להלן סקירה משפטית בנושא אי כשירות לעמוד לדין: סעיף 1 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט - 1969 מגדיר מיהו מפגר : " 'מפגר' - אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול. חולה נפש כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו - 1955, אינו בבחינת מפגר לענין חוק זה" סעיף 19ב לחוק הנ"ל קובע כי : "19ב. הועמד אדם לדין פלילי ובית המשפט מצא, אם על פי הראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה : שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי; שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין, יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחויבים." סעיף 19ב הנ"ל למעשה מבחין בין שני מקרים שונים, ואשר מובילים לאותה תוצאה : (א) הראשון, בעת שנאשם עומד לדין בבית משפט היה בלתי מסוגל לעמוד לדין מחמת הליקוי בשכלו; (להלן "המקרה הראשון") (ב) השני, בשעת ביצוע העבירה הנאשם היה לקוי בשכלו ולכן אינו בר עונשין. (להלן "המקרה השני") המקרה השני יכול להתקיים רק לאחר שבית המשפט מצא כי הנאשם "עשה את מעשה העבירה" לפי הראיות שהובאו בפניו. במילים אחרות, המקרה השני הוא רלבנטי לאותם מקרים שבית המשפט שדן בתיק העיקרי שמע את הראיות או שהנאשם הודה בפניו בכתב האישום. לעומת זאת, המקרה הראשון יכול להתקיים גם מבלי שבית המשפט הגיע למסקנה "שהנאשם עשה את מעשה העבירה", היינו עוד בטרם בירור שאלת האשם תיק. סעיף 34ח לחוק העונשין התשל"ז - 1977, שעניינו המקרה השני, היינו המצב המנטלי (או נפשי) בשעת ביצוע העבירה, קובע כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש- להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה." ההבחנה בין שני המקרים האמורים, המועד בו מתקיים המשפט לעומת מועד ביצוע העבירה, זכתה להתייחסות גם בפסיקה. המקרה הראשון כונה "אי כשירות דיונית", והמקרה השני כונה "אי כשירות מהותית" (ראו : ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל, כבוד השופט עמית, פסקאות 16 - 19; ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל, כבוד השופט דנציגר, פסקאות 19 - 23, 47 - 68; ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, כבוד השופט לוי, פסקה 10 ; ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דינו של כבוד השופט לוי שנתן את דעת הרוב) סעיף 170 (א) לחוק סדר הדין בפלילים [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 קובע כדלקמן : "170. (א) קבע בית המשפט לפי סעיף 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו - 1955 או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט - 1969 (היינו המקרה הראשון - ה'א'ש'), שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו." (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו בר עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה." לפיכך, בעת שמדובר במקרה הראשון, שבו בית המשפט בוחן את הלקות השכלית או מחלת הנפש של הנאשם במועד קיום ההליכים בבית המשפט (להבדיל משעת ביצוע העבירה), ובית המשפט לא שמע את הראיות בתיק והנאשם גם לא הודה בפניו, אזי, אם ימצא שהנאשם לא מסוגל לעמוד לדין, יחול סעיף 170(א) לחסד"פ. הווה אומר, יש להורות על ביטול ההליכים בתיק, וזאת במובחן מזיכוי (השוו עם ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל פ"ד נו (4) 636, 644 - 649). הנאשם יכול לבקש, בכל זאת, שישמעו הראיות על מנת להוכיח את חפותו, לפי סעיף 170 (ב) לחסד"פ. במקרה מעין זה בית המשפט חייב לשמוע את הראיות ולברר את סוגיית האשם. אם הוכחה חפותו של הנאשם יש לזכותו, ואם לא הוכחה אזי יש להפסיק את ההליכים בתיק. לעומת זאת, בעת שמדובר במקרה השני, שבו בית המשפט בודק את הלקות השכלית או מחלת הנפש בשעת ביצוע העבירה, אזי, אין תחולה לסעיף 170 (א) לחסד"פ, אלא לסעיף 34ח לחוק העונשין יחד עם סעיף 9ב (2) לחוק הסעד (טיפול במפגרים). הוראה מקבילה לסעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים) מצויה בסעיף 15 (א) ו- (ב) לחוק טיפול בחולי נפש תשנ"א - 1991. נאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין