קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייעוץ משפטי שגוי: השופט י' כהן: א. ההליך 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) מתאריך 11.5.2008, בתיק א' 8349/04 . בפסק הדין קיבל בית משפט קמא באופן חלקי את תביעת המשיבה כנגד המערער, וחייב את המערער לשלם למשיבה פיצוי בסך של 306,632 ₪, עבור נזקים כספיים שגרם לה במתן יעוץ משפטי שגוי. ב. הרקע 2. בשלהי שנת 1997 פנו המשיבים אל המערער בבקשה לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי. במועד זה היו המשיבים בני זוג הנשואים זה לזו. הצורך בפניית בני הזוג אל המערער נבע משתי המחאות אשר הוגשו כנגדם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל על ידי נושה בשם דוד כהן. שתי ההמחאות נמשכו מחשבונם המשותף של בני הזוג, אך היו חתומות על ידי המשיב בלבד. 3. תחילה פנה המשיב לבדו אל המערער ונפגש עמו, ובחודש ינואר 1998 נערכה פגישה נוספת בה נכחה גם המשיבה. בפגישה זו סיפר המשיב למערער ולמשיבה, כי מלבד החוב לדוד כהן הנו בעל חובות נוספים בגובה של מאות אלפי שקלים חדשים לנושים שונים. המשיבה לא היתה מעורבת ביצירת החובות, והיתה זו הפעם הראשונה בה שמעה מפי המשיב אודותם. 4. לבקשת המשיבים, ייצג אותם המערער בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדם דוד כהן, והגיש בשמם התנגדות לביצוע אחד מהשקים שהוגשו לביצוע, לגביו טען המשיב, כי אינו חב בפרעונו, משום שנעשה כדי להחליף את השיק השני. ההתנגדות התקבלה, והמשיבים חויבו בתשלום הסך 110,000 ₪ בגין השיק הנותר. התיק הועבר לבית משפט השלום לדיון בתביעתו של דוד כהן כנגד המשיבים לפרעון ההמחאה, ולפני תחילת הדיונים בתיק האזרחי חדל המערער מלייצג את המשיבים. 5. מלבד ההתנגדות שהגיש המערער בשם המשיבים בתיק ההוצאה לפועל, נפגש המערער עם המשיבים מספר פעמים נוספות, והיה מעורב בתשלום חובות שביצעו המשיבים לנושים נוספים, שלא באמצעות הליכים משפטיים. 6. בכתב התביעה שהגישה כנגד המערער, טענה המשיבה כי המערער לא הציג בפניה, כי היא זכאית לטעון, שאין היא חייבת לפרוע חובות שיצר המשיב, וכי אין היא חייבת לפרוע את ההמחאות שמשך המשיב ללא ידיעתה. בכך, סבורה המשיבה, התרשל המערער כלפיה ואף הפר את חובותיו כשלוחה. על כן, בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, עתרה המשיבה לחייב את המערער לפצותה עבור נזקים שנגרמו לה בסך של 688,261 ₪. מרבית הסכום, הוא למעשה השבת סכומי הכסף שהמשיבה שילמה לנושי המשיב, מבלי, שלטענתה, היתה חייבת לעשות כן. 7. המערער התגונן מפני תביעת המשיבה, ואף שלח הודעת לצד שלישי למשיב, בה טען, שאם תתקבל כנגדו תביעת המשיבה, כי אז יש לחייב את המשיב לשפותו, וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ג. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. בית משפט קמא קבע מחד גיסא, שחובותיו של המשיב לא נוצרו כתוצאה מהימורים, כפי שטענה המשיבה, אלא מהשקעות בלתי מוצלחות. מאידך גיסא, טענת המשיב, שכספי החובות נועדו לקיים את רמת החיים של המשפחה, לא התקבלה, ובית משפט קמא הגיע למסקנה, שכספי ההלוואות שימשו את המשיב לצורך השקעות שונות, אשר באמצעותן ניסה להתעשר. עוד נקבע, שהמשיבה לא היתה מעורבת ביצירת החובות ולא היתה מודעת להיקפם, וכי אלו נחשפו בפניה לראשונה בפגישה שנערכה עם המערער. 9. באשר להתנהגות המשיבה, עת התברר לה שהמשפחה נקלעה למשבר חמור, עקב חובות המשיב, קבע בית המשפט קמא, שהיה מדובר ב"מצב מתגלגל", בו היתה המשיבה מעוניינת תחילה בשמירה על התא המשפחתי, אולם מצב זה הלך והשתנה עם חלוף הזמן, וכי במועד מסוים, אשר בית המשפט קמא לא יכול היה לקבוע מהו, קיבלה המשיבה החלטה לנתק את עצמה מענייני המשיב. 10. באשר לייעוץ שניתן על ידי המערער למשיבים, העדיף בית המשפט קמא את עדויות המשיבים על פני עדות המערער, וקבע, כי המערער לא פירט בפני המשיבים שקיימת אפשרות שהמשיבה תימצא לא קשורה לחובות ולא תהיה חייבת בהם. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, שהמערער חייב היה לפרט בפני המשיבה, שקיימת לה האפשרות לטעון שאינה חייבת בחובות המשיב, בין אם רצונה לשמור על התא המשפחתי ובין אם לאו, תהא דרך הטיפול בה תבחר המשיבה אשר תהא. בית המשפט מצא, שהמערער התרשל כלפי המשיבים בכך שלא הציג בפניהם את האפשרות, לטעון שהמשיבה אינה חייבת בחובות בעלה משום שלא חתמה על השקים שהוגשו לביצוע והחובות נוצרו על ידי הבעל ללא ידיעתה. 11. בית משפט קמא אמד את נזקי המשיבה ואמץ את טענות המשיבה בכתב תביעתה בדבר גובה הנזק לו טענה, למעט טענת המשיבה לפיצוי בגין החזר שכר טרחה, טענה עליה ויתרה במהלך הדיונים, ולמעט טענת המשיבה לפיצוי בגין עוגמת נפש. בית משפט קמא פסק, שהנזק שנגרם למשיבה מגיע לסכום של 554,449 ₪. מסכום זה הפחית בית משפט קמא סך של 200,000 ₪, כגובה זכויותיו של המשיב בדירתם המשותפת של המשיבים, עליהן ויתר המשיב לטובת המשיבה, בתמורה לתשלום חלק מחובותיו על ידה, וכן הפחית סכום נוסף של 47,817 ₪, כערך זכויות המשיבה בנכסי המשיב (נראה כי נפלה שגגה בציון סוג הזכויות האחרונות, שכן מדובר בערך זכויות המשיב בנכסי המשיבה). סך הכל חויב המערער לפצות את המשיבה בסך של 306,632 ₪. 