קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייחוס חוב של חברה קודמת לחברה חדשה: המחלוקת 1. על יסוד מסקנת המשיב, לפיה המערערת היא למעשה "אותה גברת בשינוי אדרת" של חברה קודמת, חברת אחים חברים לשיווק בשר (להלן: החברה הראשונה), החליט המשיב לגבות מהמערערת את חובות החברה הראשונה כלפיו. המסקנה האמורה נסמכה על הודעות שניגבו מספקים ומלקוחות של שתי החברות, ועל מסמכים שנתפסו. על רקע זה גם עיקל המשיב כלי רכב של המערערת. המערערת טוענת כי אין לקשור בינה לבין החברה הראשונה ויש לבטל את העיקולים. השאלה העיקרית העומדת לפני היא - האם למשיב סמכות לקבוע כי חובות החברה הראשונה ייגבו מהמערערת. רקע עובדתי 3. החברה הראשונה עסקה בקניית בקר ובשיווקו לשווקים המקומיים, ונרשמה כעוסק במע"מ ב-1.12.04. במהלך חודש דצמבר 2007 נערכה לחברה הראשונה ביקורת, והמשיב הוציא לה שומה על סך כמיליון ושבע מאות ש"ח (כולל קנסות וריביות). סכום זה לא שולם. החברה הראשונה חדלה לפעול באוקטובר 2008. המערערת עוסקת אף היא בקניית בקר ושיווקו והיא רשומה כעוסק במע"מ מחודש נובמבר 2007. 4. לאחר שבדיקת המשיב העלתה ראיות לפיהן המערערת והחברה הראשונה הינן אותה ישות כלכלית, ופעילות החברה הראשונה עברה למערערת, כנראה לצורך התחמקות מתשלום המס שחבה החברה הראשונה, החליט המשיב ביום 26.11.08 לייחס את חובותיה של החברה הראשונה למערערת לצורך גביית תשלום החוב. בתגובתה טענה המערערת כי אין לה כל קשר לפעילות החברה הראשונה. לאחר שקוימו מגעים בין הצדדים, לרבות עם נציג החברה הראשונה, הושג הסכם פשרה עם החברה הראשונה (להלן: ההסכם), לפיו זו תשלם סך 670,000 ש"ח ב-18 תשלומים. בהסכם זה, לצד ניירוך ג'וודת, הבעלים הרשום של החברה הראשונה, חתם גם מר דענא נג'אתי כערב וכבעל החברה הראשונה. ערבותו הוחלפה לאחר מכן בשיעבוד רכב להבטחת חיוב החברה הראשונה - משאית קירור שבעליה ג'ת סאפי. החברה הראשונה לא עמדה בהסכם, וכתוצאה מכך הוחלט על איתור הרכב המשועבד לצורך תפיסתו ומימושו. לאור כלל הממצאים שהיו ברשותו, החליט המשיב ביום 28.10.09 להיצמד להחלטה בדבר ייחוס חובותיה של החברה הראשונה למערערת. החלטתו הסופית התקבלה לאחר שנערך שימוע למנהל המערערת, מר נידאל דענא. בהודעה שנשלחה על-ידי לשכת הגובה אברהם סימני למערערת ביום 28.10.09, שכותרתה "חוב למע"מ של האחים החברים לשיווק בשר בע"מ", נמסר למערערת כי לאחר שהחברה הראשונה לא עמדה בהסדר התשלומים, ובהישען על ראיות המלמדות שחבר הוז והמערערת "הן למעשה ישות אחת אשר החליפה את שמה ומספרה באופן פורמאלי" - "הריני להודיעכם כי החלטתי לגבות את חובה של חברת האחים החברים לשיווק בשר בע"מ בסך ... מחברת א. אחים ירושלמים למסחר". (להלן: הודעת גובה המס). ביום 3.11.09 הגיעו נציגי המשיב למקום עיסוקה של המערערת בחולון לצורך עיקול נכסים. במועד זה עוקלו מספר כלי רכב, וכן נתפסו מסמכים אודות רכבים המשמשים את המערערת, אשר חלקם היו בבעלות החברה הראשונה ו/או מנהלי החברה הראשונה, כפי שיפורט להלן. 5. ביום 12.11.09 הגישה המערערת את הערעור דנא, בו היא מבקשת