קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתב התחייבות של קבלן לפיתוח מקומות חניה: 1. הנתבעת 1 הינה חברה קבלנית [להלן: "החברה"]. הנתבעים 2-5 הינם בעלי מניות ומנהלים בחברה. החברה יזמה ובנתה בנס ציונה שני פרויקטים הסמוכים זה לזה: [א] בניין מסחרי, שבו אולם שמחות בשם "ויטראז' ", סניף סופרמרקט של קואופ וחנויות [להלן: "הבניין המסחרי"]. הבניין המסחרי הוקם על גוש 3845 חלקה 269, ובנייתו הסתיימה ב-1987 [ראו עדות מנהל מחלקת נכסים של העירייה בעמ' 27 שורות 12-14]. [ב] קניון הכולל: חנויות מסחר, מסעדות, בתי קפה, ומעליו בניין משרדים [להלן: "בניין הקניותר"]. הבניין הוקם על גוש 3845 חלקה 271, ובנייתו הסתיימה ב- 1993 [ראו סעיף 6 לפסק]. 2. בשנת 91', עפ"י בקשת החברה, ניתן תוקף לתוכנית על פיה יוקם מעל ה"קניותר" בניין משרדים ולא בניין מגורים. בסעיף 13 לתקנות התוכנית [נספח 2 לתצהיר רוטנברג], נקבע: "החניה לכל מגרש תינתן בהתאם לתקנות התכנון והבניה "התקנת מקומות חנייה - 1983", ולשביעות רצון מהנדס המועצה". בפרוייקט הבנין המסחרי הוכשרו כ-25 חניות [ראו עדות מר מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעירייה, בעמ' 17 שורה 15]. בפרוייקט בנין ה"קניותר" הוכשרו 168 חניות [ראו עדות מר מרגלית בעמ' 11 שורות 21-22]. כן היו בנוסף הסדרים לחניות במגרשים סמוכים של העירייה ובמגרשים פרטיים, שאין להם זיקה לכתב ההתחייבות נשוא הדיון [ראו עדות מר מרגלית בעמ' 18 לפרוטוקול]. במהלך מתן ההיתרים העלו התובעות את הסוגיה של חוסר במקומות חניה, אשר אמורים לשרת את ציבור המבקרים בבניין המסחרי ובבניין ה"קניותר" שהקימה החברה. 3. ב- 17.4.91 חתמה החברה על כתב התחייבות לטובת התובעות 1-2. בכתב ההתחייבות [נספח 3 לתצהיר רוטנברג, להלן: "כתב ההתחייבות"] נאמר: "הואיל ואנו סאדאב [החברה- י.ג.] מעוניינים להשתתף בפיתוח חניות ואיזור חניה בסמוך לפרויקט שבנינו, הכולל את בניין "הקניותר" לרבות המשרדים, ואת הבניין המסחרי בו מתנהלים הקואופ, אולמי " ויטראז'" וחנויות נוספות, והואיל והוברר לנו כי בכוונת המועצה המקומית נס ציונה להכשיר ו/או לבנות מקומות חניה / חניונים... אנו מתחייבים לשלם למועצה המקומית נס ציונה מיד ולפי דרישה ראשונה של ראש המועצה... את הסכום בשקלים חדשים השווה ל- 335,000 דולר... ישמש הסכום האמור את המועצה המקומית נס ציונה, לבנייה / הכשרה של מקומות חנייה / חניונים, בתחום תוכנית נס -81 ולמטרה זו בלבד. לאחר תשלום הסכום האמור נחשב אנחנו... כמי שמילאו חובתם לגבי מקומות חנייה בגין הבניינים הידועים כבניין ה"קניותר" לרבות המשרדים... וכן בניין הקואופ הכולל גם את אולמי "ויטראז' ". כתב ההתחייבות מ- 91' ניתן לצורך הכשרת חניות עבור הבניין המסחרי שבנייתו הסתיימה ב-87', ועבור בניין "הקניותר" שבנייתו הסתיימה ב-93 , כשנתיים וחצי לאחר חתימת כתב ההתחייבות [ראו תוכן ההתחייבות והצהרת ב"כ התובעת בעמ' 16 שורות 13-15]. עיקר מטרתו של כתב ההתחייבות היתה להכשיר חניות עבור פרויקט בניין "הקניותר", שבנייתו