קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין ירי במחסום צה''ל: ביום 17.11.02, במחסום קלנדיה, נורה התובע ברגלו השמאלית על ידי אחד החיילים שאיישו את המחסום. בתביעה זו עותר התובע לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בשל אותו ירי. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות הירי. לטענת התובע הוא נורה בדם קר מבלי שהיווה כל סיכון לחיי החיילים. הנתבעת טוענת כי באירוע נשוא התביעה נקלע חייל לעימות עם מספר תוקפים אשר ניסו לגרור אותו לכיוון מחנה הפליטים ואף לחטוף את נשקו, וכי כדי לחלצו ירה חייל אחר ברגלי התוקפים ומירי זה נפגע התובע. לטענת הנתבעת, עומדת לה הגנת "פעולה מלחמתית" ולחילופין מדובר בפעולה סבירה בנסיבות העניין שאינה עולה כדי רשלנות. מטעם התובע העידו באסם נימר, מחמד מטר והתובע עצמו. מטעם הנתבעת העיד ל', החייל אשר ירה בתובע. שיהוי בהגשת התביעה הנתבעת העלתה טענה מקדמית לפיה אף שהאירוע נשוא התובענה התרחש ביום 17.11.02 הוגשה התביעה רק ביום 11.6.06, תוך שיהוי שגרם לה לנזק ראייתי, ומשמעות מחדל זה של התובע היא כי על בית המשפט להטיל חבות מיוחדת על התובע לעמוד בדיות הראיות ולהקפיד על כך הקפדה יתירה. אני דוחה טענה זו. מהראיות עולה כי התובע הגיש סמוך לאחר האירוע תלונה למח"ש, אשר לא ברור מה עלה בגורלה. בנוסף, מכתב הגנתה של הנתבעת עצמה עולה כי התובענה הוגשה לראשונה ביום 16.8.04, נמחקה ביום 11.9.05 בשל אי צירוף חוות דעת רפואית והוגשה מחדש, כאמור, ביום 11.6.06. הנתבעת ידעה, אפוא, על כוונת התובע לנקוט בהליכים משפטיים לכל המאוחר בשנת 2004 ובנסיבות אלה אין מקום לקבוע כי השיהוי הוא שגרם לה לנזק ראייתי. עובדות המקרה התובע הצהיר כי נורה על ידי חייל אשר "ירה בי ללא כל הצדק ותקף אותי ללא כל טעם וללא כל סיבה" (התובע, סעיף 9 לתצהיר). בתצהירו סתם התובע ולא פירש מהן הנסיבות שהובילו לביצוע הירי על ידי החייל. בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת, הרחיב התובע את היריעה. מעדותו עלה כי התעורר ויכוח בינו ובין שני חיילים וכי שני חיילים תקפו אותו (עמוד 10 לפרוטוקול) ובעקבות כך התערב חייל שלישי וירה בו. לפי עדותו: "היתה בחורה שעמדה ליד החייל, והחייל פנה אלי וביקש ממני שאני אסביר לה שהיא צריכה להכנס לחדר על מנת לעשות חיפוש... כאשר ביקש ממני להסביר לבחורה, אמרתי לו שיש חובה שתהיה חיילת שתערוך את החיפוש, ואז הוא לא מצא חן בעיניו ההסבר שלי, ואז דחף אותי, ובא חייל שלישי וירה בי ברגל, כאשר הייתי על הרצפה" (עמוד 10 לפרוטוקול). ובהמשך: "באותו אירוע החברים שעבדו איתי, בזמן האירוע באו להפריד ביני ובין החיילים" (עמוד 10 לפרוטוקול). לשאלה האם דחף את החייל או הרים את קולו, השיב התובע: "כשאמרתי לו את הדברים האלה, החייל בעצמו דחף אותי והפיל אותי על הרצפה" (עמוד 12 לפרוטוקול). לפי גרסתו של התובע בוצע הירי ללא כל פרובוקציה או התגרות מצידו. בעניין העימות שקדם לירי הדגיש התובע כי "זה לא ויכוח, זה היה דיבור שאני אומר לו שזאת בחורה וזה לא הגיוני שחייל יערוך על הבחורה הזאת חיפוש" (עמוד 11 לפרוטוקול). לטענת התובע