קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לקיחת רכב ללא רשות - תאונת דרכים: הרקע לתביעה וטענות הצדדים 1. התובע, יליד 1976, שעבד כדילר בקזינו לא חוקי, נפגע בתאונת דרכים ביום 11.10.04 עת נסע ברכב בבעלות צד ג' 2 (להלן: "הגב' סובחיה"). התאונה ארעה שעה שהרכב היה בנסיעה מכיוון העיר בת-ים לכיוון העיר חולון. תחילה הוגשה התביעה כנגד נתבע 1 אשר כפי הנטען הוא היה זה שנהג ברכב בזמן התאונה וכנגד נתבעת 3 אשר ביטחה את הרכב בזמן התאונה. ברם, לאחר שהתברר כי נתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא זה שנהג ברכב והוא אך הזדהה תחילה באמצעות תעודות מזויפות כנתבע 1, נמחקה התביעה כנגד נתבע 1 והנתבע בא במקומו. כמו כן, משהתברר כי לנתבע לא היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה, נמחקה נתבעת 3 מכתב התביעה ותחתיה באה נתבעת 4 (להלן: "קרנית"). לא הייתה מחלוקת כי יחד עם התובע והנתבע היה ברכב במועד התאונה גם אדם נוסף בשם מוחמד מנצור (להלן "מוחמד מנצור" או בכינויו "פיספיס") ושלושתם נפגעו כתוצאה מהתאונה. 2. הנתבע טען להגנתו כי הוא גנב את מפתחות הרכב מאמו ונסע יחד עם פיספיס לתל-אביב, שם הצטרף אליהם התובע ולאחר ששתו אלכוהול הם נסעו לרכוש סמים והוא אישית התכוון לגנוב רכב מסוג יונדאי H1 ואף ציין זאת בפני התובע. הוא הוסיף וטען כי התובע חבר קרוב שלו מזה זמן רב והוא ידע שהוא נטל את מפתחות אמו מבלי לקבל את רשותה. 3. טענת קרנית הייתה כי היא פטורה משיפוי התובע על נזקיו, הן לפי ההגנה הקיימת לה לפי סעיף 7(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975(להלן: "החוק") מפני שהתובע ידע כי הנתבע נוהג ברכב מבלי שקיבל רשות מבעליו, והן לפי ההגנה הקיימת לה לפי סעיף 7(4) לחוק בשל כך שהתובע נסע ברכב לשם ביצוע פשע. קרנית גם הגישה הודעת צד ג' הן כנגד הנתבע והן כנגד אמו (צד ג'2, הגב' סובחיה) בשל כך שהתירה לנתבע את השימוש ברכב. 4. הגב' סובחיה טענה להגנתה כי הרכב נלקח ממנה ללא רשותה וכי במהלך השימוש בו עשו הנוסעים שימוש באלכוהול והיו בדרכם לרכישת סמים אסורים. 5. להשלמת התמונה יצוין כי תביעה זו הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 1615/05), , אך לאחר שכתב התביעה תוקן והוגש תחשיב הנזק על ידי ב"כ התובע, ביום 20.05.09 העביר בית משפט השלום (כב' השופט מ' ברעם) את הדיון בתובענה לבית משפט זה. ביום 11.07.10 קבע בית המשפט (כב' השופט י' ענבר) כי תחילה תידון שאלת החבות, וזהו אפוא עניינו של פסק הדין. המסכת הראייתית 6. הן הנתבע והן פיספיס טענו בעדויותיהם כי הגיעו לתל-אביב באותו הלילה במטרה לגנוב כלי רכב. הנתבע סיפר בעדותו כי הגיע לבית אמו סמוך לשעה עשר בלילה והבחין באמו כשהיא ישנה. הוא נטל את מפתחות הרכב, אסף את פיספיס והם נסעו יחדיו לתל-אביב, במטרה "להכניס כסף לכיס". לדבריו, אמו מעולם לא הסכימה לתת לו את מפתחות הרכב, אך הוא תכנן לחזור לפנות בוקר מבלי שהיא תדע על כך. בשלב מסוים התקשר התובע ושאל למקום הימצאם ושאל אותם אם הם יכולים לאסוף אותו בדרכם חזרה לירושלים. הם נענו בחיוב ואספו אותו ברחוב דיזנגוף סמוך לשעה 04:00, קנו ליטר וודקה, נסעו לחוף הים ושתו. בשלב זה הוא ציין בפני חבריו כי הוא רוצה "לדפוק איזה רכב" לפני שהשחר יאיר, ולאחר שהמשיכו לשתות הציע פיספיס לעבור דרך יפו ולרכוש שם סמים מסוג אקסטזי וחשיש. בדרך ליפו ארעה התאונה. בחקירתו הנגדית הוסיף הנתבע שכוונתם הייתה להמשיך מיפו לרמת גן, שם, אצל חבר, נשמרו כלי הפריצה ששימשו אותו לגניבת כלי רכב. עם זאת, הוא הדגיש כי הוא היה הכוח המניע בכל הקשור לגניבה ולא הייתה לו כוונה לשתף את פיספיס ב"רווחים", בין היתר משום שהוא היה צריך את הכסף שהיה מקבל ממכירת הרכב שהיה בכוונתו לגנוב. לדבריו, כשהם ישבו בחוף הים, הוא אמר במפורש לתובע ולפיספיס כי הוא הולך לגנוב רכב, ולאחר שהתובע אמר כי הוא אינו יוכל לרוץ, הנתבע הציע לו שיישאר ברכב עד לאחר הגניבה, הרכב יושאר ב"קיבוץ גלויות" עד השעה 09:00, אז ניתן לנסוע לירושלים מבלי להיתקע בפקקים או במחסומי משטרה. 7. פיספיס סיפר בעדותו כי בליל התאונה הוא יצא מהעיר רמאללה סמוך לשעה 17:00 או השעה 18:00 וישב יחד עם הנתבע במספר מקומות בשועפט. בשלב מסוים, הנתבע הלך לביתו ושב כשבידו מפתחות הרכב של אמו כשהוא מכריז כי הוא נטל אותם בלא רשות אמו. הוא הוסיף כי יַדַע זה מכבר שהאם אינה מאפשרת לנתבע לקחת את מפתחות הרכב ובמספר הזדמנויות שמע אותה צועקת על הנתבע בעניין זה. הם נסעו לתל-אביב במטרה "לעבוד" בגניבת כלי רכב, אך הדבר לא יצא אל הפועל עד שעות הבוקר המוקדמות. בשלב זה, התקשר אליו התובע, שאל אותו למקום הימצאו וביקש ממנו שיחזיר אותו לירושלים. לדבריו, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהתובע חזר עימו מתל-אביב לירושלים, והוא עשה איתם נסיעת דומות לעיתים ברכב של חברה שלו ולעיתים בכלי רכב של חברים אחרים שלו מטייבה. לדבריו, התובע ידע כי הוא שוהה בלתי חוקי בישראל וכי הוא מחזיק בתעודת זהות מזויפת. פיספיס אישר כי ידע על עיסוקו הבלתי חוקי של התובע בקזינו. בפעם הזאת, הוא והנתבע אספו את התובע ונסעו לחוף הים, שתו כוסית משקה אחת והם החלו בנסיעה לירושלים. בסיום עדותו ביקש לומר מיוזמתו כי הגב' סובחיה אינה אשמה בכלום והיא לא הייתה מסכימה בשום מקרה שהנתבע ייקח את מפתחות הרכב. 8. לעומת זאת, התובע סיפר בתצהירו כי לאחר שסיים את עבודתו כ"דילר" בקזינו בראשון לציון הוא ישב בבית קפה בתל-אביב והתקשר לחברו פיספיס אשר הגיע לבית הקפה בתוך כעשר דקות, ויחד עם הנתבע שנהג ברכב הם נסעו לכיוון הים. לאחר ששתו שתייה חריפה על שפת הים הם התכוונו לנסוע לכיוון ירושלים אך בדרך ארעה התאונה. הוא הכחיש באופן גורף את הטענה כי מזג לחבריו שתייה במהלך הנסיעה ואת הטענה כי מטרת נסיעתם המשותפת הייתה לרכוש סמים. בחקירתו בבית המשפט הוא פירט יותר וטען כי התקשר לפיספיס על מנת לברר אם הוא נמצא בתל-אביב ואם יוכל להצטרף אליו בחזרה לירושלים, על מנת שהוא לא יצטרך להמתין למוניות השירות המתחילות לעבוד בשעה 07:00 בבוקר. חרף זאת, לאחר שפיספיס והנתבע אספו אותו הוא הסכים להתעכב עמם זמן קצר לבילוי על שפת הים בחוף פלמחים. הוא גם אישר כי ידע שלפיספיס אין רכב ואף על פי כן הוא ביקש לברר דרכו האם יש דרך בה הוא יוכל לנסוע לירושלים. ואכן, פיספיס נענה לבקשתו והסכים לקחת אותו ברכב בו נהג הנתבע. כשנשאל לגרסאותיו השונות באשר לשעה בה עזב את הקזינו עובר לתאונה (בהודעתו במשטרה ביום 4.11.04 טען שסיים לעבוד בערך בשעה 05:00; בתצהירו טען כי סיים לעבוד בערך בשעה 03:00, ובעדותו בבית המשפט אמר כי סיים לעבוד בשעה 04:00 בערך), טען כי אינו זוכר בדיוק מתי עזב את הקזינו ועשה חשבון בדיעבד בהתאם לשעת התאונה, כשהוא מביא בחשבון את זמן נסיעתו מראשון לציון לתל-אביב, ואת הזמן שישב בבית הקפה בתל אביב. 9. בגרסה זו של התובע תמך גם פיספיס אשר בחקירתו הנגדית על ידי הנתבע הכחיש את טענת הנתבע כי אמר לו בנוכחות התובע כי הוא מעוניין לגנוב רכב יונדאי H1, וכן טען כי לא הייתה להם כל כוונה לנסוע ליפו לרכוש סמים. עם זאת, בהמשך חקירתו הוא לא שלל את האפשרות שהתובע שמע שהם למעשה הגיעו לתל-אביב במטרה לגנוב רכב, אך בכל מקרה הם החליטו לדחות את הגניבה למחר והנסיעה במהלכה ארעה התאונה הייתה חזרה לירושלים ולא במטרה לגנוב רכב. הוא גם הכחיש את טענת הנתבע כי עובר לתאונה התובע התפלא על כך שהנתבע משתמש ברכב של אמו והם אמרו לו כי הוא נלקח על ידי הנתבע בלא רשותה. 