קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כוויות הדלקת מנגל / תאונה בזמן הדלקת מנגל: ביום 27.4.2001 התארחו התובעים, יחד עם מספר חברים, באורחן שבבעלות נתבע 1. אחד מהחברים ניסה להבעיר את המנגל שהועמד לרשותם באמצעות בקבוק שנועד להדלקת פחם ועץ, כשלפתע האש של המנגל התפשטה לכיוון תובע 2 ולאחר מכן אחזה בתובע 1. התובעים נכוו בגופם כשלטענתם האחריות בגין הנזקים שנגרמו להם מוטלת על הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים"). האם הנתבעים התרשלו כלפי התובעים - זוהי השאלה המרכזית הדורשת את הכרעתנו. 1. התובעים הגישו את תביעתם כנגד נתבע 1 - קיבוץ צאלים שהאורחן היה בבעלותו (להלן: "הנתבע" או "האורחן"), וכנגד נתבעת 2 שהינה המבטחת שביטחה את הנתבע בביטוח אחריות כלפי צד ג'. תחילה הוגשה התביעה גם כנגד נתבעות 3-6, שלטענת התובעים הינן המשווקת ו/או המייצרת של אותו בקבוק ששימש להדלקת המנגל ו/או החומר שהיה בבקבוק. וכן נגד נתבעת 7 שביטחה את נתבעת 4 בביטוח אחריות כלפי צד ג'. בשלב מאוחר יותר, ולבקשת התובעים, נדחתה התביעה כנגד הנתבעות הנ"ל, כשבהמשך נשלחה ע"י הנתבעים הודעת צד ג' כנגד נתבעות 3, 4, 6, ו-7 (צדדי ג' 1-4). 2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 27.4.2001, עת התארחו התובעים, יחד עם מספר חברים נוספים, באורחן של הקיבוץ, ניסה אחד מהחברים להבעיר את המנגל שהיה מונח בשטח המיועד להבערת מנגל באורחן, וזאת באמצעות בקבוק מדליק פחם ועץ. תוך כדי הניסיון להבערת המנגל, החומר השפריץ מהבקבוק בכמות גדולה, הפקק של הבקבוק עף באוויר, והחומר אף הותז מעבר למנגל ופגע בתובעים, ולפתע האש התפשטה מהמנגל ואחזה בתובע 2 ולאחר מכן בתובע 1 וכן בדשא היבש שהיה ממוקם מתחת למנגל. בסיכומיהם, סיכמו התובעים את המחלוקת שבין הצדדים כדלקמן: קיומם או העדרם של אמצעי כיבוי. קיומה או העדרה של אחריות הקיבוץ לאירוע ולנזק שנגרם לתובעים בשל העדר אמצעי כיבוי. 3. מנגד לטענת הנתבעים, התובעים שינו את גרסתם בכל מה שנוגע לנסיבות התרחשות התאונה. הנתבעים גם הכחישו את אחריותם לאירוע הנטען, כשלטענתם בכל מקרה יש להטיל על כל אחד מהתובעים אשם תורם בשיעור גבוה. בנוסף, חלקו הנתבעים על גובה הנזק הנטען. 4. מטעם התובעים העידו: תובע 1, תובע 2 ועופר נצר - מי שהתלווה לתובעים לטיול ומי שצילם את התמונות של האורחן אשר הוצגו כראיה מטעם התובעים. מטעם הנתבעים העידו: בתיה סלע - חברת הקיבוץ ומי שקיבלה את הזמנת החדרים בהם התארחו התובעים, אלי פופר - ששימש כממונה בטיחות בקיבוץ, דיתה צנטי - שימשה כאחות אצל הנתבע, דב בורגן - ששימש כחובש בקיבוץ, וניסים לוי - חבר קיבוץ ואיש ביטחון. נסיבות התרחשות התאונה 5. בעדותו תיאר תובע 1 בהרחבה את נסיבות התרחשות התאונה: "הגענו קבוצה של חברים לאורחן צאלים...התכנסנו להכין ארוחת הערב. שני החברים שלנו בשם יאיר וחיים...עמדו ליד המנגל כאשר המנגל היה שייך לקיבוץ ומונח על רחבת הדשא בקטע דשא שהמצע שלו היה יבש ונוטה לעשבייה. המנגל היה ממוקם מול החדרים, כאשר בין החדרים לבין המנגל קיים שביל בטון...