12. אוסיף ואציין, כי בית משפט קמא מחק את ההודעה לצד שלישי ששלח המערער למשיב, בקבעו, שהמשיב לא הסתיר מהמערער פרטים בנוגע למצבו, ולא נמצאה כל עילה לחייבו בדין. ד. מטרת נטילת ההלוואות על ידי המשיב 13. טענות המערער בערעור שלפנינו מתייחסות הן לקביעותיו הכלליות של בית המשפט קמא והן לנושים השונים, אליהם, לטענת המערער, התייחס בית המשפט קמא כאל מקשה אחת, למרות שאחריותו של המערער שונה ממקרה למקרה. תחילה אדון בטענות הערעור המתייחסות לפרשה כולה. 14. המערער מבקש כי נתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, שההלוואות שנטל המשיב לא נלקחו לצרכי המשפחה, אלא שימשו את המשיב לצורך השקעות, באמצעותן ניסה להתעשר. לטענת המערער, בית המשפט קמא נתן אמון בעדותו של המשיב, ולא נימק מדוע דווקא בעניין מטרת נטילת ההלוואות הוא לא קיבל את עדותו של המשיב. אינני סבור כי יש להיעתר לערעורו של המערער בעניין זה. בית המשפט קמא התרשם בעצמו מהעדים שהופיעו בפניו, ועל סמך התרשמותו זו רשאי היה לקבל את מלוא העדויות או רק חלק מסוים מהן. בית המשפט קמא אף נימק קביעתו בכך שהמשיב לא הראה שמשפחתו חיה מעבר להכנסותיה, ולפיכך לא מצא מקום לקבל את הטענה, שההשקעות נדרשו לשם שמירה על אותה רמת חיים. 15. בהתייחס לקביעה זו טוען המערער, כי נראה שבית המשפט קמא הכריע בסוגיה זו על פי נטלי ההוכחה, ושוכנע שהמשיב לא הרים את נטל ההוכחה בעניין הסיבה להיווצרות החובות, בעוד שעל המשיבה מוטל הנטל להוכיח כי ההלוואות לא נלקחו לצרכי המשפחה. דין הטענה להידחות. קביעה זו של בית המשפט קמא אינה קשורה לנטלי ההוכחה, והיא מבוססת על התרשמותו של בית המשפט ממכלול הראיות שהובאו בפניו במהלך שמיעת הראיות. ה. חיוב המשיבה בחובותיו של המשיב 16. לטענת המערער, בית המשפט קמא שגה בקביעתו, כי המשיבה יכולה היתה לטעון כי חובותיו של המשיב הינם "חובות של בעלה", שהיא אינה חבה בפרעונם. המערער סבור,שבין אם ההלוואות שנטל המשיב נועדו לקיים את רמת החיים של המשפחה, ובין אם מדובר בחובות שנוצרו מהשקעות בלתי מוצלחות במניות, הרי שהחובות הינם משותפים של שני בני הזוג כלפי הנושים. לטענת המערער, ההלוואות שנטל המשיב נלקחו במסגרת ניהול ענייניהם הכספיים המשותפים של בני הזוג, בידיעתה והסכמתה המלאה של המשיבה, ואין מדובר בחובות בעלי "אופי אישי מובהק", היוצאים מכלל חזקת השיתוף. 17. המערער מפנה לתביעה אשר הוגשה כנגד המשיבים על ידי יורשיו של המנוח מנחם נבנצל, ובה נדונה מערכת יחסיו של המשיב, שעבד כפקיד בכיר בבנק הפועלים, עם המנוח, שהיה לקוח הבנק. במסגרת עדותה בתיק זה בבית משפט השלום בחיפה, אשר ניתנה בחודש דצמבר 2000, ציינה המשיבה כי המשיב הוא שטיפל בענייניהם הכספיים, לרבות לקיחת הלוואות, וכי המשיבה סמכה על המשיב באופן מוחלט. עיינתי בעדות זו של המשיבה, והיא מחזקת את גרסת המשיבה וקביעתו של בית המשפט קמא, כי המשיבה לא היתה מעורבת ביצירת החובות ולא היתה מודעת להיקפם. העובדה שהמשיבה סמכה על המשיב בניהול ענייניהם הכספים, אינה מעידה על כך שכל הפעולות שנעשו על ידי המשיב, תהיינה אשר תהיינה, תחשבנה כפעולות שנעשו גם בשמה ובהרשאתה של המשיבה. קביעת בית משפט קמא, כי המשיבה לא היתה מעורבת ביצירת החובות ולא היתה מודעת להיקפם, בצירוף הקביעה כי כספי ההלוואות שנטל המשיב לא נועדו לקיים את רמת החיים של המשפחה, עשויות להוביל למסקנה, שאין מדובר ב"הוצאה שוטפת של המשפחה". קביעות אלו מטות את מאזן ההסתברות לגבי פעולותיו של המשיב "לכיוון הפעילות האישית החריגה ולא לכיוון של הפעילות הרגילה בחיי השיתוף" (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מ"ו(5) 661, 666 (1992), הגם שבענייננו אין מדובר במניפולציה כלכלית, כפי שהיה שם). ו. חיובה השטרי של המשיבה 18. המערער סבור, שגם אם היתה המשיבה טוענת שאין היא חייבת לפרוע ההמחאות שנחתמו על ידי המשיב בלבד, לא היה סיכוי רב שטענתה תתקבל. לטענת המערער, למרות שהמשיבה לא חתמה על ההמחאות שמשך המשיב מחשבונם המשותף, קמה לה חבות שטרית לפרוע ההמחאות, משום שהמשיב פעל כשלוחה וחתם על גבי ההמחאות בשמה. 19. עם כל הכבוד, אינני סבור שלטענתה השטרית של המשיבה היה סיכוי נמוך להתקבל, כפי שסבור המערער. בכדי לחייב את המשיבה מכח המחאה עליה חתם המשיב יש לעבור שני מבחנים. המבחן הראשון הוא המבחן הצורני, הקבוע בסעיף 25 לפקודת השטרות [נוסח חדש], הקובע כי על השלוח לציין מפורשות שהוא חותם בשם מרשהו. לאחר מכן יש לעבור את מבחן ההרשאה, הבוחן האם ניתנה בפועל ההרשאה עליה הצהיר השלוח על גבי השטר (ע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ. (1994) בע"מ (לא פורסם) (2009), בסעיפים 26 - 27 לפסק הדין). המערער מפנה לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פ"ד נ(1) 453, אך פסק דין זה דן בדרישה הצורנית בלבד. גישתו של כב' הנשיא ברק היא, שאין צורך בציון מפורש של השלוח בנוגע לתפקידו, כל עוד הדבר מובן מאליו מחזות ההמחאה, ולעתים אף מהנסיבות החיצוניות. בפרשה שנדונה בפסק דין זה לא היתה מחלוקת בנוגע לקיומה של הרשאה לשלוח לחתום על גבי השיק. 20. אמנם, נפסק, כי "קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) לבין השלוח (בן הזוג האחר) היא ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם", אך אין מדובר בראיה מכרעת, וניתן להפריכה (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מ"ח(5) 799, 817 (1995). סוגיה זו הנה בראש וראשונה תלוית נסיבות, אשר תבחנה על ידי בית המשפט. כאמור, בית המשפט קמא קבע, שכספי ההלוואות לא נועדו לקיים את רמת החיים של המשפחה, וכי המשיבה לא ידעה אודות הפעילות הכספית של המשיב אשר גרמה ליצירת החובות, לא היתה מעורבת ביצירתם ולא היתה מודעת להיקפם. קביעה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטענת המערער, שחתימותיו של המשיב על גבי ההמחאות היו גם בשמה ובשליחותה של המשיבה (וראו סעיף 48 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר בפסק דין בעניין "דבורה אוזן" שלעיל). ז. הסכם הממון בין המשיבים 21. ניסיונות ההתמודדות של בני הזוג עם החובות הרבים שיצר המשיב, הביאו בסופו של דבר לקרע ביחסיהם. בתאריך 2.9.98 חתמו בני הזוג על "הסכם יחסי ממון וגירושין", אשר בא להסדיר את נושא משמורת הילדים ואת איזון המשאבים ביניהם עם גירושיהם. בהסכם נקבע, שהמשיב יעביר את חלקו בדירת המגורים, שהנה בבעלות משותפת של שני בני הזוג, לבעלות המשיבה ללא תמורה, והמשיבה התחייבה להמשיך ולשלם את תשלומי המשכנתא הרובצת על הדירה. באשר לחובות המשיב לנושים השונים, הצהירו שני הצדדים בהסכם, כי כל חובות המשיב אינם חלים