורה 25). מעיון בגיליון הציונים המקורי עולה, כי קיבלה ציונים עבור מעל ל - 30 נושאים (ראה ת/7). במסגרת בקשה אשר הגישה למשרד החינוך, המסומנת ת/9, ביקשה להחליף את גיליון הציונים המקורי בגיליון ציונים מתוקן אשר מונה 18 נושאים (ראה ת/8) וזאת חרף העובדה, כי שני הגיליונות נושאים את שמה. לטענתה ביקשה להחליף בין הגיליונות מאחר ובגיליון המתוקן נרשם כי למדה שנתיים ואילו בגיליון המקורי נרשם לטענתה בטעות כי למדה שנה וחצי. הנאשמת 1 טענה כי ידעה כי המסמכים אשר הגישה למשרד החינוך לא משקפים את האמת אך עשתה זאת לדבריה בהנחייתו של מוחמד גית. לגרסת הנאשם 3, נאמר לו על ידי מוחמד גית כי עליו להגיש "5 עבודות בתחום החינוך בשפה העברית, והוא אמר שבנו שם במולדובה יתרגם את העבודות ויגיש אותן" (ראה ת/11, גיליון מס' 2, שורות 26-27). מעיון בגיליון ציוניו של הנאשם 3 עולה, כי קיבל גיליון ציונים המונה 18 נושאים (ראה ת/14). זאת ועוד, כאשר נשאל איך יתכן שבגין 5 עבודות קיבל גיליון ציונים שכזה השיב "אני אפילו לא הבנתי שזה גליון ציונים" (ת/11, גליון מס' 6 שורות 67-69). לעניין תקופת הלימודים טען, כי מחמוד גית אמר לו "שתוך שנה אקדמית אקבל את התואר" (ת/11, גיליון מס' 2 שורה 31). בהמשך טען, כי "כעבור 8 חודשים בערך מאז הסיכום ביני ובינו (הכוונה למחמד גת - ג.א) הוא התקשר אלי והודיעני שהתעודה שלי נמצאת אצלו וביקש שאבוא ואקח אותה..." (ת/11, גליון מס' 2 שורה 45). חרף זאת בבקשה אשר הגיש למשרד החינוך להערכת התואר, המסומנת ת/12, רשם כי למד בין השנים 1998-2001, קרי 3 שנים. מהודעתו במשטרה עולה, כי הוא חשד שמשהו לא כשורה עם לימודיו וכאשר הבחין כי בכל מסמך רשם מספר שנות לימוד שונה, ביקש ממוחמד גית שיאמר לו מה לרשום במסמכים אשר הגיש למשרד החינוך. כמו כן, חרף העובדה כי העיר לטענתו למוחמד גית באשר לנוסח שהכתיב לו לתצהיר, חתם הוא עליו ביודעו כי הינו שקרי (ת/11, גליון מס' 3, שורות 65-72). אף הוא, כמו הנאשמת 1, בחר להפיל את האשמה על כתפי מוחמד גית ולא על כתפיו שלו וטען שרשם את שנאמר לו. לטענתו, עשה טעות וכאשר הבין שהוא רושם דברים שקריים במסמכים אשר הגיש למשרד החינוך היה צריך להפסיק את כל ההליך (ת/11, גליון מס' 5, שורות 46-49). עובדה המדברת בעד עצמה. נאשם 5 טען בהודעתו כי נאמר לו על ידי מוחמד גית כי לצורך קבלת התואר הראשון עליו להגיש ארבע עד חמש עבודות (ראה ת/16, גליון מס' 2, שורות 13-14). הנאשם 5 סיפר גרסה שונה משאר הנאשמים וטען כי "דר' גית מסר לי ניירות ובהם נושאים לבחירה, וכן נתן לי כתובתו של דר' מריאן מיטרופן מאותה אוניברסיטה, וביקש שאני אשלח את העבודות ישירות לאותו דוקטור" (ת/16, גליון מס' 2 שורות 18-22). בהמשך, סתר דבריו אלו וכאשר נשאל "האם במהלך הלימודים יצרת קשר עם דר' מריאן מטרופין, או ביקרת באותה אוניברסיטה?" השיב "בכלל לא" (ת/11, גליון מס' 3, שורות 56-58). כאשר נשאל כיצד יתכן כי על 6 עבודות קיבל גיליון ציונים המונה 24 נושאים, השיב "ייתכן שכל עבודה הוכרה ליותר מקורס אחד" (ת/16, גליון מס' 4, שורות 12-14). אף עדותו של נציג האוניברסיטה מחו"ל, מר סטליין קוליה, מחזקת התרשמותי כאמור, כי די בראיות שהוצגו בשלב זה של ההליך כדי לדחות טענת הנאשמים. מעדותו עולה, כי הוא עובד באוניברסיטה משנת 1985 וכמנהל מחלקת הרשמה באוניברסיטה וכאחראי על העבודה עם הסטודנטים מחו"ל משנת 1995. מר סטליין העיד מניסיונו באשר לדרישות האוניברסיטה ותהליך הקבלה. לדבריו, לאחר שסטודנט מחו"ל מקבל ויזה, הוא מגיע פיזית לאוניברסיטה (פרוטוקול הדיון מיום 12/04/11, עמ' 84 שורה 18). כאשר נשאל באשר למסלולי הלימוד הקיימים