חיים ויאיר ניגשו להדליק את המנגל, אני ובוקי היינו בקרבת המנגל, כאשר חיים ויאיר נמצאו לפני המנגל עם הפנים לכיוון החדרים ואנחנו היינו עם הגב לכיוון החדרים. כשהייתי ליד המנגל, ראיתי שהוא דלוק והאש לוחשת. בשלב הזה בוקי היה צמוד למנגל, כאשר אני נמצא במרחק של מטר עד שניים ממנו כשהוא עם הגב אליי ואני עם הפנים לגב שלו מול המנגל. חיים אחז את הבקבוק של המדליקן והתיז לכיוון המנגל. בשלב זה הייתה התפרצות של החומר ושל האש יחד שממנה אני זוכר עפה במין סילון בעוצמה פתאומית, כמו פיצוץ של בלון גז. זה עף לכיוון בוקי, כי הוא היה הכי קרוב למנגל, האש אחזה בו בחלקו התחתון, מהבטן כלפי מטה, כאשר הדבר הראשון שראיתי היה את בוקי מתחיל להידלק ואי אפשר היה לנסות לעצור את זה כי האש אחזה בו ובוקי נהיה כמו לפיד..ואז מתוך אינסטינקט התחלתי לצרוח לכולם שיביאו מים כי בוקי נשרף, לא היה לי כל אמצעי להתקרב אליו, לא הייתה לי אפשרות בתוך ההיסטריה והאנדרלמוסיה שנוצרה שם, ניסיתי לכבות אותו עם הידיים, לא מצאתי דרך אחרת, עד שמתוך חשיבה אינסטינקטיבית חשבתי להפיל אותו על הרצפה ולגלגל אותו באיזושהי צורה ולנסות לכבותו..ואז הדבר הראשון שעשיתי היה לדחוף אותו כלפי הרצפה ולגלגל אותו כשאני נצמד אליו גופנית" (עמ' 6, ש' 31-33, עמ' 7, ש' 1-23) גרסתו של תובע 1 התיישבה גם עם גרסתו של תובע 2: "אנחנו יצאנו בטיול ג'יפים עם המשפחות, חזרנו בשעות אחה"צ להתארגנות לארוחת ערב ולינה במקום, חיים התחיל להדליק את המנגל...עמדתי מול המנגל וחיים התיז בבקבוק על הפחמים, הפחמים היו קצת בוערים ואז נאחזתי באש. החומר הדליק התיז עליי...ניסיתי לכבות את עצמי בידיים, נדלקו לי גם הידיים, ואז התחלתי לרוץ מצד לצד, ואני זוכר שהפילו אותי, גלגלו אותי, נכביתי ונדלקתי ובאיזשהו שלב שפכו עליי מים ופינו אותי" (עמ' 21, ש' 4-10) כבר ייאמר, כי לעניין טענת הנתבעים שהתובעים שינו את גרסתם העובדתית אודות נסיבות התרחשות התאונה, לא מצאתי בה כל ממש. אומנם נתגלו סתירות מסוימות בגרסאות בעניין המיקום המדויק של המנגל: אם המנגל היה מונח על שביל הבטון או על הדשא, או אם האירוע התרחש תוך כדי ניסיון להבעיר את המנגל או לאחר שהמנגל כבר בער, ואם האש אחזה בדשא ואם לאו, אולם, אין בסתירות אלו כדי להשליך על שאלת האחריות הנזיקית של הנתבעים כלפי התובעים. הרי בנסיבות המקרה שלפנינו, מדובר בסתירות שוליות שאין להן כל נפקות, וזאת במיוחד כשאין מחלוקת בין הצדדים לעצם התרחשות התאונה ולעובדה שתאונה התרחשה במהלך הבערת המנגל אשר הנתבע העמיד לשימוש אורחיו - התובעים בשטח המיועד לכך. אחריות הנתבעים 6. לטענת התובעים, הנתבע התרשל כלפיהם, שכן לא היו כל אמצעי כיבוי, כשבאירוע עצמו נעשה שימוש אך ורק באמצעים מאולתרים: בקבוקים וקלקרים, כשאמצעי הכיבוי היחיד שהיה שם הוא ברז כיבוי, ללא צינור, המרוחק כ-30 מטר ממקום האירוע. לטענתם, האירוע כולו היה נמנע אילו היו מותקנים אמצעי כיבוי נגישים בפתח כל מבנה ומבנה שכן תוך שניות היה ניתן להשתמש בהם ולכבות את התובעים. בהקשר זה מפנים התובעים להוראות תקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבתי מלון), תשל"ב-1972, (להלן: "תקנות שירותי הכבאות"). שכן לטענתם, מכיוון שמדובר בבניינים הכוללים 2-3 חדרים, בקומת קרקע, הרי שליד כל אחד מהם היה צורך באמצעי כיבוי. 