לבטל את החלטת המשיב, לפיה יש לייחס את חובות החברה הראשונה למערערת, וכן הגישה בקשות להסרת העיקולים שהטיל המשיב על המערערת. ביום 22.12.09 החלטתי כי הן הבקשות לסעדים זמניים והן הערעור ישמעו במאוחד. היסוד הראייתי להודעת גובה המס 6. ע"פ הסבר המשיב ביסוד הודעת גובה המס עמדה התשתית הראייתית שתפורט להלן. מהודעות שגבה המשיב עלה (כפי שפורט באריכות בסיכומיו) שהנפשות הפועלות העיקריות בשתי החברות היו בעיקר נידאל דענא, אחיו נג'אתי דענא וכן ניירוך ג'וואדת. מנהל המערערת הוא נידאל דענא. נידאל לא היה רשום כמנהל בחברה הראשונה, ברם הובהר בהודעות האמורות, כי נידאל היה דומיננטי גם בחברה הראשונה. כך, מהודעת מנכ"ל מעדני מרבק, מר בן ציון כהן, מיום 25.12.06 (מש/12), שנגבתה עוד בטרם הוקמה המערערת, עלה כי פנו אליו כשנתיים קודם לכן שני אחים בשם נידאל ונג'אתי ממשפחת דענא, ששניהם הבעלים של החברה הראשונה. בין השאר אמר בהודעה: "באו אלי נידאל ונג'אתי. איתם סיכמתי והם עמדו מולי לאורך כל הדרך, מתחילת התהליך, דרך השחיטה, תיאומי השחיטה, תשלום על השחיטה, בעיות לאן לשלוח את הבשר". דברים דומים נאמרו בהודעת אהוד שטרייטר, מנהל חשבונות ממרבק (מש/13). ב"כ המשיב טוען, כי מהודעות אלו עולה כי הגם שנידאל ונג'אתי לא היו רשומים כמנהלים בחברה הראשונה, הם אלה שהיו הפעילים במסגרת פעילותה העסקית. שטרייטר נשאל גם לגבי ניירוך ג'וואדת (אשר אין מחלוקת כי היה הבעלים של החברה הראשונה), ואמר שאינו מכיר אותו, אך הוא יודע כי משאית שנרכשה מהחברה היתה רשומה על שמו ועל כן נעשתה עימו העברת בעלות. ממכלל ההודעות עולה גם - כפי שמטעים ב"כ המשיב - כי תחום הפעילות של שתי החברות זהה, (קניית בשר ושיווקו). הובהר גם כי שתי החברות קיבלו שירותי שחיטה מנסים אטש הבעלים של חברת א. אטש. כמו כן הובהר, כי החברה הראשונה חדלה לפעול שנה ושלושה חודשים לאחר שהמערערת החלה לפעול, והמערערת ממשיכה לכאורה באותה פעילותה כמחליפתה. כך, הלקוחות של שתי החברות דומים או זהים. הלקוחות (כגון הקצבים נסים מזרחי, אבוחצירא מאיר, חזן עבדו) סיפרו בהודעות שנגבו ע"י המשיב כי מדובר ב"אותם האנשים רק החלפו את השם". ב"כ המשיב הוסיף כי מההודעות עולה גם כי הציוד ששימש את החברה הראשונה (כלי הרכב) שימש אח"כ את המערערת. כך רכב מסוג איווקו מ"ר 51-870-50 ששועבד למשיב בגדר הסכם השומה עם החברה הראשונה נמצא בשימוש המערערת ב- 22.10.09 (בעת ביצוע תפיסת רכב לצורך העיקול בשטח B בא-רם) ונמצאו בו - תעודת ביטוח חובה ע"ש ניירוך ג'אוודת (הרשום כאמור פורמלית כבעל החברה הראשונה) וכן פוליסת ביטוח מקיף שיצאה גם על שם המערערת. ב"כ המשיב תמה בצדק מדוע כלי רכב אשר שימש כערובה לביצוע הסכם שומה של החברה הראשונה מצוי בשימוש אצל המערערת. ב"כ המשיב הוסיף והדגיש, כי במועד תפיסת הרכב מסוג אווקו הנ"ל נמצא באותו מתחם גם רכב מסוג איסוזו מ"ר 92-982-24 אשר לגביו הוגשה בקשה לביטול העיקול. רכב זה רשום בבעלות החברה הראשונה, אך מהראיות עולה כי עבר לשימוש המערערת. בעת התפיסה נמצא כי, על גב הרכב צויין במפורש "הובלה בקירור א. אחים