על המשיבה. נקבע בהסכם, כי המשיב לבדו מתחייב לשלם כל חוב שלו לבנקים ולנושים פרטיים, ועוד מתחייב הוא לשפות את המשיבה בגין כל חוב שתיאלץ לשלם בגין חובותיו. בשולי ההסכם הצהירו הצדדים, שאין להם ולא תהיינה להם כל תביעות או טענות האחד כלפי השני. 22. לטענת המערער, מאחר והוראות הסכם הממון שנערך בין הצדדים, מונע למעשה מהמשיבה להגיש תביעה כנגד המשיב בגין התשלומים ששילמה לנושיו בעבר, הגישה המשיבה תביעתה כנגד המערער. לטענת המערער, בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, משויתרה המשיבה למשיב על תביעותיה בגין תשלומים ששילמה, הופטר גם המערער מחבות זו. המערער סבור, שכל תוצאה אחרת תעשה פלסתר את התחייבויותיה של המשיבה כלפי המשיב בהסכם הממון, שכן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט עומדת למערער זכות שיפוי כלפי המשיב בגין כל תשלום שישלם עבור חובותיו, וכך יוצא שהמשיבה תקבל פיצוי מהמשיב בדרך עקיפה, בגין חיובים עליהם ויתרה בהסכם. איני סבור כי הסכם הממון שנערך בין המשיבים חוסם את המשיבה מלהגיש תביעתה כנגד המערער. 23. ראשית, הוראות החוק אליהן מפנה המערער אינן חוסמות את המשיבה מלהגיש התביעה. סעיף 55(א) לחוק החוזים קובע כי "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". סעיף 55(ג) לחוק החוזים קובע: "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". ראשית, חיובו של המשיב כלפי המשיבה וחיבו של המערער כלפי המשיבה אינם "חיוב אחד". נכון הדבר, שאם הייתה המשיבה גובה מאת המשיב סכומי כסף מאלה ששילמה לנושיו, הייתה מפחיתה את הנזק שלטענתה גרם לה המערער ביעוץ המשפטי שנתן לה. ואולם, האפשרות להפחית חיוב אחד מהחיוב השני, אינה מלמדת על כך שמדובר ב"חיוב אחד". שנית, אף אם נניח שהחיובים של המערער והמשיב הם בבחינת "חיוב אחד" כלפי המשיבה, הרי שמן ההפטר שניתן למשיב משתמעת "כוונה אחרת" למתן "פטור אישי" למשיב, שניתן לו במסגרת איזון הזכויות והחובות בין שני בני הזוג, ולא לשחרור מן החוב הכולל (ד' פרידמן, נ' כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים- חלק כללי (ד' פרידמן עורך), תשנ"ד, 285, ר"ע 29/84 דונקלמן נ' עו"ד אריאלי, פ"ד ל"ח(2) 185, 189 (1984). אף העובדה שהמשיב יהא חשוף לתביעתו של המערער אינה מונעת מהמשיבה לתבוע את המערער, ואם רצה המשיב להלין על כך, אין לו אלא להלין על עצמו, שכן היה עליו לנסח את הסכם הממון עם המשיבה באופן שימנע ממנה אפשרות זאת (פס"ד דונקלמן הנ"ל בעמ' 189 - 190). 24. מלבד זאת, גם מבחינה מהותית איני מוצא פגם בהגשת התביעה על ידי המשיבה. חיובו של המערער כלפי המשיבה הוא חיוב עצמאי, הנובע מרשלנותו המקצועית. הוא אשר גרם למשיבה לשלם כספים, בנסיבות בהן היא הייתה יכולה לנסות להימנע מכך. על כן, המשיבה רשאית להיפרע מהמערער בשל היעוץ הרשלני שנתן לה. יוער, שאף איני סבור שישנה זהות מלאה בין חובו של המערער לחובו המשוער של המשיב. כך נפסק לזכות המשיבה מחצית מהסכום הכולל ששילם המשיב לנושה אלי רומנו, כגובה זכותה בכספי פיצויי הפיטורין שקיבל המשיב. איני משוכנע שעל המשיב היה להשיב בדיעבד סכומים אלה לידי המשיבה. על חבותו של המערער בסכומים אלה אעמוד בהמשך. ח. החוב לדוד כהן 25. מכאן אפנה לדון בטענות הערעור הנוגעות לנושים השונים. בתאריך 18.12.97 הגיש דוד כהן בקשה לביצוע שתי המחאות בלשכת ההוצאה לפועל כנגד המשיבים, אלו ההמחאות בגינן פנו המשיבים לעזרת המערער. שתי ההמחאות נמשכו מחשבונם המשותף של המשיבים ונחתמו על ידי המשיב בלבד. ההמחאה הראשונה נרשמה על סך 67,000 ₪ ומועד פרעונה ביום 1.11.94, וההמחאה השנייה נרשמה על סך 62,850 ₪, ומועד פרעונה חל ביום 30.4.94. 26. המערער הגיש בשם המשיבים התנגדות לביצוע ההמחאה השנייה, כשטענת ההגנה שהעלה היתה טענת המשיב, כי אכן נתן שתי המחאות לדוד כהן בגין הלוואה שניתנה לו, אך ההמחאה הראשונה החליפה את ההמחאה השנייה וניתנה במקומה, ועל כן אין המשיבים חייבים בגין ההמחאה השנייה. טענה זו של המשיבים התקבלה, והמשיבים קיבלו רשות להתגונן ביחס לסכום העולה על 110,000 ₪ בגין ההמחאה השנייה. 27. לאחר מתן הרשות להתגונן הועבר התיק לבית משפט השלום לדיון בתביעת דוד כהן כנגד המשיבים לפרעון ההמחאה השנייה. בטרם החלו הדיונים בתיק, פנתה המשיבה לעורך דין אחר שהמשיך לייצגה בתיק. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום חויבה המשיבה בתשלום ההמחאה השנייה. המשיבה ערערה על פסק הדין, וערעורה התקבל לאחר שבית המשפט המחוזי המליץ לדוד כהן לקבל את הערעור. 28. לטענת המערער, בית משפט קמא לא דן בטענתה העובדתית של המשיבה, כי המערער לא הציג בפניה את האפשרות לכפור בחיובה השטרי על בסיס הטענה, שההמחאה לא נחתמה על ידה אלא על ידי המשיב לבדו. טענה זו של המערער מדוייקת. טענת המשיבה נדונה על ידי בית המשפט קמא והתקבלה על ידו. בית משפט קמא דחה את טענת המערער, כי פירט בפני המשיבה את מלוא קשת אפשרויות ההגנה השונות, לרבות האפשרות לטעון שמדובר בחובות המשיב בלבד מאחר והמשיבה אינה חתומה על ההמחאות. בית המשפט קמא קבע, כי טענה זו נטענה בלשון רפה ועמומה בכתב ההגנה, למרות שמדובר באחד הנושאים העובדתיים המהותיים ביותר במחלוקת שבין הצדדים. נקבע, שהפירוט שניתן לאחר מכן בתצהירו של המערער מאפיל על מהימנות הגרסה, וכי לו היתה גרסה ברורה כבר מהשלבים הראשונים של ההליך, עמדת המערער היתה משכנעת יותר. בית המשפט קמא הוסיף וציין, שחקירתו הנגדית של המערער לא הוסיפה למהימנות גרסתו. 29. מלבד השוני שבין כתב ההגנה של המערער לתצהירו, התבססה קביעה זו של בית משפט קמא גם על עדות המשיבה ובפרט על עדות המשיב. בית המשפט קמא מצא, שהפרטים המופיעים בתצהירו ובעדותו של המשיב, בנוגע לתוכן השיחה שנערכה בפגישה הראשונה אצל המערער, הם המהימנים ביותר בנושא זה לעומת גרסאות המערער והמשיבה. המערער מוסיף וטוען, כי מגרסת המשיבה עצמה עולה שסוגיית אי חתימתה על השקים לפקודתו של דוד כהן, נדונה במסגרת הייעוץ המשפטי שנתן המערער. מהסעיפים בתצהירה של המשיבה אליהם מפנה המערער עולה. לכל היותר. שסוגיית אי החתימה של המשיבה על גבי ההמחאות עלתה בעת הדיון עם המערער, אולם קביעת בית המשפט קמא היא, שהמערער לא פרט בפני המשיבה את האפשרות לטעון שאינה חייבת בחובות המשיב בשל אי חתימתה על ההמחאה ואי ידיעתה על עסקת היסוד, וקביעה זו אינה נסתרת על ידי תצהיר המשיבה. 