טרם הסתיימה עובר לחתימת כתב ההתחייבות, ושמעליו נבנה גם בניין משרדים על פי התוכנית המתוקנת שאושרה בשנת 91'. קביעה זו מתבססת גם על כך שבניית הבניין המסחרי הושלמה כ- 4 שנים לפני חתימת כתב ההתחייבות, וגם על נוסח טיוטת זכרון הדברים - נספח 10 לתצהיר עו"ד ברוש. ב- 19.4.91 חתמו הנתבעים 2-5 בפני עו"ד על כתב ערבות להתחייבות הנ"ל של החברה בעניין מימון הכשרת החניות [ראו נספח 4 לתצהיר רוטנברג, להלן: "כתב הערבות"]. הערבות של הנתבעים 2-5 אינה חלה על ריבית פיגורים אלא רק על סכום הקרן בתוספת הפרשי הצמדה לתשומות הבניה [ראו הצהרת ב"כ התובעות בעמ' 3 שורות 2-3]. 4. ב- 23.11.06 הגישו התובעות תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים ע"ס 4,415,577 ₪ - מכוח כתב ההתחייבות וכתב הערבות. ניתנה רשות להתגונן על ידי רשם בית המשפט. לאחר סיום ההליכים המקדמיים, התביעה הועברה באוקטובר 2010 לשמיעת הוכחות בפני. 5. התובעות טענו שעובר לחתימת כתב ההתחייבות הועלה בין הצדדים עניין חוסר ב- 67 מקומות חנייה לעומת תקן החניה המחייב [ראו הצהרת ב"כ התובעות בעמ' 2 לפרוטוקול מ- 14.11.10 שורות 8-9]. סעיף 2(א) לתוספת לתקנות התכנון והבנייה [התקנת מקומות חניה] - תשמ"ג - 1983 [ראו מוצג נ/1] אוסר על הוצאת היתר בנייה שאינו מקיים תקן החנייה. סעיף 2(ב) לתוספת לתקנות החניה מסמיך כחריג את הועדה המקומית לפטור מן החובה להתקין חלק ממקומות החניה לפי התקן , בכפוף לחיוב היזם להשתתף בהתקנת חניות בחניון ציבורי, המוקם על פי תוכנית מאושרת, שלביצועה תוקם קרן ייעודית למימון החניון. העירייה לא הקימה בסמיכות לפרויקט ה"קניותר" חניון ציבורי לפי תוכנית מאושרת. העירייה לא הקימה קרן חניה ייעודית, ולא גבתה מיידית מהחברה כופר חנייה כתנאי להוצאת ההיתר. ב"כ התובעות הצהיר בעמ' 2 לפרוטוקול מ- 14.11.10, שורות 4-5: "עד שנת 2003 [כ- 12 שנים לאחר חתימת כתב ההתחייבות - י.ג.] לא היה הכנת חניות ספציפיות בפרויקט [על ידי העיריה - י.ג.]". 6. בניית בניין ה"קניותר" הסתיימה בשנת 1993, וה"קניותר" אוכלס והופעל. הנתבע 2 העיד בעמ' 82 שורה 30: "הקניון נפתח בשנת 93'". לא נסתרה הצהרת הנתבע 2 בסעיף 19 לתצהירו: "בניית הפרויקט הסתיימה בשנת 1993. התובעות נתנו את אישורן לאכלוסו [טופס 4] והפרויקט אוכלס". השמאי רוזנברג, שהגיש שומת שמאי מכריע בעניין היטל ההשבחה, אישר שנכון לאוקטובר 91': "המבנה פועל כקניון וידוע בשם ה"קניותר"... במבנה פעילות מסחרית אינטנסיבית וכל השטחים המסחריים פעילים" [נספח 18 לתצהיר עו"ד ברוש, עמ' 1] - ההתייחסות הייתה ל"קניותר" ולא לבניין המשרדים שנבנה מעליו, וטרם הושלמה בנייתו באותה עת. מנהל מחלקת נכסים של העיריה, מר מרגלית, העיד בעמ' 27 שורות 12-14, שבניית הבניין המסחרי הושלמה ב-1987. לעניין בנין "הקניותר", העיד בעמ' 27 שורות 19-20, שבנייתו הושלמה ב-1994; וכשנשאל בעמ' 27 שורות 21-23: "ש. יש תעודת אכלוס מ-93', קבל שאתה טועה", העיד: "אני זוכר 1994". מר מרגלית הבהיר, שעדותו מזיכרון ללא שמונחים בפניו טופס 4 - תעודת גמר של הפרויקט. בד בבד העיד מר מרגלית בעמ' 32 שורה 28, שבעיית החניה הייתה מוחשית גם ב-93'. גרסת הנתבעים מהימנה על בית המשפט, וניתן לקבוע שהקניון נפתח ב-93' כפי שהצהיר הנתבע 2 והעיד בחקירתו. 