##הקדמה - לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד ביטוח לאומי ?## סעיף 24 (א)(5) לחוק בית הדין לעבודה קובע כי לבית דין אזורי תהיה סמכות ייחודית לדון: "בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי הסמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר". סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי קובע כי לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה: "(1)של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' לפי פרק י'ד". " (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או לטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לבטוח לפי חוק זה". ##דוגמא לכתב תביעה שבמרכזו עומדת סוגיית הסמכות העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובעת: גב' _________ ת.ז. _________, אזרחית ישראל, ילידת 1918, המתגוררת ברחוב _________, _________. 2. הנתבע: המוסד לביטוח לאומי, תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שכתובתו רחוב _________, ירושלים. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את קצבת הזקנה המגיעה לה למפרע, החל משנת 1978 ועד למועד התשלום בפועל, בסך כולל של 598,335 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לחלופין, כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבע לפצות את התובעת בגין נזקיה בסך 74,130 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וזאת מכוח עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, חוק החוזים ו/או חוק הנאמנות, וכן לחייב את הנתבע בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 3. התובעת, ילידת 1918, החלה לקבל גמלת נפגעי פעולות איבה מהנתבע בחודש נובמבר 1969. 4. לטענת התובעת, היא הייתה זכאית לקבל מהנתבע, בנוסף לגמלת נפגעי פעולות איבה, גם קצבת זקנה החל משנת 1978, עם הגיעה לגיל פרישה. 5. רק בחודש ספטמבר 2008, בעקבות שיחה מקרית בין בתה של התובעת לבין עובדת סוציאלית, נודע לתובעת על זכותה לקצבת זקנה מעבר לקצבת נפגעי פעולות איבה. 6. בעקבות גילוי זה, הגישה התובעת תביעה לנתבע לקבלת גמלת זקנה, ובה ביקשה מהנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה למפרע מיום זכאותה, קרי משנת 1978. 7. הנתבע אישר את זכאותה של התובעת לקצבת זקנה החל משנת 1978, אך אישר תשלום קצבה עבור 12 חודשים למפרע בלבד, בהתבסס על הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 8. עילת התביעה העיקרית נולדה עם סירוב הנתבע לשלם את מלוא קצבת הזקנה למפרע, וכן עם הפרת חובת היידוע של הנתבע כלפי התובעת, אשר מנעה ממנה לממש את זכויותיה במשך שנים רבות. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה זו, מכוח סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ובצירוף סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 10. התביעה עוסקת בזכאותה של התובעת לגמלה ובטענתה כי קופחה בזכותה, וכן בעניין הנוגע לביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, ובכך נכנסת לגדר סעיף 391(א)(1) ו-(3) לחוק הביטוח הלאומי. 