קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת כבר נשפטתי / כבר הורשעתי: מונחת בפני בקשתו של הנאשם לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו בגין פגמים שנפלו בהגשתו וכן מטעמי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ"). כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירה של שימוש במרמה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן:"פקודת מס הכנסה") וכן 3 עבירות של אי הגשת דוחות במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. בכתב האישום נטען כי בשנים 2007-2008 ביצע המבקש עבודות עבור לקוחות שונים בהיקף של 7,241,928 ₪ ולא דיווח על כך למס הכנסה. כנגד התקבולים מסר המבקש ללקוחותיו חשבוניות של חברות שאינן בבעלותו או בשליטתו. בנוסף בין השנים 2005-2007 בהן הסתכמו הכנסותיו בסכום של 4,324,506 ₪, לא הגיש המבקש דוחות שנתיים למס הכנסה. בפתח ישיבת ההקראה, ביקש הסנגור להעלות טענות מקדמיות. טענות הצדדים: ב"כ המבקש העלה טענת "כבר הורשעתי" לפי סעיף 149(5) לחסד"פ וטען כי קיימת הרשעה קודמת בשל המעשה נשוא כתב האישום, על כן יש מקום להורות על ביטולו. לטענתו, במסגרת ת"פ 4061.03.09 (להלן:"כתב האישום הראשון") אשר הוגש על ידי אגף המכס והמע"מ כנגד המבקש, יוחסו למבקש, בין היתר, הוצאת 20 חשבוניות על שם חברת בני סאמר בע"מ, 19 חשבוניות על שם חברת חי צדוק בע"מ ו-2 חשבוניות על שם חברת רמ.רא.מ בע"מ ונטען כי בין המבקש לחברות הנ"ל לא היה כל קשר והחשבוניות הוצאו ללא הרשאה, במטרה להשתמט מתשלום מס, תוך שימוש במרמה או תחבולה. המבקש הורשע על פי הודאתו בתאריך 14.06.09 ובמסגרת גזר הדין הוטל עליו מאסר לתקופה של 24 חודשים, קנס בסך 250,000 ₪ ומאסר על תנאי. בתאריך 15.07.10, הוגש על ידי פרקליטות מחוז צפון כתב האישום דנן (להלן:"כתב האישום השני"), במסגרתו נטען כי המבקש מסר ללקוחותיו חשבוניות של חברות שאינן בבעלותו ואינן בשליטתו, כאשר החשבוניות המנויות בנספח שצורף לכתב האישום השני, כלולות בנספח שצורף לכתב האישום הראשון. לאור האמור לעיל, טען ב"כ המבקש כי קיימת זהות מוחלטת בין המעשה המופיע בכתב האישום הראשון לבין זה המופיע באישום השני, כאשר מדובר במעשה אחד המקים שתי עבירות, הן לפי חוק מס ערך מוסף והן לפי פקודת מס הכנסה ואם עסקינן במעשה אחד, משקיימת הרשעה קודמת, מנועה לדבריו הפרקליטות מלהגיש כתב אישום נוסף בגין אותו מעשה ודינו של כתב האישום להתבטל. כמו כן טען ב"כ המבקש טענת "הגנה מן הצדק", לפיה הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי נגדו, עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, מנימוקים של "כבר נענשתי" וכן שיהוי בהגשתו של כתב האישום, כאשר כבר ריצה עונש מאסר בגין אותו מעשה ואף נמנעה ממנו האפשרות לצרף את התיקים, כמו כן טען כי הופרה זכותו לשימוע לפי סעיף 60א לחסד"פ. בנוסף טען ב"כ המבקש טענת "אין להשיב לאשמה", שכן לדבריו, העובדות המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום אינן מהוות עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, ולכל היותר מהוות עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה. ב"כ המשיבה טענה כי בשני כתבי האישום המדובר בעבירות שונות, לפי חוקים שונים ועל כן אין מקום לטענת "כבר הורשעתי". אשר לטענת ה"הגנה מן הצדק" טענה כי העובדה שלמבקש נגרמו אי צדק ואי נוחות וכן חלוף הזמן, הם שיקולים אשר ראוי לשקול במסגרת קביעת עונשו של המבקש, אולם אין בהם כדי להוות נימוק לביטול כתב האישום. עוד טענה כי העבירות בוצעו בין השנים 2005-2008, כאשר החקירה הסתיימה רק בשנת 2009 וחלק מההודעות בתיק נגבו בחודש אוקטובר 2009, לאחר מתן גזר הדין הראשון, על כן אין בהגשת כתב האישום השני, בשנת 2010, משום שיהוי ואין המדובר בהתנהגות שערורייתית של המשיבה. לעניין זכות השימוע טענה כי המבקש הוזמן באמצעות משלוח דואר רשום, אולם המעטפה חזרה ועליה צוין כי דבר הדואר "לא נדרש", על כן אין למבקש אלא להלין על עצמו והמשיבה מלאה חובתה לזמנו לשימוע. כמו כן בקשה לדחות טענתו של המבקש בדבר אין להשיב לאשמה שכן המבקש הואשם בנוגע לעובדות המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום, בגין עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, כפי שניתן ללמוד מפרק הוראות החיקוק ומהסיפא של סעיף העובדות. דיון ומסקנות: ב"כ המבקש טען כי המבקש הורשע בכתב האישום הראשון בגין אותו