30. בית משפט קמא פסק למשיבה את הסכומים שתבעה בכתב תביעתה: 177,618 ₪ בגין התשלומים ששילמה לתיק ההוצאה לפועל, כערכם ביום התביעה, ו- 65,000 ₪, בגין החוב הקיים בתיק ההוצאה לפועל, שהמשיבה טרם שילמה. בערעורו טוען המערער, כי מדף החשבון בתיק ההוצאה לפועל עלה שהמשיבה שילמה סך נומינלי של 37,000 ₪, ואילו המשיב שילם לתיק ההוצאה לפועל סך נומינלי של 99,534 ₪, כאשר מרבית התקבולים ששולמו על ידי המשיב היו, ברובם, כספים מקופות גמל וקרנות השתלמות, שעוקלו על ידי דוד כהן, והועברו ישירות לתיק ההוצאה לפועל. באשר ליתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, טוען המערער, שהמשיבה הגיעה להסכם פשרה עם דוד כהן, על פיו שילמה לו סך של 40,000 ₪ לסילוק מלא של תיק ההוצאה לפועל. 31. המשיבה, בעיקרי הטיעון מטעמה, מסכימה עם טענות המערער, כי בניגוד לאמור בכתב תביעתה, גובה הסכומים ששילמה בתיק ושצריכה היתה לשלם הנו בסך נומינלי של 77,000 ₪, אך בפיה טענה חדשה בנוגע לחוב ששולם לדוד כהן. לטענת המשיבה, הנה בעלת מחצית הזכויות בכספי התגמולים והקרנות שעוקלו למשיב, ולכן יש לזקוף לזכותה נוסף על הכספים ששילמה בעצמה גם את מחצית הסכום ששולם על ידי המשיב, סך נומינלי של 49,767 ₪. לטענת המשיבה, בשל רשלנותו של המערער לא התאפשר לה לטעון לזכותה במחצית מכספיו של המשיב. עוד טוענת המשיבה, שהמערער טען, וטענתו התקבלה, כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכות המשיבה את זכויותיה בכספיו של המשיב, על כן, אין הוא יכול לחלוק על זכותה של המשיבה במחצית הכספים ששולמו, והוא מנוע מהעלאת טענה זו מכח השתק. 32. חרף הפגם שנפל בתביעת סכום שגוי מהמערער, ובאי העלאת הטענה בפני בית המשפט קמא, הנני סבור כי יש ממש בעתירת המשיבה לקבלת מחצית מהסכומים ששילם המשיב מכספי התגמולים שקיבל ממקום עבודתו. לו היתה המשיבה יודעת, שבאפשרותה לטעון שהיא אינה חייבת בחובות בעלה, הרי שצעדה הבא המתבקש של המשיבה היה להגן על הכספים המגיעים לה. המשיבים נישאו בתאריך 18.6.75 (ראו הסכם יחסי הממון וגירושין שנערך ביניהם). לפיכך, חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק יחסי ממון"). הגם שאיזון המשאבים בין בני זוג מבוצע רק עם מועד פקיעת הנישואין (סעיף 5 לחוק יחסי ממון), הרי שחוק יחסי ממון מעניק לבני הזוג כלים שיאפשרו להם לשמור על זכויותיהם לפני מועד פקיעת הנישואין. בהעדרו של הסכם ממון בין הצדדים, באפשרותה של המשיבה היה לפעול על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בכדי לשמור על זכויותיה בכספי המשיב, ולפנות לבית המשפט בבקשה למנוע מהמשיב להעביר מחצית מהכספים שקיבל ממקום עבודתו לנושיו. יחד עם זאת, נשאלת השאלה, עליה לא ניתן מענה בפסק דינו של בית משפט קמא, האם היתה המשיבה פועלת בצורה זו, ובכך אדון במסגרת בחינת טענת המערער בדבר נזק בגין אובדן הסיכוי. 33. לסיכום פרק זה, הנני סבור, כי יש לחייב המערער לפצות המשיבה בגין החוב ששולם לדוד כהן, כדלקמן: (1) 37,000 ₪, גובה הסכום הנומינלי ששולם על ידי המשיבה. סכום זה יישא ריבית והצמדה מיום 6.5.00, שהנו אמצע התקופה בה שולמו תשלומים לתיק ההוצאה לפועל, בהתאם לנספח י"ג לתצהיר המשיבה (26.7.98 עד 17.2.02). החישוב יבוצע עד ליום 19.4.04, הוא תאריך הגשת התביעה, והוא מגיע כדי הסך 47,008 ₪. (2) סכום של 49,767 ₪, כגובה מחצית מהסכום הנומינלי ששולם על ידי המשיב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שצוין לעיל, סך של 63,228 ₪. (3) סך של 40,000 , אשר ישא ריבית והצמדה מיום 28.11.03, מועד התשלום לדוד כהן, ועד ליום הגשת התביעה, ובסה"כ 40,588 ₪. ט. הוצאות משפט 34. בית משפט קמא חייב את המערער לפצות את המשיבה בסך של 4,039 ₪, תשלום הוצאות ששילמה בגין אי התייצבותה לדיון. כאמור, לאחר שהועבר התיק לבית משפט שלום, פנתה המשיבה לעורכי דין אחרים שייצגוה. לטענת המשיבה, ההזמנות לשני דיונים בתיק נשלחו למערער, ומאחר והוא לא הודיע על כך לבאי כוחה החדשים, ניתן כנגדה פסק דין בהעדר התייצבות. בסופו של דבר בוטל פסק הדין והמשיבה חויבה בתשלום ההוצאות, אותם היא תובעת מהמערער. מנגד טוען המערער כי הפסיק לייצג את המשיבה כבר ביום 27.7.99, קרוב לשנתיים לפני מתן פסק הדין, והודיע על כך לבית המשפט. לטענת המערער, היה על המשרד החדש שנטל על עצמו את ייצוג המשיבה להודיע לבית המשפט. עוד טוען המערער כי המשרד החדש אליו פנתה המשיבה, משרד עו"ד בן ארי פיש, שילם את ההוצאות, והמשיבה לא הוכיחה כי החזירה למשרד סכום זה. 35. איני סבור כי יש להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא. משנוכח המערער כי ברישומי בית המשפט הוא עדיין רשום כבא כוחה של המשיבה, ולפיכך ההזמנות לדיונים מועברות אליו, היה עליו להעמיד את בית המשפט על טעות זו, ולכל הפחות להודיע על כך למשיבה או לבאי כוחה החדשים. י. אגרת בית משפט 36. בית משפט קמא פסק למשיבה סך של 1,118 ₪, אגרת בית משפט בגין הגשת ערעור. לטענת המערער, המשיבה הגישה הערעור כדי להוכיח את טענתה השטרית, וממילא היה עליה להוציא הוצאה זו, ואין לה כל קשר לייעוץ המשפטי שקיבלה מהמערער. 