11. אף אם התביעה כוללת עילות חלופיות מכוח דיני הנזיקין או עשיית עושר ולא במשפט, מהותה העיקרית נוגעת לזכאות לגמלה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ועל כן הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה. 12. הפסיקה קבעה כי יש לפרש את סעיפי הסמכות באופן תכליתי, המרכז את ענייני הביטחון הסוציאלי בבית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות והבקיאות הנדרשות בתחום זה. 13. סוגיית חובת היידוע של המוסד לביטוח לאומי למבוטחיו, המהווה חלק מרכזי בתביעה זו, נדונה בהרחבה בבתי הדין לעבודה, ועל כן ראוי כי הדיון יתקיים בפני הערכאה המומחית לכך. ## ה. פירוט הטענות ## ## סמכות עניינית ייחודית לבית הדין לעבודה ## 14. התובעת תטען כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה זו, בהתאם להוראות סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, המפנה לסעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי, אשר מקנה לבית הדין סמכות לדון בכל תובענה של זכאי לגמלה הטוען שקופח בזכותו. 15. התביעה דנן עוסקת במהותה בזכאותה של התובעת לקצבת זקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי ובטענתה כי קופחה בזכותה לקבל גמלה זו למפרע, ובכך היא נכנסת באופן מובהק לגדר סעיף 391(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי. 16. בנוסף, התביעה נוגעת לעניין הביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, שכן היא עוסקת בפרשנות והיקף תחולתו של סעיף 296 לחוק, ובכך היא נכנסת גם לגדר סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי, המקנה סמכות לבית הדין לעבודה. 17. הפסיקה קבעה כי יש לפרש את הוראות הסמכות באופן תכליתי, המרכז את הדיון בענייני ביטחון סוציאלי בבית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות והבקיאות הנדרשות בתחום זה, וזאת על מנת למנוע פיצול דיונים וליצור אחידות בפסיקה. 18. אף אם התובעת העלתה עילות חלופיות מכוח דיני הנזיקין או עשיית עושר ולא במשפט, הרי שעילות אלו נגזרות מהזכאות העקרונית לקצבת זקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואינן יכולות להתקיים ללא קביעת זכאות זו, ולכן אין בכך כדי לשנות את הסמכות העניינית. ## פרשנות תכליתית של סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי ## 19. התובעת תטען כי פרשנות תכליתית של סעיף 391 לחוק הביטוח הלאומי מובילה למסקנה כי הסמכות לדון בתביעה זו נתונה לבית הדין לעבודה, שכן תכלית החוק היא לרכז את ענייני הביטחון הסוציאלי בטריבונל מומחה. 20. לשון החוק, המהווה את נקודת המוצא לפרשנות, מאפשרת לכלול את התביעה דנן הן בגדר תביעה של זכאי לגמלה שקופח בזכותו והן בגדר תובענה של מבוטח נגד המוסד בכל עניין הנוגע לביטוח לפי החוק. 21. מבין האפשרויות הלשוניות, יש לאמץ את הפרשנות המגשימה את תכלית החוק, שהיא להעניק לבית הדין לעבודה, בעל המומחיות והניסיון, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים המבוססים על זכויות סוציאליות. 22. ריכוז הדיון בענייני ביטחון סוציאלי בבית הדין לעבודה מונע פיצול דיונים בין ערכאות שונות, ומבטיח טיפול יעיל ומקצועי בסוגיות מורכבות הדורשות ידע ספציפי בחקיקה הסוציאלית. 23. הגישה הפרשנית המרחיבה את סמכות בית הדין לעבודה בענייני ביטחון סוציאלי עולה בקנה אחד עם מדיניות המחוקק והפסיקה, אשר שמה דגש על ריכוז עניינים אלו בטריבונל המומחה. ## מהות התביעה כקביעת זכאות לגמלה ## 24. התובעת תטען כי עילת התביעה העיקרית, כפי שהיא עולה מכתב התביעה, היא תשלום קצבת זקנה למפרע בהתאם לזכותה על פי חוק הביטוח הלאומי, ועל כן מדובר בתביעה לקביעת זכאות לגמלה. 