יבוא מוצר תוך הפרת סימן מסחר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יבוא מוצר תוך הפרת סימן מסחר: 1. התובעים הם הבעלים של סימני מסחר רשום מספר 173929 SAMCO (לוגו) ושל סימני מסחר רשום מספר 196540 SAMCO (להלן ביחד - "סימני SAMCO"). התובעים עוסקים, בין היתר, ביבוא של סוללות אבץ הנושאות את סימני SAMCO (להלן - "הסוללות המקוריות"), ובשיווקן בישראל ובשטחים. הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) היא חברה העוסקת ביבוא ובסחר בסוללות. בין התובעים והנתבעת 1 וחברה נוספת התנהלו בעבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב הליכים משפטיים בקשר להפרתם של סימני SAMCO על ידי הנתבעת. הליכים אלו הסתיימו בהסכם פשרה, שבו התחייבו הנתבעת והחברה הנוספת, בין היתר, כדלקמן: 7. הנתבעות מצהירות כי הן מקבלות על עצמן צו מניעה קבוע, על פיו נאסר על הנתבעות בין בעצמן ובין באמצעות כל אחד אחר הבא במקומן ומטעמן, בכל דרך בין במישרין ובין בעקיפין, להימנע מלייבא, לשווק או להפיץ או להציג או מלפרסם או למכור או מלהציע למכירה סוללות הנחזות להיות סוללות מקוריות או מלעשות כל מעשה המפר את זכויות התובעים בסימן SAMCO. 8. במעמד חתימת הסכם זה תחתומנה הנתבעות על כתבי סילוק וויתור על בקשה לסימן המסחר SAMCO ולסימן המסחר SAMCO SUPER אשר הוגשו על ידן לרשם סימני המסחר ברמאללה ולרשם סימני המסחר בעזה... 9. במעמד חתימת הסכם זה תחתומנה הנתבעות על כתבי סילוק וויתור על התנגדויות לרישום סימן המסחר SAMCO ולסימן המסחר SAMCO SUPER על שם התובעים, אשר הוגשו על ידן לרשם סימני המסחר ברמאללה ולרשם סימני המסחר בעזה... 10. מבלי לגרוע מן האמור בסעיפים 8 ו - 9 מצהירות הנתבעות כי הן מוותרות על כל זכות קיימת או עתידית שיש להן בסימן המסחר SAMCO ובסימן המסחר SAMCO SUPER . כתבי סילוק וויתור כמפורט לעיל נחתמו הלכה למעשה, וביום 14/2/98 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין (נספחים 5-6 לתצהיר מר דני מזרחי). 3. על פי הנטען בכתב התביעה שלפני, בשלהי חודש אוגוסט 2010 עוכב על ידי המכס משלוח נוסף, עצום מימדים, של סוללות מפרות שיובא על ידי הנתבעת, הוא המשלוח נשוא התובענה (הודעת המכס צורפה כנספח 7 לתצהיר מר מזרחי). התובעים הפקידו את הערבויות הבנקאיות שנדרשו על ידי המכס והגישו את תביעתם. התובעים טוענים, כי הסוללות שבמשלוח מפרות את סימני המסחר SAMCO ואת זכויות התובעים בהם. על גבי הסוללות המפרות מופעים בהבלטה הסימנים המפרים, הדומים עד כדי זהות לסימני SAMCO. כמו כן, מופיעים על גבי הסוללות המפרות אותם כיתובים המופיעים על גבי הסוללות המקוריות. הסימנים המפרים דומים, אפוא, עד כדי זהות לסימני SAMCO במראם, בצלילם ובהיגויים, בסוג הסחורה הנושאת אותם ובחוג הלקוחות הנזקקים לה. התובעים הוסיפו וטענו, כי יבוא המשלוח המפר אף מהווה הפרה של הסכם הפשרה שתואר לעיל ועולה כדי בזיון פסק הדין. לאישוש טענתם השוו התובעים בין צילומים של הסוללות המקוריות לבין צילומים של הסוללות המפרות (סעיפים 17 ו- 22 לתצהירו של מר מזרחי). פעולותיה של הנתבעת גורמות לתובעים נזקים של ממש של אובדן מכירות ופגיעה במוניטין. הנתבעת אף מתעשרת על חשבון התובעים שלא כדין. על יסוד כל אלו עתרו התובעים לסעדים של צו מניעה קבוע, השמדת הסוללות המפרות, חיוב הנתבעת בעלויות העיכוב וההשמדה, ותשלום פיצויים. 