7. מר דרור מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעירית נס ציונה, העיד בעמ' 32: "ש. הבעיה של החניה נוצרה כתוצאה מהקניון או כתוצאה מאולם השמחות [הבניין המסחרי - י.ג.] או כתוצאה משניהם? ת. גם מאולם השמחות וגם מהקניון. ש. אז ב- 93' היא [בעיית החניה - י.ג.]... הייתה כבר מגובשת... הייתה כבר מוחשית? ת. היא הייתה מוחשית גם ב- 93". בעיית החניה באזור ה"קניותר" הועלתה גם בישיבה שהתקיימה בלשכת ראש העיר ב- 12.10.94 בהשתתפות ראש העיר, מהנדס העיר והנתבעים 3-5 [נספח 19 לתצהיר עו"ד ברוש]. חרף כך הודה מר מרגלית בעמ' 36 שורות 11-13: "ש. הייתה דרישה של העירייה לפני 2003 לממש את כתב ההתחייבות מ-91' ועד 2003? ת. עד כמה שידוע לי לא". 8. ב- 27.7.03, בחלוף למעלה מ- 12 שנים מהמועד בו נחתם כתב ההתחייבות וכתב הערבות, פנתה התובעת 1 לראשונה לנתבעים בדרישה לממש את כתב ההתחייבות והערבות [ראו נספח 6 לתצהיר הנתבע 2]. בדרישה נאמר שהתשלום נדרש "בקשר לפיתוח מקומות חנייה בסמוך לבניין ה"קניותר" ולבניין המסחרי". התביעה הכספית כנגד החברה והערבים הוגשה בחלוף כשלוש שנים ממכתב הדרישה - ב- 23.11.06. 9. טענת ההתיישנות המועלית על ידי הנתבעים - בדין יסודה. כתב התחייבות נחתם ב-17.4.91.דרישת התשלום מכוח כתב ההתחייבות נשלחה ב-27.7.03, בחלוף למעלה מ-12 שנים ממועד חתימת כתב ההתחייבות. עפ"י סעיף 2 לכתב ההתחייבות, המועד שנקבע לתשלום: "מיד ולפי דרישה ראשונה של ראש המועצה". עפ"י כתב ההתחייבות התשלום יבוצע עם דרישה. בד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק ישראל בריטניה פ"ד מ"ד (2) 265 פסק כב' השופט ברק בעמ' 283: "הן הדרישה [בחוב שפירעונו עם דרישה] והן ההודעה [בחוב שלא נקבע בו מועד פירעון] חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב. דין זה עולה בקנה אחד עם צפיותיהם הסבירות של הצדדים מזה, ועם הטעמים המיוחדים העומדים ביסוד ההתיישנות מזה". עוד הוסיף כב' השופט ברק בעמ' 284-285 לפסק הדין, לעניין חישוב תקופת ההתיישנות: "מועד הפירעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו הדרישה או ההודעה היו צריכות להינתן... התיישנות מתחילה עם עבור הזמן הסביר לפירעון החוב". בעמ' 1 לפרוטוקול מ- 14.11.10 שורות 22-23 טען ב"כ התובעות: "אנחנו טוענים שהיה צורך לשלם את הסכום ללא קשר לפיתוח ספציפי, באשר הסכום נועד לשמש להשתתפות בפיתוח חניות בעתיד". מר דרור מרגלית,מנהל מחלקת הנכסים בעירית נס ציונה העיד בעמ' 27-28: "ש. לעמדתכם המימוש של כתב ההתחייבות איננו מותנה בהכשרה של מקומות חניה מסוימים? ת. נכון. ש. לכן העירייה יכלה לדרוש את המימוש גם טרם שהיא פיתחה מקומות חנייה מסוימים? ת. תיאורטית זה נכון". עפ"י טיעון זה היה על העירייה לשלוח מכתב דרישה לחברה באופן