25. אף אם התובעת כללה בכתב תביעתה עילות חלופיות מכוח דיני הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט או חוק החוזים, הרי שעילות אלו תלויות בקביעת זכאותה העקרונית לקצבת זקנה מכוח החוק. 26. לא ניתן לזכות בסעד מכוח עילות חלופיות אלו מבלי שתיקבע זכאותה העקרונית של התובעת לקבלת קצבת זקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי, שכן הנזק הנטען נגזר מזכאות זו. 27. הפסיקה קבעה כי אין להסתפק בכותרות אותן בוחר בעל דין ליתן לתביעתו, אלא יש לבחון את ההקשר המהותי של התביעה, ובענייננו, מהות התביעה היא קביעת זכאות לגמלה. 28. המטרה היא להעניק לבית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות, הניסיון והכישורים הנדרשים, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים המבוססים על זכויות סוציאליות, ולא להיגרר אחרי טענות הסוטות מן העיקר. ## חובת יידוע של המוסד לביטוח לאומי ## 29. התובעת תטען כי סוגיית חובת היידוע של המוסד לביטוח לאומי למבוטחיו בדבר זכאותם לגמלה על פי החוק, מהווה חלק מרכזי בתביעה זו, וסוגיה זו נדונה בהרחבה בבתי הדין לעבודה. 30. הפסיקה בבתי הדין לעבודה עוסקת באופן עקבי ומעמיק בשאלת קיומה והיקפה של חובת היידוע המוטלת על המוסד לביטוח לאומי כלפי מבוטחיו, וקיימים קולות שונים בסוגיה זו. 31. העובדה כי בתי הדין לעבודה דנים הלכה למעשה בתביעות מסוג זה, בהן נטענת הפרת חובת יידוע, מחזקת את הטענה כי הסמכות העניינית נתונה להם. 32. ההכרעה במחלוקת נשוא התביעה מחייבת היזקקות לחקיקה הסוציאלית ופרשנותה התכליתית, לרבות הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998. 33. בתי הדין לעבודה מחזיקים ביתרון המומחיות והבקיאות על פני בתי המשפט האזרחיים בכל הנוגע לפרשנות חקיקה סוציאלית והיבטים הקשורים לחובת יידוע של המוסד לביטוח לאומי. ## מניעת פיצול דיונים ## 34. התובעת תטען כי מדיניות משפטית ראויה צריכה למנוע פיצול דיונים בנושא מהותי אחד בין שתי מערכות שיפוטיות, זו של בתי הדין לעבודה וזו של בתי המשפט האזרחיים. 35. פיצול הדיון, כאשר חלקו נוגע לעצם הזכאות לקצבה וחלקו לעילות אחרות הנגזרות ממנה, עלול להוביל לסתירות בפסיקה, לבזבוז משאבים שיפוטיים ולהכבדה על בעלי הדין. 36. ריכוז הדיון כולו בבית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות בתחום הביטחון הסוציאלי, יבטיח טיפול הוליסטי ויעיל במכלול הסוגיות העולות מהתביעה. 37. הפסיקה הדגישה את החשיבות בריכוז ענייני העבודה והביטחון הסוציאלי בטריבונל אחד, על מנת להבטיח אחידות, יעילות ומומחיות בטיפול בסוגיות אלו. 38. העברת הדיון לבית הדין לעבודה תמנע מצב בו בית משפט אזרחי יידרש לפרש חקיקה סוציאלית מורכבת, תחום שבו לבית הדין לעבודה יתרון מובהק. ## פרשנות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי ## 39. התובעת תטען כי התביעה עוסקת בעניין פרשנותו והיקף תחולתו של סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע את מגבלת התשלום למפרע של גמלאות, ועל כן מדובר בעניין הנוגע לביטוח לפי החוק. 40. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי הוא סעיף מהותי בדיני הביטחון הסוציאלי, ופרשנותו דורשת בקיאות והבנה מעמיקה של עקרונות החוק ותכליותיו. 41. בתי הדין לעבודה הם הערכאה המוסמכת והמנוסה ביותר בפרשנות סעיפים כגון סעיף 296, וביכולתם להכריע בסוגיות אלו באופן מקצועי ומבוסס. 42. הדיון בשאלת תשלום קצבת הזקנה למפרע, מעבר ל-12 החודשים שאושרו על ידי הנתבע, מחייב התייחסות לסעיף 296 ולחריגים אפשריים לו, ככל שקיימים. 