10. עם זאת, כדי להרחיק מעליו את הטענה כי הוא חבר לנתבע ולפיספיס במטרה לגנוב רכב, או שמא כדי להרחיק את הטענה כי בשל היכרותו הקרובה עם הנתבע הוא ידע כי נהיגתו ברכב של אמו היא ללא רשותה, טען התובע כי למעשה לא היה לו כל קשר או היכרות משמעותית עם הנתבע קודם לאירוע. הוא אמנם גר באותה שכונה בה גר הנתבע והוא גילה בדיעבד כי הם למדו יחד באותה כיתה במשך שנה וחצי לפני כעשרים שנים, אך הוא אינו זוכר אותו מאותה תקופה. הוא גם ראה אותו מספר פעמים בשועפט אך מעבר לאמירת "שלום" לא היה ביניהם קשר כלשהו. הוא הכחיש כי הם היו יוצאים לבלות יחדיו אך אישר כי ייתכן שהם נפגשו לא פעם באקראי במסיבות דרך חברים משותפים. הוא גם ידע שהנתבע נכנס ויוצא מבתי הכלא אך לא ידע שהוא "עבריין רציני". 11. גם במסגרת חקירתו הנגדית על ידי הנתבע בעצמו (שלא היה מיוצג) הכחיש התובע את טענות הנתבע כי הוא היה בחתונת הנתבע וכי הוא מבלה עימו. גם כשהוטח בפניו כי ניתן לצפות בו בסרט הוידיאו של החתונה הכחיש כי נכח בה וטען כי נכח אך בחתונה אחי הנתבע. כשהוצגו בפניו תמונות בהן הוא נצפה מבלה יחד עם הנתבע בהפלגה בסירה, הוא אישר כי התמונות צולמו כשלושה חודשים לפני התאונה במסגרת מסיבת יום הולדת של פיספיס והוא אכן נצפה בהן עם הנתבע, אך עמד בהכחשתו כי הוא חבר של הנתבע וטען כי באותו אירוע התכנסו כשלושים מחבריו של פיספיס שלא בהכרח היה קשר ביניהם. מה גם שהם היו שתויים ועל כן על אף שהם נצפים בתמונות כשהם חבוקים, אין בכך כדי ללמד שמדובר בקשר בין חברים. לטענתו, הוא מכיר את הנתבע מהשכונה בכינויו "אבו שייך". הא ותו לא. אפילו את שמו הפרטי הוא לא הכיר לפני התאונה. אכן, כשנחקר על ידי חוקר המשטרה בעודו מאושפז בבית החולים לאחר התאונה, הוא כינה את הנתבע בשם "איסמעיל", אך זאת משום שלמד על כך ממסמכי המשטרה. רק בשלב מאוחר יותר כשנחקר על ידי חוקרי חברת הביטוח הבין כי הנתבע החזיק בתעודה מזויפת ולמעשה שמו האמיתי של הנתבע אינו "איסמעיל". לאחר שהצליח לאתר את מספר הטלפון של הנתבע לפי כינויו "אבו שייך" הוא התקשר אליו וממנו למד על שמו האמיתי ועל כך שניסה להסתיר את זהותו האמיתית מפני המשטרה משום שהיה מבוקש לחקירה בעניין אחר. אז גם סיפר לו הנתבע כי הרכב שייך לאמו והוא נהג בו ברשותה, בעוד שבמהלך הנסיעה הוא סבר כי הרכב שייך לנתבע והכחיש את הטענה כי כבר במהלך הנסיעה שמע מהנתבע כי הוא לקח את הרכב מאמו מבלי שקיבל את רשותה. 12. התובע גם הכחיש את הטענה כי הציע לנתבע "לעשות קומבינה" על מנת להגן על אמו מפני התביעה שהוגשה כנגדה וטען כי דווקא הנתבע הוא זה שהציע לו לפעול בדרך שכזו. עם זאת, כשנשאל מדוע הסכים לפצות את הנתבע על הרכב שנפגע בתאונה, השיב כי לאחר התאונה הוא התחבר עימו ובמסגרת זו הוא אמר לו שהוא יביא לו רכב לאחר שיקבל פיצוי מחברת הביטוח, אך המצב השתנה בשעה ש"קרנית" נכנסה לתמונה. 13. עוד טען התובע בעדותו כי הוא מעולם לא היה מכור לסמים, והמלצת הרופאים בגיליון השחרור שלו מבית החולים לאחר התאונה להפנותו לפסיכולוג להערכה כללית בשל קשיי גמילה מסמים, הייתה ככל הנראה בשל השימוש המוגבר שלו במורפיום לשיכוך כאביו בתקופת אשפוזו בבית החולים (כך!). הוא אישר כי יש לו אמנם חברים עבריינים אך הוא אינו מרבה להסתובב איתם והוא אינו שותף למעשיהם. 14. מנגד טען הנתבע כי הוא בילה הרבה עם התובע במסיבות באילת ובתל-אביב, ולמעשה, התובע הוא זה שהכיר לו את פיספיס בשלהי שנת 2002. הוא לא ידע לומר בוודאות שהתובע היה בחתונתו, אך התעקש על כך שהוא היה בחתונה אחיו, לשם הוזמן לדבריו, לא בשל היותו חבר של אחיו אלא בשל חברותו עימו. הוא ציין כי פעמים רבות לפני התאונה הוא והתובע רכשו סמים מסוג אקסטזי וקוקאין, וכי הפעם הראשונה שהוא השתמש בסמים היה זה התובע שהביא לו אותם. 15. גם פיספיס ציין בעדותו כי התובע והנתבע מכירים אחד את השני זה זמן רב. הם אמנם לא מבלים ביחד כל הזמן, ואולם הוא אישר כי שלושתם היו נפגשים יחד כל שבועיים-שלושה. מר איברהים שייך אחיו של