7. מנגד טענו הנתבעים, כי התובעים לא הצביעו על מקור חיוב כלשהו המחייב התקנת עמדות כיבוי אש ליד עמדות המנגל, על כן, אין כל חובה המוטלת על הנתבעים בעניין זה. בנוסף, לטענתם, מהתשתית הראייתית שהוצגה, לרבות התמונות עולה, כי באורחן היה ציוד לכיבוי אש גם ליד המבנים. מה גם, בין אם היה ציוד כזה ובין אם לאו, אין בכך כדי להטיל אחריות כלשהי על הנתבעים, שכן, ציוד הכיבוי נועד אך ורק לכיבוי ציוד ולא לכיבוי בני אדם. אדרבא, אסור לכבות בני אדם שנכוו באמצעות מטפים או אף באמצעות מים, מה גם התובעים לא הציגו חוות דעת מקצועית בעניין זה. עוד טענו הנתבעים, כי התובעים לא הוכיחו, כי כיבוי מהיר יותר היה מונע התרחשות הנזק, שכן לטענתם, אמצעי הכיבוי לא היו מונעים את הכוויות שנגרמו לתובעים, לכל היותר, אולי היה בהם כדי להקטין את הנזק שנגרם להם. 8. לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. גרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה (ע"א 145/80 וענקין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). חובת הזהירות המושגית - אין חולק, כי האורחן, בדומה למלון, בתור בעל מקרקעין או המחזיק בהם, חב חובת זהירות מושגית כלפי אורחיו ומבקריו.   חובת זהירות קונקרטית - חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות הטכנית והצפיות הנורמטיבית, כשהשאלה היא, אם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לחזות מראש את התרחשות הנזק בנסיבות המיוחדות של המקרה הספציפי. מבחינת הצפיות הטכנית, האורחן יכול היה לצפות שאורחיו עלולים להיפגע כתוצאה מהבערת מנגל שהאורחן הציב בעצמו לרשות אורחיו. על פי מבחן הצפיות הנורמטיבית, השאלה תהא, האם האורחן, כעניין של מדיניות צריך היה לצפות את הנזק שנגרם. כשחובת הזהירות הקונקרטית מתגבשת רק כאשר מדובר בסיכון שהינו בלתי סביר ובלתי רגיל.   המנגל מעצם טבעו נועד לצורך הבערת אש לשם צליית בשר ומאכלים שונים. אפשרות התפשטות האש מהמנגל וגרימת כוויות למי שנמצא מסביב למנגל, מהווה סיכון בלתי רגיל ולא סביר. כעת מתבקשת השאלה האם האורחן נקט בכל האמצעים הבטיחותיים הדרושים? 9. מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי, עולה, כי מדובר באורחן שאינו רב קומתי, כשבמועד בו התארחו התובעים היו בו 18 חדרים, קרי 72 מיטות. האורחן כלל גם 3 דירות כשבכל דירה היו 6 מיטות, והייתה גם אכסניה עם 6 חדרים שכללה 24 מיטות (ראה עדותה של בתיה סלע, עמ' 40, ש' 25-29). מהם אותם אמצעי כיבוי שהיה על הנתבע לדאוג להתקנתם? בעניין זה מפנים התובעים להוראות תקנות שירותי הכבאות. עיון באותן הוראות מלמד, כי בהתאם למבנה של האורחן, יש להחיל את חלק ב' לתוספת של התקנות. שכן בחלק זה, בית מלון מוגדר כבית מלון שתפוסתו מ-26 מיטות עד 100 מיטות. תקנה 2 לתוספת של התקנות קובעת, כי בקרבת כל כניסה לבנין בית מלון יותקן מבחוץ ברז כיבוי בקוטר של "2. תקנה 3 ממשיכה וקובעת, כי בקרבת ברז הכיבוי בקוטר של "2, יותקן ארון לציוד כיבוי שיכיל מזנק כיבוי בקוטר של "2 ועל כל 25 מיטות של בית המלון זרנוק כיבוי אחד נוסף ובלבד שבכל בית מלון יהיו לפחות ארבעה זרנוקי כיבוי. תקנה 4 לתוספת לתקנות קובעת, כי בכל מפלס קומתי של בית מלון יותקן על יד כל חדר מדרגות גלגילון כיבוי קבוע אחד, ועליו צינור לחץ. תקנה 6 מונה את המקומות שבהם חובה על בית המלון להתקין מטפה מסוג אבקה יבשה בגודל של 6 קילוגרמים, כשבין היתר, החובה להתקין היא גם בכל מפלס קומתי ליד כל פתח יציאה חיצונית או ליד חדר המדרגות. האם, במקרה שלפנינו הוכח, כי אמצעי הכיבוי הנ"ל היו מותקנים בפועל עת אירעה התאונה? 