לא קדמו לדחיפתו על ידי החייל ויכוח, צעקות או מכות (עמוד 12 לפרוטוקול). באסם נימר נשאל בעדותו האם לאחר שהתובע נדחף על ידי החייל החלה קטטה והשיב "לא היתה קטטה, לא היו בעיות, המצב היה רגוע. לא היו בעיות" (עמוד 23 לפרוטוקול). עוד לפי עדות התובע, אחרי שהוא נורה, החברים שלו, עם עוד הרבה אנשים, הרימו אותו מהרצפה ולקחו אותו חזרה לכיוון ירושלים, החיילים הגיעו כדי לקחת אותו, ואף רדפו אחרי החברים שלו, אולם החברים הצליחו להכניסו לרכב ולנסוע מהמקום (עמוד 16 לפרוטוקול). התובע לא נתן תשובה משכנעת לשאלה מדוע בכתב התביעה ובתצהירו לא נכתב דבר בעניין הנסיבות שקדמו לאירוע, כפי שאלה עלו מחקירתו. באסם נימר ומחמד מטר הצהירו שניהם כי: "מוראד היה רחוק ממני במרחק של כ- 30 מטר בערך וראיתי שמוראד משוחח עם החייל במחסום קלנדיה ואיך שהתקרבנו אל מוראד 2 חיילים שעמדו במחסום ראיתי שהחיילים מנסים לתקוף את מוראד והפילו אותו ארצה" (באסם נימר, סעיף 3 לתצהיר; מחמד מטר, סעיף 4 לתצהיר). החייל ל' העיד כי ירה בתובע לאחר שזה נטל חלק בתקיפת חייל אחר ובניסיון לגרור אותו לכיוון מחנה הפליטים וכן ניסה לחטוף את נשקו. ל' העיד כי עמד במרחק של כ-15-10 מטרים מהמחסום ואבטח את המחסום בעת שהחלה התפרעות. לדבריו: "תוך כדי שאני מתקדם לאזור אני רואה שני לוחמים בעימות עם כמה, ועוד לוחם שנמצא עם 4 אנשים שמרביצים לו, מושכים אותו ומרביצים לו, הוא נמצא בערך 30-40 מטר מהמחסום, לכיוון מחנה הפליטים שזה מרחק לא רגיל... לפי עדותו של ל' "הבחור שנורה, החזיק את הנשק של החייל" (עמוד 30 לפרוטוקול), "הבחור... החזיק את הנשק של החייל, הוא לא יכול היה לקחת את הנשק כי הרצועה הייתה על החייל" (עמוד 31 לפרוטוקול). הנתבעת הגישה שלושה יומני מבצעים, מצונזרים, הנוגעים לאירוע. תיאור האירוע ביומנים השונים איננו זהה. ביומן שסומן נ/1 מופיעות למעשה מספר גרסאות. תחילה נכתב כי "במחסום ... התפתחה קטטה בין מקומי לחייל. במהלך הקטטה ירה החייל למקומי ברגל". שורות אחדות לאחר מכן נכתב כי "שני חיילים של ... שהיו בצד הצפוני של המחסום התקוטטו עם מקומי. הנ"ל הרים ידיים על החייל וזה ירה לו ברגל. המקומי פונה עצמאית לא-רם". בהמשך מופיע סיכום הסמח"ט לאירוע, בו נכתב כי "4 מקומיים התקהלו סביב חייל ... ההתקהלות הייתה בעקבות עצירה של בחורה שניסתה לעקוף את המחסום. הנ"ל הבין שהנ"ל מתכוונים להרביץ לו וחשש לחייו דרך את הנשק וירה ברגלו של המקומי. האחרים הכניסו אותו לטרנזיט ופינו אותו לא-רם". לפי כל הגרסאות שביומן זה, החייל שהותקף הוא זה שירה. ביומנים שסומנו נ/2 ו- נ/3 נכתב כי חייל במחסום נקלע לעימות עם חמישה מקומיים שהיכו אותו, וכי חייל נוסף ירה ברגלו של אחד המקומיים מחשש לחיי חברו. היומנים נ/2 ו- נ/3 הם יומנים מודפסים, שנערכו במחשב, הכוללים דיווחים על אירועים שהתרחשו בגזרה רחבה וביחידות שונות. היומן נ/1, לעומת זאת, כתוב בכתב יד. בניגוד לתיאור האירוע ביומן נ/1, שהנו מתפתח וניכר כי נכתב בשלבים, בשני היומנים האחרים מופיע תיאור שלם של האירוע מתחילתו ועד סופו. ביומן נ/3 אף מופיע האירוע תחת השעה 17:02, כאשר משני היומנים האחרים עולה