מיידי, אף בלא שהוכשרו החניות הנוספות על ידה. הנתבע 2 העיד: "הצורך בחניה זה צורך של בעל הקניון" [עמ' 71 שורות 8-9]; "אנחנו רצינו יותר חניה... חניה זה חלק משירות של קניון" [עמ' 72 שורות 26-27]; "התחייבנו שאם כאשר יהיו חסרים מקומות חדשים כשנפתח הקניון... אנחנו מתחייבים להשתתף בפיתוח" [עמ' 74 שורות 3-6]; "אנחנו סה"כ מקבלים שכ"ד מכמות המבקרים שבאים אצלנו... אנחנו מעוניינים שיהיו כמה שיותר מבקרים" [עמ' 83 שורות 28-30]; "ככל שאתה נותן... חניה חינם... ייתכן שיבואו יותר מבקרים. הפדיון יגדל ואנחנו גובים שכ"ד יותר גבוה" [עמ' 84 שורות 4-11]. בשים לב לכך שבניין ה"קניותר" אוכלס והופעל ב- 1993 [ראו סעיף 6 לפסק] ובעיית החניה לאחר האיכלוס הייתה כבר מוחשית ב- 1993 [ראו עדות דרור מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעירית נס ציונה- סעיף 7 לפסק] והועלתה גם בישיבה שהתקיימה בלשכת ראש העיר ב- 12.10.94, בהשתתפות ראש העיר, מהנדס העיר והנתבעים 3-5 [ראו סעיף 7 לפסק] - הזמן הסביר למשלוח מכתב הדרישה הוא לכל המאוחר בסוף שנת 1994 [כתב ההתחייבות נחתם ב- 17.4.91]. העירייה לא שלחה מכתב דרישה לנתבעות עד ה- 27.7.03. מכתב הדרישה נשלח לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה, והנתבעים מכרו את מרבית אחזקותיהם בפרויקט הנדל"ן. מכתב הדרישה נשלח ב- 27.7.03, בחלוף למעלה מ-8.5 שנים מהמועד הסביר למשלוח מכתב הדרישה. בנסיבות אלה התביעה התיישנה ויש לדחותה עקב התיישנות. עוד נדגיש שעפ"י הטיעון של התובעות, לפיו התשלום על פי כתב ההתחייבות לא הותנה בהכשרה ספציפית של חניות, וכן עפ"י עדות מנהל מחלקת הנכסים של העירייה בעמ' 27-28, לפיה ניתן היה לדרוש את התשלום גם בטרם הכשרת מקומות חניה מסוימים - הזמן הסביר לדרוש את מימוש ההתחייבות הוא מוקדם יותר למועד הזמן הסביר שנקבע בפסק הדין למשלוח מכתב הדרישה - סוף 1994, וכפועל יוצא, גם מועד התיישנות של התביעה, על פי טיעון התובעות - מוקדם יותר. לעירייה לא הייתה שמורה זכות תביעה למימוש ההתחייבות הכספית ללא הגבלת זמן. החובה לשלוח דרישה לתשלום מכוח כתב ההתחייבות תוך זמן סביר חלה גם אם כתב ההתחייבות נחתם עקב חוסר בחניות לעומת התקן המתחייב. אין תימוכין בראיות שהובאו בפני בית המשפט לכך שהייתה הסכמה שהעירייה לא תחייב את החברה להשתתף בעלויות של הכשרת החניות אלא רק בסמוך להכשרת החניות בפועל. טענה זו לא נטענה ע"י התובעות כאשר הוגדרו הפלוגתאות. יתרה מכך ב"כ התובעות הדגיש וטען שהחיוב הכספי וכתב ההתחייבות לא הותנה בהכנת מקומות חניה ספציפיים ע"י העירייה. זאת ועוד, הכשרת מקומות החניה הייתה צריכה להתבצע תוך זמן סביר ממועד מתן ההתחייבות ובסמיכות למועד האיכלוס של פרויקט הבניה, ולא 14 - 10 שנים לאחר תום האיכלוס. הבניין המסחרי בנייתו הושלמה ב- 87 , בניין ה"קניותר" הושלם ונפתח לציבור ב-93', וב"כ התובעות הצהיר בעמ' 3 שורות 16-18, שהחניות הוכשרו רק בשנים 2003-2007. 