ירושלמים", ועל רשיון הרכב הוטבעה חותמת של המערערת, ואולם מסמכי הביטוח נשלחו מסוכן הביטוח לנג'אתי שהקים את החברה הראשונה, בהשקיעו כספים לצורך זה יחד עם ניירוך ג'וודאת. כמו כן ממסמכים שנמצאו בקלסרי המערערת עלה כי נהגו של הרכב ביום 5.6.08 הוא אביב ילזור, אשר נכלל במצגת העובדים של המערערת ב- 2008. התמונה העולה היא איפוא של זיקות ממשיות בין ציוד המשמש את המערערת לציוד ששימש את החברה הראשונה. על יסוד כלל זיקות אלו הגיע המשיב למסקנה כי החברה הראשונה והמערערת הן למעשה אותה יישות משפטית. אציין כי המערערת העלתה הסברים משלה לחלק מהעובדות שהמשיב הצביע עליהן במגמה לסתור את הטענה שמדובר בישות אחת, אבל הסברים אלו אינם משכנעים ואין בהם כדי להחליש את המסקנה הכללית העולה מתמונת הקשר האמיץ בין החברה הראשונה והמערערת. ואולם עדיין יש להשיב על השאלה האם המשיב היה מוסמך על יסוד מידע זה לגבות את החוב של החברה הראשונה מהמערערת. המחלוקת לעניין מקור הסמכות לפעולת המשיב 7. המערערת טוענת, כי המשיב פגע בעקרון החשוב של כיבוד האישיות המשפטית הנפרדת. המערערת מדגישה, כי חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) מורה כי הרמת מסך תעשה רק במקרים חריגים, והסמכות להורות עליה, על-פי סעיף 6 לחוק זה, מסורה לבית המשפט בלבד. יתר-על-כן, לרשות המיסים נקבע מסלול מיוחד להרמת מסך, על-פי סעיף 106 לחוק מס ערך מוסף, התשל""ו-1975 (להלן: חוק המע"מ) במקרים מיוחדים שפורטו באותו סעיף, ואין מחלוקת כי המשיב לא פעל במקרה זה על-פי אותה סמכות. מסקנת המערערת היא כי המשיב נטל לעצמו תפקיד המסור על-פי החוק לערכאה שיפוטית, אשר בגדרה פגע בזכויות הקניין שלה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודין פעולתו להתבטל. 8. לשיטת המשיב, פעולתו נעשתה כדין במסגרת הליכי גבייה, וזאת לטענתו על יסוד סעיף 5 לפקודת המיסים (גביה) (להלן: הפקודה), שבגדרו, על-פי תיקון בשנת 1973, ביקש המחוקק להשוות בין הליכי הגבייה על-פי הפקודה לבין הליכי הגבייה בהוצאה לפועל (כעולה מדברי ההסבר בהצעת חוק 1020, י"ז תשרי תשל"ג, 25.9.72). המשיב מוסיף כי יש להקיש מהאופן שבו יושמו בפסיקה סעיפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ) לאופן יישום הוראות סעיף 5 לפקודה. ע"פ הנטען לפי אותה גישה, המשיב מוסמך לבצע בעצמו הרמת מסך בין החברה הראשונה למערערת ולייחס לאחרונה את חובות המס של החברה הראשונה. 9. המשיב סומך ידו בעיקר על פסיקה שעסקה בשאלת הסמכות של ראש ההוצאה לפועל לבצע הרמת מסך במסגרת הליכי ההוצאה לפועל וללא פנייה לבית המשפט. פסק הדין העיקרי לעניין זה הוא פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' אילנה ענבר, פ"ד נד (2) 712 אשר אימץ את פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בבר"ע 487/99. המשיב גם נשען על פסק הדין של כב' השופט מגן אלטוביה בבר"ע (ת"א) 2417/05 גל יעד בע"מ נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד בע"מ ( 2005) אשר מרחיב ומבסס את הלכת רשף קבלנים במידת מה. כמו כן מפנה המשיב לפסקי דין בהם יושם עקרון דומה בהקשר של גביית מסים (ראו: ה"פ 2889/90 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' פקיד שומה פתח תקווה (מסים); ע"א 6583/97 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' פ"ש פתח תקווה (מסים); ע"ש 1174/03 אהרון בר נ' מנהל מס ערך מוסף ת"א 3 (מסים)). דיון והכרעה 10. סעיף 5(1)(ב) לפקודת המיסים (גביה), שהוא מקור הסמכות הנטען, קובע - (1) דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס - (א) להיכנס לחצריו של הסרבן שבהם נמצאים או עלולים להימצא מיטלטליו ולעקלם; (ב) להיכנס לחצרים שאינם מוחזקים בידי הסרבן ולעקל מיטלטלי הסרבן, ובלבד שימסור תחילה למחזיק בחצרים הודעה על כתב ההרשאה ועל כוונתו להיכנס אליהם, זולת אם הממונה על הגבייה סבור שמתן הודעה מוקדמת עלול לסכל את העיקול והתיר את הכניסה ללא הודעה". בחינת שתי הוראות החוק - הן זו שבחוק ההוצל"פ והן זו שבפקודת המיסים גביה - מלמדת כי הניסוח אינו תומך בקיומה של סמכות רחבה, הכוללת כח של "הרמת מסך". שתי ההוראות עוסקות בעיקול מטלטלין אצל צד ג', דהיינו, הסמכות הרלבנטית בגדרם היא סמכות לקבוע כי מטלטלים הם בבעלות החייב. זו הסמכות הקבועה גם בחוק ההוצל"פ, שבו בסעיף 21 ניתנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות. "2. להיכנס לחצרים שאינם מוחזקים בידי החייב ולעקול מטלטלי החייב". על פני הדברים מדובר בקביעה שעניינה הבעלות בנכס בלבד. 11. בעת בחינת נושא סמכויות גובה המס וראש ההוצל"פ, לרבות משמעות הפסיקה בהקשר זה, יש להבחין בין הסמכות לקבוע שנכס מסויים הוא בבעלות גוף מסויים, שאינו הגוף שעליו הוא רשום, ובין הסמכות לקבוע כי גוף א' ישא בחובות גוף ב'. הקביעה מהסוג הראשון היא קביעה העוסקת בשאלה קניינית נקודתית. שונה לחלוטין היא הקביעה מהסוג השני. בחינה מדוקדקת מעלה כי בעניין רשף קבלנים נבחנה למעשה השאלה מהסוג הראשון - בעלות המערערת על רכב. בית המשפט העליון אמנם סמך ידו על הפעלת עקרון הרמת המסך על-ידי בית המשפט לצורך בחינת הבעלות ואמר: "המחלוקת בענייננו נסבה על השאלה האם ניתן היה, בנסיבות הענין, לראות בחברה החייבת בעלת הקנין ברכב. הן בית משפט קמא והן ראש ההוצל"פ בחרו לבחון את הענין מבעד למעטה הפורמלי של רישום הרכב וטענות הקנין שהושמעו לגביו אל עבר המציאות האמיתית ומצאו כי ניתן לשייכו לחברה המבקשת ולחברה החייבת שלמעשה חד הם. ברישום הקנין ברכב על שם חברת הליסינג כפי שבוצע במשרד הרישוי לא ראו משום ראייה קונסטיטוטיבית לזכויות הקנין של חברה זו ברכב והדבר מתיישב עם הגישה הנוהגת בפסיקה לפיה רישום כזה עדיין מאפשר הוכחה כי הקנין מצוי בידי אדם אחר מזה הרשום. ... יתר-על-כן, המבקשת מסבירה כי הרכב היה משועבד לבל"ל בע"מ לבטחון הלוואה שהיא קיבלה מהבנק וגם בכך יש אינדיקציה לקיום זכויות קניניות שלה ברכב, שאלמלא כן לא יכלה לשעבדו. לכל אלה יש להוסיף כי הרכב היה בפועל בשימושו של מנהל החברה מר רשף, אליו הגיעו אנשי ההוצאה לפועל כדי לממש את הצו. האם אין בכל אלה די על מנת להסיק כי לא הוכחה בעלות חב' הליסינג ברכב חרף הרישום