קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתב אישום נגד אסיר: האם הרשעת אסיר בהליך משמעתי בביצוע "עבירת בית סוהר" מונעת העמדתו לדין פלילי בגין אותו מעשה, והאם אמצעי המשמעת שהוטלו מונעים ענישה פלילית. אלו השאלות העומדות להכרעתי בהחלטה זו. נגד הנאשם, אסיר המרצה את עונשו בבית סוהר השרון, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, ביום 13.9.2011 סמוך לשעה 8:10 עדכן מפקד אגף ההפרדה מישר אייל בוודיר את הנאשם כי אביו לא יוכל לבקרו בביקורים פתוחים, נוכח העובדה כי האב הוא אסיר לשעבר. בתגובה החל הנאשם משתולל, מגדף ומאיים בצעקות ובהתנהגותו על מפקד האגף בפגיעה שלא כדין בו ובאמו, באומרו לו - "בן זונה אתה ומנהל בית הסוהר, אני אזיין את אמא שלך, בוא נראה אותך גבר נכנס לחצר, ארבעים סוהרים מזיינים את אשתך", תוך שהוא יורק עליו. ביום האירוע עצמו, 13.9.2011, הועמד הנאשם לדין משמעתי בבית סוהר השרון. בפירוט העובדות של גיליון ההאשמה נרשם כי מפקד האגף דיווח לאסיר שלא אושר ביקור פתוח לאביו. האסיר החל לקלל וירק על מפקד האגף, וכן איים ש"יראה לו מה זה". במקום בו רושמים את דברי האסיר נרשם - "אני כן קיללתי את מפקד האגף ומפקד בית הסוהר". נוכח דברי האסיר קבע קצין השיפוט שאין צורך בעדים. הוא הרשיע את האסיר בהפרת הסדר והמשמעת, בכך שקילל את מפקד האגף ומפקד בית הסוהר. הנאשם טען לעניין העונש ולאחר מכן גזר אליו קצין השיפוט קנס בסך 200 ₪ ושבעה ימי בידוד. ב"כ הנאשם, עו"ד נודל, טען, תחילה בישיבה בהליך המעצר (מ"ת 2661-10-11) ביום 8.12.2011 ובהמשך במסגרת ההליך העיקרי, טענה מקדמית בדבר סיכון כפול. לטענת ב"כ הנאשם, כיוון שהנאשם כבר הורשע בגין אותו מעשה בדין משמעתי בבית הסוהר, ונדון לעונש של שבעה ימי בידוד, הועמד הנאשם ב"סיכון כפול", ולכן יש להורות על מחיקת כתב האישום שהוגש נגדו לבית משפט זה. לחלופין ביקש הסנגור לקבוע כי לא ניתן להעניש את הנאשם פעמיים - כאמור בסעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן - פקודת בתי הסוהר). לדבריו, המדינה צריכה הייתה לבחור האם לשפוט את הנאשם משמעתית או בבית משפט פלילי. ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ 7212/01 מדינת ישראל נ' צ'רלי רווח ואח', לא פורסם (2002) בו ערך בית המשפט, לטענת הסנגור, הבחנה בין דין משמעתי לדין מנהלי, במובן זה שניתן לשפוט אסיר שנשללו ממנו טובות הנאה בדין מנהלי, אך אי אפשר לשפוט פעם נוספת אסיר שהועמד לדין משמעתי ונגזר דינו. עוד נטען על ידי הסנגור כי סמכויות הענישה של קצין השיפוט ששפט את הנאשם הן רחבות ביותר, ובסמכותו אף לעצור שחרורו של אסיר למשך 21 יום. סמכויות רחבות אלה, כך נטען, דומות לסמכויות הענישה של בית המשפט, והדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך שלא ניתן להעמיד את האסיר לדין פעמיים בגין אותו מעשה. ב"כ המאשימה, עו"ד קייסי, השיב לטענת הנאשם וטען כי דין משמעתי לו כפוף אסיר לפי פקודת בתי הסוהר אינו מקים מחסום מפני העמדת האסיר לדין פלילי בגין מעשיו. לדברי התובע, פסק הדין אליו הפנה הסנגור אינו תומך בטענתו ואינו יוצר הבחנה בין סוגי ההליכים המשמעתיים בבית הסוהר. זאת ועוד, המאשימה סבורה כי לדין המשמעתי לו כפופים אסירים תכלית שונה מתכליות