4. הנתבעת הגישה כתב הגנה אשר כלל הכחשות גורפות של כתב התביעה. הנתבעת הוסיפה וטענה, בין היתר, כי התביעה נגדה אינה מגלה עילה, שכן מדובר בסימן רשום ובסחורה אשר מיובאת על ידי הנתבעת לשטחים ואינה משווקת בישראל ולכן אין קהל הלקוחות זהה ואין פגיעה כלשהי בתובעים. אלא שבה בעת טענה הנתבעת, כי היא בעלת סימן מסחרי שנרשם ברשות הפלסטינאית (להלן - "הרש"פ") עוד קודם לרישומם על שם התובעת של הסימנים בישראל, ולכן זכותה עדיפה. "עוד תוסיף הנתבעת כי הסימן הרשום אינו זהה אם כי דומה וזכותה עדיפה על זכות התובעים". ולסיום יצוין כי הנתבעת טענה, אם כי בחצי פה, כי "הנתבעת כאן אינה הנתבעת בכל אחד מההליכים הקודמים", אך כדי למקד את הדיון בעיקר אקדים ואומר כבר עתה, כי בטענה זו אין ממש: הסכם הפשרה נשוא ההליכים הקודמים נערך בין התובעים לבין חברת אל עסלי בע"מ - חברה זרה מספר 562466821; כתב התביעה דנן הוגש נגד חברת שאריכת אל אסלי אלתיג'רייה חברה זרה מספר 562466821, וחברה זו היא גם שהגישה את כתב ההגנה. בזהות המוחלטת במספר זיהויה של החברה די כדי לקבוע, כי מדובר באותה חברה. כאשר מוסיפים לכך את המנעותה של הנתבעת מהבאת ראיות כלשהן (וראו בהקשר זה את הדיון שלהלן), על אחת כמה וכמה. 5. להשלמת הרקע הדיוני הצריך לעניין אוסיף, כי ביום 27/1/11 הגישו התובעים בקשה לצו עשה זמני להשמדת טובין, שבה עתרו להורות למדינת ישראל להשמיד את הסוללות המפרות נשוא התובענה ולחייב את הנתבעת בהוצאות האחסון וההשמדה. במוקד הבקשה עמדה טענתם של התובעים, כי על אף שסיכויי הצלחתם בתובענה הם גבוהים, בסופו של דבר עלולים התובעים לצאת וידיהם על ראשם נוכח עלויות האחסנה הגבוהות של הטובין המפרים, אשר התובעים עלולים להתקל בקשיים לגבותם מהנתבעת. נוכח התנגדותה של הנתבעת דחיתי בקדם משפט מיום 4/4/11 את בקשתם דנן של התובעים תוך שציינתי, כי "לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה להשמדת טובין קודם שניתן לנתבעים יומם בבית המשפט. יחד עם זאת, אקבע להלן לוח זמנים מואץ לשמיעתו של התיק ולסיומו". בהתאם לכך הוריתי על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים: התובעים עד ליום 4/5/11 והנתבעים עד ליום 5/6/11. בתוך כך קבעתי את התיק להוכחות ולשמיעת סיכומים בעל פה ליום 26/6/11. בשולי ההחלטה הסבתי את תשומת לב ב"כ הצדדים כי "לא תיקבענה ישיבות נוספות אלא מחמת סיבות בלתי צפויות שלא ניתן היה לקדם את פניהן בשקידה סבירה". 6. אם הארכתי לעיל בתיאורו של הרקע הדיוני הרי יסוד הדבר אינו אלא בבקשות ה"בהולות" שהגיש ב"כ הנתבעת לדחיית מועד ההוכחות והסיכומים שנקבע. הבקשה הראשונה בעניין זה הוגשה על ידי ב"כ הנתבעת ביום 21/6/11, ארבעה ימים קודם למועד הדיון. בבקשה נטען כי מאז הגשתן של תצהירי העדות הראשית של התובעים (ביום 4/5/11) מנסה ב"כ הנתבעת ליצור קשר טלפוני עם מנהל הנתבעת, אך ניסיונותיו לא הניבו פרי. ועוד נטען כי משרדי הנתבעת נמצאים בחברון וקיים קושי ביצירת תקשורת. לאחר דחייתה של בקשה זו (בהחלטה מיום 22/6/11) הגיש ב"כ הנתבעת ביום 23/6/11 בקשה "בהולה" נוספת ובה ציין, כי ביני לביני גילתה כי מנהל הנתבעת "נמצא יותר משבועיים בחו"ל", וניתן לקיים את הדיון לאחר שובו לחברון ביום 9/7/11. דבר דחייתה של בקשה זו לא מנע מב"כ הנתבעת לחזור על בקשתו בפתח דיון ההוכחות, אך בהחלטה מאותו יום נדחתה גם בקשה זו. על רקע החלטות אלו התמקד הדיון בחקירתם הנגדית של המצהירים מטעם התובעת ובשמיעת הסיכומים, כאשר הנתבעת מצידה לא הגישה ראיות ומנהלה לא נוכח בדיון. 