על שמה במשרד הרישוי? מכאן, פסע בית משפט קמא צעד אחד נוסף ובאמצעות עקרון "הרמת המסך" הגיע למסקנה כי החברה המבקשת והחברה המשיבה, שהן חברות קשורות שהוקמו ונוהלו בידי אותם בעלים, הן, למעשה, ישות כלכלית-עיסקית אחת וההפרדה ביניהן מלאכותית. מכך הסיק שהרכב הינו בבעלות אותו גוף עיסקי המורכב משתי החברות גם יחד אשר החברה החייבת נמנית עליו. אם כך, ניתן היה לממש את הרכב לתשלום חובותיה של החברה החייבת. ... עיון לגופם של הממצאים שנקבעו בידי בית משפט קמא מצביע על כך שנמצאו מאפיינים עובדתיים רבים המצביעים על כך ששתי החברות - החברה החייבת והחברה המבקשת - התנהלו, לאמיתו של דבר, כגוף אחד והאבחנה ביניהן היתה מלאכותית ועקרה במציאות העיסקית היומיומית. כך נמצא כי הבעלים והמנהל של שתי החברות שבידיו הוחזק הרכב עובר לתפיסתו נהג להקים מספר חברות שלא נמצא להן רציונל כלכלי אמיתי מלבד הרצון להעזר במסגרת המשפטית כדי לכלכל את תשלומי חובותיו לנושים. ... בממצאים העובדתיים שנקבעו אין מקום להתערב ועליהם יושם בדרך ראויה הדין הנוהג במועד הרלבנטי כפי שהוכר בהלכה הפסוקה. לאור האמור, אין להתערב במסקנה כי החברה המבקשת והחברה החייבת הינן חברות קשורות אשר בנסיבות הענין ראוי להרים את המסך ולראותן כישות כלכלית-עיסקית אחת. מכאן גם ניתן לראות את הרכב כרכב שהוא קניינה של החברה החייבת ולהכשיר את העיקול וצו התפיסה שניתן לגביו לצורך מימוש חובותיה של החברה החייבת". הבאתי במלואם את הדברים הרלבנטים מתוך רשף קבלנים כדי להראות כי בסופו של דבר בית המשפט העליון שם בחן את השאלה הנקודתית של הבעלות על הרכב, ולצורך זה סמך ידו על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הבעלות, אשר נשענה גם על כלל הרמת המסך. ויוטעם, הובהר מפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי עמדו ראיות טובות בעניין הבעלות גם ללא ההיזקקות לשיקולי הרמת המסך. מהאמור עולה כי אין למצוא ברשף קבלנים תמיכה לקביעה כי לגובה המס עצמו סמכות לבצע "הרמת מסך" - דהיינו ליחס חובות חברה אחת לחברה אחרת. לפעולה זו נדרש שיקול דעת משפטי מעמיק והפקדתה בידי גוף מינהלי היא מרחיקת לכת. אכן, גם לקביעה בדבר בעלות החייב על נכס מסויים נדרש שיקול דעת, ואולם מימדיו הם שונים. ככלל לקביעה כי אדם הוא בעלים של נכס מסויים לא נדרשת מחשבה משפטית מעמיקה, באשר בד"כ הזיקות לנכס המלמדות על הבעלות הן פשוטות ומידיות. אומנם, ניתן להגדיר את ההבדל בין רמות שיקול הדעת כענין של מידה או היקף בלבד ולא של עקרון. ואולם, לשיטתי השוני במידה כאן הוא שוני משמעותי, והוא מהווה שוני של מהות. אוסיף כי גם לאחר רשף קבלנים הפסיקה בענין הסמכות ראש ההוצל"פ לא היתה אחידה. לצד פסקי הדין אשר למדו מרשף קבלנים קיומה של סמכות כזו (כב' השופט מ' אלטוביה, בבר"ע 2417/05 גל יעד נ' ט.א. מכונות מזון) . ישנם גם פסקי דין הנוקטים גישה שונה ומאבחנים את ההלכה שנקבעה בהלכת רשף קבלנים. (ראו כב' השופטת מוניץ: ע"א (נצ') 1046/05 שטיין מיכאל נ' "ריג'י" חברה לבנין בע"מ ( 2005)). 