הנתבע טען אף הוא בעדותו כי מכיר היטב את התובע אשר הוא מהחברים הטובים של אחיו, הנתבע. התובע ביקר בביתם פעמים רבות, והלך פעמים רבות עם אחיו למסיבות ופעם אחת התובע אף שאל מאחיו רכב. עדות דומה נשמעה מהגב' סובחיה אשר ציינה כי התובע והנתבע היו חברים טובים, חבשו יחד את ספסל הלימודים בבית ספר שועפט לבנים וכי התובע ביקר את הנתבע לא פעם בביתה ושוחח עימו בטלפון פעמים רבות. 16. גב' סובחיה גם ציינה בתצהירה כי בנהּ, הנתבע, גנב את מפתחות הרכב מביתה ביום התאונה בשעה שהיא ישנה. כן ציינה כי אחר התאונה הנתבע סיפר לה כי הוא וחבריו היו שתויים בעת התאונה והיו בדרכם לגנוב רכב ולרכוש סמים. בחקירתה ציינה כי האמור בכתב הגנתה כי "בדרך כלל" היא אינה מרשה לבנהּ, הנתבע, לנהוג ברכב אינו מדויק, שכן לאמתו של דבר היא מעולם לא נתנה לו רשות לנהוג בו. היא אישרה כי לה עצמה אין רישיון נהיגה אך בן נוסף שלה בשם איברהים מסיע אותה לטיפולים רפואיים להם היא זקוקה. היא התעקשה כי הרכב לא נמצא בשימושו הקבוע של הבן איברהים והוא אינו מחזיק במפתחות הרכב. המפתחות, לדבריה, נמצאים דרך קבע בביתה ואיברהים משתמש ברכב רק לצורכה. עם זאת, לעיתים היא נענית בחיוב לבקשת איברהים להתיר לו את השימוש ברכב, אך לבקשות הנתבע היא סרבה תמיד בשל עברו הפלילי בגינו הוא היה נכנס ויוצא מכתלי הכלא. 17. בנה של הגב סובחיה, איברהים, סיפר בעדותו כי הוא הקליט שיחה שניהל עם פיספיס במסגרתה הודה פיספיס כי הוא והנתבע גנבו את מפתחות הרכב מאמו וכן הודה כי הוא והתובע נסעו עם הנתבע ביודעם שהוא שתוי. הוא גם הקליט שיחה שניהל עם אחיו, הנתבע, בה הודה גם הוא בגניבת המפתחות מאמם וכן הודה כי תכנן לגנוב רכב מסוג יונדאי H1 ולרכוש סמים ביפו ואף סיפר על כוונתו לשני הנוסעים - התובע ופיספיס. 18. לבית המשפט גם הוגשה קלטת שהוקלטה על ידי הנתבע בה משוחחים התובע והנתבע, כשהנתבע מלין בפני התובע על כך שתבע אותו וגרם לקרנית לשלוח הודעת צד ג' לאמו ובכך הוא יגרום להם לרדת מנכסיהם ולהגיע ל"פשיטת רגל". התובע נשמע מרגיע את הנתבע באומרו כי הוא לא יצטרך לשלם לו את כל המיליונים שקרנית תחויב בהם, שכן הוא יוכרז פושט רגל ויצא ידי חובתו בתשלום 200 או 300 ₪ לחודש. גם לתלונתו של הנתבע כי אם יוכרז פושט רגל לא יוכל לצאת מהארץ מצא התובע פתרון והוא הבטיח לנתבע כי הוא אישית יפקיד ערובה מכספי הפיצויים שיקבל על מנת לאפשר את יציאתו מהארץ. כשהעלה הנתבע את האפשרות שאמו תיפגע בשל הודעת צד ג' שנשלחה אליה על ידי קרנית, אומר לו התובע: "אני לא אתן לזה לקרוא, גם אני לא רוצה כי אמא שלך תפגע... אני אעשה כל מה שאני יכול לעשות, אני יכול לעזור לך בדבר אחד והוא להוציא את אמא שלך מהסיפור הזה". לשאלת הנתבע: "איך להוציא אותה?" משיב התובע: "אם נשים ידינו ביחד אז אנחנו יכולים להוציא אותה". והוא מסביר: "אני אגיד כי מוחמד גנב את המתפחות, ואז אמא שלך יוצאת החוצה בהקדם, ואז השופט לא יכול לפסוק כנגדה". וכן בהמשך: "אנחנו סיימנו את הסיפור של אמא שלך, אנחנו נשב ביחד עם עורך הדין ונוציא אותה בעזרת השם". 19. עם זאת, בכל פעם שהנתבע העלה במסגרת השיחה המוקלטת את הטענה כי הם היו בדרכם לגנוב רכב, הכחיש התובע את הדברים. הוא גם הכחיש בשיחה כי ידע שהנתבע נוהג ללא רישיון נהיגה. אכן, לתובע היו השגות על התרגום שהגיש הנתבע לקלטת והוא טען כי הושמטו ממנו חלק מהפעמים בהם הוא מכחיש את הטענה כי היו בדרכם לגנוב כלי רכב. ברם, ב"כ הצדדים הסכימו כי בית המשפט יסתייע במתורגמני בית המשפט לשם תרגום המקומות השנויים במחלוקת ביניהם. תרגום הקלטת על ידי מתורגמן בית המשפט אכן העלה כי הושמטו חלק מדברי התובע בהם הוא נשמע מכחיש את הטענות כי ידע על כך שהנתבע נהג שתוי וללא רישיון נהיגה.   