10. לא הוכח שהוסכם שמקומות החניה הנוספים יוכשרו דווקא במגרש הכדורגל, שנמצא במרחק רב מבניין ה"קניותר", ומעבר לשני כבישים הסמוכים לקניון. ייעודו של מגרש הכדורגל מעולם לא היה מגרש חנייה. עפ"י עדות מר מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעירית נס ציונה, בעמ' 30 שורות 12-13, מגרש הכדורגל היה מיועד למבנה ציבור ולא למגרש חניה. בית המשפט לא שוכנע שיש למתוח את "הזמן הסביר" להוצאת מכתב הדרישה לתשלום מעבר לשנת 94', בשים לב להנמקות שהובאו בסעיף 9 לפסק. העירייה גם לא הזדרזה להגיש את התביעה.התביעה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר הוצאת מכתב הדרישה. 11. משהתיישנה התביעה מכוח כתב ההתחייבות כנגד החברה - התיישנה גם התביעה מכוח כתב הערבות כנגד הנתבעים 2-5, באשר הוראת סעיף 7(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 מורה: "התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן". כנגד טענו התובעות בסעיף 171 לסיכומים, שכתב הערבות הינו בגדר "התחייבות לשיפוי", והנתבעים 2-5 חייבים בתשלום הסכום הנקוב בו ללא קשר לשאלת החבות של החברה. בע"א 4262/96 וואיה נ' וואיה, פ"ד נא(5) 231, פסקה כב' השופטת שטרסברג-כהן: [א] אם מדובר בערבות הרי משנמצא כי החיוב של המתחייב העיקרי בטל - בטלה גם הערבות להבטחתו. אם ההתחייבות היא לשיפוי עצמאי זו התחייבות ישירה שאינה תלויה בהתחייבות החייב העיקרי, והיא נשארת בתוקפה גם אם ההתחייבות העיקרית בטלה. [ב] בחוזה ערבות מתחייב הערב לקיים חיובו של אחר כלפי אדם שלישי. בהתחייבות לשיפוי מתחייב אדם לשפות נושה על הפסדים שנגרמו לו בשל אי קיום חיובו של החייב כלפיו. [ג] התחייבות לשיפוי היא התחייבות עצמאית ונפרדת לכל דבר, ואין היא יונקת חיותה מקיום חיוב של החייב העיקרי. בע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5), 641, 650, פסק כב' השופט שמגר: "שאלת סיווגה של התקשרות בין ערב לנושה לאחד משני המוסדות [חוזה ערבות או התחייבות לשיפוי - י.ג.]... צריכה להיחתך על פי מידת התלות של אותה התקשרות בקיומו של חיוב שני, חיצוני לה , של חייב כלשהו כלפי הנושה". עוד הוסיפה והדגישה כב' השופטת שטרסברג - כהן בהלכת וואיה בעמ' 236-237: "יש שניתן לאתר במסמך מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות ההתחייבות. ענייננו הוא כזה, כפי שהיה המקרה גם בעניין פס"ד פרדו, שם קבע הנשיא שמגר, כי אף שהרישא של המסמך הצביע על התחייבות עצמאית, הרי בסיפא שבו היה כדי ליצור לכל הפחות משקל נגדי ללשון הנקוטה ברישא, וכי נוכח העובדה שניתן לאתר במסמך מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות ההתחייבות- ראוי להתייחס למסמך כאל ערבות". בכתב הערבות נאמר : "ערבותנו זו תעמוד בתוקפה עד לסלק [צ"ל: לסילוק - י.ג.] מלוא חוב המבקשת [החברה- י.ג.]