קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יחסי יצרן מפיץ: ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת 1. למן שנת 1968 ולמשך כ-37 שנים עסק התובע, כקבלן עצמאי, בהובלת העיתונים שהנתבעת מוציאה לאור ובחלוקתם ללקוחותיה בקו רמתיים, שבו 63 נקודות חלוקה (להלן: ,,קו החלוקה''). במסגרת תפקידו גם הוביל התובע את העיתונים מבית הדפוס שבעיר ראשון-לציון עד לנקודת ריכוז, הסמוכה לשכונת מגורים, שבה אספו אותם מחלקים אחרים כדי לחלקם למנויי העיתון. 2. בשעתו ייצג את מובילי העיתון ומפיציו (להלן: ,,המובילים'') ועד, שהיה אחראי לניהול משא-ומתן עם הנתבעת בכל הכרוך בתנאי ההתקשרות עם חבריו. בסביבות שנת 1987 הוחלט כי במקום הוועד תקום עמותה בשם ,ארגון מובילי ומחלקי עתונים ופרסומים של ידיעות אחרונות' (להלן: ,,הארגון'') והיא תייצג את המובילים. חברי הארגון בחרו ועד חדש, והאחריות לניהול המשא-ומתן עברה אליו. ביום 20.10.88 נכרת בין הארגון לבין הנתבעת חוזה (נספח ג לתצהיר עד ההגנה שמואל בצלאל) אשר הסדיר את מערכת היחסים שבין האחרונה לבין המובילים (להלן: ,,החוזה משנת 88'''). בשנת 1994 הוארך תוקף אותו חוזה עד ליום 30.11.99 (נספח ה לתצהירו). 3. ביום 08.10.98 נכרת בין הנתבעת לבין הארגון חוזה חדש להסדרת היחסים (נספח א לתצהיר התובע), שבו נקבע כי תקופת ההתקשרות תימשך עד ליום 31.12.05 (להלן: ,,החוזה''). ביום 05.12.04 או סמוך לו הודיעה הנתבעת לתובע כי ההתקשרות שבין הצדדים לא תוארך, והיא תבוא לסיומה ביום 31.12.05 כקבוע בחוזה. כך היה (ראו נספח ב לתצהיר התובע). 4. אלה הן הפלוגתאות שיש להכריע בהן: א) מה טיבם של יחסי יצרן-מפיץ; ב) האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת; ג) האם התובע זכאי לפיצוי בגובה שווי קו החלוקה; כמו-כן אתייחס לטענות הנוספות שהעלה התובע, ואחליט אם החוזה הוא חוזה חסר אשר יש להשלימו עלֿֿפי הנוהג המקובל בענף או בין הצדדים; אם התובע זכאי לפיצוי מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט או בעד עגמת הנפש שהוא טוען כי נגרמה לו; אם החוזה מחייב את התובע הגם שלא הוא חתם עליו באופן אישי, אלא הארגון. אדון עתה בפלוגתאות לפי סדרן. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה טיבם של יחסי יצרן-מפיץ 5. התובע טוען כי הזכות להוביל את הטובין מתוצרת הנתבעת ולהפיצם בקו החלוקה היא זכות ,,מעין-קניינית''. הנתבעת משיבה כי קו החלוקה אינו נכס מעין-קנייני וכי זכותו של התובע היא חוזית בלבד. השאלה אם הזכות להוביל טובין או להפיצם היא זכות קניינית או חוזית הועמדה להכרעת בית המשפט פעמים רבות. בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 681-682 (1990) (להלן: ,,הלכת טרבנול'') נפסק כדלקמן: ,,[...] כמו בסוכנות כך גם בהפצה (בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או עלֿֿידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום עלֿֿידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן [...]