כי הדיווחים אודות האירוע התקבלו לראשונה בשעה 15:12. נראה כי היומן נ/1 מציג דיווחים מהשטח בזמן אמת, בעוד היומנים נ/2 ו- נ/3 מציגים סיכום של האירוע בדיעבד. בדיווחים הראשונים דובר על קטטה בין מקומי לחייל או לשני חיילים, בהמשך דווח על ארבעה מקומיים שהתכוונו להכות חייל, ואילו הגרסה לפיה חייל הוכה בפועל בידי חמישה מקומיים הופיעה רק בשלב סיכום האירוע. אמנם, אין זה מן הנמנע שהדיווח הראשוני מהשטח היה חלקי ולא מדויק, ושבשלב מאוחר יותר התבררה התמונה במלואה, אך אין על כך כל ראיה בפני. הגרסה ביומן נ/1, שנראה שהיא האותנטית, קרובה יותר לגרסתו של התובע. עדותו של ל', לפיה הרקע לאירוע היה ניסיון לחטיפת נשקו של חייל ואף לחטיפת החייל עצמו, איננה מתיישבת עם יומני המבצעים. בשלושת היומנים ההתייחסות אל האירוע היא כאל "קטטה" או "עימות". אילו היה מתקבל דיווח על מקרה חמור כניסיון חטיפת חייל, או אף על ניסיון חטיפת נשק, יש להניח שעובדה זו הייתה נזכרת ביומני המבצעים. גם אם מהיומנים ניתן ללמוד על אירוע של תקיפת חייל שיתכן שהצדיק את הירי, העובדה שגרסתו של ל' שונה מהאמור ביומנים אומרת דרשני. בסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת כי גם אם המדובר היה בהתגוששות שלא נובעת ממניעים חבלניים-ביטחוניים, הרי של' פעל בהתאם להבנתו הסובייקטיבית שנתמכה בשלל אינדיקציות אובייקטיביות (נסיבות המקום והזמן, ההתראות וכו') כי החייל שהותקף מצוי בסכנת חיים, ועל בית המשפט לבדוק פעולה זו בהתאם למציאות זו, אלא שטענה זו של הנתבעת איננה נתמכת בעדותו של ל', אשר עמד על כך שהאירוע בפועל היה אירוע של חטיפה. הנתבעת נמנעה מלהזמין לעדות את החייל שנטען כי הותקף, בלא שהוצג כל הסבר להימנעות מהבאתו לעדות, והדבר פועל לחובת הנתבעת. הנתבעת טענה, אמנם, בסיכומיה כי התובענה הוגשה תוך שיהוי שגרם לה לנזק ראייתי שמצא את ביטויו בקושי בהבאתו לעדות של החייל אשר ספג את המהלומות מהתובע וחבריו, אלא שטענת השיהוי נדחתה, כאמור, ומסיכומי הנתבעת לא ברור מתי החלה לחפש את אותו חייל ומה טיבו של הקושי בו נתקלה. כפי שנפסק, חזקה היא שבעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית, שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 55/89 קופל נ' טלקר, פ"ד מד(4) 595 (1990); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980)). גרסת התובע ועדיו לפיה ל' ירה בתובע מקרוב, בעת ששכב על הרצפה וללא כל התגרות מצידו, אף היא איננה סבירה. מיומני המבצעים עולה, כאמור, כי פרצה קטטה בין התובע ובין חייל שאייש את המחסום. ייתכן שהקטטה פרצה על רקע ההערה של התובע לחייל בנוגע לבדיקת הבחורה שהייתה במקום. בעדויות של נימר ומטר ניתן למצוא תמיכה לכך שאירעה במקום קטטה. בתצהיר העדות הראשית הצהיר נימר כי "ואיך שהגענו (אני ומחמד מטר) עמדנו בין מוראד לבין שני חיילים, החיילים דחפו אותנו, ואנחנו זזנו הצידה אז הגיע חייל שלישי דרך את נשקו וירה לעברו של מוראד ופגע ברגלו השמאלית" (באסם נימר, סעיף 4 לתצהיר). מחמד מטר העיד כי: "אנחנו עמדנו ביניהם, ומה שרואים שהם רוצים להכות אותו, להרביץ לו, ולכן אנחנו עמדנו באמצע ביניהם כדי לחסום את החיילים. ש. התווכחתם עם החיילים, צעקתם עליהם? ת. לא, אנחנו לא מעיזים להתווכח עם חיילים. ש. רק הפרדתם. ת. עמדנו באמצע, זה היה בשניות. ש. עזרת לתובע לקום באותו זמן. ת. ברגע הזה שעמדנו באמצע, הגיע חייל שלישי. ... ש.