7. לא למותר לחזור ולהטעים, כי לא ניתן היה להיענות לעתירתה "הבהולה" של הנתבעת לדחיית מועד הדיון. אסביר את דבריי: ישיבת ההוכחות והסיכומים נקבעה ביום 4/4/11. באותה ישיבה נקבע התיק ליום 26/6/11, היינו, לצדדים הוקצב פרק זמן של כחודשיים ושלושה שבועות להגשת תצהירים ולהתארגנות. לצורך שמיעתם של החקירות הנגדיות ושל הסיכומים הוקצה יום שיפוט מלא בקירוב (החל מהשעה 10.00 ועד סיום). קשה להלום כי מנהל הנתבעת לא היה מודע לקדם המשפט שהתקיים ביום 4/4/11 וללוח הזמנים שנקבע במסגרתו להגשת התצהירים ולשמיעת המשפט, אך אם מסיבה כלשהי לא טרח לגלות בכך עניין, או אם בא כוחו לא טרח לעדכנו, הרי אין להם אלא להלין על עצמם. אף לא ניתן להשלים עם כך שבקשת הדחייה הוגשה ארבעה ימים בלבד קודם למועד הדיון, שהרי התראה כה קצרה אינה מאפשרת לבית המשפט להקצות את הזמן השיפוטי העשוי להתפנות לטובת תיק אחר. במצב דברים זה לא היה מקום לדחות את מועד הדיון ולגרום בכך לאבדן זמן שיפוטי יקר על חשבון כלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. אף לא היה מקום להפוך את כלל ציבור המתדיינים למבטח מחדליהם הרשלניים של הנתבעת או (לפי העניין) של באי כוחה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א 1291/99 (מחוזי י-ם) עדווין נ' דיבה (אושר בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 31/8/06 בע"א 3725/04): זכותו של בעל דין ליומו בבית המשפט אינה אומרת, כי הנו זכאי לעשות בזמן השיפוטי שהוקצה לדיון כאוות נפשו. משמעותה האמיתית של הזכות הנדונה אינה אלא מתן ההזדמנות לבעל דין לטעון את טענותיו בבית המשפט. אם בחר מרצונו שלא לנצל הזדמנות זו אין לומר, כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ביטוי מוחשי לעקרונות יסוד אלה ניתן למצוא בדברים שנאמרו בע"א 32/89 גולן נ' עלוני, פ"ד מו3), 665, 671-670: 'תובע זכאי ליומו בבית המשפט אך זכות זו נטל בצידה, והוא שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע... בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים הן של תובע והן של נתבע. אינטרס הכלל הוא שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים...'   מכאן נובע, בין השאר, ש'רשאי בית המשפט לשקול בגדר בקשת דחייה שהוגשה לו - אפילו בהסכמה - את עניינו של הציבור שמשפטים יישמעו במועד שנקבע להם. לעניין זה הוא רשאי להביא בחשבון שאם ייענה לבקשה, וימצא בטל ממלאכה, יאבד זמן שיפוטי יקר' (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 116). כוחם של דברים אלה יפה ביתר שאת לנוכח התגברות העומס המוטל על המערכת השיפוטית, מחד, והזמן השיפוטי המצומצם העומד לרשותה, מאידך. העתרות לא מבוקרת לבקשות דחייה לא תאפשר לבית המשפט למלא את חובתו לקיים את הדיונים ולסיימם תוך זמן סביר. כפועל יוצא מכך יגרם לצד שכנגד, המתנגד לדחייה, ולכלל ציבור המתדיינים נזק חסר תקנה. זהו, אפוא, מקרה מובהק שבו עשוי בית המשפט להעדיף את אינטרס הכלל על פני אינטרס הפרט (ראו בספרו הנ"ל של ד"ר לוין, בעמ' 126-125). לנתבעת ניתן, אפוא, יומה בבית המשפט. ככל שיומה בבית המשפט לא נוצל על ידיה באפקטיביות אין לה