קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בגין טענות הטרדה מינית: 1. התביעה שבפני הינה בגין הוצאת לשון הרע. כאמור בכתב התביעה, התובע הינו מורה ורכז צוות בבית ספר אנקורי באשדוד, (להלן: "ביה"ס"), והנתבעת היתה מתרגלת שהועסקה בבית ספר זה במקצועות המתמטיקה והאנגלית, וזאת בתקופה שבין אוקטובר 2002 ועד ספטמבר 2003, שאז פוטרה מעבודתה. במהלך עבודתה היה התובע רכז המקצוע בו עסקה הנתבעת. בחודש פברואר, בשיחה בין הנתבעת ומנהלת בית הספר דאז, מי שכיום הינה עורכת דין ששותפה למשרד הוא שמייצג כיום את התובע, והיא עצמה נקראה להעיד כעדת התביעה, העלתה הנתבעת בפניה טענות על הטרדה מינית והתנכלויות מצד התובע, ובנוסף לכך, עוד קודם לכן, כאמור בסעיף 9 ו- 10 לכתב התביעה, הרי:- "9. בשלב זה סיפרה הנתבעת גם למורות נוספות כי התובע הטריד אותה מינית במספר הזדמנויות...ובין היתר סיפרה כי ביקש שהנתבעת תזמנו לביתה ביחידות לישון עימה, וכן סיפר כי התובע הטריד אותה מילולית תוך שהוא רומז לה רמיזות מיניות". 10. בין היתר סיפרה הנתבעת למורות בית הספר כי בחודש נובמבר 2002 או בסמוך לכך בשעה שחדר המורים התרוקן - "התקרב התובע לנתבעת והעביר את ידו בתוך מכנסיה בפס התחתונים שלה בגב". (ציטוט מכתב התביעה שהגישה הנתבעת בבית דין לעבודה, כאמור בהמשך). לטענת התובע בכתב תביעתו פשטה השמועה בבית הספר בדבר טענות הנתבעת כנגדו והוא נאלץ להתגונן ולהכחיש שמועות אלו שוב ושוב. לאחר שהנתבעת פוטרה מעבודתה, הגישה התובעת כתב תביעה בביה"ד האזורי לעבודה בתל אביב יפו, תביעה לפיצויים כנגד בית הספר אנקורי וכנגד התובע, בגין הטרדה מינית ובגין התנהלות שלא כדין של הנהלת ביה"ס בטיפולה בתלונה ובפיטוריה. הסעד המבוקש היה פיצויים בסך של כ- 150,000 ₪ (תיק ע"ב 8885/04). ביה"ס והתובע הגישו את כתב הגנתם, ובסיום ההליך, בתאריך 19/2/2008, נתן כב' השופט משה טוינה את פסק דין ובו דחה את התביעה ככל שהדבר נוגע לתובע שבפני והתקבלה התביעה כנגד ביה"ס, כשהשופט פוסק לתובעת שם, הנתבעת, פיצויים בסך של 10,000 ₪, וכן פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה והפרשי שכר בסכום נוסף של כ- 10,000 ₪. בתאריך 4/6/08, זמן קצר לאחר שפסק דין זה הפך לחלוט, בהעדר ערעור על פסק הדין, הגיש התובע את התביעה שבפני. 2. ממחלוקות התובענה שבפני, כנלמד מהשוואת האמור בכתבי הטענות, עולה כי טענת התובע לפרסום לשון הרע מצומצמת לאמור בסעיף 9 ו- 10 לכתב התביעה, כפי שצוטטו לעיל, דהיינו, שיחת הנתבעת עם שתי המורות. אין להניח כי התובע טוען לפרסום לשון הרע בעצם הגשת התביעה בביה"ד לעבודה, או לפניית הנתבעת למנהלת בית הספר בתלונתה על הטרדה מינית. הרי לענין התביעה שהוגשה, גם בהנחה כי האמור שם מהווה פרסום לשון הרע, עסקינן ב"פרסום מותר" כאמור בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), שם נאמר כדלקמן: " לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - - - - - - - - - - - - - - - -ֹ (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם בעל מכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון פניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (ההדגשות לא במקור - ד.