10. כאן המקום לציין, כי טעו הנתבעים עת טענו, כי התובעים לא הצביעו על מקור חיוב כלשהו שמחייב אותם בהתקנת אמצעי כיבוי ליד עמדות המנגל. הרי התובעים אינם טוענים, כי אמצעי הכיבוי צריכים להיות מותקנים ליד עמדות המנגל אלא מפנים להוראות התקנות הנ"ל כשלטענתם אמצעי הכיבוי צריכים היו להיות מותקנים בקרבת כל כניסה לבניין כשכל בניין בבית מלון כולל למעשה 2-3 חדרים. למעשה, נוצר מצב בו הנתבעים לא התמודדו עם טענות התובעים בכל מה שנוגע לשאלה אם באורחן הותקנו אמצעי כיבוי בהתאם להוראות התקנות. ומשכך הם פני הדברים, די היה בכך כדי לקבל את טענת התובעים בעניין זה. יחד עם זאת ראיתי לנכון לדון בטענה לגופה. 11. מחומר הראיות שהונח בפניי עולה, כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה והוכיחו, כי הנתבע אכן לא הציב אמצעי כיבוי כלשהם במועד בו התרחשה התאונה - כפי שיפורט להלן. כל אחד מהצדדים הציג אוסף של תמונות מהן עולות, לכאורה, שתי מסקנות הפוכות. מהתמונות שהוצגו ע"י התובעים עולה, כי לא היו אמצעי כיבוי, ואילו מאלה שהוצגו ע"י הנתבעים עולה מסקנה הפוכה. 12. ראשית יובהר, כי התמונות של התובעים צולמו על ידי עופר כ- 3-4 ימים לאחר שאירעה התאונה, ואילו התמונות שהוצגו מטעם הנתבעים, חלקן צולמו כעבור 3 שנים מיום האירוע, קרי, ביולי 2004 (נ/16) כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 22.3.2010 (עמ' 33, ש' 27-28), תמונה אחת שצולמה לטענת הנתבעים ביום 25.10.01 (נ/17), קרי, כעבור חצי שנה מיום האירוע, כשלדברי העדה בתיה, בתמונה הנ"ל רואים עמדת כיבוי אש שהינה צמודה לחדרים 9-10, החדרים בהם התאחרו התובעים. לעניין תמונה זו, כבר ייאמר, כי אומנם נראית בה עמדת כיבוי אש, אבל לא ניתן ללמוד מהתמונה הזו, כי היא אכן צמודה לחדרים הנ"ל, שכן בתמונה זו מופיעה רק עמדת כיבוי האש ולא ניתן להבחין בקיומם של חדרים כלשהם בסביבה. מה גם, מדובר בעמדת כיבוי אש נעולה באמצעות מנעול, כשמעדות בתיה עולה, כי ליד ארון זה היה מוצמד ארון עם זכוכית, שבמקרה ויתרחש אירוע שריפה כלשהו ניתן לנפץ את הזכוכית. אולם, מעיון חוזר באותה תמונה, כפי שאף העידה על כך בתיה, לא ניתן להבחין בקיומו של ארון זכוכית כלשהו (עמ' 34, ש' 31-34). לגבי יתר התמונות שהוצגו ע"י הנתבעות: נ/18, נ/19, נ/20, נ/59, נ/60, לא הובהר בפני מתי צולמו. כאן המקום לציין, כי כשעומתה בתיה בעדותה עם התמונות שהוצגה ע"י התובעים ונשאלה מדוע לא ניתן לראות בתמונות אלו כל אמצעי כיבוי, היא השיבה שאין ביכולתה לדעת (עמ' 39, ש' 25-28). וכשנשאלה אם היא יכולה להצביע על אותם אמצעי כיבוי שהוספו לאחר שאירעה התאונה, היא השיבה: "אני לא יכולה להגיד כי אני לא יודעת" (עמ' 39, ש' 33-34). למעשה, גם מעדותה של בתיה לא ניתן ללמוד אילו אמצעי כיבוי היה קיימים עת אירעה התאונה ואילו נוספו לאחר מכן. בנוסף, חשוב לציין, כי מהתמונות שהוגשו על ידי התובעים, ניתן להבחין בתמונות שבהן רואים ארון שיכול לשמש כארון לכיבוי אש (ת/8) וברז מים (ת/1). הצגת התמונות הנ"ל, ללא ספק, מעידה על אמינותם של התובעים שלא ניסו להעלים תמונות או ראיות מעיני בית המשפט, אלא הציגו את האמת לאמיתה תוך מתן הסברים. כך למשל, לגבי הארון שנראה בת/8 העד עופר נצר, העיד שהארון היה ריק ולא היו אמצעי כיבוי ולגבי הברז בתמונה ת/1 העיד שלא היה מחובר לו צינור כך שלא ניתן היה לעשות בו שימוש לצורך הכיבוי. אומנם העד פופר בעדותו טען, כי הארון שמופיע בתמונה ת/8 הינו ארון שמצד אחד משמש כעמדת כיבוי אש ומצד שני משמש כארון חשמל, כשבעמדה הראשונה הוא מכיל גלגלת עם צינור שמחובר למים באופן קבוע עם מזרק בקצה (עמ' 48, ש' 27-28), אולם מנגד עומדת