. אילו הייתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, הייתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי.'' (ההדגשה שלי) למסקנה זהה באשר לטיבה של זכות ההפצה הגיע בית המשפט, למשל, גם בע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (פורסם במאגרים, 2007) (להלן: ,,פרשת שלק'') (כן ראו ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625, 634 [2000]). בע"א 7338/00 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שרעבי ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, 761 (2003) (להלן: ,,פרשת שרעבי'') עמד בית המשפט על מאפייניה הייחודיים: ,,ההלכה נדרשה לא-אחת לאפיונה של הזכות הקנויה למפיץ כלפי היצרן שאת מוצריו מפיץ הוא. אין חולקים כי מקורה של הזכות הוא בהסכם שבין היצרן לבין המפיץ, והכול מסכימים כי הזכות אין היא זכות קניין כהוראתו המקובלת של המושג ,זכות קניין'. בהֿֿבעת ניתנו בה באותה זכות סימנים של ,מעיןֿֿקניין'. [...]'' (ההדגשה שלי; ראו האסמכתאות שאוזכרו שם) הזכויות, במסגרת היחסים שבין מפיץ לבין יצרן, נקבעות עלֿֿפי החוזה שנכרת ביניהם (ראו ע"א 2953/04 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' חכם, פ"ד נט(6) 529, 541 [2005]). בע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849 (2000) נפסק כי הגם שבחוזה אשר כרתו הצדדים נקבע כי זכות ההפצה היא ,,קניינו הבלעדי של המפיץ'' (עמ' 855), התבוננות מעמיקה באופייה העלתה שהיא זכות חוזית. כדברי כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן: ,,[...] אין בהגדרת זכות כזכות קניינית כדי לחייב את המסקנה כי הזכות היא צמיתה. מאפייניה של זכות והאינטרסים הלגיטימיים המגולמים בה, ולא התווית הניתנת להם עלֿֿידי הצדדים, הם הקובעים את ההגנה שתינתן לאותה זכות עלֿֿידי המשפט. [...]'' (שם, עמ' 856) 6. לאור ההלכה הפסוקה יש אפוא לבחון את תכונותיה של הזכות כפי שהן משתקפות בחוזה. סעיף 11א לחוזה קובע כי הוא יחול עד ליום 31.12.05, ועם זאת נקבע בסעיף 11ג כי המוביל רשאי להודיע על סיומו שישים יום מראש. סעיף 11ד מורה: ,,עם סיום תוקף ההסכם באופן האמור בס"ק א' - ג' לעיל לא תהיינה לשום צד תביעות האחד כלפי משנהו בגין עצם הפסקת תוקף ההסכם. אין באמור בס"ק זה כדי לגרוע מזכותו של צד כלשהו לתבוע באופן הנקוב בסעיף 11 שלהלן, תביעות הנובעות מהפרת ההסכם או תנאי מתנאיו עד להפסקת תוקפו או מנזקים שנגרמו עקב מעשים ו/או מחדלים של הצד שכנגד.'' (ההדגשה שלי) אם כן, עלֿֿפי סעיף זה, נשללת מהמוביל כל טענה או תביעה על הפסקת החוזה אם התקופה שנקצבה לתוקפו הגיעה לקצה. אי-לכך, זכותו של התובע במקרה דנן אינה קניינית, כי אם חוזית. הודעה מוקדמת 7. לית מאן דפליג כי לתובע ניתנה הודעה על הפסקת היחסים שנה מראש, לכל הפחות. לדידי התובע, תקופת ההיערכות הסבירה הייתה צריכה להיות בת שנתיים, ולפיכך הוא עותר לפיצוי בעבור 24 חודשים פחות 12 החודשים שקיבל. תכליתה של ההודעה המוקדמת ליתן למפיץ שהות למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, ויש המוסיפים עליה גם את האפשרות להחזיר את ההשקעות הראשוניות ולמצות את הרווחים שהיו צפויים מהחוזה (פרשת שלק, פסקה 21; הלכת טרבנול, עמ' 701, 704-705; ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 432 [1993] [להלן: ,,פרשת הרשטיק'']). באופן כללי, לאור מעמד הבכורה שניתן לעקרון חופש החוזים בדיני החוזים הנוהגים במקומותינו (גבריאלה שלו דיני חוזים 25 [מהדורה שנייה, 1995], נדירים באופן יחסי הם המקרים שבהם יחליט בית משפט כי תנאי שעליו הסכימו מתוך רצון חופשי צדדים לחוזה הוא תנאי שאיננו סביר (ת"א [מחוזי ת"א] 3022/99 פיצחזדה נ' שטראוס שיווק בע"מ [פורסם במאגרים, 2009] , פסקה 12; כן ראו ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 [פורסם במאגרים, 2006]) . כאמור בהלכת טרבנול, על מידת הסבירות של ההודעה המוקדמת להיקבע לפי כל מקרה לגופו. ועוד נקבע בהלכת טרבנול: ,,מקובל על הכול, כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומם, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקם, ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה לבין מועד הפסקת החוזה [...]'' (עמ' 704) 8. החוזה בנדון דידן נכרת לתקופה קצובה. שמואל בצלאל (להלן: ,,בצלאל''), שבתפקידו האחרון בנתבעת היה משנה למנכ"ל וניהל את המשא-ומתן עם הארגון לקראת כריתת החוזה, שלל את טענת בא-כוח התובע כי מוסכם היה על הכול שתוקף החוזה יוארך (עמ' 31, שורות 15-25). לדבריו - ,,[...] ההסכם הזה היה במהות הסכם קצוב, וככה הוא גם נדון. ומאחר שאף אחד לא העלה... הייתה מלכתחילה הסכמה שתקופת ההסכם הקרובה תהיה שבע שנים. מאחר שלא הייתה שום התדיינות בעניין הזה ולא הייתה התנגדות לאף אחד מהצדדים, עברנו הלאה עם העניין.'' (עמ' 31, שורה 31-עמ' 32, שורה 2) אשרֿֿעלֿֿכן יש לדחות את טענת התובע בדבר עיתויה של מסירת ההודעה על סיום תקופת ההתקשרות. גם אם נקבל את טענתו כי ציפה שהחוזה יוארך לתקופה נוספת, עדיין שרירה וקיימת העובדה שהנתבעת הודיעה לו כי לא כך עתיד לקרות כשנה לפני שפקע תוקף החוזה. התובע מוסיף וטוען כי הודעה של שנה מראש אינה מספקת בנסיבות המקרה, בהתחשב במספר השנים שבהן עבד בשירות הנתבעת ובגילו המתקדם. אכן, סבירותו של משך הזמן מרגע ההודעה ועד לקץ היחסים נבחנת גם בהתחשב במשך הקשר החוזי, שבמקרה שלפניי התפרס על כמעט ארבעה עשורים. לטעמי, בנסיבות ענייננו, כאשר אורך תקופת ההתקשרות החוזית היה ידוע במהלך שבע שנים, הודעה של שנה מראש העניקה למוביל פרק זמן סביר להתארגנות - גם לצורך איתור מקורות חדשים להפקת רווח ולהחזרת השקעתו, אשר יש להניח כי מקץ ל"ז שנים הוחזרה זה מכבר. לפיכך אני דוחה את התביעה לפיצוי בראש נזק זה. 9. למעלה מן הצורך אציין כי על מנת לאפשר לתובע, כמו ליתר המובילים, להיערך כראוי לזמנים שיבואו אחרי סיום החוזה, הפרישה הנתבעת סכומים לקופות גמל בשיעור שנגזר מן התקבולים שקיבל ממנה. לשיטת התובע, הכספים הללו נועדו לשדרוג רכב החלוקה, ובגרסה זו תמך עמיתו, עד התביעה רפאל אוחנה (להלן: ,,אוחנה'') (עמ' 21-22). ברם תצהיר העדות הראשית שהגיש אוחנה לבית הדין האזורי לעבודה במסגרת תביעה שהגישו הוא ומובילים אחרים (שהתובע ביניהם) נגד הנתבעת ונגד ועד הארגון (המוצג ,נ/7', סעיף 9.10) מלמד כי סיוע בהחלפת הרכב העניקה הנתבעת בצורת הלוואות. בצלאל העיד כי בקרן המיועדת למובילים שרצו להחליף את רכבם הפקידה הנתבעת כספים והיא שימשה, בין היתר, בטוחה