37. בעניין זה הנני סבור כי טענת המערער נכונה. המשיבה לא יוצגה בבית משפט השלום על ידי המערער אלא על ידי באי כוחה החדשים, והמערער אינו צריך לשאת בהוצאות הערעור. י"א. החוב לאלי רומנו 38. אלי רומנו אחז בהמחאה על סך של 120,000 ₪, המשוכה מחשבונם של המשיבים. החוב לאלי רומנו שולם לו על ידי המשיבים, מבלי שרומנו נקט כנגדם בהליכי גביה. 39. לטענת המערער, לא ייצג את המשיבים בעניין עצם חבותם כלפי רומנו ולא נתן להם ייעוץ משפטי בעניין זה, אלא טיפל רק בהסדרי התשלומים לרומנו, לאחר שהמשיבים אישרו בפניו כי מדובר בחוב שאינו שנוי במחלוקת וברצונם לפרעו. לטענת המערער, המשיבה לא הציגה אף ראיה הקושרת את המערער להחלטתה לשתף פעולה עם בעלה בתשלום החוב לרומנו. 40. אין מקום לקבל טענה זו של המערער. שני המשיבים פנו למערער לקבלת יעוץ משפטי בנוגע להמחאות שדוד כהן הגיש לביצוע. במהלך הפגישה דנו המערער והמשיבים בחובות הנוספים שיצר המשיב. המערער היה מעורב בתשלום החוב לרומנו, ואף ניסח את הסכם פרעון החוב בין הצדדים. משידע המערער כי המשיבה כלל לא היתה מעורבת ביצירת החובות, היה על המערער ליתן למשיבה את הייעוץ המשפטי הטוב ביותר עבורה, ולהציג בפניה את האפשרות לכפור בחבותה לשלם את חובותיו של המשיב, לרבות החוב לרומנו. המערער לא עשה זאת, ובהסכם פרעון החוב לרומנו אף רשם את המשיבה כחייבת נוספת לצד המשיב. 41. בית משפט קמא חייב את המערער בתשלום סך של 87,566 ₪. בכך למעשה קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבה, כי הנה זכאית למחצית הסכום הכולל ששולם לרומנו. המערער אינו משלים גם עם קביעה זו של בית המשפט קמא. לטענת המערער, בשלב בו ייצג את המשיבים חיו המשיבים חיי שיתוף, ונושא איזון המשאבים ביניהם, אשר ממילא על פי חוק יחסי ממון מבוצע רק עם פקיעת הנישואין, כלל לא נדון עמו. 42. כפי שצוין לעיל, בנוגע לחוב לדוד כהן, הנני סבור כי לו היתה המשיבה יודעת, שאין היא חייבת בחובות בעלה המשיב, יכולה היתה לפעול לצורך שמירת זכויותיה ומניעת העברת מחצית מכספי התגמולים שקיבל המשיב לנושיו. מטעם זה גם נדחית טענתו הנוספת של המערער, כי בין אם המשיבה היתה מתנגדת לתשלום החוב ובין אם לאו, ממילא המשיב היה פורע את החוב מכספי הפיצויים. 43. טענה נוספת של המשיב היא, כי בהסכם הממון שנערך בין המשיבים ויתרה המשיבה על כל טענה או דרישה בזכויות המשיב, ובמסגרת זו ויתרה גם על זכויותיה בפיצויי הפיטורים של המשיב. ואולם, ההסכם מונע מהמשיבה מלהגיש תביעה כנגד המשיב, אך אין הוא מונע מהמשיבה לתבוע את המערער, אשר בשל רשלנותו לא פעלה לשמירת זכויותיה. נוסף על כך, משלא פעלה המשיבה לשמירת זכויותיה במועד, בהתאם לסעיף 11 לחוק יחסי ממון, ספק אם יכולה היתה לדרוש מהמשיב להשיב לה את חלקה בפיצויים שקיבל, בעת איזון הנכסים בין השניים. על כן, הנני סבור כי יש להשאיר החיוב בגין החוב ששולם לאלי רומנו על כנו. יב. החוב לאבי אוחיון 44. אבי אוחיון לא אחז בהמחאה מחשבונם של המשיבים, וגם הוא לא נקט כלפי המשיבים בהליך משפטי. כפי שטען בנוגע לחוב לרומנו, חוזר המערער וטוען גם בעניין החוב לאוחיון, כי לא ייצג את המשיבים בעניין עצם חבותם כלפי אוחיון, והמשיבה כלל לא דנה עם המערער בעניין טענות ההגנה העומדות לה בעניינו של אוחיון. לטענת המערער, הוא טיפל רק בהסדרי התשלומים לאוחיון, לאחר שהמשיבה ובעלה אישרו בפניו כי מדובר בחוב שאינו שנוי במחלוקת, וכי ברצונם לפרעו. 45. כפי שסברתי בעניין החוב לרומנו, גם כאן הנני סבור כי היה על המערער להסביר למשיבה כי בפניה אפשרות לכפור בחבותה לחובות המשיב, אך המערער לא עשה כן. בית המשפט קמא חייב את המערער בתשלום הסכום ששילמה המשיבה לאוחיון, סך של 109,163 ₪. המערער טוען בערעורו כי הוכח בפני בית המשפט קמא, שמלוא החוב לאוחיון שולם על ידי המשיב. עובדה זו מאושרת על ידי המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמה, ובניגוד לאמור בכתב תביעתה, בו דרשה את החזר מלוא הסכום, טוענת המשיבה כי היא זכאית למחצית הזכויות בכספי הפיצויים. חרף הפגם בהעלאת טענה זו כעת, הנני סבור שיש לקבלה, ועל כן יש לחייב המערער לפצות המשיבה בגין מחצית הסכום ששילם המשיב לאבי אוחיון, סך של 54,581 ₪. יג. החוב ליהושע שוורץ ולנושים הנוספים 46. בית משפט קמא חייב את המערער בתשלום ששילמה המשיבה ליהושע שוורץ, בסך 80,800 ₪, ובתשלום סך של 29,145 ₪, ששילמה המשיבה לנושים נוספים שהחזיקו בהמחאות המשוכות על ידי המשיב. לטענת המערער, לא ייצג את המשיבים בעניינם של הנושים הנוספים ומעולם לא פגש את הנושים הללו. המערער סבו,ר כי היה על בית המשפט קמא ליתן דעתו לחובתו המקצועית של עורך דין כלפי לקוחותיו, בעניינים בהם עורך הדין לא ייצג את הלקוחות, והללו פעלו על סמך יעוץ היסטורי שקיבלו מעורך הדין בעניינים אחרים. עוד טוען המערער, כי כלל לא הוברר מהם אותם חובות, או מי הם אותם הנושים. זאת ועוד, המשיבה כלל לא הציגה ראיה על ביצוע תשלומים לנושים אלו. לטענת המערער, מדובר בשקים עצמאיים שהמשיב משך לזכות עצמו, וכלל לא הוכח כי הללו הוסבו לנושים אחרים. באשר לנושה יהושע שוורץ, טוען המערער, שהמשיבה לא הוכיחה כי שילמה את החוב לשוורץ, ומעדות המשיב עלה כי הוא אשר שילם את החוב. 47. המשיבה, בעיקרי הטיעון מטעמה, חוזרת וטוענת כי שילמה לשוורץ באמצעות הלוואות שלקחה מבני משפחתה וממקום עבודתה. 48. ככל שהדברים אמורים בגובה החוב ובתשלום המשיבה לנושים השונים, אינני סבור שיש מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא. בית המשפט קמא שמע את עדויות הצדדים, והחליט לקבל את טענות המשיבה בנושא זה. באשר לאחריותו של המערער כלפי המשיבה, הנני סבור שהמשיבה הסתמכה על דברי המערער בעת תשלום החובות לנושים אלה. דברי המערער נאמרו למשיבה גם בעת הפגישה הראשונה בין בינו לבין המשיבים, בה דנו כולם בחובות שיצר המשיב. אין מדובר ב"יעוץ הסטורי בעניינים אחרים", כפי שטוען המערער, כי אם באותה מסכת עובדתית בפרק זמן אחד. יד. נזק בגין אובדן סיכוי 49. לטענת המערער, אין המשיבה זכאית לפיצוי בגין מלוא גובה הנזק, אלא יש לפסוק לזכותה פיצוי בגין אובדן סיכוי בלבד. המערער סבור, שגם אם הייתה מוצגת בפני המשיבה האפשרות לטעון כנגד חיובה השטרי בחובות בעלה, הסיכוי שהמשיבה היתה מעלה את הטיעון השטרי הנו קלוש. בעניין זה שב המערער ומפנה לתביעת עיזבון המנוח נבנצל, בה, לטענת המערער, בחרה המשיבה מרצונה שלא להעלות את הטענה כי היא אינה חבה בגין המחאה עליה חתום המשיב. איני סבור כי ההפניה לתביעת עיזבון המנוח נבנצל היא נכונה, שכן לא העילה השטרית היא שנדונה בתביעה זו, אלא עסקת היסוד ובחינת מערכת היחסים בין המשיב למנוח. 