קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת סיכון כפול של נאשם: בתאריך 23.2.09 הגישה המאשימה נגד הנאשם את כתב האישום שלפניי המייחס לו ביצוע עבירה של תקיפה סתם של בן זוג ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית של בן זוג, בגין אירוע שהתרחש, על פי הנטען, בתאריך 11.1.07 סמוך לשעה 00:33 בביתם של הנאשם ובת זוגו, רעות אבוש (להלן: "המתלוננת"), ברמת-גן. עם פתיחת המשפט העלה ב"כ הנאשם שתי טענות מקדמיות כדלקמן: האחת - הגשת כתב האישום מעמידה את הנאשם בסיכון כפול. השנייה - טענה של הגנה מן הצדק על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ). שתי הטענות מקורן במסכת עובדתית אחת, ולפיה כתב אישום, המבוסס על העובדות המתוארות בכתב האישום שלפניי, כבר היה תלוי ועומד בפני בית המשפט, במסגרת הליך שהתנהל נגד הנאשם בת.פ. 2825/08, ונזנח על ידי המאשימה, הכול כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו ע"י ב"כ הנאשם וכפי שיפורט להלן: בתאריך 17/3/2008, הוגש, לבית משפט השלום בתל-אביב, כתב אישום נגד הנאשם, בת.פ. 2825/08, אשר הכיל ארבעה אישומים בהם יוחסו לו עבירות של תקיפת המתלוננת, בארבע הזדמנויות שונות (להלן: "כתב אישום ראשון"). כחודש מאוחר יותר, בתאריך 17/4/2008, הוגש והתקבל, במסגרת ת.פ. 2825/08, כתב אישום מתוקן ובו נוסף אישום חמישי, זהה לחלוטין בעובדותיו לאישום הנדון לפניי (להלן: "כתב אישום שני"). בתאריך 16/11/2008, כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, בפני השופטת רביד, בארבעת האישומים שבכתב האישום הראשון, תוך התעלמות התביעה, ההגנה ובית המשפט, מהאישום החמישי שבכתב האישום השני. בתאריך 15/2/2009, החלה להישמע פרשת התביעה ובין היתר נשמעה עדותה של המתלוננת שלא התבקשה, לא על ידי המאשימה, אף לא על ידי ההגנה, להתייחס לאירוע נשוא האישום החמישי, שבכתב האישום השני, הוא, כאמור, האירוע נשוא האישום שלפניי. בתאריך 25/5/2009, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום הראשון (להלן: "כתב אישום שלישי"), הנאשם חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום השלישי, בית המשפט קיבל את ההסדר והרשיע את הנאשם על יסוד הודאתו בכתב האישום השלישי. אין מחלוקת כי במסגרת הסדר הטיעון לא התייחסו הצדדים לאישום החמישי שבכתב האישום השני. בטיעוניו הוסיף ב"כ הנאשם וטען כי עצם הגשת כתב האישום השני לתיק בית המשפט, בת.פ 2825/08, מקים את טענת הסיכון הכפול. לטענתו, כתב האישום השני שהונח בפני בית המשפט הוא זה המחייב, ההוכחות נוהלו על יסודו - גם אם בהמשך זנחה המאשימה את האישום החמישי שבו, לא הביאה ראיות להוכחתו, וכלל לא התקיים דיון באישום זה - ובמסגרת הסדר הטיעון, אליו הגיעו הצדדים, ובהסכמת המאשימה, נמחק האישום החמישי, באופן שהנאשם עמד בפני סכנת הרשעה באישום זה. העובדה שהמאשימה ידעה, עובר לעריכת הסדר הטיעון, על קיומו של כתב האישום השני, שהיה מונח בתיק בית המשפט, ולא הזכירה אותו במהלך המו"מ להסדר טיעון, מקימה לדעת ב"כ הנאשם גם את הטענה של הגנה מן הצדק. בתגובתו לטענות ב"כ הנאשם אישר ב"כ המאשימה שאכן כתב האישום השני הוגש לבית המשפט, אולם, לטענתו, לא קמה לנאשם טענה של סיכון כפול משלא התנהל כל דיון בכתב אישום זה, הקראה בוצעה בכתב האישום הראשון בלבד, הנאשם השיב רק לארבעת האישומים שבאותו כתב אישום, כך שמעולם לא נפתח משפט ולא התנהל כל דיון בעניין האישום החמישי שבכתב האישום השני. בהתייחסו לרציונל העומד בבסיס טענת הסיכון הכפול ציין שמטרתו "מניעת סכנת התעמרות בנאשם שהשלטונות מנסים שוב ושוב להעמידו לדין ללא הצלחה" וטען שאין זה המקרה שבפנינו, כאן לא התקיים, כאמור, כל דיון באישום העומד בבסיס הטענה לסיכון כפול, עצם הגשת כתב האישום אינו מהווה תחילת משפט, היכול לשמש בסיס לטענת הסיכון הכפול, אלא הקראת כתב האישום "היא היוצרת את תחילת המשפט". לחיזוק טענתו היפנה להלכה שנקבעה ע"י השופט (כתוארו אז) ברנזון בע"פ 176/74, ישראל יהודה נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פד"י כט(1), 550 בעמ' 555, ואשר אומצה מאוחר יותר, ע"י השופט (כתוארו אז) ויתקון בע"פ 250/77, מדינת ישראל נ' יגאל קרישינסקי, פד"י לב(1), 94 בעמ' 97-98 ולפיה: "הטענה היא