להלוואות בנקאיות, וביקש שלא לבלבל בינה ובין קופת הגמל, שהכספים בה נועדו להבטיח את רווחתו של המוביל לאחר שיסיים את עבודתו בשירות הנתבעת (עמ' 30, שורות 1-2). נספח ה לתצהירו, תוספת לחוזה משנת 88' שנחתמה בשנת 94' ושבה עוגן הסדר ההלוואות לשם החלפת כלי-הרכב, מחזקת את עדותו. ההפרשה לקופת הגמל מקורה בזיכרון הדברים שנחתם בשנת 1983 בין הנתבעת לבין הוועד שייצג בשעתו את המובילים (נספח ג לתצהיר עד ההגנה יעקב כפיר [להלן: ,,כפיר'']). שם נקבע כי הנתבעת תשלם לכל מוביל ,,[...] תוספת בשיעור של 6% ברוטו, לתמורה המשתלמת לו עבור ביצוע שרותים בקו הקבוע שלו על כל מרכיביה'' (סעיף א), כדי ,,[...] לסייע למוביל לעריכת ביטוח שיבטיח את זכויותיו וזכויות בני משפחתו לעתיד מאחר ובהיותו עצמאי אין הוא זכאי לכל זכויות סוציאליות מידיעות אחרונות'' (סעיף ג; כן ראו סעיף 10.1 לתצהיר כפיר). בשנת 1984, כמצוות סעיף ב לאותו זיכרון דברים, עלה שיעורה של התוספת לשבעה אחוזים. בחוזה, שכזכור נכרת בשנת 1998, נקבע (סעיף 13א) כי הנתבעת תוסיף ותפריש את התוספת, וכן תשלם, בגין כל מוביל שסיפק לה שירותים חמש שנים לכל הפחות, שלושה אחוזים לקרן ביטוח הדדי (סעיף 13ד) - כל זה נוסף על התמורה שיקבל בעבור השירות (ראו גם עדות כפיר בעמ' 41-42 לפרוטוקול; נספח ד לתצהירו, פירוט סכומי ההפקדות בשלוש השנים האחרונות של תקופת ההתקשרות). ואמנם, רווחת המוביל אחרי פרישתו היא המטרה שלשמה נועדו הכספים שהופרשו לקופת הגמל. כאמור, שוכנעתי כי ההודעה המוקדמת ניתנה לתובע זמן סביר מראש גם מבלי להביא בחשבון את העובדה שסכומים אלו הופרשו לזכותו. פיצוי בגובה שווי קו החלוקה 10. בת"א (מחוזי חי') 762/03 שחר נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 2008) , פסקֿֿדין שעליו התובע מבקש להסתמך, פסק בית המשפט המחוזי למחלק חלב שעבודתו הופסקה פיצוי בסך של 260,000 ₪ לערך תמורת שווי קו החלוקה. הערעור שהוגש על פסקֿֿהדין (ע"א 9774/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שחר [פורסם במאגרים, 2010]) נדחה, כשבית המשפט העליון קובע כי לאור הממצאים העובדתיים, ומבלי צורך להידרש לשאלה מהו הבסיס המשפטי לחיוב, צדק בית המשפט דלמטה בעצם פסיקת הפיצוי ובסכום שנפסק (פסקה 2). ואולם באותה פרשה נכלל סעיף בהסכם שבין המשווקת לבין הארגון שאיגד את מובילי התוצרת שלפיו בהגיעו לגיל הפרישה יהא חבר הארגון רשאי להעביר את קו החלוקה לאחֵר, וכי במידה שהמועמד לא יהיה מקובל עליה תהא המשווקת חייבת לרכוש מהמחלק את הקו. אף הוכח שם כי היה נהוג להתיר למחלקים להעביר את זכויותיהם לאחרים או למכור אותם בחזרה למשווקת. ובפרשת שרעבי, שגם בה נפסק פיצוי בשווי קו החלוקה, קבע ההסכם שכרת המוביל עם ,תנובה' כי ,,בכל מקרה של סיום הקשר בין הצדדים, תהיה לתנובה זכות ראשונית לרכישת זכות החלוקה באזור קו חלוקה[...]'' ושאם זכות זו אינה מנוצלת המוביל יכול להעביר את קו החלוקה לאחר (עמ' 762). בענייננו-אנו לא נכתב בחוזה כי לחבר הארגון מוקנית זכות למכור את קו החלוקה, והנתבעת לא חויבה לרכוש מהמוביל את הקו. אדרבה, בסעיף 8ג(2) נקבע כי ,,אסור למוביל להעביר זכויותיו עפ"י הסכם זה, כולן או מקצתן, לאחר/ים בין בתמורה ובין ללא תמורה''. הזכות שהוענקה, כפי שראינו, הייתה חוזית ותו לא, והחוזה קבע כי בתום הקשר החוזי תישמט הקרקע מתחת לכל תביעה של איזה מן הצדדים ככל שהדברים אמורים בהפסקת תוקף החוזה. 