43. העובדה כי התביעה נוגעת באופן ישיר לסעיף מרכזי בחוק הביטוח הלאומי מחזקת את הטענה כי הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה, כערכאה המומחית בתחום. ## חובות תום לב מוגברות של גוף ציבורי ## 44. התובעת תטען כי על הנתבע, כגוף ציבורי, חלות חובות תום לב מוגברות כלפי מבוטחיו, לרבות חובת יידוע אקטיבית בדבר זכויותיהם לגמלאות. 45. הפרת חובות אלו על ידי הנתבע, אשר לא יידע את התובעת בדבר זכאותה לקצבת זקנה במשך שנים רבות, מהווה התנהלות בחוסר תום לב ובניגוד למצופה מרשות ציבורית. 46. חובת תום הלב המוגברת של הנתבע מחייבת אותו לפעול בשקיפות, בהגינות ובאופן אקטיבי למימוש זכויות מבוטחיו, ובמיוחד כלפי אוכלוסיות מוחלשות או קשישים. 47. הפסיקה הכירה בחובות מוגברות החלות על רשויות ציבוריות, ובכללן המוסד לביטוח לאומי, לפעול לטובת הציבור ולמנוע פגיעה בזכויותיו, גם אם הדבר דורש פעולה יזומה. 48. התנהלות הנתבע, אשר אישר את זכאות התובעת לקצבת זקנה משנת 1978 אך סירב לשלם למפרע מעבר ל-12 חודשים, תוך התעלמות מחובת היידוע שלו, מהווה הפרה של חובת תום הלב. ## עילות חלופיות כנגזרות מהזכאות לגמלה ## 49. התובעת תטען כי העילות החלופיות שהועלו בכתב התביעה, כגון רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט וחוק החוזים, אינן עומדות בפני עצמן אלא נגזרות מהזכאות העקרונית לקצבת זקנה. 50. הנזק הנטען מכוח עילות אלו, קרי אי-קבלת קצבת הזקנה למפרע, נובע ישירות מהפרת חובת היידוע של הנתבע ומהסירוב לשלם את הגמלה המגיעה לתובעת מכוח החוק. 51. לא ניתן לדון בעילות אלו מבלי להכריע תחילה בשאלת הזכאות העקרונית לקצבת זקנה מכוח חוק הביטוח הלאומי, שכן זוהי התשתית העובדתית והמשפטית לכלל הטענות. 52. הפסיקה קבעה כי כאשר עילות תביעה חלופיות קשורות קשר הדוק לעילה העיקרית המצויה בסמכותו של בית דין לעבודה, יש לרכז את הדיון כולו בפני בית הדין. 53. פיצול הדיון בין עילות אלו לבין עילת הזכאות לגמלה עלול להוביל לתוצאות אבסורדיות ולחוסר יעילות מערכתית, ועל כן יש להותיר את הדיון כולו בבית הדין לעבודה. ## מומחיות בית הדין לעבודה ## 54. התובעת תטען כי לבית הדין לעבודה יתרון מובהק במומחיות ובבקיאות בכל הנוגע לחקיקה הסוציאלית, לפרשנותה וליישום עקרונותיה, ועל כן הוא הערכאה המתאימה לדון בתביעה זו. 55. הדיון בתביעה מחייב היזקקות לחקיקה סוציאלית מורכבת, לרבות חוק הביטוח הלאומי, תקנותיו והפסיקה הענפה בתחום, נושאים שבהם לבית הדין לעבודה ידע וניסיון ייחודיים. 56. המומחיות של בית הדין לעבודה מאפשרת לו להכריע בסוגיות מורכבות הנוגעות לזכויות סוציאליות, תוך התחשבות בתכליות החוק ובמדיניות הרווחה. 57. העברת הדיון לבית הדין לעבודה תבטיח כי התביעה תידון בפני שופטים בעלי ידע מעמיק בתחום, אשר יוכלו להעניק פתרון משפטי הולם ומבוסס. 58. הפסיקה הדגישה את חשיבות המומחיות של בית הדין לעבודה כנימוק מרכזי להקניית סמכות ייחודית בענייני ביטחון סוציאלי, וזאת על מנת להבטיח הכרעות מקצועיות ויעילות. ## היעדר התיישנות על חובת יידוע ## 59. התובעת תטען כי טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע אינה חלה על חובת היידוע המוטלת עליו, שכן מדובר בחובה מתמשכת של גוף ציבורי כלפי מבוטחיו. 60. חובת היידוע של המוסד לביטוח לאומי אינה חובה חד-פעמית, אלא חובה מתמשכת ואקטיבית ליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם, במיוחד כאשר מדובר בקצבאות חיוניות כגון קצבת זקנה. 61. התובעת לא הייתה מודעת לזכאותה לקצבת זקנה במשך שנים רבות, ורק בעקבות שיחה מקרית נודע לה על זכות זו, דבר המעיד על הפרה מתמשכת של חובת היידוע. 