כ.ה. עמדתם באמצע כי היה ויכוח. ת. אנחנו עמדנו באמצע, כי אני הרגשתי שהם הולכים להרביץ לו." (עמודים 27-26 לפרוטוקול). נימר ומטר הצהירו כי לאחר הירי "החיילים במחסום רדפו אחרנו וניסו להחזיר את מוראד, אולם אנו הגענו לאחד הרכבים במחסום והעלינו את מוראד על רכב פורד שהסיע את מוראד לקופת חולים הקרובה" (באסם נימר ומחמד מטר, סעיף 7 לתצהירים). העובדה שלאחר הירי מיהרו התובע וחבריו להימלט מהמקום מתיישבת יותר עם כך שהתובע התקוטט עם החיילים בטרם הירי מאשר עם גרסת התובע לפיה לא ידע כלל מדוע נורה. כפי שנפסק בע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 304 (2002): "בעת ביצוע פעילות בקרב האוכלוסיה האזרחית, בין בתחומי הקו הירוק ובין מעבר לו, חלה על חיילי צה"ל, בכל הקשור לשימושם בנשק, חובת זהירות כלפי אזרחים העלולים להיפגע." עוד נפסק שם כי: "...כאשר בדיעבד מתברר כי מי שנפגע מידי החיילים לאחר שנחשד כמפגע היה, לאמיתו של דבר, אדם תמים, קמה לנפגע זכות (עקרונית) לתבוע את נזקו. לא מן הנמנע, כמובן, שאף במקרה כזה יחליט בית-המשפט בסופו של דבר לדחות את תביעתו, כגון בשל היעדר רשלנות מוכחת מצד החיילים אשר גרמה לנזקו או בשל אשמו התורם המופלג של הנפגע. אולם תוצאה זו תתבסס על בחינת נסיבות האירוע תוך הכרה בקיומה של חובת זהירות כלפי הנפגע, ולא על שלילתה של חובת זהירות כזאת." ובהמשך: "ככלל, פירושה של חובת הזהירות הוא החובה לנהוג בסבירות בנסיבות העניין. בהקשר הנוכחי ניתן לחלק חובה זו לשני רכיבים: החובה לבסס באופן סביר את החשד כי המדובר במפגע והחובה להפעיל כלפי החשוד אמצעים סבירים בנסיבות העניין. בין שני הרכיבים קיימת זיקה הדוקה: ככל שהחשד (בעיני החייל הסביר) הוא מבוסס פחות, כך יהיו דרכי הפעולה הסבירות חריפות פחות, וככל שהחשד הסביר הוא מבוסס יותר (ובכפוף לדרישת המידתיות), גם דרכי פעולה חריפות יותר עשויות להיחשב כסבירות. אין צריך לומר כי הן שאלת סבירותו של החשד והן שאלת סבירותן של דרכי הפעולה שננקטו טעונות בחינה לאור נסיבותיו של האירוע הנתון, שאף הן עשויות להשתנות במהלכו של האירוע ובהתאם להתפתחויותיו." בנסיבות האירוע כפי שהן עולות מהראיות, ספק אם היה מקום לשימוש בנשק, ולכן על הנתבעת הנטל להוכיח כי ל' נקט בדרך הפעולה הראויה. כמו כן מוטל עליה הנטל להוכיח מה היה חלקו של התובע באירוע. משנדחתה גרסתו של ל', אין בפני עדות אשר תצדיק את הירי כלפי התובע ולכן יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע. בהיעדר ראיות אודות חלקו של התובע באירוע, אולם בהתחשב בכך שמהראיות עולה כי היה לו חלק בגרימתו, יופחת הפיצוי בשיעור של 20%, וזאת בהתאם להוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". הגנת פעולה מלחמתית הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת "פעולה מלחמתית", בהתאם לסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הקובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל". טיבה של פעולה מלחמתית נדון בעניין בני עודה (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)), בו נפסק כי: "הצבא מבצע באזורי יהודה, שומרון ועזה "פעולות" שונות היוצרות סיכונים מסוגים שונים. לא כל פעולותיו הן "מלחמתיות". ...