50. עם זאת, הנני סבור, שיש ממש בטענת המערער בדבר פסיקת פיצוי בגין אובדן סיכוי, וזאת מהטעמים הבאים: (א) ראשית, במקביל לפגישותיה של המשיבה עם המערער, פנתה המשיבה לקבלת ייעוץ מעו"ד פוקס, הגם שבתחילה ניתן הייעוץ שלא באופן רשמי. מעו"ד פוקס שמעה המשיבה לראשונה על האפשרות, לפיה אין היא חבה בגין ההמחאות עליהן חתום המשיב. בית משפט קמא מצא, שאין צורך להידרש להתייעצויות המשיבה עם עו"ד פוקס, שכן המערער הוא שייצג את המשיבה בתמורה כספית ודעתו של עו"ד אחר אודות הייעוץ אינה מעלה או מורידה מאחריותו לספק את הייעוץ. אכן, יעוץ אחר שקיבלה המשיבה אינו מוריד מאחריותו של המערער, אך הדבר מצביע על כך שהמשיבה היתה מודעת לאפשרות לכפור בחבותה, ובחרה בתחילה שלא לפעול בהתאם לעצה זו. עובדה היא, שהמשיבה בחרה בסופו של דבר להחליף את הייצוג המשפטי, אך עשתה זאת רק לאחר ששילמה למספר נושים ולאחר שקיבלה רשות להתגונן בנוגע לאחת ההמחאות שניתנו לדוד כהן. (ב) שנית, בית המשפט קמא קבע, שהמשיבה היתה מעוניינת תחילה בשמירה על התא המשפחתי, אך מצב זה השתנה, ובמועד כלשהו קיבלה המשיבה החלטה לנתק את עצמה מענייניו של המשיב. בית המשפט קמא לא הצליח לקבוע מהו המועד המדויק בו קיבלה המשיבה את החלטתה לפעול באופן נפרד מהמשיב. לקביעה זו השלכות בעיקר לעניין תביעתה של המשיבה לקבלת מחצית מכספי פיצויי הפיטורים של המשיב. בכדי לפעול למען שמירת חלקה בכספים אלה היתה המשיבה צריכה ראשית לכל להגיע להחלטה בדבר סיום היחסים בינה לבין המשיב. משלא ניתן לקבוע מתי החליטה המשיבה לנתק עצמה מענייני המשיב, ודאי שלא ניתן לדעת האם ומתי היתה המשיבה מחליטה לפעול למען שמירת זכויותיה בכספיו של המשיב. אעיר, כי הדיון בהתנגדות המשיבים לביצוע ההמחאה שהוגשה על ידי דוד כהן התקיים בתאריך 20.10.98, לאחר שנערך הסכם הממון בין המשיבים, בו הובהר כי החובות שיצר המשיב הם שלו בלבד. מצופה היה מהמשיבה לנסות ולהוסיף להתנגדותה טעמים נוספים. 51. בנסיבות אלה, הנני מקבל את טענת המערער, כי יש לפסוק הפיצוי על פי הערכת אובדן הסיכוי. בדיני הנזיקין כבר הוכרה האפשרות לתבוע בגין ראש נזק של אובדן סיכויי החלמה, שנגרמו עקב רשלנות (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' יוסף פאתח, פ"ד מב(2) 312, 319), והנני סבור כי ניתן ללמוד מכך גזירה שווה לעניין שלפנינו. את קביעת מידת הסיכון יש לקבוע לפי מבחן עודף ההסתברויות, או לפי אומדן (שם, בעמ' 319). בענייננו, ניתן לראות את הפיצוי המגיע למשיבה כפיצוי בגין פגיעתה בשל אי קבלת הזדמנות לטעון לכך שחובותיו של בעלה לשעבר אינם חלים עליה (בג"צ 7000/08 אנריאטה לוי נ' שר הביטחון (לא פורסם, , 7.6.2010), סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). 52. לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני מעריך את אובדן ההזדמנות שנמנעה מהמשיבה לטעון כי אין היא נושאת בחובות המשיב, ולפעול למען שמירת זכויותיה בשיעור של 70% (דהיינו - סיכוי של 70% שהמשיבה הייתה מצליחה בטענותיה כי אינה חייבת על פי השקים). ט"ו. הודעת המשיב לצד שלישי 53. בית משפט קמא דחה את ההודעה לצד שלישי שהגיש המערער כנגד המשיב. בית המשפט קמא סבר, שהמשיב לא הסתיר מהמערער פרטים בנוגע למצבו בעת בקשתו לקבלת ייעוץ משפטי, ולפיכך אין כל עילה לחייבו בדין. 54. הנני סבור כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי כנגד המשיב. כפי שטען המערער, תביעת המשיבה מבוססת על כך שבשל התרשלותו של המערער שילמה את חובותיו של המשיב. משהתקבלה התביעה כנגד המערער ונקבע כי על המערער לשאת מכיסו בחובות המשיב במקום המשיב, ברי כי המשיב התעשר שלא כדין על חשבון המערער. יחד עם זאת, וככל שמדובר בחיובו של המערער במחצית מכספי הפיצויים שקיבל המשיב, איני סבור כי יש מקום לחייב את המערער בהשבת סכומים אלה. ההשבה במקרה זה אינה מוצדקת. אין מדובר בחובות שיצר המשיב, אלא בזכויותיו ממקום העבודה, אשר נותרו בבעלותו עד למועד פקיעת הנישואין בין הצדדים. העובדה שהמשיבה יכולה היתה למנוע מהמשיב להשתמש במחצית מהסכומים שקיבל לתשלום חובותיו ולא עשתה כן בשל רשלנות המערער, אינה צריכה להיזקף לחובתו של המערער. ט"ז. טענות הערעור שכנגד 55. ויתור המשיב על זכויותיו בדירה המשותפת: בהסכם הממון שנחתם בין המשיבים נקבע כי חלקו של המשיב בדירת המגורים, שרשומה על שמם בחלקים שווים, יועבר בשלמותו וללא תמורה למשיבה, וכי המשיבה תישא בתשלום המשכנתא. בית משפט קמא קיבל את טענת המערער, כי במסגרת הסכם יחסי הממון בין המשיבים, ויתר המשיב לטובת המשיבה על זכויותיו בדירתם המשותפת, וכי שוויין של זכויות אלו הנו 200,000 ₪. על כן, הורה בית המשפט קמא לקזז סכום זה מהסכום שנפסק לטובת המשיבה. 56. לטענת המשיבה, המשיב העביר לה את חלקו בדירתם המשותפת, אך בתמורה לקחה על עצמה המשיבה לשלם את המשכנתא שרבצה על הדירה, בסך של 400,000 ₪. לטענת המשיבה, מסיבה זו וכן מהטעם שהמשיב ביקש לדאוג לילדיו, ויתר המשיב על זכויותיו בדירה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי טענת המערער בדבר שווי הזכויות שהועברו אליה הנה שרירותית, נסמכת על דברי המשיבה בנוגע לשווי הדירה בעת מתן העדות, שנת 2006, ולא נכון למועד חתימת ההסכם, בשנת 1998, כאשר על המערער היה לתמוך את דבריו בחוות דעת מומחה. עוד טוענת המשיבה, כי המערער העלה טענה זו לראשונה בסיכומיו, ולפיכך היווה הדבר הרחבת חזית פסולה. בנוסף, טענה המשיבה כי הזכויות בדירה לא הועברו על שמה, בגין עיקולים שהוטלו על זכויות המשיב בדירה. 