62. הפסיקה הכירה במקרים בהם חובת יידוע מתמשכת עשויה לדחות את תחילת מרוץ ההתיישנות, במיוחד כאשר מדובר ביחסי אמון בין גוף ציבורי לאזרח. 63. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בקשישה שלא הייתה מודעת לזכויותיה, יש לפרש את דיני ההתיישנות באופן המגן על זכויותיה ולא באופן המונע ממנה לממשן עקב מחדלי הנתבע. ## זכאות לקצבת זקנה למפרע ## 64. התובעת תטען כי היא זכאית לקבל את קצבת הזקנה למפרע מיום זכאותה, קרי משנת 1978, ולא רק עבור 12 חודשים, וזאת לאור הפרת חובת היידוע של הנתבע. 65. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, המגביל את התשלום למפרע, אינו יכול לחול במקרים בהם המוסד לביטוח לאומי עצמו הפר את חובת היידוע שלו כלפי המבוטח. 66. פרשנות סעיף 296 באופן המונע תשלום למפרע במקרה של הפרת חובת יידוע על ידי המוסד, תרוקן מתוכן את חובת היידוע ותפגע בזכויותיהם של מבוטחים תמימים. 67. יש לפרש את הוראות החוק באופן המגשים את תכליתו הסוציאלית, שהיא להבטיח קיום בכבוד למבוטחים, ולא באופן המאפשר למוסד לביטוח לאומי להתנער מאחריותו. 68. התובעת, כקשישה, הסתמכה על הנתבע כגוף ציבורי שידאג לזכויותיה, ואי-קבלת הקצבה למפרע מהווה פגיעה קשה בזכויותיה וברווחתה. ## עשיית עושר ולא במשפט ## 69. התובעת תטען כי הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונה, בכך שלא שילם לה את קצבת הזקנה המגיעה לה במשך שנים רבות, ועל כן עליו להשיב לה את הסכומים הללו. 70. הנתבע חסך לעצמו תשלומים שהיה עליו לשלם לתובעת מכוח החוק, ובכך צבר רווח בלתי הוגן על חשבונה, דבר המצדיק השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. 71. העובדה שהנתבע אישר את זכאותה של התובעת לקצבת זקנה משנת 1978, אך סירב לשלם למפרע, מחזקת את הטענה כי הוא התעשר שלא כדין על חשבונה. 72. חוק עשיית עושר ולא במשפט נועד למנוע מצב שבו אדם מתעשר על חשבון אחר שלא כדין, ובענייננו, הנתבע התעשר על חשבון התובעת עקב מחדליו. 73. השבת הסכומים לתובעת תשיב את המצב לקדמותו ותמנע מהנתבע ליהנות מרווח בלתי הוגן שנוצר עקב הפרת חובותיו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית תביעות ביטוח לאומי:## החלטה זו עוסקת בטענות הסף שלטענת הצדדים מתעוררות בתיק זה שמתייחסות לסוגיית הסמכות העניינית של בית המשפט, ההתיישנות וחובת היידוע של הנתבע לגבי זכאות התובעת לקצבת זקנה. רקע כללי וטענות הצדדים התובעת אזרחית ישראל, ילידת 1918. החל מחודש נובמבר 1969 קיבלה התובעת מן הנתבע גמלת נפגעי פעולות איבה. לטענת התובעת, היא הייתה זכאית לקבל מהנתבע בנוסף לגמלת נפגעי פעולות איבה, אף קצבת זקנה החל משנת 1978; ואולם רק בחודש ספטמבר 2008, בעקבות שיחה מקרית שהתקיימה בין בתה של התובעת לבין עובדת סוציאלית, שבמסגרתה נודע לה על זכותה לקצבת זקנה מעבר לקצבת נפגעי פעולות איבה, היא הגישה תביעה לנתבע לקבלת גמלת זקנה, שבה היא ביקשה מהנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה למפרע מיום זכאותה, החל משנת 1978. התובעת ממשיכה וטענת, כי בתגובתו לתביעתה אישר הנתבע את דבר זכאותה לקצבת זקנה החל משנת 1978, אולם תשלום הקצבה אושר עבור 12 חודשים למפרע בלבד, וזאת בהתבסס על הוראת סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הבטוח הלאומי"). התובעת עותרת בתביעתה לחייב את הנתבע לשלם לה את קצבת הזקנה עבור 339 חודשים למפרע ובסה"כ 598,335 ₪; לחלופין מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לפצות אותה בגין