מעשה המיוחס לו כעת בכתב האישום דנן, היינו שקיים מעשה בית דין לפי סעיף 149(5) לחסד"פ. סעיף 5 לחסד"פ קובע כי: "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו ; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה ; "הרשעה", לענין סעיף זה - לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה". בטענת "כבר הורשעתי" אין די בקיומו של פסק דין מזכה או מרשיע, אלא מוטלת על המבקש החובה להוכיח כי אכן המעשים בגינם הוגש כתב האישום השני זהים למעשים בהם ניתן פסק דין. זהות המעשים נמדדת בזהותם של רכיבי העבירה העובדתיים, למעט היסוד הנפשי (ראה לעניין זה ע"פ 450/77 ברוך בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 152 , 156-157 (1978)). במקרה דנן, במסגרת ת"פ 4061.03.09, שהוגש על ידי אגף המכס והמע"מ, הורשע המבקש בביצוע עבירות של הוצאת חשבוניות מס מבלי שהיה זכאי לעשות כן, לפי סעיף 117(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: "חוק מע"מ") וכן בעבירה של שימוש במרמה או תחבולה לפי סעיף 117 (ב)(8) לחוק המע"מ, כאשר מסעיף העובדות עולה כי בין המבקש לחברות שעל שמן הוצאו החשבוניות לא היה כל קשר ולא ניתנה לו הרשאה להוציא את החשבוניות, כאשר במעשיו הוציא למעשה המבקש חשבוניות מבלי שהיה זכאי לעשות כן, כאשר כל האמור לעיל נעשה במטרה להשתמט מתשלום המע"מ, תוך שימוש במרמה או בתחבולה. בכתב האישום שהוגש כעת, על ידי פרקליטות מחוז צפון, מיוחסת למבקש עבירה של שימוש במרמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, כאשר מעובדות כתב האישום עולה כי המבקש ביצע עבודות עבור לקוחות שונים ולא דיווח על כך למס הכנסה, כנגד התקבולים מסר המבקש ללקוחותיו את אותן חשבוניות שאינן בבעלותו ואינן בשליטתו, כאשר במעשיו השתמש הנאשם במרמה במטרה להתחמק מתשלום מס הכנסה. הצדדים אינם חולקים על העובדה כי אכן כתב האישום השני מתייחס להוצאת אותן חשבוניות בגינן הורשע המבקש בכתב האישום הראשון, אולם מעשיו שונים ומקימים שתי עבירות שונות, הן לפי חוק מס ערך מוסף והן לפי פקודת מס הכנסה. מדובר ביסודות עובדתיים שונים, כאשר בכתב האישום הראשון הורשע בשימוש במרמה ובתחבולה על מנת להשתמט מתשלום מע"מ ואילו כעת הוא מואשם בשימוש במרמה במטרה להתחמק מתשלום מס ההכנסה דווקא. לאור האמור לעיל, מצאתי כי אין מקום לטענתו של המבקש "כבר הורשעתי", שכן אין זהות בין רכיבי העבירה. לעניין טענות ה"הגנה מן הצדק": "הגנה מן הצדק" הינה טענה מקדמית, אשר נקלטה במשפט הישראלי כבר באמצעות ההלכה הפסוקה והיא נשענה על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית. עקרונות ההגנה מן הצדק מאפשרים לבחון ולעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות בבואה לנקוט בהליכים פליליים, וכך למעשה ניתנת בידי בית המשפט האפשרות לבדוק המהלכים אשר קדמו להגשת כתב האישום. כבר בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן:"הלכת יפת"), הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית: "לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח' (להלן:"פרשת בורוביץ"), שניתן בשנת 2005, הורחבו למעשה הטעמים להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה של הלכת יפת. כפי שסוכם בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) . "העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)". בשנת 2007 תוקן החוק ברוח הפסיקה, ולסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ), הדן בסוגיית הטענות המקדמיות, נוספה הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, ובתוך כך, ניתן לה מעמד נורמטיבי בדין: " (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". סעיף 149 (10) לחסד"פ אינו אלא הטמעת טענה שהינה יציר הפסיקה, וראה רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם חזר בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו: "ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע". מהכלל אל הפרט: אומר כבר כעת, כי אכן ראוי היה כי יוגש כתב אישום אחד בגין עבירות מס ההכנסה והמע"מ, כך לא יאלץ המבקש להתמודד עם שני כתבי אישום, פעם על ידי רשויות מע"מ ופעם על ידי רשויות מס הכנסה באמצעות הפרקליטות, אולם אין המדובר בהתעמרות מכוונת של רשויות המס, הפועלות באופן טבעי באמצעות מנגנוני חקירה ותביעה נפרדים, כאשר אי הנוחות שנגרמה שלמבקש אינה שקולה כנגד האינטרס