57. בכל הנוגע לטענה בדבר הרחבת חזית, הנני מקבל את טענת המערער כי טענה זו הופיעה בכתב הגנתו וכן חלק ניכר מחקירת המשיבים עסק בכך. הנני סבור, כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא ובקבלתו את טענת המערער. כפי שסבר בית המשפט קמא, אף אני סבור, כי מהסכום בו חוייב המערער יש להפחית את גובה הסכומים עליהם ויתר המשיב, כאשר ההנחה היא, שויתור זה נעשה בתמורה לתשלום חובותיו על ידי המשיבה. בית המשפט קמא רשאי היה להעריך את שווי זכויותיו של המשיב על פי הנתונים שהוצגו לו. עם זאת, הנני סבור כי יש לקבל את טענת המשיבה, כי המערער בסעיף 51 לסיכומיו, טען כי שווי הזכויות בדירה שהעביר המשיב למשיבה הינן בסך של 148,200 ₪ ולא בסך של 200,000 ₪. 58. זכויות המשיבה בנכסי המשיב: בית המשפט קמא הורה על קיזוז סך נוסף של 47,817 ₪ מהסכום שנפסק לזכות המשיבה, כערך זכויות המשיבה בנכסי המשיב. המדובר למעשה בערך זכויות המשיב בנכסי המשיבה. המשיבה אינה כופרת בגובה הסכום, אך לטענתה הסכומים שנצברו לטובתה בקופת גמל ובקרן השתלמות אינם רלוונטיים לפרשת התביעה, ולא היה מקום להפחיתם מסכום הפיצוי. עוד מציינת המשיבה כי גם טענה זו הועלתה על ידי המערער לראשונה בסיכומיו. 59. הנני סבור, כי בדין הפחית בית המשפט קמא סכום זה מסכום הפיצוי לו זכאית המשיבה. מדובר בכספים אשר היו צריכים להשתלם למשיב, אך המשיב ויתר עליהם. בית המשפט קמא שוכנע, כי ויתור ויתורו של המשיב נעשה בתמורה לתשלום חלק מחובותיו של המשיב על ידי המשיבה. על כן, יש להפחית סכום זה מהפיצוי המגיע למשיבה, בגין תשלומים ששילמה לכיסוי חובות המשיב. י"ז. סוף דבר 60. על יסוד כל האמור לעיל, מתקבל החישוב שלהלן: (א) חיוביו של המערער: (1) בעניין דוד כהן 150,824 ₪ הוצאות משפט 4,039 ₪ (2) בעניין רומנו 87,566 ₪ (3) בעניין אבי אוחיון 54,581 ₪ (4) בעניין יהושע שוורץ 80,800 ₪ (5) בעניינם של נושים נוספים 29,145 ₪ 406,955 ₪ (ב) הפחתה 30% (סיכויי הצלחה 70%) 122,086 ₪ 284,869 ₪ (ג) ניכויים 196,017 ₪ יתרה לחובת המערער 88,852 ₪ 61. אשר על כל האמור לעיל, אציע לחברי לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא, ולקבוע, כי המערער חייב לשלם למשיבה סך 88,852 ₪, כערכו של הסכום במועד מתן פסק הדין בבית משפט קמא (11.5.2008). כמו כן אציע לקבל את ערעור המערער על דחיית ההודעה לצד שלישי שנשלחה למשיב מס' 2, והמשיב מס' 2 יחוייב לשלם למערער כל סכום כסף שיהיה על המערער לשלם למשיבה מס' 1 לפי פסק דין זה. עוד אציע, שלא נעשה צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. י' כהן, שופט סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג [אב"ד]: 1. לאחר עיון נוסף בתיק אני מצטרפת לתוצאת פסק הדין אליה הגיע חברי השופט י' כהן, במיוחד לאור העובדה שנטענה בערעור העיקרי, לפחות כטענה חלופית, ולפיה גם אם נקבע כי מדובר בחוב אישי של המשיב - ממצא שנקבע על ידי הערכאה הדיונית והמחייב לכאורה דחיית הערעור ואישורו של פסק הדין של בית משפט השלום - לא היה מקום להעמיד את הפיצוי על מלוא הסכום ששולם על ידי המשיבה. יש להזכיר בעניין זה עמדת המערער לפיה התנהלות המשיבה בפועל מלמדת כי גם לאחר שהובאה לידיעתה האפשרות להעלות את הטיעון השטרי כטענת הגנה, כנגד חובו של המשיב, בפועל לא עשתה כן. מה שיכול ללמד, על דרך "תחזית לאחור", שגם אם הייתה מודעת להגנה האמורה, על סמך הערכה, לא הייתה עושה שימוש מלא באותה עצה. יתרה מזאת, יש להדגיש כי בנסיבות דנן המחלוקת קשורה בחיובו של המשיב בגין עילה שטרית; במקרה כזה, כפי שיוסבר להלן, נקודת המוצא היא שגם כאשר חל שיתוף בין בני זוג - בין אם על-פי ההסדר של הלכת השיתוף ועל אחת כמה וכמה על-פי ההסדר של חוק יחסי ממון - אין בשיתוף האמור כדי לפגום בזכותו של כל אחד מבני הזוג לנהל עסקים גם בנכסים משותפים באופן עצמאי, כשדיני השטרות מאפשרים ניהול כזה. משחתם אפוא המשיב כמושך על שטר, החיוב הוא של המושך, וצד ג' כנושה במסגרת העילה השטרית אינו רשאי להטיל על בן הזוג האחר חבות שטרית, אשר לא היה צד לה, בהעדר חתימתו של בן הזוג האחר כמושך או כמסב. 2. דומה כי ניתן להשוות בין המקרה דנן לבין האמור בפסקה השנייה בסעיף 8 לפסק הדין בע"א 231/08 (קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח וערעור שכנגד, פ"ד מב(3) 312, 318ג-ד), המאזכר פסה"ד Sykes v. Midland Bank Executor Co.[1971] (1Q.B.113 (C.A.)) שם קיבל בית המשפט טענת תובע שעורך דין התרשל בתפקידו משלא הסביר ללקוחו קיומו של סעיף מורכב בטיוטת החוזה, אך שיעור הפיצוי הועמד על ערכו הנומינאלי, מאחר שלא הוכח, כי אילו הוסבר אותו סעיף, היה התובע נמנע מלחתום על אותו חוזה. מן הטעם האמור, מסכימה אני כי יש להעמיד הפיצוי בתיק דנן על שיעור מופחת - על-פי הערכת אבדן הסיכוי, כפי שערך חברי. 3. יחד עם זאת, מאחר שמדובר בתביעת נושה - צד ג' מבני זוג שחל עליהם חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג-173 (להלן: חוק יחסי ממון), בנוגע לחוב בעילה שטרית, מבקשת אני להעיר מספר הערות נוספות: האחת, ההסדר החקיקתי על-פי חוק יחסי ממון בהשוואה להלכת השיתוף, יצר אוטונומיה רבה יותר בידי בן הזוג המנהל את הנכסים המשותפים של בני הזוג. למרות שניתן לקרוא לתוך מערכת יחסי השיתוף של בני זוג, מעין הרשאה מכללא לניהול הנכסים המשותפים, הרי הרשאה כזו, על-פי חוק יחסי ממון מוגבלת בתנאים: תנאי הגינות, אמון, פעולה כלכלית יעילה למען האינטרס המשותף, והרשאה כזו יכול שתחייב בהרשאה מפורשת לגבי נכסי משפחה מובהקים, כגון: דירת מגורים. לכן, אין לקרוא לתוך חוק יחסי ממון חיוב אוטומטי של בן הזוג השני בחובות בן הזוג האחר, שאם לא כן "יהיה בה כדי להכפיף בן הזוג שאינו פעיל "ביחסי החוץ" לכל פעולותיו של בן הזוג השני. בכך מוחלשת האוטונומיה של אותו בן זוג והשוויון המהותי נפגע אף הוא" (סעיף 25 ברע"א 8791/00 (אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ. ניתן ביום 13/12/2006. הנשיא ברק, כתוארו