תקופה של 3 וחצי שנים, על בסיס 7 שנים מיום הגשת התביעה בניכוי התקופה שבה משולמת לה הקצבה ובסה"כ 74,130 ₪, וזאת בהתאם לפקודת הנזיקין ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט ו/או חוק החוזים ו/או חוק הנאמנות, "ומאחר וחלים על הנתבע, כגוף ציבורי, חובות תום לב מוגברות". בסיכום טענותיה טענה התובעת כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה משום שהיא מבוססת על עילת רשלנות ו/או עשיית עושר ולא במשפט. סיכומי התובעת התייחסו בעיקרם לחובת היידוע החלה לטענתה על הנתבע ליידע את מבוטחיו בדבר זכאותם לקצבת זקנה. גם סיכומי הנתבע התייחסו בעיקר לשאלת קיומה של חובת יידוע כלפי הנתבע לעניין הזכאות של המבוטחים לקצבת זקנה. לעניין הסמכות העניינית נטען על ידי הנתבע כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בתביעה, וזאת לנוכח הוראת סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי, בצירוף הוראת סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין") דיון ומסקנות לאחר שנתתי את דעתי למכלול החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי השאלה הראשונה והיחידה, כפי שיובהר להלן, שמצריכה בירור בשלב הזה של הדיון, הינה סוגיית הסמכות העניינית של בית המשפט לדון בתביעה, ובעניין זה באתי לידי מסקנה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובעה וכי סמכות זו מוקנית באופן ייחודי לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. להלן אפרט את טעמיי. סעיף 24 (א)(5) לחוק בית הדין קובע כי לבית דין אזורי תהיה סמכות ייחודית לדון: "בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי הסמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר". סעיף 391 (א) לחוק הבטוח הלאומי קובע כי לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה: "(1)של הזכאי לגמלה, או של האדם אשר לידיו ניתנה הגמלה, הטוענים שקופחו בזכותם או שלא הוחלט תוך הזמן הקבוע בתקנות בתביעה שהגישו בהתאם לסימן א' לפי פרק י'ד". .... " (3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או לטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לבטוח לפי חוק זה". (ההדגשות שלי ע.ע.) השאלה שעולה בענייננו היא: האם נושא התובענה דנן נכנס לגדר הגדרת סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי, כאמור? התשובה לשאלה זו נעוצה בפרשנות התכליתית שיש ליתן להוראת סעיף 391. כידוע, לשון החוק הינה הנדבך הראשון בפרשנותו של חוק; לשון החוק מהווה נקודת המוצא ואין ליתן לחוק משמעות שאינה יכולה להתיישב עם לשונו; מבין האפשרויות הלשוניות האפשריות, על בית המשפט לאמץ את זו שמגשימה את תכלית החוק. ראו: ע"א 1806/05 הראל חברה לבטוח נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, והאסמכתאות המובאות שם ( ביום 21/5/2008), עמ' 8-10. בענייננו, נראה כי מבחינה לשונית, התביעה דנן יכולה להיכנס לגדר שתי הפסקאות (1) ו- (3 ) של סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי שהובאו לעיל. שכן פיסקה (1) לסעיף מתייחסת לתביעה של זכאי לגמלה הטוען שקופח בזכותו, ובענייננו התובעת טוענת כי היא קופחה בזכותה לקבל קיצבת זיקנה מיום שקמה זכאותה לכך. כך גם, פסקה (3) לסעיף מתייחסת לכל תובענה של מבוטח נגד המוסד בכל עניין הנוגע לבטוח לפי חוק זה. דומה כי התביעה דנן יכולה אף להיכנס מבחינה לשונית להגדרה זו. שכן, מדובר בתביעה של מבוטח כנגד המוסד לבטוח לאומי בעניין הנוגע לביטוח לפי החוק. גם מבחינת