...". לא רק שיש איזכור לעסקת היסוד אלא עפ"י ניסוח זה קיימת תלות בין תוקף הערבות לסילוק החוב ע"י החברה. מאידך נקבע בכתב הערבות שהתשלום ישולם מבלי לבסס או להוכיח את הדרישה, ומבלי שיהא צורך לדרוש תחילה את התשלום מהחברה. בהלכת וואיה הדגישה כב' השופטת שטרסברג כהן בעמ' 239 : " גם אם תמצא לומר כי לשון ההתחייבות אינה חד משמעית ויש בה סממנים המצביעים על היותה התחייבות עצמאית, עדיין יש לראות בה ערבות רגילה, משום שבענייננו פרשנות זו אינה סבירה פחות מפרשנות הרואה במסמך התחייבות לשיפוי". במסמך כתב הערבות נשוא הדיון מגמות מנוגדות בשאלת עצמאות ההתחייבות, ולפיכך יש להתייחס למסמך כאל ערבות. בכותרת המסמך מצוין "כתב ערבות" ובמסמך נאמר: "כולנו יחד וכל אחד מאיתנו לחוד ערבים לכם לתשלום כל סכום... עד לשוויים של 335,000 דולר... [להלן: "סכום הערבות"] שיגיע לכם מאת הנ"ל [ החברה - י.ג. ]... סכום הערבות יהיה צמוד... אנו נשלם לכם... עד סכום הערבות... לשלם עפ"י ערבותנו... לא יעלה על סכום הערבות... ערבות זו אינה ניתנת להסבה". הערבים חתמו על כתב הערבות וליד חתימתם צוין: "ערב 1, ערב 2, ערב 3, ערב 4", ובאימות החתימה של הערבים נאמר: "חתמו בפני על כתב ערבות זה". בעניין פרדו פסק כב' השופט שמגר בעמ' 654 : " כאשר תמונה מגובשת אינה עולה מתוך בחינה זו ... עקב המצאותן של הוראות המוליכות למסקנות מנוגדות ניתן ... לייחס משקל גם לכותרת המתנוססת בראש המסמך ... אחרי הכל הכותרת היא חלק מהמסמך , ובנסיבות המתוארות יש במינוח המופיע בה כדי להשפיע על המסקנה בדבר טיב ההתקשרות אליה התכוונו הצדדים למסמך ". לעניין החתימה על מסמך כתב הערבות, העיד הנתבע בעמ' 106 שורות 7-14: "מבחינתי כתב ערבות, אני ערב לסאדאב [לחברה - י.ג.] אם סאדאב לא תעמוד בתשלום... אני התכוונתי... אם סאדאב לא תעמוד בהתחייבות, אני ערב באופן אישי". בסעיף 93 לסיכומי התובעות נטען : "... מתוך מכתבו של עו"ד ברוש [ פרקליט התובעות - י.ג. ] שניסח את כתב ההתחייבות מטעם התובעות ". אם עו"ד ברוש ניסח מטעם התובעות את כתב ההתחייבות וכתב הערבות - חל הכלל כפי שהובא בע"א 191/85 מ"י נ' נוה שוסטר בע"מ פ"ד מב(1) 573, 581 ע"י כב' השופטת מרים בן פורת : " הכלל הוא כידוע , כי מקום שקיים ספק בפרשנותו של חוזה, מפרשים אותו נגד מנסחו . כלל זה מן הראוי שיתפוס, אף ביתר שאת, כאשר המנסחת היא רשות שלטונית ... ". ההתחייבות בכתב הערבות לא הייתה נפרדת מכתב ההתחייבות. ממכלול תנאי ההתקשרות, לרבות הניסוחים בכתב הערבות, עולה כי כוונת הצדדים הייתה ליצור יחס של ערבות. הערבות ניתנה בקשר לעסקת היסוד כדי להבטיח את ביצועה. הנתבע 2 לא ידע כי הוא מקבל על עצמו מכוח כתב הערבות התחייבות עצמאית נפרדת מכתב ההתחייבות, ושהתחייבות זו תהיה תקפה גם אם החברה תהיה פטורה מהתשלום שנקבע בכתב ההתחייבות . על פי הפסיקה יש להתייחס למסמך הנ"ל כאל ערבות באשר ניתן לאתר בו מגמות מנוגדות בעניין סוגיית עצמאות ההתחייבות בכתב הערבות. משהתיישנה התביעה מכוח כתב הערבות - התיישנה התביעה גם מכוח כתב הערבות. 12. וכדי להפיס את דעתם של התובעים, נוסיף ונאמר שגם ללא קבלת טענת ההתיישנות - דין התביעה להדחות. 