עדותו של עופר שלדבריו מדובר בארון ריק לגמרי. בעניין זה, הנני מעדיפה את גרסתו של עופר על פני זו של פופר, שכן ראשית כל, אם אכן היו אמצעי כיבוי בתוך הארון הנ"ל, מדוע התובעים או מי שנכח בזירת האירוע לא שם לב לכך ולא נעשה כל שימוש באמצעי כיבוי זה, וזאת במיוחד כשמדובר בעמדה כה בולטת לעין הקרובה לזירת האירוע ושללא ספק לא ניתן היה שלא להבחין בה. בנוסף, עיון בתמונה ת/8 מלמד, כי מדובר בארון ישן ומוזנח וזאת להבדיל מיתר עמדות כיבוי האש שצולמו בתמונות אשר הוצגו מטעם הנתבעים. פופר אף נשאל באופן מפורש אודות עניין זה והשיב בתשובה לא משכנעת: ש: איך אתה מסביר את העובדה שהארון היחיד שנראה בתמונות שהוגשו ע"י התובעים ב-ת/8 הוא ארון בצבע דהוי, מקולף, כשהארון הזה כפי שתיארת משלב שני ארונות, הן של כיבוי אש והן של חשמל, ואילו יתר הארונות והשלטים בתמונות שהוגשו ע"י הנתבעים נראים חדשים לגמרי? ת: גם הארון הזה שרואים בתמונות שהוגשו ע"י התובעים (ת/8), אם היו מצלמים אותו מהצד השני, היית רואה אותו דבר, דהיינו שגם הארון הזה תקין. כל המטפים בתוך הארונות מבריקים הם סגורים בתוך הארון, עד שמוציאים אותם הם נראים כאלה. זה אזור תיירות, מנקים את הכול, שוטפים את הכל, זה לא משהו באמצע המטבח שאף אחד לא מתייחס לזה. יש שם תמונה של תכולת הארון שפתחו את הדלת, תראי את הארון בצורה אחרת" (עמ' 49, ש' 13-21) אולם, מהתמונות שהוצגו בפניי, לא ראיתי כל תמונה שבה צולמה התכולה של הארון הנ"ל. מה גם, בתחילת עדותו תיאר פופר את התכולה של אותו ארון והוא לא ציין קיומו של מטף כלשהו. לא ברור גם כיצד משתלבת טענתו, כי לו היו מצלמים את הארון מהצד השני ניתן לראות שמדובר בארון תקין, כשבתחילת עדותו הוא הסביר שבצד השני של הארון ישנו ארון חשמל. 13. בנוסף לבעייתיות שעולה מהתמונות אשר הוצגו ע"י הנתבעים, ניתן להצביע גם על קיומן של סתירות שאין להתעלם מקיומן. כך למשל בתיה בעדותה טענה, כי הברז שרואים בתמונה ת/1 הינו ברז נוי (עמ' 37, ש' 9). לעומת זאת, פופר בעדותו טען, כי מדובר בברז לכיבוי אש שכדי להשתמש בו, צריך לקחת את צינור מהארונות הממוקמים ליד החדרים ולחברו לברז ואז לכבות את השריפה (עמ' 45, ש' 10-13). סתירה נוספת היא בנוגע למועד התקנת אמצעי כיבוי, מצד אחד לטענת פופר עמדות כיבוי האש קיימות "לפחות משנת 1999" (עמ' 44, ש' 6), כשמנגד מעדות בתיה עולה, כי המטפים בקיבוץ הותקנו "משנת 2000 לפחות", כשהאורחן הוקם כבר משנת 1997 (עמ' 35, ש' 21-24) וכשעומתה בתיה, עם המסקנה העולה מדבריה הנ"ל, כי באורחן לא היו למעשה כל אמצעי כיבוי בין השנים 1997-2000, היא השיבה: "אני שומרת על זכות השתיקה" (עמ' 38, ש' 13-14). 14. מנגד, עדויות התובעים והעדים מטעמם השתלבו היטב לא רק עם הממצאים שעולים מהראיות שהוצגו בפניי, לרבות התמונות שהוצגו מטעמם, אלא שהן גם השתלבו היטב אחת עם השנייה. תובע 1 חזר והדגיש בעדותו, כי לא היו כל הוראות ונוהלי כיבוי והצלה ליד כל חדר (עמ' 14, ש' 16-21) וכי לא היו כל אמצעי כיבוי (עמ' 17, ש' 19-20). תובע 2 חזר על אותה גרסה (עמ' 27, ש' 7-12). כנ"ל לגבי עדותו של עופר - מי שצילם את התמונות, שהוצגו על ידי התובעים, המתעדות אזורים שונים באורחן שאין בהם כל אמצעי כיבוי (עמ' 31, ש' 14-15 ו- 18-19) ובמילים שלו: "חיפשתי אמצעי כיבוי. זה מה ששלחו אותי לעשות. אמצעי הכיבוי היחיד שמצאתי זה ברז אש כזה ללא אמצעים. צילמתי אותו. זה מופיע בתמונה הזו (העד מצביע על ת/1)" (עמ' 31, ש' 23-24) אומנם עד ההגנה - ניסים לוי טען בעדותו, כי הוא אישית ראה "באזור" מתקן לכיבוי אש (עמ' 52, ש' 7), אולם בעדותו לא תיאר את המיקום המדויק שלו ומה הכיל אותו מתקן לכיבוי אש. לעומת זאת, עופר בעדותו תיאר בהרחבה היכן חיפש אמצעי כיבוי באורחן: "...