העילה והסעד הנתבע, התביעה דנן נכנסת לגדר הוראת הסעיף, שכן בכתב תביעתה, התובעת מציינת כי עילת התביעה העיקרית הינה תשלום קצבת הזקנה 28 שנים למפרע בהתאם לזכותה על פי חוק הביטוח הלאומי; עילה זו נכנסת באופן ישיר למסגרת הגדרת הסמכות הקבועה בסעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי. רק בעילה החלופית מציינת התובעת את עילות התביעה מכח עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט ואף את העילה החוזית. נמצא, כי לפי מבחן העילה והסעד העיקריים המוזכרים בכתב התביעה, התביעה נכנסת באופן ישיר לגדר הוראת סעיף 391 לחוק הבטוח הלאומי. זאת ועוד, גם העילה החלופית המוזכרת בכתב התביעה כאמור, מתייחסת במהותה לזכותה של התובעת לקצבת זקנה אשר קופחה, כטענתה. עילה חלופית זו אינה יכלה להתקיים לבדה ללא קביעת זכאות עקרונית של התובעת לקצבת זקנה מכח חוק הבטוח הלאומי, שכן, ממה נפשך, התובעת אינה יכולה לזכות בסעד מכח עילת הרשלנות, או עשיית עושר ולא במשפט או עילה חוזית, מבלי שתיקבע זכאותה העקרונית לקבלת קצבת זקנה מכח החוק. רוצה לומר, כי התביעה במהותה עוסקת בזכאותה של התובעת לקצבת זקנה, שלגביה נטען על ידי התובעת כי היא קופחה בזכותה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי: "אין להסתפק בכותרות אותן בוחר מעביד ליתן לתביעה שהוא מגיש כנגד עובדו, ואין הן מהוות מילות קסם על פיהן יישק דבר. על בית המשפט לבחון אם כותרת הטענה מתיישבת עם ההקשר המהותי, שהרי אם לא נעשה כן, בפנינו כלי פשוט ומחוסר תום לב לחסום תביעת עובד לפיצויי פיטורין, אף שבפועל אין לכך כל הצדקה. המטרה היא להעניק לבית הדין, אשר לו המומחיות, הניסיון והכישורים הנדרשים, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים המבוססים על יחסי עובד ומעביד, ולא להיגרר אחרי טענות הסוטות מן העיקר." (ראו: ת"א (ת"א) 26951-01-11 ארבל נ' ספירוקור בע"מ (פורסם ביום 5/9/2011)). אמנם דברים אלה נאמרו בהקשר של תביעה בין עובד למעביד, אולם יפים הם לענייננו, בכל הנוגע ליחסים שבין מבוטח-זכאי לגמלה לבין המוסד לבטוח לאומי בנוגע לזכויות סוציאלית הקבועות בחוק הביטוח לאומי. זאת ועוד, התביעה עוסקת בעניין פרשנותו והיקף תחולתו של סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי, מכאן שמדובר בעניין הנוגע לביטוח לפי החוק, כאמור בפסקה (3) לסעיף 391 לחוק. נראה כי הגישה הפרשנית שהוצגה לעיל, מתיישבת ומגשימה את התכלית המונחת בבסיס הוראת הסעיף בכל הנגע לסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן בית המשפט העליון עמד לא אחת על התכלית המונחת בבסיס קביעת סמכותו של בית הדין לעבודה; התכלית המרכזית הינה ריכוז ענייני העבודה והבטיחות הסוציאלי בטריבונאל הבקי והמצוי בתחום זה. ראו בעניין זה, ע"א 2618/03 פי. או. אס (ריסטורנט סולישנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פד"י נט (3), 497, שם, בעמ' 508): "מטרת מדיניות המחוקק היא לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיווידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח" (ההדגשה שלי ע.