13. התחייבות החברה לתשלום הייתה מותנית בהכשרת מקומות חניה על ידי העירייה. החברה ראתה בהכשרת מקומות חניה נוספים ללא תשלום חלק מהשירותים שיש להעניק חינם לציבור המבקרים בבנין המסחרי ובבנין ה"קניותר" על מנת שייהנו מחוויית קנייה נוחה ואטרקטיבית. מנוסח כתב ההתחייבות עולה בבירור שהתשלום היה עבור הכשרת מקומות חניה נוספים. בכתב ההתחייבות נאמר שהחברה מעוניינת להשתתף בפיתוח חניות בסמוך לבניין המסחרי ולבניין ה"קניותר", והוברר לחברה "כי בכוונת המועצה המקומית נס-ציונה להכשיר ו/או לבנות מקומות חנייה". גם במכתב הדרישה מ- 27.7.03, שהפנתה העירייה לחברה, הודגש שהדרישה לתשלום "בקשר לפיתוח מקומות חנייה בסמוך לבניין ה"קניותר" [נספח 6 לתצהיר רוטנברג]. גם במכתב הדרישה מ- 28.8.03, שהפנתה העירייה לערבים, הודגש שהדרישה לתשלום "עבור פיתוח מקומות חניה בסמוך לבניין ה"קניותר" [נספח 8 לתצהיר רוטנברג]. אם הכוונה בכתב ההתחייבות הייתה לחייב את החברה בתשלום ללא קשר להכשרת מקומות חניה מסוימים - הרי היה על העירייה לדרוש את התשלום באופן מיידי. ההתחייבות נשאה פני עתיד והייתה מותנית בהכשרת מקומות חניה בסמוך לפרויקטים שבנתה החברה. 14. מטרת כתב ההתחייבות הייתה להכשיר מקומות חניה סמוך למועד שלאחר בניית הקניון ואיכלוסו, ולצורך הפעלת הקניון. בניית ה"קניותר" הסתיימה והפעלתו החלה ב-1993. החניות הוכשרו רק בשנים 2003-2007 - בחלוף 10-14 שנים ממועד סיום בניית הקניון והפעלתו. העירייה זנחה ולא יישמה את המטרה שהייתה ביסוד כתב ההתחייבות, ולא הכשירה את החניות תוך זמן סביר מתחילת השלמת בניית הקניון ופתיחתו לציבור. התביעה בעניין התשלום עבור הכשרת החניות נגועה בשיהוי רבתי. החניות הוכשרו בשנים 2003-2007, לאחר שהנתבעים שינו את מצבם לרעה ומכרו לצדדים שלישיים את מרבית זכויותיהם בפרוייקט הבנייה. עו"ד ברוש העיד בעמ' 52: "269 [הבניין המסחרי - י.ג.] הם [הנתבעים - י.ג.] מכרו קודם... באמצע שנות התשעים... 271 [בניין "קניותר" - י.ג.]... מכרו יותר מאוחר... ב-2001 היה ברור שהם מתנתקים". עוד ראו לעניין זה עדות הנתבע 2 בעמ' 68 שורות 5-20. 15. כתב ההתחייבות, על פי תוכנו ומטרתו, התנה את התשלום בהכשרת מקומות חניה חדשים לא רק בסמוך למועד פתיחת הקניון אלא גם בהכשרת מקומות חנייה בסמוך בעיקר לבניין "הקניותר", שבנתה החברה [ ראו ההנמקה בסעיף 3 לפסק] . התשלום לא היה תחליף לדמי שימוש עבור חניות שהוכשרו בעבר במגרשי העירייה. התשלום גם לא היה תחליף להרשאה שנתנה העירייה לחניה במקרקעין בהם העירייה לא הכשירה מקומות חניה. התשלום היה עבור השתתפות בהכשרת מקומות חניה נוספים. העירייה אף הייתה מוכנה שהחברה תכשיר בעצמה את מקומות החנייה הנוספים על קרקע שתועמד על ידי העירייה לצורך זה [ ראו נספח 11 לתצהיר עו"ד ברוש ]. עפ"י כתב ההתחייבות היה צורך בהכשרת מקומות חניה חדשים בסמוך לפרויקט בנין ה"קניותר". ב"הואיל הראשון" בכתב ההתחייבות נאמר: "הואיל ואנו ... החברה מעוניינים להשתתף בפיתוח חניות... בסמוך לפרויקט... בנין הקניותר". הדרישה להכשרת מקומות חניה חינם סמוך לקניון נועדה להקל על המבקרים בקניון. דרישה זו לא מולאה ע"י העיריה. הכשרת מקומות חניה המרוחקים מהקניון