שבהגשת כתב-אישום במשפט הקודם לא סגי ; בכך טרם התחיל הנאשם עומד בסכנת הרשעה. לפי ההלכה האמריקנית הסיכון מתחיל עם תחילת שמיעת הראיות (ראה 49 A.L.R. 3d 1039, בע' 1051 ואילך). אך בנדון זה יש לנו הלכה ברורה שנפסקה בבית-משפט זה מפי השופט ברנזון ב-ע"פ 176/74, יהודה נ' מדינת ישראל, , בע' 555 (ה) לאמור : 'בסיכום, המשפט מתחיל עם הבאת הנאשם בפני בית-המשפט האמור לדון במשפטו וקריאת כתב האישום לפניו, והשיקול המכריע המבדיל בין ביטול כתב-אישום לפי בקשת התביעה לבין זיכוי הנאשם כתוצאה מחזרה ממנו, הוא אם הבקשה או החזרה היתה לפני או אחרי תשובת הנאשם לאישום. חזר בו התובע לפני תשובת הנאשם לאישום, מבטלו בית-המשפט ואין הביטול מונע הגשתו מחדש; חזר בו התובע מהאישום לאחר מכן - רק אז מזכה בית-המשפט את הנאשם ממנו ושוב אין להעמידו שנית למשפט זה'. כאן, במקרה דנן, אין ספק שכאשר ביטל בית-הדין הצבאי את כתב האישום, טרם נדרש המשיב להשיב וגם לא השיב לאישום. ברור אפוא שגם מטעם זה אין ממש בטענתו שבמשפט הקודם הועמד בסכנת הרשעה." בהתייחסו לבקשת ב"כ הנאשם לבטל את כתב האישום מכוח הטענה של הגנה מן הצדק, ביקש ב"כ המאשימה לדחותה, משום, שלטענתו המקרה אינו עומד בגדרה של ההגנה, כפי שהותוותה בהלכת יפת ולאחריה בהלכת בורוביץ, אין המדובר בהתנהגות שערורייתית של התביעה, שלא גילתה את אוזנו של הנאשם בדבר קיומו של אישום נוסף, משום שעובדה זו הייתה בידיעתו של הנאשם ובא כוחו, עובר לעריכת הסדר הטיעון. את טענת ב"כ הנאשם ולפיה אישום זה נמחק מכתב האישום כחלק מהסדר הטיעון ביקש לדחות, מהטעם שהוא כלל לא עמד לדיון בעת עריכת ההסדר, שכן בבסיס הסדר הטיעון עמד כתב האישום הראשון בלבד. מאחר שב"כ הנאשם ידע על קיומו של כתב האישום השני, אך בחר שלא להשיב עליו במועד ההקראה ואף לא להעלותו לדיון במסגרת ההליכים שקדמו להגעה להסדר הטיעון, סבור ב"כ המשימה שהוא מנוע מלטעון טענה של הגנה מן הצדק. לחיזוק טענתו היפנה לקביעותיו של השופט א. א. לוי, אשר אומצו על ידי חבריו להרכב, השופטים א. גרוניס וא. רובינשטיין בע"פ 10960/03 חסון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005)2), 2329, 2333. שם, על אף שהמאשימה לא יידעה את הנאשמים, עובר לעריכת הסדר טיעון עמם, בקשר לכתב אישום שהיה תלוי ועומד כנגדם, בדבר קיומו של כתב אישום נוסף, אותו הגישו לאחר שהסדר הטיעון הוצג, נדחתה הטענה של הגנה מן הצדק וכך נפסק: "האם ניתן להגדיר את מחדלה של המשיבה בעניינם של אברהם ועופר כ"התנהגות בלתי נסבלת" או "התנהגות שערורייתית", סבורני, כי התשובה היא שלילית. אכן, ראוי היה שהמשיבה תנהג בדרך שונה ותעמיד את המערערים על כוונתה להגיש כתב אישום נוסף, ולו נהגה כך אפשר שהמערערים היו מכלכלים את צעדיהם בדרך אחרת. אולם, כפי שכבר הסברתי, דבר קיומה של החקירה הנוספת לא נעלם מעיניהם של המערערים, ולו ביקשו, באמת ובתמים, שלא להיקלע לתוצאה בלתי הפיכה, יכלו הם או סנגוריהם לשאול ולברר אצל המשיבה כיצד היא עומדת לנהוג עם תיק החקירה הנוסף המתקיים בעניינם. לפיכך, גם אין להגדיר את התנהגות המשיבה כהתנהגות שערורייתית ששינתה את מצבם של המערערים באופן קיצוני לרעה או שגרמה להם עיוות דין, באשר לכל היותר מדובר בהתנהגות לא-ראויה, ומוטב כי המשיבה תימנע ממנה בעתיד. העולה מכל האמור היא כי גם דינה של הטענה בדבר הגנה מן הצדק להידחות." לאחר שבחנתי את השתלשלות ההליכים בת.פ. 2825/08 ועיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הבקשה, על שני חלקיה, להידחות לאור התמונה העובדתית שהצטיירה מהמסמכים שהוגשו ובהתאם להלכה הנוהגת. הוכח לפניי שהנאשם לא עמד בפני סיכון להרשעה, בביצוע העבירות נשוא כתב האישום שלפניי, משלא התקיים כל הליך משפטי בעניין כתב האישום השני. כמו כן, משלא הייתה מחלוקת שבמסגרת ההליכים שקדמו להסדר הטיעון לא התייחסו הצדדים לאישום החמישי שבכתב האישום, אף שהנאשם וב"כ היו מודעים לקיומו, לא מצאתי פסול בהתנהגות המאשימה בהגשת כתב האישום מחדש, והגעתי למסקנה כי הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי אינם עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. מכל הטעמים המנויים לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום. משפט פליליטענת הסיכון הכפול