פתאום שמעתי צרחות איומות, הפניתי את הראש וראיתי את אברהם בוער, כולם רצו לקראתו, גם אני רצתי, ואז כולם צעקו 'תביאו משהו לכבות', ואז שיניתי כיוון והתחלתי לחפש אמצעי כיבוי כלשהם. רצתי מאחורי הבניין הראשון, הבניין השני, הבניינים מסודרים בצורת טורים, חיפשתי בסביבות 5-7 דקות אמצעי כיבוי, דלי של חול, של מים איזשהו מטף, ולא מצאתי שום דבר. גם לא צינור (עמ' 31, ש' 34 ועמ' 32, ש' 1-4) וכשעומת עד זה עם התמונות שהוצגו מטעם הנתבעים בהם ניתן להבחין בקיומם של אמצעי כיבוי, השיב באופן נחרץ ללא כל היסוס או פקפוק: "ת: אני לא צריך שיסבירו לי, אני מכיר את הקיבוץ הזה, הייתי שם עשרות פעמים, אשתי לימדה שם באולפן. המטפים האלה שרואים בתמונות לא היו שם מעולם. מה שבתמונות רואים שאלה מטפים חדשים שנוספו לאחר האירוע. יש בתמונות שאת מחזיקה אפילו ארון אחד שנראה ריק. ש: אתה מכחיש שהמצב היה כמו שרואים בתמונות? ת: בטח. בתמונה הספציפית הזו רואים ארון כיבוי עתיק, אבל הוא ריק. ש: בדקת בזמן התאונה אם הארון הזה ריק, עברת לידו? ת: בטח שעברתי לידו, זה ריק. ש: על המטף יש תאריך שנעשתה עליו בדיקה במרץ 2001 ת: המטפים האלה חדשים, הם לא היו שם. הקיבוץ העביר אותם כנראה למקום הזה. במקום מסודר יש עמדת כיבוי, יש דלי חול, דלי מים, מטפים, מחבטים וכו'. כל זה לא היה שם. בד"כ בקיבוצים יש עמדות הג"ס. ש: אתה רוצה להגיד לי שלא הייתה שום עמדת כיבוי בכל הקיבוץ? ת: בתוך המתחם של הצימרים לא היה (עמ' 32, ש' 15-27) 15. הנתבעים אומנם הציגו מסמך (נ/21) שבו צויין, כי האורחן, שמונה 27 יחידות אירוח, הוקם בהתאם למפרט הדרישות הפיזיות והסטטוטוריות של משרד התיירות, אולם, אין במסמך זה כדי לשנות ממסקנתי לעיל, שכן מדובר במסמך הנושא תאריך 29.5.2002, קרי, לאחר שאירעה התאונה. מה גם, המסמך לא הוגש ע"י עורכו והוא התקבל כראיה לעצם קבלתו ולא לאמיתות תוכנו. הוא הדין לגבי יתר המסמכים שהוגשו על ידי הנתבעים (נ/23-58), הכוללים, בין היתר, אישורים בנוגע להתקנת ורכישת אמצי כיבוי, וחשבוניות מטעם חברת "סטופ אש" שממנה נהג הנתבע לרכוש אמצעי כיבוי, וכן חשבוניות מטעם חברת "אות נוי שלטים". מסמכים אלו הוגשו כראיה לעצם קבלתם אך לא לאמיתות תוכנם (עמ' 43, ש' 25-26). 16. בנוסף, בצדק טענו התובעים, כי הנתבעים נמנעו מלהביא ראיות ועדויות שהיה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקת שנתגלתה בפנינו, כך למשל, לא הוצג תיק רישיון עסק הכולל מפה מצבית ותשריט של המקום שכולל כל אמצעי הכיבוי שצריך להתקין. כמו כן הנתבעים נמנעו מלהעיד את מי ששימש דאז כמרכז המשק של הקיבוץ ומי שטיפל בעניינים הנ"ל. כמו כן, הם נמנעו מלהציג את התיק שכולל הנחיות והוראות מטעם רשות הכבאות כפי שאף העיד על כך פופר בחקירתו (עמ' 48, ש' 8-18). הם אף נמנעו מלהעיד עובד או אחראי מטעם חברת "סטופ אש" - אותה חברה שלטענת הנתבעים התקינה ותחזקה את אמצעי הכיבוי אשר הותקנו באורחן. אין ספק, כי מדובר בעדויות ובראיות רלוונטיות שהיה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקת שנתגלתה בפנינו. הנתבעים נמנעו