ע.). ראו גם ת"א (מחוזי מרכז) 8370-02-10 גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' חלמיש, פורסם ביום 6/7/2010. שם נאמר ע"י כב' השופט בנימין ארנון: "דומני שאין חולק על כך שלבית הדין לעבודה, כגוף מומחה ובקיא בתחום יחסי העבודה, מוקנים הכלים הראויים ביותר להתמודד עם המחלוקת שבין בעלי הדין. לפיכך, הקניית הסמכות לבית הדין לעבודה עדיפה על פני הקניית סמכות הדיון ל"בתי המשפט האזרחיים". בענייננו, ניתן לומר בהתאמה, כי ראוי ליתן לבית הדין לעבודה, בעל המומחיות והבקיאות אף בתחום הביטחון הסוציאלי, לדון במחלוקת שבין בעלי הדין בנושא זה בתביעה דנן. כאמור, מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי מדיניות משפטית ראויה צריכה לאפשר למערכת בתי הדין לעבודה לעסוק במכלול הרחב של העניינים הנוגעים ליחסי העבודה והביטחון הסוציאלי, במובנו הרחב של המונח (השוו בג"צ 578/80 גנאים נגד מואסי, פ"ד לה(2), 29, פיסקה 4); מכאן, נראה שגם אין מקום לפיצול הדיון בנושא מהותי אחד בין שתי מערכות שיפוטיות, זו של בתי הדין לעבודה (בנוגע לעצם הזכאות לקצבה) וזו של בתי המשפט האזרחיים (בנוגע לחובת היידוע ועילות אחרות הנגזרות ממנה). זאת ועוד, לימוד של הפסיקה מעלה כי המסקנה הפרשנית שמוצגת לעיל נתמכת ומעוגנת בפרקטיקה שיפוטית קיימת, שכן, עולה כי סוגיית חובת היידוע של המוסד לבטוח לאומי למבוטחים בדבר זכאותם לגמלה על פי החוק, זכתה לדיון מקיף ונרחב בבית הדין הארצי לעבודה וכי קיימים בבית הדין הארצי קולות שונים בסוגייה זו. ראו לדוגמא עב"ל (ארצי) 1365/04 ארוש נ' המוסד לבטוח לאומי, (פורסם ביום 18/10/2006); עב"ל (ארצי) 1381/01 ויולטה אולחובוק נ' המוסד לבטוח לאומי ; דב"ע נה/115-0 יחזקאל נ' המוסד לבטוח לאומי . עוד עולה מסקירה של הפסיקה כי, הלכה למעשה, בתי הדין לעבודה דנים בתביעות מסוג זה. ראו לדוגמא ב"ל (חיפה) 1368-01-09 פיידן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 14/4/2011). המקרה היחיד שמצאתי, שאף הוזכר בסיכומי הצדדים, שבו נדונה תביעה דומה בבית המשפט השלום בחיפה, לאחר שהעניין הועבר אליו על ידי בית הדין האזורי על פי בקשת המוסד לבטוח לאומי, מתבסס אף הוא בעיקרו על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שהובאה לעיל (תא"מ (חיפה) 8227-07-08 פרידמן נגד המוסד לביטוח לאומי, (פורסם ביום 28/4/2011)). גם ב"כ התובעת התמקד בסיכום טענותיו בחובת היידוע שחלה על המוסד לבטוח לאומי, ועיקר סיכומיו מתבססים על פסיקת בתי הדין לעבודה, שאוזכרה לעיל. עוד עולה מסיכומי הצדדים כי ההכרעה במחלוקת נשוא התביעה מחייבת היזקקות לחקיקה הסוציאלית ופרשנותה התכליתית, לרבות הוראת סעיף 296 לחוק הבטוח הלאומי ותקנה 5 לתקנות הבטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1998, אשר לפיה הנתבע מוסמך לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע אף אם לא הוגשה לו תביעה. דומה כי אין חולק כי בתי הדין לעבודה מחזיקים ביתרון המומחיות והבקיאות על פני בתי המשפט האזרחיים בכגון דא. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי חובת היידוע שעליה מבססת התובעת את עיקר תביעתה, שייכת למשפחת דיני החוזים ודיני הביטוח ולא למשפחת דיני הנזיקין, כפי שעולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שהובאה לעיל (השוו גם ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד ישר מנשה , פ"ד מט(2), 749. מכאן שאין מקום לגזור גזירה שווה מפסק הדין שאוזכר בכתב תשובתה של התובעת למקרה דנן. לנוכח כל האמור לעיל, אני מחליט כי התביעה נמצאת בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האזורי בירושלים, ולפיכך, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הנני מורה על העברת הדיון בתובענה אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. בנסיבות העניין אינני נותן צו להוצאות בגין הליך זה.כתב תביעהמסמכיםשאלות משפטיותביטוח לאומי