לא יכלה לשרת את האינטרס של החברה שביקשה להגביר את המכירות בקניון. מר דרור מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעירית נס-ציונה, במכתבו לחברה מ-1.6.04 [נספח 34 לתצהיר עו"ד ברוש], ציין: "פיתחה העירייה והכשירה מקומות חניה נוספים מערבית לרח' ביל"ו בנס-ציונה, וכן צפונית-מזרחית לבנייני המגורים הנבנים על המקום ששימש לאצטדיון כדורגל". מר דרור מרגלית העיד בעמ' 31 שורות 29-32, שהעירייה הכשירה ב- 2003-2007 מגרשי חניה בחלקה 276 [מרכז התרבות העירוני ] ובחלקה 298 [ששימשה קודם כמגרש כדורגל]. לצורך הגעה מהחניות שהוכשרו ב- 2003-2007 לבניין הקניון צריך לעבור מרחק רב: שני כבישים מקבילים ומרחק של מאות מטרים [ראו תצ"א - מוצג ת/1]. לעניין זה העיד הנתבע 2 בעמ' 101 שורות 14-15: "הכוונה הייתה בסמיכות [לבניין ה"קניותר" - י.ג.] ... לא יעלה על הדעת שאני אשתתף בחניה... במרחק של חצי ק"מ [מבנין הקניותר - י.ג.]". היתרון בפרוייקט ה"קניותר" נוצר כאשר החניות חינם סמוכות לבניין ה"קניותר" , ולא כאשר יש צורך לעבור שני כבישים מקבילים ומאות מטרים כדי להגיע לבניין ה"קניותר". 16. הנתבעים לא התכוונו בכתב ההתחייבות לממן חניה עבור דיירי שכונת המגורים החדשה שהקים הקבלן דורי או לממן חנייה עבור הבאים לבית התרבות העירוני. הנתבע 2 העיד בעמ' 101 -103: "הכוונה הייתה [ להכשרת חניות - י.ג. ] בסמיכות. לא יעלה על הדעת שאני אשתתף בחניה... במרחק של 1/2 קילומטר... אפשר למדוד את המרחקים ולראות שלא מדובר ב- 300 מ"ר אפילו ...". עוד העיד הנתבע 2 בעמ' 74 שורות 6-7: "מעולם לא היינו משתתפים בפיתוח [פיתוח חניות - י.ג.] במרחק של למעלה מ-300 מטר מהקניון". מר מרגלית, מנהל מחלקת נכסים בעיריית נס-ציונה העיד בעמ' 31 שורות 18-19, שעל מגרש הכדורגל [חלקה 298] נבנו כ-50 חניות, ובעמ' 32 שורות 1-2 הודה שרוב שטחו של מגרש הכדורגל שימש לשכונת מגורים חדשה שנבנתה. באשר לחלקה 298 [ מגרש הכדורגל ] - לא ניתן לשלול את הטענה שהחניות שם משמשות בעיקר את שכונת המגורים שנבנתה על המגרש ע"י הקבלן דורי. באשר למגרשי החניה בחלקה 276 - לא ניתן לשלול את הטענה שמגרשי החניה המעטים שהוכשרו נועדו בעיקר לשרת את הבאים לבית התרבות העירוני שהוקם. 17. העירייה לא יישמה את ההתחייבות להכשיר את החניות תוך זמן סביר ממועד פתיחת הקניון. החניות הוכשרו כ- 10-14 שנים לאחר פתיחת הקניון . העירייה לא יישמה את ההתחייבות להכשיר את החניות בצמוד לקניון כדי שינתנו כשירות חינם לבאי הקניון . לא ניתן לשלול את הטענה שהכשרת מקומות החניה כעבור 10-14 שנים ממועד פתיחת הקניון שירתו וישרתו בעיקר את דיירי שכונת המגורים החדשה שהוקמה, ואת באי בית התרבות העירוני. בנסיבות אלה משלא קוימה התחייבות העירייה - לא ניתן לאכוף את החיוב הכספי שבכתב ההתחייבות ובכתב הערבות, ודין התביעה להידחות גם לגופה, בנוסף לדחיית התביעה בעילת התיישנות . 18. סוף דבר [א] התביעה נדחית. [ב] התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪. כתב התחייבותמקום חניהקבלןחניה