הטמון בעצם העמדתו לדין של עבריין המס, הן בגין עבירות מע"מ והן בגין עבירות מס הכנסה, ראה לעניין זה דבריה של כב' השופטת (כתוארה דאז) ד. בייניש ברע"פ 3396/99 ניאז תאופיק נאבסו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן:"פרשת נבאסו"), שם דובר על מקרה דומה למדי, בו הוגש כתב אישום על ידי רשויות המע"מ, לאחר שהוגש כתב אישום על ידי רשויות מס ההכנסה בגין אותו מעשה: "כאשר שוקלים זה מול זה את האינטרס של המבקש לעמוד לדין פעם אחת בגין אותה מסכת עובדות, ואת האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של עברייני מס, כף המאזניים נוטה לטובת האחרון". אחזור ואומר כי ראוי שרשויות המיסוי ישאפו לתיאום ביניהם בעת העמדת עברייני המס לדין, אולם כדבריה של כב' השופטת (כתוארה דאז) ד. בייניש בפרשת נבאסו, יש להתחשב באי הנוחות שנגרמה למבקש במסגרת קביעת עונשו, באם יורשע: "העובדה כי נגרם למבקש אי צדק ואי נוחות בנסיבות האמורות, וכן חלוף הזמן, הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו, אם יורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני; יחד עם זאת, בהתחשב במכלול השיקולים שהובאו, אין באי הנוחות כדי להוות נימוק לביטולו של כתב האישום. (וראו גם: ע"פ 450/77 בעל טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (158 ,152 (2, דברי מ"מ הנשיא דאז השופט לנדוי)". ב"כ המבקש העלה אף את טענת השיהוי בהגשת כתב האישום כבסיס לטענת "הגנה מן הצדק". קבלת טענת השיהוי עלולה לרוקן מתוכן את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, כאשר מוסכם על הצדדים כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה. סבורני, כי בענייננו אין המדובר בשיהוי בלתי סביר או בלתי מידתי בהגשת כתב האישום, נוכח העובדה כי העבירות בוצעו כביכול בין השנים 2005-2008, נתגלו ונחקרו במשטרה עד סוף שנת 2009 והבשילו לכדי כתב אישום בשנת 2010. יתרה מכך, מהפסיקה עולה כי המבחן המרכזי לבחינת קבלת טענת הגנה מן הצדק אשר עילתה שיהוי, הינה האם יכול המבקש להצביע על נזק ראייתי ספציפי אשר נגרם לו כתוצאה מן השיהוי בהגשת כתב האישום נגדו (ראה ע"פ 70770/00 מ"י נ' משה ארויה (טרם פורסם, 20/03/01)). במקרה דנא, לא הצביע המבקש על נזק ראייתי ספציפי וחמור אשר נגרם לו עקב שיהוי זה, אלא טען כי בינתיים סיים לרצות עונש המאסר שהוטל עליו בתיק הראשון בחודש יולי 2009, ואף השיהוי מנע ממנו את האפשרות לצרף כתבי האישום. כפי שנאמר לעיל, טענותיו אלו של המבקש, בגין אי צירופם של כתבי האישום, יילקחו בחשבון במסגרת קביעת עונשו באם יורשע ואין המדובר בהגשת כתב אישום בשיהוי שאינו סביר. טענה נוספת העלה ב"כ המבקש לעניין הפרת זכותו של המבקש לשימוע, כאשר לדבריו המבקש לא הוזמן לשימוע לפני הגשת כתב האישום ובכך נפגעה זכותו להשמיע טענותיו. אכן, בהתאם להוראות סעיף 60א לחסד"פ, מוטלת החובה על רשות התביעה, אליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע, לשלוח הודעה על כך לחשוד, אלא אם כן קיימת מניעה לכך. בבסיס החובה עומדת זכותם של החשודים לטעון טענותיהם ולנסות ולשכנע את רשות התביעה שלא להגיש כלל כתב אישום בעניינם. לפי סעיף 60א לחסד"פ: "(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך. (ב) בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים. (ג)   נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה". מהחומר שהוגש עולה כי כבר בחודש נובמבר 2009 נשלחה למבקש הודעה על כוונה להגיש כנגדו כתב אישום וזאת בדואר רשום, אולם המכתב חזר למשרדי הפרקליטות עם חותמת "לא נדרש". על כן, לפי סעיף 60א(ג) לחסד"פ, נשלחה למבקש הודעה כדין ודינה של טענה זו להדחות. דוחה אני אף טענתו האחרונה של המבקש בדבר אין להשיב לאשמה, שכן מכתב האישום עולה כי המבקש הואשם בנוגע לעובדות המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום לפיהן "בשנים 2005-2007, בהן הסתכמו הכנסותיו ב 4,324,506 ₪, לא הגיש הנאשם דוחות שנתיים למס הכנסה, ללא צידוק סביר, על אף שהיה עליו לעשות כן על פי פקודת מס הכנסה" בעבירה מתאימה של אי הגשת דוחות לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה ולא כפי שטען ב"כ המבקש. מכל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דוחה אני טענותיו המקדמיות של המבקש. משכך, התוצאה היא כי כתב האישום, על כל סעיפיו, נותר על כנו. משפט פליליטענת כבר הורשעתי / זוכיתיביטול כתב אישום