טול מקרה של יחידה צבאית המסיירת באזור לשם שמירה על הסדר. כל עוד היא מבצעת תפקידי שיטור רגילים, ובגדר סיכונים רגילים של פעולת משטרה, אין לראות בפעולותיה "פעולות לחימה". לא כן אם מגיע שלב של התפרעות, רגימות אבנים ואף ירי, המעמיד את חיילי היחידה בסכנה. במצב דברים זה הפעולה חדלה להיות פעולת שיטור על סיכוניה הרגילים והופכת לפעולת לחימה הכרוכה בסיכונים מיוחדים. ...טול יחידה צבאית העוצרת חשוד. ייתכן שהפעולה מהווה פעולת שיטור רגילה, שאין בה אופי לחימתי. אך ייתכן שהנסיבות האופפות את הפעולה הן כאלה - כגון במהלך קרב המתרחש באזור מסוים - שיש בהן אופי לחימתי. הוא הדין ביחידה צבאית היורה לעבר נהג המנסה לחמוק מחסימה בכביש. ייתכן שפעולת היחידה כרוכה בסיכון רגיל, בדומה לסיכון הכרוך בחסימה משטרתית המבקשת לעצור עברייני סמים. ייתכן שפעולת היחידה כרוכה בסיכון מיוחד הנובע ממגע באש עם האויב, שבגדריה בוצעה החסימה. הנה-כי-כן, במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה ונצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה". בתיקון לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) משנת התשס"ב (ס"ח 1862, עמ' 514), שנערך לאחר מתן פסק הדין בעניין בני עודה, נוספה לסעיף 1 לחוק הגדרת "פעולה מלחמתית" - "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". הגדרה זו נכנסה לתוקף ביום 1.8.2002, ולפיכך היא חלה על המקרה שבפניי. בענייננו אין מדובר באירוע שהתרחש במהלך פעילות מבצעית, אלא בפעילות ביטחון שוטף בעלת אופי של שיטור. הפעלת מחסום קבע איננה פעולה של לחימה, ואף אם היא מהווה "פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות", הרי כל עוד לא התעוררו נסיבות מיוחדות של סיכון לחיים או לגוף אין היא נכנסת להגדרת פעולה מלחמתית בהתאם לסעיף 1 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). קטטה בין החיילים והתובע, על רקע ויכוח בנוגע לבדיקה הבטחונית של הבחורה שהייתה במקום, איננה פעולה מלחמתית. הנזק התובע יליד 20.7.76. הוא היה בן 26 ביום האירוע והוא בן 34 וחצי כיום. התובע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של ד"ר ג'אבר סאלח לפיה נותרה לו נכות בגובה 20%. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר גד ולן לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה. ב"כ הצדדים הסכימו כי נכותו של התובע הנה בגובה 10%. כאב וסבל אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין כאב וסבל. הפיצוי כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום פסק הדין. הפסד השתכרות עובר לתאונה עבד התובע בגבס סנטר בבניית תקרות גבס (התובע, עמוד 17 לפרוטוקול). התובע הצהיר כי שכרו החודשי