20. גם להיכרותם נדרש התובע במסגרת השיחה המוקלטת והוא נשמע אומר בה לנתבע: "כן אני מכיר אותך, כל החברים מוותרים, פעם ירו לעברך כל החברים שלך עזבו אותך פרט לי, אני הייתי איתך". לשאלת הנתבע "כמה זמן אתה מכיר אותי? תגיד לי כמה זמן?" עונה התובע: "מזמן", והנתבע משיב "מזמן מזמן, מאז בית הספר, האם בחיים פגעתי בך? בחיים דקרתי אותך בגב?" והתובע משיב גם הוא "לא, וגם אני בחיים לא פגעתי בך מוחמד". דיון והכרעה 21. הנה כי כן, נהיר לגמרי כי הן התובע והן הנתבע האמת מהם והלאה, וקשה עד בלתי אפשרי לדלות מפיהם ולוּ מילת אמת אחת. ליבם גס בחוק ובבית המשפט והם אינם בושים להצהיר בריש גלי על פעילותם העבריינית, הכוללת עבירות סמים, עבירות רכוש ופעולות מרמה, ביניהם שימוש בתעודות מזויפות. 22. גם אין מחלוקת כי התובע והנתבע נדברו ביניהם במטרה להונות את חברת הביטוח (שנמחקה מהתביעה, כאמור), תחילה בהצגת תעודות מזויפות על מנת להסתיר את העובדה שהנתבע נהג ברכב ללא רישיון נהיגה, ולאחר מכן כדי להוציא את אמו של הנתבע, הגב' סובחיה, מכלל סכנת תביעה. באותו שלב כוונתם הייתה לקבל פיצויים עבור התובע מחברת הביטוח אלא שדרכם הסתבכה קמעא משעה שנודעה זהותו האמיתית של הנתבע וקרנית נכנסה לתמונה כנתבעת. או אז, היה צורך לפעול על מנת לקבל את הפיצויים מקרנית ובד בבד לסכל את האפשרות כי קרנית תוכל לחזור על הנתבע או על אמו. במסגרת זו גם קיבל עליו התובע להשיב לגב' סובחיה את שוויו של הרכב שנפגע בתאונה מתוך כספי הפיצויים שיקבל. התובע והנתבע אינם מכחישים שנדברו ביניהם בעניין זה והם אך חלוקים בשאלה מי היה יוזם התכנית. ויצוין, כי בניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, משמיעת הקלטת לא התרשמתי כי התובע חש מאוים בסיטואציה בה נאמרו הדברים על ידו, או כי לא אמר את הדברים מרצונו החופשי. התרשמות זו מתקבלת גם ללא הבנת השפה הערבית, שכן אופן הדיבור וסגנונו, חוצה את גבולות השפה. 23. למעשה, אפוא, די בכך כדי לדחות את התביעה. אכן, בסיכומיו טען ב"כ התובע כי אין בעובדה שאדם נפגע בתאונת דרכים גם תוך כדי ביצוע מעשה פלילי כדי לשלול ממנו את הזכאות לפיצויים כל עוד הוא לא נכנס לגדרם של המקרים בהם נשללת הזכאות לפי החוק, וכי אין בעובדה כי נפגע בתאונת דרכים הוא עבריין ואף נתפס באמירת שקר בבית המשפט כדי לשלול ממנו את הפיצויים לפי החוק. בכך הוא צודק. נכון גם שבניגוד לדיון בעתירה מנהלית בה עותר שאינו נקי כפיים רשאי בית המשפט לדחות את עתירתו בשל כך בלבד, אין בית המשפט "אזרחי" עושה כן אך בשל חוסר ניקיון כפיו של התובע. תובע שאינו נקי-כפיים, תביעתו נשמעת. בית המשפט מצווה על מתן הסעד שבגדר סמכותו, וחוסר ניקיון הכפיים עשוי להילקח בחשבון אך במהלך התביעה (טענת "אי חוקיות") או בסופה (הוצאות) (בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, זאב בוים, פ''ד מב(1) 678), למעט בתביעות למתן סעד מן היושר שגם בהן ניתן לדחות את התביעה אך בשל חוסר נקיון כפיו של התובע (רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר, פורסם במאגרים [27.02.08]; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ''ד מט(1) 730). 24. ברם, במקרה זה מדובר בתובע שהטענות בהן ביקש לזכות בדינו בתביעה זו נמצאו שקריות והוא נמצא בלתי אמין בעליל. כך למשל, התובע הכחיש קשר משמעותי עם הנתבע וטען להיכרות שטחית עמו בלבד, זאת במטרה להרחיקו ממנו ולשלול את האפשרות כי ידע על נטילת הרכב ללא רשות מהאם או את האפשרות כי יטען שהם חברו יחדיו לגנוב כלי רכב. ברם בסופו של יום הוברר למעלה מכל ספק כי התובע והנתבע היו חברים טובים שנים לפני התאונה והם הרבו לבלות יחדיו באירועים שונים. כך, למשל, הוברר למעלה מכל ספק כי התובע חבר לנתבע במטרה להונות את חברת הביטוח נגדה הוגשה התביעה מלכתחילה (נתבעת 3) והוא ניסה לחפות על הנתבע בכך שסייע לו להזדהות כאדם אחר ולמנוע את חשיפת העובדה כי הנתבע - אשר