אלא להלין על עצמה. בנסיבות העניין לא היה מקום להועיד ישיבת הוכחות נוספת על חשבון הצד שכנגד וכלל ציבור המתדיינים ומן הדין היה לסיים את שמיעת המשפט במועד שנקבע. כך אכן נעשה בפועל: הנתבעת לא הגישה ראיות כלשהן מטעמה, אך בא כוחה המלומד, עו"ד פייסל, חקר את עדיהם של התובעים ולאחר שב"כ התובעים סיכמו את טענותיהם, סיכם מצידו את טענותיו. פסק דיני יבוסס, אפוא, על תשתית עובדתית ומשפטית זו. 8. טענתו העיקרית של ב"כ הנתבעת בסיכומיו היא, כי בידי התובעת לא עלה להוכיח כי הסוללות נשוא המשלוח מפרות את סימני המסחר SAMCO או את הסכם הפשרה. ב"כ הנתבעת הדגיש בהקשר זה, כי על התובעת היה לזמן לעדות את נציג המכס על מנת שיציג את הסוללות המפרות או למצער, יעיד על נסיבות ביצוע צילומי הסוללות המפרות שצורפו לתצהירו של התובע מס' 2. התובעת לא עשתה כן ומשכך, אין לפנינו אלא צילומים לא ברורים, אשר עורכם לא זומן לעדות, המהווים ככאלו עדות שמיעה בלתי קבילה. אין בידי לקבל טענה זו: אמנם דרך המלך להוכחת ההפרה היא הצגתן של הסוללות המפרות, אולם על התובעים לא מוטלת חובה להציג בפני בית המשפט ראיות מקסימאליות, אלא די בהצגתן של ראיות המספיקות להטות את הכף במאזן הסתברויות. לדעתי, בנסיבות העניין עלה בידי התובעים לשכנע בגרסתם, וזאת בשל כוחם המצטבר של הנתונים הבאים: מר מזרחי העיד כי צילומי הסוללות המפרות (סעיפים 17 ו-22 לתצהירו) התקבלו מהמכס (עמ' 14-16 לפרוטוקול) ואין סיבה לפקפק בעדות זו. בהקשר זה לא למותר להזכיר, כי בד בבד עם עיכוב המשלוח על ידי המכס הפקידו התובעים ערבות בנקאית בסכום משמעותי ביותר. קשה להלום כי התובעים היו מפקידים את הסכום אלמלא שוכנעו, על יסוד המסמכים שהגיעו מהמכס, כי הסוללות אכן מפרות את סימני המסחר וכי יש להם סיכוי סביר לזכות בתביעתם. הנתבעת לא מסרה לבית המשפט כל גרסה פוזיטיבית מטעמה, וזאת למרות שכל העובדות הצריכות לעניין מצויות בידה. זאת ועוד אחרת: הנתבעת הודתה בכתב הגנתה, כי מדובר בסימנים דומים. הנתבעת אף הדגישה חזור והדגש, כי היא מצידה רשמה סימן מסחרי קודם בזמן באיזור הרש"פ וכי מסיבה זו זכותה עדיפה. כך, למשל, נטען על ידי הנתבעת, כי "הנתבעת רשמה את הסימן הרשום עוד לפני שהתובעת רשמה את הסימן שלה, ומכאן שההפרה של סימן המסחר של הנתבעת נעשית על ידי התובעים ולא להפך". רואים אנו, כי הנתבעת למעשה מודה כי סימני המסחר המתייחסים לסוללות נשוא המשלוח וסימני המסחר SAMCO של התובעים הם זהים או למצער דומים עד כדי זהות, אלא שהיא מוסיפה וטוענת כי זכותה עדיפה שכן היא רשמה את סימנה קודם לרישום שביצעה התובעת (וראו בהקשר זה את תשובתה של עו"ד גב' פייסל לשאלת בית המשפט בישיבת 4/4/11, עמ' 1 ש' 9-16 לפרוטוקול, שגם בה לא נזכרה טענת אי הזהות בין הסימנים ולו ברמז, ולא בכדי). אני קובע, אפוא, כי סימני המסחר שעל גבי הסוללות המפרות דומים עד כדי זהות לסימני המסחר SAMCO של התובעים. 9. על פי הסכם הפשרה התחייבה הנתבעת להמנע מלייבא לישראל סוללות הנחזות להיות סוללות מקוריות של התובעים. עצם יבואן של הסוללות המפרות לישראל מפר התחייבות זו. אוסיף, כי התחייבותה של הנתבעת בהסכם הפשרה לוותר על בקשות לסימני מסחר שהוגשו על ידה ברמאללה ובעזה, ולוותר על התנגדויות לרישומם בערים אלו של סימני מסחר על שם התובעים, מלמדת, כי תחולתו של צו המניעה נשוא ההליכים הקודמים חורגת מתחומי מדינת ישראל וחלה גם באיזור הרשות הפלסטינאית. שווקן של הסוללות המפרות באיזור הרש"פ יפר, אפוא, אף הוא את הסכם הפשרה. 