הענישה. ההליך המשמעתי תפקידו לשמור על הסדר והמשמעת בין כותלי הכלא, באופן שיבטיח ביטחון ושגרת חיים תקינה לאסירים ולסוהרים. ההליך המשמעתי נועד להגיב מיידית על פגיעה בסדר ובמשמעת, בניגוד להליך הפלילי שנועד לטפל בדיעבד ולאחר זמן במי שמבצע עבירות. לטענת התובע, ניתן גם ניתן להעניש את הנאשם פעם נוספת בגין אותו מעשה, והוראות פקודת בתי הסוהר אינן מונעות זאת. דיון והכרעה במהותה, טענת הנאשם היא טענת "כבר הורשעתי" ולא טענת "סיכון כפול". הנאשם לא עמד בסיכון של הרשעה, אלא הורשע בדין משמעתי שקדם להגשת כתב האישום נגדו. סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כדלקמן: 5. אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה", לענין סעיף זה - לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה. הכלל לפיו אין דנים אדם פעמיים על אותו מעשה הוא כלל ותיק במשפטנו. יסודו בתורת מעשה בית דין ובשיקולי צדק. הרשעה קודמת חייבת להיות במסגרת הליך שהסתיים בפסק דין תקף. "הליך" שאיננו דיון באישום אינו הליך שהסתיים ב"פסק דין", ועל כן דין משמעתי וענישה מינהלית יוכלו לשמש מחסום בפני הגשת אישום פלילי רק אם החוק הקובע אותם מחייב מסקנה כזאת (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ט-2009, חלק שני, 1303). בית המשפט העליון קבע לפני שנות דור ויותר כי, ככלל, הליכים משמעתיים אינם מהווים מחסום בפני הליך פלילי, בשל השוני במטרות ההליכים, בטיבם ובתוצאותיהם [בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856 (1957); ע"א 74/69 פלוני נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד כג(2) 421 (1969); על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(4) 55 (2004)]. המחוקק הלך בדרך זו שהתווה בית המשפט, וברבים מן החיקוקים העוסקים בדין משמעתי נקבעו הוראות מפורשות המבהירות כי דין משמעתי אינו מהווה מחסום בפני העמדה לדין פלילי: כך, למשל, בסעיף 80 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 נקבע שדיון משמעתי אינו יכול לבטל דיון בפלילים בשל אותו מעשה או מחדל. וכך, בסעיף 171(ב) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, נאמר כי אין רואים פסק דין משמעתי כמעשה בית דין לגבי בית דין צבאי או כל בית משפט אחר (אם כי בעניינם של חיילים שנדונו בהליך משמעתי נקבע גם שלא ניתן יהיה להביאם לדין לפני בית משפט אחר אלא בהסכמת פרקליט המדינה). וכך, בסעיף 11 לחוק המשטרה, התשס"ו-2006, נקבע שאחריותו של שוטר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה. הדין לגבי סוהרים אינו שונה. בסעיף 109 לפקודת בתי הסוהר נקבע כי אחריותו של סוהר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה. בפקודת בתי הסוהר קיימות שתי הוראות הנוגעות ליחס בין השיפוט המשמעתי של אסירים לבין הדין הפלילי. להלן יובא נוסחם של סעיפים 61 ו-62 לפקודת בתי הסוהר. 