היה ללא רישיון נהיגה - הוא זה שנהג ברכב. בהמשך, הוא חבר לנתבע במטרה להונות את קרנית ולמנוע ממנה לחזור אל הגב' סובחיה. בנסיבות אלו, כשהעניין לגביו נמצאו טענותיו של התובע שקריות הוא לב המחלוקת בה על בית המשפט להכריע, וכשעל התובע לשכנע את בית המשפט בצדקת גרסתו ומבקש כי בית המשפט יאמץ את גרסתו, או שמא אחת מגרסאותיו הסותרות, פשיטא כי משנתברר כי התובע תכנן למסור גרסה שקרית בבית המשפט, והוא נמצא משקר בבית המשפט בעניין מהותי להוכחת טענתו, אין הוא יכול ליהנות מאחת מגרסאותיו הנוחות לו. 25. כאמור, קרנית טוענת להגנה לפי שתי הוראות בסעיף 7 לחוק הקובע מי הם הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי החוק: האחת, לפי הוראת סעיף 7(2) השוללת את הזכאות לפיצוי לפי החוק מנוסע שידע על מעשהו הפלילי של הנהג, כלומר על השימוש ברכב ללא נטילת רשות. והשנייה, לפי הוראת סעיף 7(4) השוללת את הזכאות מ"מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע". שלילת הזכאות לפי סעיף קטן זה אינה מוגבלת רק לנהג אלא לכל הנוסעים ברכב. 26. באשר לחלופה השוללת את הזכאות מ"מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע", יש צורך בקיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין ביצוע הפשע, אך לא בין ביצוע הפשע לתאונת הדרכים (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 434; רע"א 9121/00 לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [2.07.03]). כל שיש לעמוד עליו לשם תחולתו של הסעיף הוא שהרכב "שימש" או "סייע" בידי הנוסע (או הנוהג) "לביצוע פשע". "פשע" מוגדר בחוק העונשין, התשל"ז-1977, אליו מפנה חוק הפרשנות, התשמ"א-1981: "עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים". לכן, במקרה זה אם הרכב אכן שימש את התובע לביצוע גניבת רכב, הוא אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. לא זו בלבד שהעובדה שבסופו של הדבר הרכב לא נגנב אין בה כדי להוציא את המקרה מתחולת החוק, שכן בכלל "פשע" גם ניסיון לביצוע פשע (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה), 269), אלא שלשם תחולת סעיף 7(4) לחוק אין צורך בהרשעה בביצוע פשע, ואף לא ביכולת חוקית בהרשעה בביצוע פשע. כל שנדרש הוא שהרכב הפוגע שימש לנפגע או סייע בידו לביצוע פשע, ולשם כך די בקביעה "אזרחית" (ת"א (מחוזי-חי') 1559/00 חוג'יראת נ' מוסקוביץ', פורסם במאגרים [15.12.03]). בכך נבדלת תחולתה של ההחרגה בסעיף 7(4) לחוק מהגדרת העבירה הפלילית. הגדרת עבירת הניסיון בסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 היא עשיית מעשה "שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". בהתאם להלכה הפסוקה נכנסים בגדרה של עבירת הניסיון כל המעשים "המקרבים את תהליך ביצועה של העבירה המושלמת" (מבחן הקרבה המספקת) והמעשים "המעידים באופן ברור וחד משמעי על המטרה העבריינית הקונקרטית" (מבחן החד-משמעות), כשהמבחן המקובל לבחינת התנהגות העבריין לשם קביעת המעבר משלב ההכנה לשלב הניסיון הוא מבחן "הסרט האילם". לאמור, אילו היינו צופים בסרט אילם, בו ניתן לראות רק את שרשרת הפעולות של המבצע, אזי מנקודת הזמן בו נתבררה לצופים מטרת המעשים, מתחיל שלב הניסיון. (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, פורסם במאגרים [12.07.10]; תפ"ח (מחוזי-ת"א) 22918-02-10 מדינת ישראל נ' הררי, פורסם במאגרים [11.04.11]; ע"פ 9511/01 קובקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 687, 694). לעומת זאת, ההגדרה שבסעיף 7(4) לחוק היא רחבה הרבה יותר והיא מדברת על כך שהרכב "שימש" או "סייע" לביצוע הפשע. כך, הימלטות מזירת הפשע היא חלק מביצוע הפשע, ומי שמסתייע ברכב להימלטות מזירת הפשע ונפגע בהימלטותו מן השימוש ברכב בתאונת דרכים, מאבד את זכאותו לפיצויים אף אם הרכב בו הוא נמלט ובו הסתייע לא שימש אותו בביצוע מעשה הפשע גופו (ת"א (מחוזי-ב"ש) 874/84 "כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' חזן, פורסם במאגרים [14.05.87]). וכך, גם שימוש ברכב לשם הגעה אל מקום בו יש כוונה לבצע פשע, גם אם אותה נסיעה אינה באה עדיין בגדרי עבירת הניסיון לפי הגדרתה בדין הפלילי, יש בה כדי לשלול את הזכאות לפיצויים לפי החוק, כל עוד השימוש הקל באופן משמעותי על ביצוע הפשע (אנגלרד, בעמ' 269; ת"א (מחוזי-חי') 1559/00 בעניין חוג'יראת) . 