אז (להלן: פס"ד אניטה שלם). פסה"ד ניתן אמנם לגבי בני זוג שחלה עליהם הלכת השיתוף, אך אותם עקרונות חלים גם בנוגע לחוק יחסי ממון. ועוד, לצד ההסדר הממוני של חוק יחסי ממון מתחום דיני המשפחה, קיימים הכללים של המשפט הפרטי. חוק יחסי ממון אינו בא להעמיד את צד ג' במצב הנותן לו עדיפות ביחס למעמדו מכוח הדין הכללי, ובענייננו דיני שטרות. דיני השטרות מכירים בעילה שטרית במובחן מן העילה החוזית המתמקדת בעסקת היסוד. דיני השטרות מבססים עילת תביעה הנותנת חשיבות מהותית לצורת השטר. חיוב אדם בעילה שטרית מותנה בחתימתו כמושך או מסב. זוהי חתימה המהווה את ההתחייבות של המושך לשלם לנפרע אם הנמשך לא יכבד הפקודה, ולא רק מסמך ראייתי להוכחת אותה התחייבות. וכך, בהעדר חתימה של בן הזוג - ובהעדר תשלום על ידי הנמשך, לא קמה חובתו לשאת בסכום הנקוב בשטר ואין למעשה עילה שטרית כנגדו (שלום לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה) עמ' 129 ו-73 (2007). 4. אם יבקש צד ג' כנושה לנקוט בהליך להשבת החוב על בסיס עסקת היסוד, עליו יהא הנטל להוכיח קיומם של התנאים מכוח ההסדר החקיקתי על-פי חוק יחסי ממון. חוק יחסי ממון יצר הסדר חקיקתי ששינה את ההסדר המשפטי המחייב שהיה קיים עד אז מכוח ההלכה הפסוקה - הלכת השיתוף - שיצרה שיתוף קנייני שוטף. שיתוף כזה איפשר התערבות מתמדת של בן הזוג האחד באופן ניהולו של בן הזוג האחר את הנכסים המשותפים, לרבות הנכסים העסקיים. את ההסדר החקיקתי של חוק יחסי ממון יש לראות כהסדר במישור החוזי ומוצע לראות בו, לגישתי חוזה על תנאי, כאשר השלמת תוקפו לצורך איזון משאבים הוא במועד דחוי - בהתקיים התנאי המתלה - הפסקת יחסי השיתוף. שני ההסדרים לגישתי - הלכת השיתוף והסדר יחסי ממון - מבוססים על חזקת השיתוף - חזקה הנותנת ביטוי לעקרונות יסוד של שיטת המשפט בארץ והגנה על עקרונות יסוד של שוויון, הגינות לרבות אמינות, עקרון חופש החוזים ורצון ליצור שותפות, מתחילת מועד השיתוף גם בנוגע לאספקט הכלכלי על כלל הנכסים המשותפים - משפחתיים ועסקיים, להוציא נכסים פרטיים וחיצוניים ונכסים בהסכם מיוחד (בנוגע ליצירת שיתוף בדירת המגורים בין בני זוג שנישאו לאחר 1/1/1974 ועל אף תחולת חוק יחסי ממון, מכוח חזקת השיתוף ראה דעת הכול בע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ, סעיף 27 לפסה"ד של השופט י' עמית וכן סעיף 4 לפסה"ד של השופט פוגלמן4 [ניתן ביום 11/8/2011]. להלן: פס"ד בן גיאת); בצד אלה מטרתה לאפשר קיומה של אוטונומיה אישית של כול אחד מן הצדדים במהלך תקופת השיתוף, לנהל את הנכסים המשותפים ביעילות ותוך מיקסום כלכלי לטובת השותפות. התכליות של שני ההסדרים המשפטיים זהות והן מבוססות על אותם עקרונות יסוד. 5. חוק יחסי ממון, ביקש למצוא פתרון אשר יביא לאוטונומיה אישית בדרגה גבוהה יותר מזו הקיימת על-פי הלכת השיתוף, במובן זה, שההסדר יאפשר מיקסום הצד הכלכלי של כול אחד מבני הזוג, במסגרת הנישואין, ולמנוע התערבות מתמדת בדרך ניהולם של הנכסים, כפי שאפשרה הלכת השיתוף בהסדר הקנייני שהכתיבה (ראה סעיף 4 לחוק יחסי ממון). יחד עם זאת ניתן לראות - לגישתי - כחלק מן ההסדר הממוני של חוק יחסי ממון במהלך תקופת השיתוף, כי בידי בן הזוג האחר נותרת, על דרך ההשוואה, זכות של מעין שיעבוד צף (אני ערה להלכה שנקבעה בפרשת עזבון המנוח בר לבב (רע"א 65/06) בדעת רוב, שאין להטיל שיעבוד צף על נכסיו של יחיד, לפחות לא מכוח הפסיקה). הותרת זכות של מעין שיעבוד צף בידי בן הזוג האחר, מונעת ממנו להתערב מלשעבד נכס מסוים של בן הזוג, והנכסים המשותפים יכולים לפחות בשלב הראשון להמשיך להיכנס ולצאת תחת אותה עננת השעבוד הצף (לגישתי, לגבי נכס משפחתי מובהק כדוגמת דירת מגורים, יש אף לאפשר רישום שעבוד צף עם הגבלה. כן ראה סעיף 12 יחד עם סעיף 11(3)) לחוק יחסי ממון. למעשה קיבלה הפסיקה בדעת רוב גישה זו בפס"ד בן גיאת, הגם ללא אזכור שיעבוד צף, בנוגע למשכנתא שניתנה לבן הזוג בקשר לנכס שאינו משפחתי מובהק (ראה שם סעיפים 25(ה) לפסה"ד). בשלב השני, בקיומו של אירוע קריטי, בכוחו של השעבוד הצף למנוע הוצאת נכס ספציפי מכלל הנכסים המשותפים (סעיף 7 לחוק יחסי ממון). אעיר כי לגישה זו ניתן למצוא חיזוק בפס"ד שלם (כב' השופט ברק) על אף ששם דובר על הלכת השיתוף (שם, בסע' 28 לפסה"ד). 6. מיקסום ההסדר הכלכלי ומתן אוטונומיה ניהולית בידי אחד מבני הזוג במהלך חיי הנישואין, אמנם מאפשר לכאורה גם הכרה בהרשאה מכללא של אחד מבני הזוג לנהל את הנכסים המשותפים, מטעמם של שני השותפים. ואולם הרשאה זו, אינה מקנה זכות בידי צד ג' כנושה, להטיל על בן הזוג האחר, חבות שטרית, במקום שזו אינה קיימת על-פי המשפט הפרטי. אם בוחר צד ג' להקים עילתו בגין עסקת היסוד, על צד ג' יהיה להוכיח כי מדובר אכן בחוב משותף לשני בני הזוג, המתייחס לנכסים משפחתיים ועסקיים, ועדיין תעמוד הזכות לבן הזוג להוכיח, בין היתר, העדר הרשאה לפעול, בנוגע לנכס כזה או אחר. 7. על אף מורכבות ההסדר המשפטי ועל אף האפשרות כי התוצאה תהא שונה ומותנית בנסיבותיו הייחודיות של כול אחד מן המקרים בקשר לחוב של אחד מבני הזוג לשיתוף, לרבות סוג הנכס וכדומה, חובה היה על עורך הדין להציג בפני הלקוח את מכלול האפשרויות. לאור כל האמור לעיל אני מצטרפת אפוא לעמדתו של חברי כב' השופט י' כהן. ש' וסרקרוג, ס' נשיאהאב"ד השופט ר' שפירא: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו שני חברי להרכב. ר' שפירא, שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא כדלקמן: (א) המערער ישלם למשיבה מס' 1 סך 88,852 ₪, כערכו של הסכום במועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא (11.5.2008). (ב) המשיב מס' 2 ישפה את המערער בגין כל סכום שהמערער ישלם למשיבה מס' 1. (ג) אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. (ד) הערבונות שהצדדים הפקידו במזכירות בית המשפט יוחזרו למפקידיהם באמצעות באי כוחם. עורך דיןתביעה נגד עורך דיןייעוץ משפטי