12. יתר על כן, גם אם פסה"ד בעניין רשף קבלנים מבסס קביעה כי לראש ההוצאה לפועל סמכות רחבה כזו - ואיני נדרשת להכריע בשאלה זו - ספק אם ניתן להקיש ממנה לעניין סמכויותיו של גובה המס לפי הפקודה. החלטות רשם ההוצאה לפועל או ראש ההוצאה לפועל מוגדרות על ידי חוק ההוצל"פ, בהקשרים הרלוונטיים, כהחלטות של בית משפט (וראה לעניין זה סעיף 3א (ג) לחוק ההוצל"פ המורה: "החלטות וצווים של רשם הוצאה לפועל דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל, כדין החלטה או צו של בית משפט") ולפיכך ייתכן שהרמת מסך על ידי ראש ההוצאה לפועל ממלאה אחר הדרישה הבסיסית בסעיף 6 לחוק החברות כי הדבר יעשה על ידי "בית משפט". יתרה מזאת, סעיפים מסויימים בחוק ההוצאה לפועל, כמו סעיף 48, מגדירים את החלטת רשם ההוצאה לפועל הנעשית מכוחם כפסק דין ומחזקים את האפשרות שהרמת מסך מכוחם הינה פעולה המצויה בסמכות רשם ההוצאה לפועל. אין כך הדבר ככל שמדובר בסמכויות גובה המס לפי הפקודה. גובה המס אינו מוגדר בפקודה כבעל סמכויות שיפוטיות ואין לראות בהחלטותיו כהחלטות של בית משפט. לכן לא בנקל ניתן להקיש מהפסיקה שעניינה סמכויות ראש ההוצאה לפועל לענייננו. 14. גם פסקי הדין שעסקו ישירות בסמכויות רשויות המס השונות לבצע הרמת מסך לצורך גביית חובות מס אינם בהכרח מובילים למסקנה שלה טוען המשיב. פסקי הדין בפרשת אלמו ניתנו עובר לחקיקת חוק החברות ולפיכך אינם מתאימים למצב החוקי הקיים עתה לנוכח המגבלות המפורשות על "הרמת המסך" הקבועות בחוק האמור. פסק הדין בע"ש 1174/03 בר נ' מנהל מע"מ נסמך ברובו על פסקי דין אלו ואינו מנמק, מן הבחינה הנורמטיבית, את החלטתו להכיר בסמכות מנהל מס ערך מוסף להרים את מסך ההתאגדות בין החברות. כמו כן לאחרונה ניתן פסק דין נוסף בשאלה דומה מאוד לזו העומדת לפני. בע"א (חיפה) 708/08 מדינת ישראל נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ ( 2010) נקבע כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק מנועה רשות המסים מלהרים את מסך ההתאגדות בין חברות לשם ייחוס חוב מס של אחת החברות לרעותה. באותו עניין הפנה בית המשפט המחוזי, בין השאר, לע"א 3786/90 ד"ר יעקב ברון נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 661, 672-673, בו נאמר: "פעולה שלטונית הפוגעת ואף נוגעת בזכויות חובותיו או חרויותיו של הפרט, מן הדין שתושתת על הסמכה העולה מן החוק". 14. ויוטעם, הן ראש ההוצאה לפועל והן גובה המס הם גופים מינהליים, גורמי אכיפה וביצוע. לכן קשה לסמוך יד על המסקנה כי לגופים אלה נתונה סמכות להרמת מסך, אשר חוק החברות, בסעיף 6, קובע כי היא בסמכות בית המשפט, מה גם שהובהר בפסיקה כי בית המשפט יורה עליה רק במקרים חריגים (ע"א 2634/09 רוטנברג ואח' נ' אלגו, תקדין). 