11. התובע טוען כי מובילים אחרים קיבלו מהנתבעת סכומי כסף בעד קווי ההובלה, ומבקש לגזור גזרה שווה על עניינו ועל עניינם של האחים מאיר ושלמה קובה. כפיר, המשנה למנכ"ל הנתבעת, הצהיר כי באותו מקרה הוסכם שההתקשרות עם האחים תסתיים בחודש אוגוסט 2004 במקום חודש דצמבר 2005, והוא היה ייחודי (סעיף 26 לתצהירו). הוא סיפר: ,,[...] הוא [כפי שהבהיר בהמשך, הדברים נכונים לגבי שני האחים - ש' א'] ביקש לסיים לפני הֿֿ31 בדצמבר. הוא בא במהלך יוני או יולי 2004 וביקש לסיים את מתן השירות. העלות הגבוהה שהייתה במתן השירות הזה יצרה מציאות כלכלית שהפסקת עבודתו והחלפתו במוביל אחר תחסוך כלֿֿכך הרבה כסף לארגון, שהיה כדאי לשלם לו איזושהי תמורה תמורת ההפסקה המוקדמת הזאת של השירות שלו.'' (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 1-4; ראו גם שורות 21-25) בהמשך הסביר כי ההחלפה חסכה בהוצאות משום ש,,[...] העלות של מישהו אחר במקומו היא כמעט שלושים אחוז מהעלות שלו'' (שם, שורה 13), וכן: ,,[...] כל התהליך שניגשנו אליו על מנת... ובדקנו אותו, עלֿֿידי יועצים חיצוניים, שיבדקו את כדאיות אנשי החלוקה, מצאנו שעלות המובילים שלנו היא עלות בערך פי שניים וחצי עד שלושה מעלות השוק שיכולנו להשיג. והייעוץ שקיבלנו פה, עלֿֿידי ארגון מחדש של מערך ההובלה ויציאה למכרז במחירי שוק - נחסוך הרבה כסף.'' (שם, שורות 15-19) לאחר מכן אישר כי מאותה סיבה שולם סכום כלשהו לשמעון נומדר (להלן: ,,נומדר''), מוביל נוסף, אך העיד שפרט לשלושת אלה לא שולם למוביל, בנסיבות דומות, סכום חדֿֿפעמי כדי שיפסיק לעבוד (עמ' 36, שורה 27-עמ' 37, שורה 1). ולמען הסר ספק: ,,[...] כל התחלופה של המובילים לא הייתה אמורה להתקיים שנה וחצי קודם, אלא היא נערכה ותוכננה לֿֿ31 בדצמבר 2005[...]. מי שהיה פונה מיזמתו - ברצון רב היינו דנים אתו. אבל לא התכוונו להציע את זה כתחליף לתהליך המכרז.'' (עמ' 39, שורות 15-21) לדברי כפיר, נומדר הפסיק לעבוד בשירות הנתבעת במאי או ביוני 2004 (עמ' 46, שורות 9-10), וקובה - באוגוסט אותה שנה (עמ' 47, שורה 5). כששאל אותו בא-כוח התובע היכן המסמכים הנוגעים לתשלום לאחים קובה, שביקש שיביא עמו לעדות לפני הדיון, השיב כי לא נתבקש להביא אותם וכי בלאו הכי אינם נוגעים לתביעה דנן (עמ' 35, שורות 21-23). על כל פנים, גם מחקירת עד התביעה מתתיהו כהן, מוביל אחר שעבד בשירות הנתבעת, עלה כי נומדר סיים את עבודתו בנתבעת לפני דצמבר 2005. חשוב להטעים שמהאמור לעיל אין להקיש כי הנתבעת נהגה לרכוש מהמובילים את קווי החלוקה, ומכל מקום לא הוכח להנחת דעתי קיומו של נוהג כזה. אין לקבל גם את טענת התובע כי הנתבעת נהגה כלפיו בחוסר תום לב כשלא הציעה לו תשלום כשם שהציעה לשלושת המובילים אשר הוכח כי ההתקשרות אתם הופסקה לפני חודש דצמבר 2005. בחוזה נאסר על המוביל להעביר את זכותו לאחר, וכזכור, באה בו לידי ביטוי הסכמתם המפורשת של הצדדים כי בתום ההתקשרות לא תהיה למי מהם