10. זאת ועוד: הסימנים והכיתוב SAMCO על גבי הסוללות המפרות דומים עד כדי זהות לסימניהם של התובעים במראם ובהיגויים; המדובר באותו סוג של סחורה; עדותו של התובע 2, כי התובעת משווקת סוללות גם באזור הרש"פ, וכי סוללות המובאות לרש"פ כגון: הסוללות המפרות, מוצאות את דרכן לישראל, לא נסתרה. בנסיבות אלו מתחרה על הסוללות אותו חוג לקוחות. מכל מקום, על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 2736/98 Habboub Bros. Co. נ' Nike International Ltd., בהינתן שישראל והרש"פ כלולות במעטפת מכס אחת, יבוא סחורות לישראל לצורך שווק ברש"פ דינו כדין יבוא לישראל לצורך זה. והנה אין כלל ספק, כי מחמת הדמיון עלול הציבור לערבב את סחורות הצדדים ולחשוב שסחורתה של הנתבעת היא סחורתם של התובעים. לזאת יש להוסיף, כי הסימן SAMCO הוא סימן דמיוני, אשר בעליו זכאי להגנה רחבה, הנשענת על אופיו המולד הדומיננטי של הסימן. בכל אלו די כדי לקבוע כי יבוא הסוללות המפרות לישראל, אף אם הוא נעשה לצורך שווק בתחום הרש"פ, מפר את זכויות התובעים בסימני המסחר SAMCO ומקים לתובעים עילת תביעה טובה שיסודה בדיני סימני המסחר (לעניין המבחנים לקביעת קיומה של סכנת הטעיה, ראו: עמיר פרידמן, סימני מסחר - דין, פסיקה ומשפט משווה, מהד' שלישית, בעמ' 367 ואילך). 11. ב"כ הנתבעת טען, כי התובעים לא הוכיחו שאיכות הסוללות המפרות נחותה מאיכות הסוללות שמיבאים התובעים, ואולם עניין זה אינו נמנה על רכיביהן של עילות התביעה וממילא שלא היה טעון הוכחה. 12. מצד שני יש ממש בטענתו הנוספת של ב"כ הנתבעת, כי נוכח תפיסתו של המשלוח המפר בעודו בנמל אשדוד, מחד גיסא, והעדר ראיה כי נמכר לצדדים שלישיים עוד קודם להגעתו לנמל, מאידך גיסא, לא הוכח כי נגרם לתובעים נזק כלשהו. ואמנם במסגרת סיכומיו אישר גם ב"כ התובעים כי נזקם הממוני היחיד של התובעים עקב המשלוח המפר נשוא התובענה אינו אלא חיובם הצפוי בתשלום דמי ההחסנה וההשמדה. 13. נוכח כל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל. ניתן בזה צו מניעה קבוע כמבוקש בסעיפים 47.1 - 47.2 לכתב התביעה. 14. לבקשת התובעים בסיכומיהם ובגדר סעיף 47.8 לכתב התביעה אני קובע, כי התובעים יהיו זכאים לקבל את הבעלות על הסוללות המפרות לידיהם או לידי מי מהם, בתמורה לתשלום שווים על פי מסמכי היבוא. על התובעים להודיע למכס על רצונם לממש זכות זו תוך 14 יום מקבלת פסק הדין לידיהם. ככל שהתובעים יבחרו שלא לממש זכות זו, אני מורה על השמדתן של הסוללות המפרות. 15. הנתבעת תישא בדמי האחסנה ובדמי ההשמדה ככל שאלו יידרשו על ידי המכס, ואולם אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותו של המכס להשתמש בערבות הבנקאית שהפקידו התובעים לצורך כיסוי אותן הוצאות (וזאת בהתאם להלכה שנפסקה לא מכבר בע"א 3960/10 מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ נ' CHRISTIAN DIOR COUTURE) . כמובן שאם תישאר יתרה כלשהי, היא תוחזר על ידי המכס לתובעים. התובעים יהיו זכאים לשיפוי מהנתבעת בגין כל סכום שימומש כאמור מהערבות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום המימוש ועד ההחזר בפועל. 16. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪. מוצריבואסימן מסחרי