באוניברסיטה השיב כי ישנם "שני סוגים של לימוד, יש לימוד שהסטודנט חייב להיות נוכח כל הזמן ויש לימוד באופן מקוצר שהוא צריך 3-4 פעמים להופיע" (פרוטוקול הדיון, עמ' 84, שורות 21-22). עוד העיד כי לימוד באמצעות התכתבות או לימוד מרחוק אינו קיים במולדובה. מר סטליין המשיך והעיד, כי משך הלימודים של סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה "עד שנת 2001 אם זה חד חוגי זה 4 שנים אם זה דו חוגי זה 5 שנים" (פרוטוקול הדיון, עמ' 85 שורה 1). כאשר נשאל אם היה מסלול של 3 שנים השיב  "לא. הלימוד ל-3 שנים החל רק משנת 2005" (עמ' 90 שורות 23-24). עוד הוסיף מר סטליין וטען כי המספרים הסידוריים של הדיפלומות של הנאשמים מזויפים מאחר ולטענתו "המספרים של הדיפלומות שלנו אף פעם לא מתחילים ב 0 (אפס)" (פרוטוקול הדיון, עמ' 89, שורה 17). עוד הוסיף כי "עד שנת 2001 האוניברסיטה במולדובה הנפיקה את התעודות ללא תמונה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 89, שורה 6). כמו כן טען, כי "היה צריך להיות כתוב "הוראה" אבל לא "מורה" יש מקצוע הוראה אבל לא מורה. כתוב פדגוג וצריך להיות כתוב פרופסור פדגוזי'קה" (פרוטוקול הדיון, עמ' 89, שורות 10-12). כפי שציינתי בהחלטתי מיום 12/04/11 מר סטליין העיד בחלק מעדותו על עובדות נוכח ניסיונו התעסוקתי. העד העיד מתוך ידיעה אישית באשר לקריטריונים הנדרשים לשם קבלת התואר, אינני רואה בכך כל פסול. העד מועסק באוניברסיטה מעל 25 שנים ובמסגרת עיסוקו רכש את הידע באשר לעובדות עליהן העיד. בשלב זה אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. שלישית לא אחת נקבע כי "הטענה שאין להשיב לאשמה, מתייחסת עקרונית לכל עבירה שאפשר להרשיע בה בשל הארוע נושא האישום; דהיינו - הטענה היא, שאין ראיות מספיקות להרשעה לא רק בעבירה הנקובה בכתב האישום, אלא - גם בעבירות "פחותות" ממנה. אשר על כן, כל עוד יש 'ראיה לכאורה' לעבירה 'אחרת', הנעוצה בפרשה נושא האישום, עקרונית - דין הטענה להידחות; וזאת - בין אגב תיקון כתב האישום וחיוב להשיב לעבירה ה"אחרת", ובין ללא תיקון כתב האישום". (ראה י. קדמי, שם, עמ' 1454; ע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב(1), 170). לסיכום סבורני, כי נוכח האמור לעיל יש מקום במקרה דנא לשמוע גרסת הנאשמים ולהעריך משקלן המצטבר של הראיות. כל הנאשמים טענו כי הנוסח האחיד והשקרי במסגרת התצהיר אשר הגישו למשרד החינוך, הוכתב להם על ידי נציג האוניברסיטה מר מוחמד גית והם מילאו אחר "הוראותיו". חלקם העידו שחשדו בכל הקשור לקבלת התואר אך חרף זאת בחרו לעצום עיניהם ולהגיש תצהירים ובקשות כוזבות, כי כך הונחו. מהודעות הנאשמים עולה, כי לא היו נושאי לימוד מסודרים וכל אחד מהם הגיש עבודות שונות בהתאם לבחירתו ללא פיקוח והדרכה. אף אחד מהם לא שמר עותק מהעבודות ואף חלקם לא זכר את נושאי העבודות. כמו כן, משך הלימודים הקצר וגיליון הציונים המנופח מדברים בעד עצמם. לא למיותר לציין, כי המדובר באנשים מלומדים, מחנכים בישראל אשר כל טענתם במסגרת חקירתם היתה כי כך נאמר להם לעשות או לומר על ידי מוחמד גית וראוי כי ימסרו גרסתם המפורטת באשר לכך. ויוער, כי גם אם יש בראיות התביעה כדי לעמוד בנטל הראשון - יתכן ולא יהיה בו כדי לעמוד בנטל הסופי. קרי, אין בחיוב הנאשמים להשיב לאשמה כדי לחרוץ את גורלם ביחס לכתב האישום. הנאשמים עשויים להיות מזוכים בדין אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות בשלב הנוכחי. לכן, אפשר והטענה שאין להשיב לאשמה תידחה אך הנאשמים בכל זאת יימצאו זכאים לאחר מסירת גרסתם. לאור כל האמור לעיל, דינה של הטענה להדחות. אין להשיב לאשמהראיות