27. אכן, התובע והנתבע חלוקים ביניהם בשאלה האם התובע ידע על כך שבדרכם לירושלים הייתה בכוונתם לעבור ברמת גן כדי לגנוב רכב מדגם יונדאי H1. ברם למחלוקת זו אין משמעות, שכן אין מחלוקת כי התובע עצמו לא נועד עם הנתבע ופיספיס מלכתחילה לשם מטרה זו, ולפי עדות הנתבע עצמו, גם לאחר שסיפר על כוונתו לתובע, התובע לא היה אמור לקחת חלק בגניבה. גם אין למעשה מחלוקת, כי בעוד שהנתבע ופיספיס הגיעו, לטענתם, לתל אביב בתחילתו של אותו הלילה במטרה "להכניס כסף לכיס" בלשון הנתבע מגניבת כלי רכב, התובע הצטרף אליהם רק בשעות הבוקר המוקדמות כשכל כוונתו - כאמור, גם לפי גרסת הנתבע - הייתה לתפוס עמם "טרמפ" לירושלים. אכן, לפי גרסת הנתבע לאחר שהתובע נלווה אליהם לחוף הים ושתה עימם משקה אלכוהול; הוא סיפר לתובע על כוונתו לגנוב רכב ועל כך שהדרך לירושלים תתארך קמעא. ברם, לא זו בלבד שלא ניתן ליתן אימון כלשהו בגרסה זו של הנתבע, ולמעשה אף לא בגרסתו כי הגיע מלכתחילה לתל-אביב במטרה לגנוב רכב, גרסה שהועלתה על ידו רק בשלב מאוחר כשהבין שהגרסה שהועלתה משמו על ידי האם בהגנתה כי היו בדרך לרכוש סמים לא יכולה להועיל לו (בשל היותה עבירת "עוון" ולא "פשע" כל עוד לא הוכח כי לא היה מדובר ברכישה לשימוש עצמי). אלא שהנתבע התעקש גם לפי גרסתו כי לתובע לא היה חלק כלשהו בפשע והוא הצטרף לנסיעה אך כ"טרמפיסט". בנסיבות אלו, גם אם התובע אכן שמע בהיותם בחוף הים כי בכוונת הנתבע לעבור בדרך לירושלים ברמת גן ולגנוב שם רכב, לא ניתן לומר כי הרכב "שימש" או "סייע" בידי התובע לביצוע פשע. העובדה עליה אין חולק, שהרכב "שימש" או "סייע" בידי הנתבע לביצוע פשע, אין בה די כדי לשלול את הפיצויים לפי החוק מהתובע שלא היה נטל חלק בפשיעה, שכן כאמור, החוק מחריג מקבלת פיצויים רק את מי "שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע". בשולי עניין זה יצוין כי כאמור, גם אם היה בכוונת כל השלושה (התובע, הנתבע ופיספיס) לנסוע לרכוש סמים ביפו, אין בכך די כדי לשלול את הפיצויים לפי סעיף 7(4) לחוק, שכן אין כל ראייה כי כוונתם לא הייתה לרכוש את הסמים לשימוש העצמי, ועבירה זו, אינה באה בגדר "פשע" כי אם בגדר "עוון". 28. המסקנה היא אפוא, כי אם דחיית התביעה הייתה נשענת אך על סעיף 7(2) לחוק, לא היה מקום לשלול מהתובע את הפיצויים לפי הסעיף האמור. מכאן לדיון בחלופה שבסעיף 7(2) לחוק העוסקת בשימוש ברכב בלא רשות. 29. סעיף זה קובע כי מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. כפי שנקבע זה מכבר, ההפניה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות) היא בבחינת "הוראת קליטה" ומשכך, הנוסח הרלוונטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק, הוא נוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), אשר הוחלף על-ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין (עד שבוטל ביום 3.01.1990 במסגרת תיקון 28. ראו ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה, פ"ד נג(5) 542, 549). לשונו של הסעיף לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב בלי רשות), ולאחריו סעיף 401(א) לחוק העונשין היה: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו- מאסר שלוש שנים". 