61. אסיר שעבר עבירת בית סוהר יכול שיואשם לפני בית משפט, ורשאי בית המשפט להטיל עליו עונש מאסר ששה חדשים, שיתחיל בתום כל מאסר קודם. 62. שום דבר האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת. עינינו הרואות, אין בנמצא שום הוראה הקובעת מחסום בפני העמדה לדין פלילי של אסיר שהורשע בביצוע "עבירת בית סוהר", אלא להפך. הוראת סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר קובעת באופן גורף ששום דבר האמור בפקודה לא יפטור אסיר מאישום פלילי לפני בית משפט על כל עבירה שעבר, והסייג היחיד הוא שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת. די באמור לעיל על מנת לדחות את הטענה המרכזית שטען הנאשם, הגם שמוסכם על המדינה כי המעשה בגינו הועמד הנאשם לדין פלילי הוא אותו מעשה עליו נשפט משמעתית. העקרונות הכלליים המשמשים בעניין זה וההוראה הספציפית המצויה בפקודת בתי הסוהר מובילים למסקנה אחת ברורה, והיא שבהליך הפלילי שלפניי לא עומדת לנאשם טענת "כבר הורשעתי" שיסודה בכך שניתן נגדו פסק דין מרשיע בהליך משמעתי. כעת נותר לבחון את טענתו החלופית של הנאשם, המבוססת על האמור בסעיפים 61 ו-62 לפקודת בתי הסוהר, לפיה גם אם מותר להעמידו לדין פלילי בגין אותו מעשה, אין אפשרות להענישו פעמיים. לשון סעיפים 61 ו-62 סובלת, לטעמי, שתי אפשרויות פרשניות. האפשרות האחת היא שכל הוראה עומדת לעצמה, ואילו האפשרות השנייה היא שהסיפה של סעיף 62 שלובה ואחוזה בהוראת סעיף 61. לפי האפשרות הפרשנית הראשונה, הוראת סעיף 62, לפיה לא ניתן להעניש אסיר פעמיים על עבירה אחת, מכוונת עצמה כלפי כל מקרה בו נדון האסיר בדין משמעתי בגין "עבירת בית סוהר", כאמור בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר. קבלת דרך פרשנית זו תביא לתחולת הסעיף על עניינו של הנאשם כאן. לפי האפשרות הפרשנית השנייה, הסיפה של הוראת סעיף 62, זו המונעת ענישה כפולה, מכוונת עצמה אך ורק למקרה בו הואשם אסיר בביצוע עבירת בית סוהר בבית משפט, כאמור בסעיף 61. קבלת הדרך הפרשנית השנייה תשלול תחולת סעיף 62 על עניינו של הנאשם כאן. למיטב ידיעתי סוגיה פרשנית זו טרם נדונה בבית המשפט העליון, ועל כן אין בנמצא הלכה מחייבת. עם זה, הסוגיה התעוררה בבתי משפט אחרים, ונראה כי כל ההחלטות עד כה תומכות בבירור באפשרות הפרשנית השנייה. בע"פ (ב"ש) 7212/01 מדינת ישראל נ' צ'רלי רווח, לא פורסם (2002), קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע את ערעור המדינה על החלטתו של בית משפט השלום לבטל כתב אישום שעניינו איומים שהפנה אסיר כלפי סוהר, מן הטעם שקודם לכן נענש האסיר משמעתית בשלילת חופשות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי סעיף 62 הינו חלק מסימן ח' של פקודת בתי הסוהר, העוסק במשמעת. מטרת הענישה המשמעתית היא שמירה על הסדר בבית הסוהר, והיא אינה חופפת את מטרות הענישה הפלילית. לדעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לוּ מנעה הענישה המשמעתית הטלת עונש על ידי בית המשפט, כי אז הייתה ניטלת המשמעות מהרישה של הסעיף, שכן העמדה לדין לפני בית משפט ללא אפשרות הטלת עונש איננה סבירה. עוד נקבע בפסק הדין כי פרשנותו של בית משפט השלום בבאר שבע באותו עניין נוטלת את המשמעות מכללי השב"ס, המבחינים בין ענישה מינהלית לענישה על עבירת בית סוהר, המוטלת על ידי בית המשפט לפי סעיף 61. בע"פ (נצ') 1238/07 חאלד שחאדאת נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2007), דן בית המשפט המחוזי בנצרת, בין היתר, בערעור נגד חומרת העונש שהוטל על אסיר, שבמהלך חופשה ביצע עבירות של פריצה וגניבה. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את טענת המערער שם כי נענש דיו מעצם העובדה שהועמד לדין משמעתי עקב הפרת הוראות שב"ס ואין להשית עליו ענישה נוספת, בקובעו כדלקמן: "ההליך המשמעתי קשור בטבורו לכללים המוחלים על אסירים, עת הם שוהים בין כתלי הכלא, ומטרתו הקפדה על מילוי כללים אלה, ושמירה על תקינות התנהגותו של האסיר. על כן, העונשים הננקטים במסגרת הליכי המשמעת אינם אמצעי ענישה, אלא אמצעי תיקון, אשר מטרתם הינה אכיפה קיום הכללים הנוהגים בין כתלי הכלא". בת"פ (נת') 3177/05 מדינת ישראל נ' חגי עמיר, לא פורסם (2006), דן בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ר' לורך) בטענת הנאשם, אסיר שהועמד לדין בעוון ביצוע עבירת איומים על סוהר, כי העמדתו לדין פלילי מעמידה אותו בסיכון כפול, משום שננקטו נגדו אמצעי משמעת כגון שלילת האפשרות לשיחות טלפון למשך 14 יום. בית המשפט דחה את טענת הנאשם שם, בהסתמכו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין צ'רלי רווח שהובא לעיל. בת"פ (ב"ש) 1481/01 מדינת ישראל נ' אייל רווח, לא פורסם (2003) דן בית משפט השלום בבאר שבע בטענת נאשם - אסיר שהורשע בדין משמעתי בשב"ס באיומים על סוהר והוטל עליו עונש הכולל שהיה בבידוד למשך שבעה ימים - כי לאור סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר לא ניתן לשפוט אותו בשנית ולמצער לבקש להטיל עליו בהליך הפלילי עונש כלשהו. בית המשפט דחה את טענת הנאשם, בהסתמכו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין צ'רלי רווח. בת"פ (ב"ש) 1082/04 מדינת ישראל נ' אלון הרוש, לא פורסם (2004), דחה בית משפט השלום בבאר שבע טענה דומה של אסיר שהורשע בדין משמעתי על כך שתקף סוהר, העליבו ואיים עליו. בית המשפט ציין כי כל עוד לא נענש האסיר על ידי בית המשפט מכוח סמכותו שבסעיף 61 לפקודת בתי הסוהר, לא מתקיים סייג הענישה הכפולה. הריני מצרף דעתי לעמדה הפרשנית הברורה שהובעה על ידי ערכאות השיפוט השונות בסוגיה שלפניי. האפשרות הפרשנית השנייה, לפיה הסיפה של הוראת סעיף 62, המונעת ענישה כפולה, מכוונת עצמה אך ורק למקרה בו הואשם אסיר בביצוע עבירת בית סוהר בבית משפט, כאמור בסעיף 61, מתיישבת היטב עם העקרונות המקובלים בפסיקה ובחקיקה (לרבות פקודת בתי הסוהר עצמה) בעניין ההשפעה של הליכים משמעתיים על הליכים פליליים שמוגשים ביחס לאותם מעשים. האפשרות הפרשנית השנייה מתיישבת עם ההבנה כי מטרות ההליך המשמעתי שונות בתכלית ממטרות ההליך הפלילי, ועם העובדה כי האמצעים שהוקנו לקצין השיפוט על מנת להבטיח את הסדר והמשמעת בבית הכלא שונים מהותית מדרכי הענישה הפתוחות לפני בית המשפט. האפשרות הפרשנית השנייה אף מקנה משמעות הולמת למונח "בדרך הרגילה" המופיע ברישה של סעיף 62, כלומר - להבדיל מהדרך המיוחדת הקבועה בסעיף 61. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין צ'רלי רווח, קבלת הפרשנות הראשונה אכן מרוקנת את הרישה של סעיף 62 מכל תוכן. בהנחה שדין משמעתי קודם מונע ענישה כלשהי של אסיר, מה טעם מצא המחוקק לקבוע ברישה הסעיף שאין כל מניעה להאשים אסיר לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר? איזו תכלית מגשים הליך פלילי שאין ענישה בסופו? ועוד. האפשרות הפרשנית הראשונה מחייבת את רשויות המדינה לבחור האם להעמיד אסיר שעבר עבירת בית סוהר לדין משמעתי או לדין פלילי. הועמד אסיר לדין משמעתי - לא ניתן יהיה להענישו בגין ביצוע עבירה פלילית הנובעת מאותו מעשה. אלא, שבניגוד להליך המשמעתי המהיר, ברור כי ההליך הפלילי, מעצם טבעו, אורך זמן ואינו יכול להיות מופעל על אתר. לשיטתי, העמדת המדינה בפני ברירה האם להעמיד את האסיר לדין פלילי או לשפוט אותו משמעתית תביא לאבסורד הבא: ברי כי קיים אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה בענישתו של אסיר שעבר עבירת בית סוהר חמורה מאוד, כגון שהשתתף בהתקפה על סוהר או על אסיר (סעיף 56(26) לפקודת בתי הסוהר). בצד זה, דווקא הפרת הסדר והמשמעת בצורה כה חמורה כזו מחייבת טיפול משמעתי מיידי. האם יעלה על הדעת שבשם האינטרס הציבורי המובהק בענישת אסיר אלים שכזה תוקרב התגובה המשמעתית המיידית בה יש לנקוט כלפיו? האם ראוי לאפשר לו, למשל, להמשיך לצאת לסבב חופשות? אמנם נכון, האפשרות הפרשנית הראשונה מחייבת אף היא את רשויות המדינה לבחור בין שני הליכים - הליך פלילי "בדרך הרגילה" או הליך פלילי כאמור בסעיף 61 לפקודת בתי הסוהר. אלא שהעמדת ברירה כזו לפני המדינה צודקת לחלוטין. זאת קודם כל מן הטעם שלפי הדין הכללי הליך פלילי אחד מקים מניעות בפני הגשת הליך פלילי נוסף בגין אותו מעשה. העמדת ברירה כזו לפני רשויות המדינה ניתנת להצדקה גם מטעם נוסף: ראוי שהמדינה תבחר בין אחריות פלילית רחבה יחסית, המתבררת בהליך מהיר יחסית, ומנגד תוגבל בעונש מרבי קל באופן יחסי - כאמור בסעיף 61 לפקודת בתי הסוהר - לבין אחריות פלילית מצומצמת ומוגדרת, המתבררת בהליך איטי יחסית, ומנגד תוכל לטעון לאמצעי ענישה רחבים ומשמעותיים יותר - בהליך הפלילי שיתברר "בדרך הרגילה". סביר והגיוני שהמחוקק החליט במודע להעמיד לפני המדינה שתי אפשרויות פעולה שיש ביניהן שקילות מהותית, דבר שבוודאי אינו מתקיים באפשרות הפרשנית הראשונה. הנה כי כן, האפשרות הפרשנית השנייה מבין השתיים היא היחידה שמגשימה את תכלית החקיקה, ואילו את האפשרות הפרשנית הראשונה לא ניתן לקבל. כאן המקום להעיר כי ההבחנה שניסה ב"כ הנאשם לדלות מפסק הדין בעניין צ'רלי רווח בין ענישה מינהלית של אסיר לענישה משמעתית אינה יכולה להועיל לנאשם. לא ההבחנה בין שני הליכי המשמעת כלפי אסיר היא העומדת ביסוד פסק הדין וההיגיון שבו, אלא הדברים אותם הזכרתי למעלה. למעשה מקל וחומר ששלילת טובות הנאה המוקנות לאסיר על ידי מנהל בית סוהר אינה יכולה להעמיד לאסיר טענת "כבר הורשעתי" כלפי האשמתו בבית משפט בעבירה פלילית הנובעת מאותו מעשה, והאמור בסעיף 62 לפקודת בתי הסוהר ודאי שאינו יכול להיות רלבנטי לגבי מי שנשללו לו טובות הנאה, שכן ברור ששלילת טובות הנאה לא באה בעקבות ביצוע "עבירה", אלא כתגובה להתנהגות לא טובה (תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978). אשר על כן אני דוחה את טענתו המקדמית של הנאשם. בשולי החלטתי מוצא אני לנכון להבהיר כי דחיית הטענה שסעיף 62 לפקודת בתי הסוהר מונע ענישת הנאשם על עבירה פלילית שביצע, אם יוכח שביצע, הנוגעת לאותו מעשה עליו כבר נדון בהליך משמעתי על ידי קצין שיפוטי, אין פירושה שאם יורשע הנאשם לא יהיה מקום להתחשב באמצעי המשמעתי שננקט כלפיו. בית סוהר / כלאמשפט פליליאסירים