15. מקובל עלי כי גם כי קיומו של ס' 106 לחוק המע"מ מכביד על פירוש המשיב. סעיף זה עוסק בהברחת נכסים, בין גוף החייב במס לאחר, ומכוחו אפשרית הרמת מסך, כאשר מתקיימים תנאי הסעיף. קשה לישב קיומו של מסלול זה עם האפשרות שהמשיב יפעל באותו אופן ללא מגבלות הסעיף וללא הוראת בית המשפט, המסמיכה את גובה המס. 16. מן הכלל אל הפרט. בענייננו פעולת המשיב מכח הסמכות הנטענת מקיפה ביותר, פעולת הרמת מסך מלאה. אין ספק שפעולה כזו נתקלת בקשיים העיוניים שתוארו לעיל. ואטעים, גם אם הסמכות לבחון את שאלת הבעלות בנכס מסוים ניתנה לגובה המס, ואפשר שאם הוא טועה ייבחן הדבר בבית המשפט, בין השאר על יסוד עקרונות הרמת המסך, אין בידי לסמוך על קביעה כי לגובה המס סמכות כה רחבה של ייחוס החובות ממש, כעולה מהודעת גובה המס, סמכות שטען לה המשיב. ברי כי החלטה בדבר הרמת מסך שמשמעותה התעלמות מן האישיות המשפטית השונה דורשת שיקול דעת שיפוטי רחב ומורכב, ואין לראות את גובה המס כרשאי להפעילו, אלא אם ייקבע הדבר מפורשות בחוק. כבר נאמר לעיל שסמכות כזו לא פורשה בחוק. 17. אדגיש, המסקנה שרשויות המס אינן מוסמכות בגדר הגביה לייחס חובות מס של חברה פלונית לחברה אחרת הקשורה אליה אינה מעמידה את רשויות המס בפני שוקת שבורה. המחוקק העניק מספר כלים להתמודדות עם סרבנות מס מהסוג של הברחת נכסים או בריחה מחובות מס. ראשית, המחוקק העניק למנהל מס ערך מוסף סמכות לבצע הרמת מסך לשם ייחוס חוב מס, בתנאים מסויימים המוגדרים בסעיף 106 לחוק מס ערך מוסף - אלא שהמשיב טוען במפורש כי מהלכיו כאן אינם מבוססים על הסמכות המוגדרת בסעיף זה. שנית, רשות המס יכולה להגיע לתוצאה המבוקשת על ידי פנייה לבית המשפט בבקשה לסעד הצהרתי שיכריז על שתי החברות כישות אחת. הרמת מסך כזו, אשר נעשית על ידי בית המשפט, אמנם מסרבלת במידת מה את ההליך אך מקנה לו תוקף חוקי, אשר ימנע קשיי גביה. לבסוף, לא מן הנמנע כי בכוחן של רשויות המס לעשות במקרים מתאימים שימוש בנורמה האנטי תכנונית הכללית המצוייה בחוק מע"מ (סעיף 138) ולהתעלם מיתרון המס הנובע מרישום חברה חדשה שנרשמה לצורך העברת הפעילות אליה כדי להימנע מתשלום חובות מס. הפעלת הנורמה האנטי תכנונית כנגד פעולות כמו רישום חברה אינה מהלך חדשני (וראו, בהקשר אחר: ע"א 10666/03 סילבאן שיטרית נ' פקיד שומה תל אביב יפו 4 (מסים)), אולם הפעלתה בהקשר הנוכחי מחייבת בחינה מעמיקה החורגת מגבולות פסק דין זה, מאחר והמשיב לא התיימר בשום שלב של הליך זה לפעול בדרך זו. מסקנות אופרטיביות 18. המסקנה הנובעת מהאמור לעיל היא שההודעה שנשלחה למערערת בעניין גביית חובה של החברה הראשונה- שהיתה מבוססת על הזהות בין המערערת ובין החברה הראשונה- אינה מניחה יסוד הולם לגביית חוב החברה הראשונה מהמערערת. חרף האמור לעיל, אני סבורה כי ניתן להצדיק חלק מהעיקולים שנעשו בענייננו. ויוטעם אין ההודעה המקדימה על גביית החוב כמובא לעיל - אשר היא לשיטתי פסולה - מביאה היא עצמה לפסילת העיקולים, מאחר שהעיקולים נעשו בסמכות גובה המס. השאלה היחידה לגביהם היא: האם הוכחה בעלות החברה הראשונה על כלי הרכב שעוקלו, ועל הכספים המעוקלים שבחשבון המערערת. העיקולים שעלו מהבקשה התייחסו לרכב ג'יפ מסוג BMW מספר רישוי 59-819-16; משאית וולוו מספר רישוי 82-724-15; רכב איסוזו מספר רישוי 92-982-24, וכן לחשבון המערערת בבנק הבינלאומי. אשר לכלי הרכב - הג'יפ מסוג BMW רשום ע"ש המערערת. ברע"א 510/00 רשף קבלנים הפנה ביהמ"ש להלכה שנקבעה בע"א 492/64 לוי נ' רייס, פ"ד יט(1) 586 לפיה רישום הרכבים במשרד התחבורה הינו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. המשיב הדגיש כי, בתעודת הביטוח של רכב זה רשום כבעלים, לצד המערערת, גם ניירוך ג'וודאת, הבעלים הרשום של החברה הראשונה ומי שערב באופן אישי לחובותיה, מקובל עלי, כי רישום זה בתעודת הביטוח מבסס זיקה מיוחדת בין הרכב לבין החברה הראשונה, או למצער למי שערב לחובותיה. גרסת המערערת היא שרישומו של ג'וודת בפוליסה נעשתה למטרת קבלת הנחה מחב' הביטוח, נוכח היעדר התביעות של ג'וודת, שכן הפוליסה לרכב זה הייתה יקרה מאד. ע"פ טענתה, השימוש בשמו של ג'וודת נעשה הואיל ובתקופה זו הוא עבד במערערת ובהסכמתו. אני מתקשה לקבל הסבר זה שלא נתמך ע"י גורם אובייקטיבי כגון גורם מחברת הביטוח. לכן אני סבורה כי היה ביד גובה המס להגיע למסקנת בעלותה של החברה הראשונה על רכב זה, או למצער בעלות ג'וודת, שערב לחובותיה. גם לגבי רכב האיסוזו לא מתעוררת בעיה של ממש בכל הנוגע לשייכותו לחברה הראשונה, ולו מהטעם שהוא רשום על שמה. המערערת טענה כי הרכב עבר לשימושה כערובה להלוואה שנתן מנהל המערערת לניירוך. ואולם, גם כך, הבעלות נותרה ביד החברה הראשונה והעיקול תקף. גם אם הראיות מלמדות על שימוש המערערת ברכב זה, הדבר אינו גורע מהמסקנה שהחברה הראשונה היא בעליו, מה גם שהראיות המינהליות שפורטו לעיל ביססו מסקנה לפיה שתי החברות לא הקפידו על המחיצה ביניהן. לכן אין מקום לבטל את העיקול לגבי רכב זה. אשר למשאית וולוו מ"ר 82-724-15 - הובהר כי הבעלות בה רשומה ע"ש המערערת. בדו"ח העיקול נרשם כי העיקול בוצע אצל המערערת וכי הרכב חזר מנסיעה במהלכה נהגו בה ניירוך ג'אוודת ונדאל דענא. בתצהיר המערערת נאמר לעניין זה רק "ג'וודת אכן היה במשרדנו ביום הגעת המעקלים וזאת במסגרת עבודתו באותו זמן במערערת". ברם, בהעדר זיקה מיוחדת בין רכב זה לחברה הראשונה, ולאור העדר סמכותו של גובה המס עצמו לבצע הרמת המסך, אין בידי להותיר את העיקול על רכב זה בתוקפו. אכן ניירוך ג'אוודת רשום כבעלים של החברה הראשונה. אך, בעוד שלגבי רכב ה- B.M.W המסקנה הקניינית (שיש בידי גובה המס להסיקה) נבעה מהמידע העולה מתעודת הביטוח, ובמובן זה הקביעה שם אינה נסמכת על כוחו של גובה המס לבצע הרמת מסך, באשר למשאית הוולוו המצב שונה. זאת מאחר שקביעת בעלות החברה הראשונה לגבי המשאית יכולה הייתה להיעשות רק על יסוד שיקולי הרמת המס. 19. מאותם טעמים אין בידי להותיר את העיקול על חשבון המערערת בבנק הבינלאומי הראשון. לא הוכחה זיקה מיוחדת בין הכסף המופקד בחשבון ובין החברה הראשונה, וכאמור, לא היתה לגובה המס סמכות להפעיל סמכות כללית של הרמת מסך. לכן לא היה בידיו להטיל את העיקול מכח מסקנתו כי מדובר באותה ישות כלכלית. 20. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו. הקביעה הכוללת בדבר גבית חוב החברה הראשונה מהמערערת תבוטל וכתוצאה מכך יבוטלו העיקול על חשבון הבנק של המערערת, והעיקול על משאית הוולוו. העיקול על כלי הרכב האחרים לא יבוטל, מאחר שהטלתו נכנסת לגדר סמכות גובה המס. אין צו להוצאות. חובות חברהחוב