מהבאת ראיות ועדויות אלו מבלי לספק ולו הסבר אחד לכך, על כן יש לזקוף מחדל זה לחובתם. לעניין טענת הנתבעים, כי התובעים נמנעו מלהעיד את חיים אשר הבעיר והדליק את המנגל, אציין, כי התובעים סיפקו הסבר המניח את הדעת מדוע נמנעו מלהביאו לעדות. שני התובעים העידו, כי אינם בקשר איתו ושכל ניסיונותיהם לאתרו העלו חרס (הן דרך 144, ודרך חברים, קרובים ואף דרך גרושתו), שכן מדובר באדם שהתגרש ואשר סובל מבעיות כלכליות (ראו עדות תובע 1 בעמ' 10, ש' 8-19 ועדות תובע 2 בעמ' 23, ש' 1-6). על כן, איני רואה כל מקום, בנסיבות הנ"ל, לזקוף הימנעות זו לחובתם. 17. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה והוכיחו, כי עת אירעה התאונה לא היו אמצעי כיבוי כלשהם במקום בו התרחשה התאונה ובכלל בכניסה למבנה החדרים. על יסוד האמור, המסקנה הינה אפוא, כי הנתבע אשר משמש כאורחן המזמין את אורחיו ליהנות ממגוון שירותיו, כולל שימוש בעמדות מנגל אשר הוצבו על ידי האורחן לשימוש האורחים, צריך לצפות, כי הצבת עמדות כאלה המיועדות להבערת אש - שמעצם טיבה מהווה מקור לסיכון, מבלי לדאוג להצבת אמצעי כיבוי, עלול לגרום לנזק. האם הוכח שאי הצבת אמצעי כיבוי, גרמה לנזק אשר נגרם לתובעים. במילים אחרות, האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. 18. לטענת הנתבעים, בין אם הוצבו אמצעי כיבוי ובין אם לאו, לא היה בכך כדי למנוע התרחשות הנזק, שכן, לטענתם, ציוד הכיבוי נועד אך ורק לכיבוי חומרים וציוד, ולא לשם כיבוי בני אדם כפי שאף נאמר מפורשות בהוראות ובנהלים לכיבוי אש והצלה (נ/19) שם נאסר לשטוף במים כוויות חמורות ועמוקות. הצבת אמצעי הכיבוי, היה בה, לכל היותר, כדי להקטין את היקף הנזק שנגרם לתובעים, ועל התובעים להוכיח היקף הנזק שהיה אמור להיגרם להם במידה והוצבו אמצעי הכיבוי הנ"ל - דבר שלא נעשה במקרה שלפנינו. 19. מנגד התובעים שתקו בעניין זה ולא התייחסו כלל וכלל לטענת הנתבעים בהקשר זה, על כן, די היה בכך כדי לקבל את טענת הנתבעים ולקבוע כי אכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לתובעים. על אף האמור, מצאתי לנכון לדון בטענה לגופה. ראשית יובהר, כי בטיעונם הנ"ל מנסים הנתבעים להבחין בין סוגי אמצעי הכיבוי שנדרשים. לטענתם, יש כאלה אשר נועדו לכיבוי בני אדם שנכוו, וכאלו שנועדו לכיבוי חפצים, רכוש וציוד. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הוכח בפניי, כי אכן יש לעשות את ההבחנה הנ"ל. שני הצדדים, לרבות התובעים, לא התייחסו לטיעון זה ולא הציגו ראיות או הוראות כלשהן ביחס לאבחנה הנ"ל בין אמצעי הכיבוי. ההוראה היחידה אליה הפנו הנתבעים הינה הוראה המופיעה בשלט תחת הכותרת של הוראות ונהלים לכיבוי אש והצלה (נ/19) שם נכתב בסעיף 3(ה) כי "כוויות חמורות ועמוקות - אין לשטוף במים". לא הובהר בפני מה המעמד הנורמטיבי של אותה הוראה. מה גם, ההוראות הנ"ל מתייחסות אך ורק למקרה בו דובר על כוויות חמורות ועמוקות ואין כל התייחסות למקרה בו דובר על כוויות שטחיות לא עמוקות במיוחד כאלה שנגרמו עת החל האירוע להתרחש. 