תביעה כלפי משנהו בשל עצם הפסקת תוקף החוזה. הואיל וכך יש לדחות את התביעה לפיצוי בעד שווי קו החלוקה, ומאותו טעם אין לקבל אף את טענת התובע כי עסקינן בחוזה חסר, אשר אינו מפרט את הפיצוי המגיע לו שתבוטל זכותו. טענות נוספות 12. בעיני התובע, מגיע לו פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. זאת - משום שביתוק ההתקשרות ולקיחת קו ההובלה, שבהפעלתו ובפיתוחו השקיע רבות, הניבו לנתבעת רווחים ותרמו להתעשרותה על חשבונו, שלא כדין. ובכן, בפרשת שלק סקר בית המשפט העליון את הלכת טרבנול באספקלריה של עילה זו ומנה את הסיבות שבשלן, לדעת כבוד השופט (כתוארו אז) תאודור אור, היא אינה יכולה לעמוד: ,,[...] ראשית, העובדה שהרחבת שוק המוצרים נובעת גם מטיבו ומאיכותו של המוצר, שהחברה היצרנית היא האחראית הבלעדית לו. שנית, העובדה שכבר בעת כריתת הסכם ההפצה יכול היה המפיץ לצפות את התוצאה לפיה עם ביטולו, לא יוכל הוא עוד ליהנות משוק המוצרים שפותח על ידו. טענה נוספת שניתן להעלות בהקשר זה היא כי תפקידו של הסוכן או המפיץ היה לבנות את שוק המוצרים, ועל כך קיבל שכרו [...]. שלישית, ניתנה הדעת אף לכך שהמפיץ עשוי להפיק טובת הנאה עם ביטול הסכם ההפצה, שכן הוא יוכל ליהנות מן הקשרים שקשר כמפיץ מצליח, הן לשם הפצת מוצרים אחרים לאותם לקוחות והן לצורך עבודה עם יצרנים אחרים. לבסוף, תמה השופט אור האם חיוב היצרן במתן הודעה מוקדמת מראש לא מהווה פיצוי בפני עצמו. זאת, לאור הקביעה כי הודעה מוקדמת במקרים מעין אלו נועדה ליתן למפיץ ארכה נוספת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות השקעותיו, ועל כן מייתרת היא את הצורך בפסיקת פיצוי נוסף מכוח דיני עשיית עושר.'' (פסקה 24) חברו של השופט אור להרכב בפרשת טרבנול, כבוד השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, ציין שם: ,,[...] לעתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועלֿֿכן ,התעשרותו' של אותו צד הינה ,כדין'. טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה, שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח, כי בדרך כלל, ובהיעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק עלֿֿידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, ,והסיכון' של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח עלֿֿידיהם בחשבון השיקולים. [...]'' (עמ' 704) במקרה שלפניי הסתיימה ההתקשרות לפי הוראות החוזה, ולא ניתן לומר כי הנתבעת התעשרה שלא כדין. נוסף על כך, מדובר אך בהובלת עיתונים ממחסני הנתבעת לנקודות המכירה, פעולה שלא הייתה כרוכה בהשקעה כספית מיוחדת (להוציא זו הנחוצה לרכישת הרכב), ולא הוכח כי התובע יזם פעולות שמטרתן הגדלת חוג הלקוחות, דוגמת פרסום (פרשת הרשטיק, עמ' 434; כן ראו פרשת שלק, פסקה 23). התובע אינו זכאי אפוא לסעד מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. 