30. במקרה זה די ברור כי הנתבע נטל את רכב אמו ללא רשותה. הוא עצמו מודה בכך. גם שותפו לפשע פיספיס טוען כך. אחיו של הנתבע, איברהים, העיד כי הוא היחיד המשתמש ברכב וכי אמו אינה מרשה לנתבע להשתמש בו. גם האם עצמה, הגב' סובחיה, העידה כך. אכן, קשה להפריז במידת חוסר האימון שיש ליתן בעדותם של הנתבע ופיספיס. גם האם ובנה איברהים בעלי אינטרס מובהק להוכיח כי הגב' סובחיה לא ידעה על נטילת המפתחות על ידי הנתבע. ברם, לא זו בלבד שלא הובאה כל ראיה לסתור גרסה זו, אלא שלמעשה, גם התובע עצמו במסגרת שיחתו המוקלטת עם הנתבע מרגיע את הנתבע בכל הנוגע לתביעה כלפי אמו באומרו כי התביעה כנגדה תדחה בשל העובדה כי מפתחות הרכב ניטלו ממנה מבלי שנתנה את רשותה, והוא עצמו התנדב להעיד על כך בבית המשפט. אכן, כיום בהבינו כי עדות שכזו מהווה חרב פיפיות מבחינתו - כשמחד היא פוטרת את האם מחבותה כלפי קרנית, אך בד בבד היא מכניסה אותו לתחומי סעיף 7(2) כמי שאינו זכאי לפיצוי לפי החוק - הוא מנסה לשכנע כי לא ידע בזמן אמת על כך שהרכב ניטל על ידי הנתבע ללא רשות האם. בהמשך לכך, הוא גם ניסה להרחיק עצמו מן הנתבע ביודעו כי אם יוכח כי הם חברים טובים, הרי שקרוב לוודאי תתקבל המסקנה שהוא ידע כי האם כלל אינה מרשה לנתבע להשתמש ברכבה. ברם, כאמור, גרסתו זו התובע הוכחה כשקר מוחלט. התובע מכיר גם מכיר את הנתבע, הוא מבלה עמו, ביחד עם פיספיס או בלעדיו; היכרותם היא רבת שנים, עוד מהימים בהם חבשו יחד את ספסל הלימודים; הם גרים בשכנות; ונפגשים בתדירות גבוהה. לפי דברי התובע עצמו בשיחה המוקלטת עם הנתבע, כשכל חבריו של הנתבע עזבו אותו לאחר האירוע בו נורו כלפיו יריות, רק הוא נשאר לצדו. פשיטא גם, כי התובע לא היה מחפה על הנתבע ומסייע לו להזדהות כאדם אחר ומסכן בכך את תביעתו שלו, אם לא היה מדובר בחברו הקרוב. בנסיבות אלו, כשאיש אינו חלוק על העובדה כי המפתחות נטלו מהאם ללא רשותה, השתכנעתי כי התובע - כחברו של הנתבע - ידע גם ידע על האיסור שמטילה האם על השימוש ברכב, לכל הפחות מידיעה כללית הנובעת מחברותם ו"מהודאתו" בקלטת, גם מבלי שאקבל את גרסת הנתבע כי הוא סיפר על כך לתובע ביום התאונה עובר לתאונה. 31. אכן, בשאלה על מי מוטל נטל השכנוע לקיומם או לאי-קיומם של הנסיבות המנויות בסעיף 7 לחוק הפוטרות את קרנית מתשלום פיצויים, דעתי כדעת ב"כ התובע בסיכומיו, כי הנטל מוטל על קרנית בשל היותה טענת הגנה השוללת את חבותה (ראו ת"א (מחוזי-י-ם) 1361/98 מלול נגד קרנית, פורסם במאגרים [3.09.00]; ריבלין, בעמ' 427). ואולם, לא זו בלבד שכמות הראיות שיהא עליה להביא על מנת להעביר את הנטל לצד השני (תובע הפיצויים), יהא פחוּת בשל כך שמדובר בידיעות המצויות בידי התובע (ת"א (מחוזי-חי') 16976-07-09‏ ‏מויאל נ' סבאח, פורסם במאגרים [24.03.10]), אלא שבמקרה זה הוכח, במידה הדרושה ואף מעבר לכך, כי בעת הנסיעה ברכב עובר לתאונה, התובע ידע גם ידע כאמור, כי הנתבע נוהג ברכב של אמו מבלי שקיבל את רשותה ואף בניגוד להסכמתה. 32. המסקנה היא אפוא, כי התובע ידע עוד עובר לתאונה כי הרכב של הגב' סובחיה ניטל על ידי בנה, הנתבע, מבלי שהוא קיבל את רשותה, ובנסיבות אלו בהתאם להוראת סעיף 7(2) לחוק אין הוא זכאי לפיצויים לפי החוק. 33. משנדחתה התביעה נופלת עמה ממילא הודעת צד ג'. ברם מעבר לצריך ייאמר, כי לו היית התביעה כנגד קרנית מתקבלת, הרי שקמה לה באופן עקרוני זכות חזרה על הנתבע לפי סעיף 9 לחוק. חזרה זו היא על פי פקודת הנזיקין והיה עליה להוכיח קיומה של עילת תביעה כנגדו. לעומת זאת, הודעת צד ג' כנגד הגב' סובחיה הייתה נדחית בשל המסקנה האמורה שהיא לא ידעה כי הנתבע נטל את מפתחות רכבה והוא עשה זאת ללא שנטל את רשותה. התביעה נדחית אפוא, והתובע יישא בהוצאות קרנית בסך 30,000 ₪. בנסיבות העניין אין מקום ליתן צו להוצאות לטובת הנתבע ולא לטובת הגב' סובחיה. רכבתאונת דרכים