20. השאלה שנשאלת היא, האם הצבת אמצעי כיבוי היה מונע התרחשות התאונה וגרימת הנזק אשר נגרם לתובעים? במילים אחרות, האם קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות, היינו, אי הצבת אמצעי כיבוי לבין הנזק שהינו הכוויות שנגרמו והנכויות בעקבותיהן. קשר כאמור לא הוכח. יש להדגיש, שהשאלה בהקשר זה אינה שאלת הקשר בין הבעירה עצמה לבין הכוויות/ הנזק שנגרם לתובעים. אין ספק שהנתבעים אינם אחראים לעצם העובדה שהאש אשר יצאה מהמנגל אחזה בגופם של התובעים. על כן, לא היה בהצבת אמצעי הכיבוי כדי למנוע התרחשות התאונה, קרי, התפשטות האש אל עבר התובעים. לכל היותר, היה בהצבת אמצעי הכיבוי כדי להפחית מהיקף הזק אשר נגרם להם. אולם, התובעים אשר מבקשים להוכיח, כי הנתבעים לא נקטו באמצעי בטיחות נאותים, סבירים ויעילים, בחרו שלא להתייחס כלל לעניין זה ואף לא הציגו חוות דעת כלשהי (מטעם מומחה רפואי או מטעם מומחה לבטיחות) שהיה בה כדי להוכיח שאם אכן היו מעמידים בפניהם אמצעי כיבוי מתאימים, היה בכך כדי לטפל באופן מהיר ויעיל יותר באש שהתפשטה ובכך היה שונה הנזק הגופני שיכול היה להיגרם כתוצאה מטיפול מוקדם יותר באש שהתפשטה ואחזה בגופם. 21. במאמר מוסגר אציין שלכאורה, לעניין שאלת הקשר הסיבתי, היה מקום להבחין גם באחריות הנתבעים כלפי תובע 1 לחוד וכלפי תובע 2 לחוד, וזאת אם נצא מנקודת הנחה שתובע 1 נפגע מהאש שאחזה בתובע 2 עת ניסה לכבות אותו, ולא מהאש שהתפשטה מהמנגל (כפי שאף נטען ע"י הנתבעים בסעיף 3(ה) לסיכומיהם). שכן בסיטואציה מעין זו, ניתן לטעון שאילו הוצבו אמצעי כיבוי, ניתן היה למנוע התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעטיה לתובע 1. אולם, ההבחנה בין חבות הנתבעים כלפי כל אחד מהתובעים בנפרד, לא נטענה על ידי התובעים שהתייחסו לשני התובעים כמקשה אחת. מה גם, היה על התובעים להוכיח, כפי שפירטתי לעיל, מהו היקף הנזק שהיה נגרם לתובע 1, לו הוצבו אמצעי כיבוי מתאימים ואם הטיפול באש היה טיפול מהיר יותר מהטיפול שהוא סיפק לתובע 2. 22. מהאמור לעיל, מתקבלת המסקנה, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא הוכיחו שאלת התקיימותו של קשר סיבתי בין אי הצבעת אמצעי כיבוי מתאימים לבין הנזק שנגרם להם. הם אף לא התייחסו לשאלת הקשר הסיבתי והסתפקו בסיכומיהם בלהפנות אל הוראות התקנות ולסעיפים 26-30 לכתב תביעתם. על כן, ומשלא הוכח קיומו של קשר זה המהווה אחד מיסודות עוולת הרשלנות ואחד מיסודות העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה, אין כל מקום להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים בגין הנזקים שנגרמו לתובעים. לפיכך, דין התביעה להידחות. 23. לסיום, אציין, כי לעניין הטענה בדבר אי הצבעת שילוט מתאים, התובעים זנחו טענה זו בסיכומיהם והסתפקו בלהפנות לסעיפים 26-30 לכתב תביעתם מבלי לדון לגופה של טענה זו, על כן, אין כל מקום לדון בה. מה גם, למעלה מן הנדרש, אציין, כי לא הוכח בפניי, כי היה בהצבת שילוט אזהרה כדי למנוע התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעטיה לתובעים. סיכום 24. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 25. לגבי הודעת צד ג' - בית המשפט המליץ בפני הנתבעים, כי ההודעה תידחה עוד לפני ניהול ההוכחות אולם הנתבעים דחו את ההצעה וכך נאלצו צדדי ג' הנ"ל לנהל את ההוכחות בתיק וצד ג' 1 אף הגישה את סיכומיה. לאחר הגשת הסיכומים הנ"ל ועוד לפני שהגיע מועד הגשת סיכומי יתר צדדי ג', ביקשו הנתבעים למחוק את הודעת צד ג' נגד כל צדדי ג'. בנסיבות אלה וגם לאור התוצאה אליה הגעתי באשר לדחיית התביעה, הנני מורה על דחיית הודעת צד ג' ומחייבת את הנתבעים בהוצאות צדדי ג' בסך של 3,000 ₪ לכל צד. הסכומים ישולמו תוך תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כוויה