13. את עתירתו של התובע לפסוק לו פיצוי בעד עגמת הנפש שהייתה מנת חלקו ובגין הנזק הלא-ממוני שספג - אין בידי לקבל. סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק לא-ממוני שנגרם מהפרת החוזה. החוזה במקרה דנא לא הופר, ובהקשר זה אפנה עוד לפרשת שרעבי (עמ' 767), שבה ביטל בית המשפט העליון את הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בגין עגמת נפש. 14. טענתו הנוספת של התובע, כי החוזה אינו מחייב אותו מאחר שלא חתם עליו, נדחית, וטוב היה לה שלא הועלתה משהועלתה. בצלאל, שעזב את הנתבעת בשנת 2000, העיד כי הגוף שעמד מול הנתבעת וחתם על החוזה היה ועד הארגון (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 13-15), וכי בארבע השנים שבהן היה הוא אחראי לשיווק ולהפצה לא שמע מפי מי מהמובילים טענה כי אותו ועד איננו פועל בשמו (שם, שורות 21-22). התובע היה אחד מחברי הארגון, כפי שאישר בחקירתו לפני בית הדין לעבודה (,נ/1', עמ' 25, שורה 17), ובתצהיר שהוגש מטעמו באותו הליך (,נ/3', סעיף 3) הצהיר כי ועד הארגון היה אחראי לניהול המשא-ומתן עם הנתבעת על תנאי עבודתו. גם אוחנה טען: ,,ההסכם בכלל לא היה אתנו. ההסכם היה עם הוועד. אנחנו בכלל לא היינו מעורבים בהסכמים.'' (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 13-14) אך כששאל אותו בית המשפט אם הוא וחבריו לא הסכימו להסכמים שעליהם חתם הוועד, ענה: ,,הוועד בא, אמר: חֶברֶה, תחתמו-- הוועד תמיד אמר לנו: תחתום, זה בסדר, ואנחנו הלכנו אחריו. פשוט נתנו בו את כל האמון.'' (שם, שורות 20-21) ולאחר מכן אמר: ,,[...] אז כשבאו ונתנו לנו את זה ביד, ,תיקח את זה הביתה ותקרא', וכן הלאה... ,אל תדאג, הכול בסדר', וכך הלאה. וככה כל השנים.'' (שם, שורות 23-24) מאז יום כריתת החוזה פעלו הצדדים לפיו, ולא ראינו כי התובע העלה טענה שהוא אינו חל עליו קודם שנתגלע הסכסוך נשוא התביעה. לפי דבריו שלו, הוא היה חבר בארגון. מן הטעמים הללו הוא מושתק היום מלטעון נגד תקפותו של החוזה. יתרֿֿעלֿֿכן, התובע אישר (עמ' 11 לפרוטוקול) כי חתם על ,נ/2', מסמך שבו קיבל עליו את כל ההתחייבויות שבחוזה משנת 88'. באותו חוזה נקבע: ,,תוקפו של הסכם זה לֿֿ6 שנים מיום 1.12.87 ועד ליום 30.11.93. ההסכם יתחדש אוטומטית לתקופות של שנתיים כל פעם החל מיום 1.12.93, אלא אם כן יודיע צד ו/או יחידי כל צד למשנהו 60 יום לפני תום תוקפו או לפני תום כל שנה נוספת על אי רצונו לחדשו.'' (סעיף 10א; ההדגשה שלי) עינינו הרואות כי בחוזה משנת 88' - אשר אין עוררין על כך שעליו חתם התובע - ניתנה לשני הצדדים כאחד הזכות ליתן הודעה על סיום החוזה, ובלבד שיעשו זאת כחודשיים לפני שיפוג תוקפו. הנתבעת, כשבחרה להודיע כי אינה מעוניינת לחדש את תוקף החוזה עם התובע, עשתה זאת כשנה לפני שהיה צפוי לפקוע. באותו חוזה נכלל גם סעיף 10ד, אשר שלל כל טענה, של צד כלשהו, בדבר עצם הפסקת הקשר בתום החוזה. נוסחו של הסעיף זהה לזה של סעיף 11ד לחוזה, אשר צוטט לעיל - כך שבמובן זה לא הורע מצבו של התובע. ס ו ף ֿ ד ב ר 15. משקבעתי כי התובע אינו זכאי לפיצוי בשל קבלת הודעה מוקדמת זמן בלתי-סביר מראש או לפיצוי בשווי קו החלוקה, ולא קיבלתי את תביעתו ליתר ראשי הנזק שתבע - התובענה כולה נדחית בזאת. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט, וכן ישלם לה שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ), אשר יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל הפצה