היה 2,653 ₪, וזאת בשל מצב שוק העבודה לאחר האינתיפאדה (סעיף 13 לתצהיר). מתלושי משכורת שקיבל התובע מחברת שמשון בינוי ופיתוח בע"מ בחודשים אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר 2002 עולה כי השכר החודשי הממוצע (ברוטו) אכן היה 2,653 ₪. שכר זה, בצירוף הפרשי הצמדה להיום מגיע ל- 3,086 ₪. ד"ר סאלח ג'אבר קבע לתובע נכויות זמניות כמפורט להלן: מיום 17.11.02 עד ליום 31.5.03 - 100% נכות. מיום 1.6.03 עד ליום 22.3.03 (נראה כי צריך להיות 1.7.03) - 50% נכות. מיום 1.7.03 ועד ליום 22.3.05 - 30% נכות. מיום 23.3.05 ועד ליום 30.4.05 - 100% נכות (בתקופה זו עבר התובע ניסיון ניתוחי להוצאת המסמר). ד"ר ולן לא התייחס לנכויות הזמניות. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 23,145 ₪ בגין הפסד השתכרות מלא מיום האירוע ועד ליום 1.7.03 (7 וחצי חודשים). לפיצוי יש להוסיף ריבית מיום 10.3.03. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 50,919 ₪ מיום 1.7.03 ועד ליום 17.11.04 (16 וחצי חודשים). הפיצוי מבוסס על הפסד בשיעור של 30% ועל עדותו של התובע לפיה לאחר שנתיים הוא חזר לעבוד. לפיצוי יש להוסיף ריבית מיום 8.3.04. התובע העיד, כאמור, כי שנתיים הוא לא עבד, ולאחר מכן חזר לעבוד. בתצהיר העדות הראשית שניתן ביום 22.9.08 הוא הצהיר כי הוא עובד בעבודות מזדמנות ומשתכר כ- 2000 ₪ לחודש (סעיף 13 לתצהיר). בחקירה הנגדית הוא השיב כי הוא מוכר קירות גבס, כעצמאי והכנסתו נעה בין 2,000 ₪ ל- 5,000 ₪ לחודש (התובע, עמוד 18 לפרוטוקול). לפי עדותו יש לו חנות והוא מעסיק עובדים (התובע, עמוד 19 לפרוטוקול). לא די בעדות זו של התובע על מנת לבסס פסיקת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר לאחר 17.11.04. בגין הפסד השתכרות בעתיד אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪. אציין כי תחשיב אקטוארי מלא המבוסס על שכרו של התובע עובר לתאונה, נכות בגובה 10% עד הגיע התובע לגיל 65 (מקדם היוון: 239.6103) מגיע לסכום של 73,943 ש"ח. עזרת צד ג' בגין עזרת צד ג' בתקופה שלאחר התאונה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 6,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. אין בנכות שנותרה לתובע כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין עזרה בעתיד. הוצאות התובע אינו מפרט את ההוצאות בהן נשא. התובע לא צירף לתצהירו קבלות. התובע קיבל טיפולים רפואיים ויש להניח כי אכן נשא בהוצאות שונות. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 1,500 ₪ בגין הוצאות. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. אין בחומר הראיות תימוכין לצורך בהוצאות רפואיות בעתיד. סיכום הנתבעת תשלם לתובע 80% מהפיצויים שנפסקו. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהפיצוי אותו היא תשלם לתובע. בנוסף, תחזיר הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט בהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל. את הסכומים על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. צבאמחסוםמחסום צה"לצה"למקרי ירי