מ.). ב"כ התובע אף אינו טוען אחרת. כך אף לענין הפרסום בפני המנהלת, התלונה, כאשר עומדת לנתבעת הגנת תום הלב, כאמור בסעיף 15 (8) לחוק, שם נאמר כי: - "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: - - - - - - - - - - - - - - -ֹ (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה, או שהתלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה - ואולם, אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תובנה". בענין זה טוענת הנתבעת כי פעלה ב"תום לב", כשב"כ התובע, בסיכומיו, אינו טוען אחרת, אלא מרכז טענותיו אך בפרסום האסור לכאורה שבהתייעצות הנתבעת עם שתי מורות בית הספר. מכל מקום, ברור כי המנהלת, עו"ד שוש סער, היתה הממונה הישירה על התובע והן מכח הדין והן מכח חוזה העסקתו, והיא אף הרשות המוסכמת לקבל תלונות מסוג זה נגד מי ממורי בית הספר. כאמור,התובע אינו חולק על כך. ואם נותר ספק לענין תום הלב, אחזור ואתייחס לנושא זה בהמשך. 3. התובע, בהגינותו, מודה כי אינו יודע מה נאמר באותה שיחת התייעצות בין הנתבעת ובין שתי המורות. והוא אף לא טרח לזמנן לעדות. על כן, כל אשר בפני בית המשפט לענין נוסח הפרסום עצמו, הוא בהודיית הנתבעת בכתב הגנתה ודבריה בתצהירה ובחקירתה הנגדית בבית המשפט. בכתב ההגנה, בסעיף 11 נאמר כדלהלן: "הנתבעת, בצר לה וכשלא ידעה למי לפנות, פנתה להתייעץ עם שתי מורות אחרות מבוגרות וותיקות ממנה בבית הספר אנקורי". ובסעיף 13 לכתב ההגנה: - "פנייתה לחברותיה הוותיקות לעבודה בבית הספר, לא נעשתה בפרהסיה, או על מנת לפרסם את דבר האירוע, נהפוך הוא, הנתבעת התביישה בנושא וביקשה לשמור על סודיות". ובתצהיר חקירתה הראשית גירסת הנתבעת בדבר הטרדותיו המיניות של התובע דומה למפורט בכתב התביעה שהגישה לביה"ד לעבודה, כאמור, ובהמשך, לאחר לבטים רבים, כך לדבריה, היא פונה להתייעץ עם אותן שתי מורות ותיקות, בדיסקרטיות. בחקירתה הנגדית, אומרת הנתבעת כדלקמן: (עמ' 88 לתמליל ההקלטה). "אמרתי לקרקו (הממונה על בדיקת התלונה - ד.מ.) שדיברתי עם מיקי ורינה. אני לא זוכרת שאמרתי שהן היו מופתעות. אני כן זוכרת שלא הייתי מוכנה להיכנס לפרטים ולא הייתי מוכנה לספר מי עשה את זה ואני כן זוכרת שמיקי ניסתה לנחש מי עשה את זה והניחוש שלה היה יהודה..". ובהמשך, בעמ' 89 לתמליל: "כב' השופט מור: את אמרת לנו קודם, לפני רגע, שאת דיברת עם שתי המורות האלה ולא מסרת להם את השם. העדה: נכון. כב' השופט מור: של המטריד. העדה: נכון. כב' השופט מור: זה הגרסה הזאת מופיעה בתצהיר שלך? זה נאמר בתצהיר שלך? זה מאוד חשוב. העדה: אני חושבת שבתצהיר. כב' השופט מור: לבית המשפט, עכשיו. העדה: אני חושבת שבתצהיר שלי לא מפורט, לא מפורטות המילים המפורשות שאמרתי בשיחה הזאת כי אני באמת לא יכולה להתחייב אליהן. אני באמת לא זוכרת אותן. אני זוכרת את המוטיבציות שלי ואני זוכרת שמאוד מאוד חששתי מהתגובה של יהודה ומאוד מאוד חששתי מהתגובה של שושי. כב' השופט מור: אז את אומרת שאת לא אמרת את השם יהודה. העדה: לא. כב' השופט מור: ואת אומרת שהן אמרו. העדה: אחת מהן. כב' השופט מור: הן התחילו לזרוק שמות וזרקו את השם שלו. העדה: אחת מהן אמרה - אם מישהו מסוגל לעשות את זה, זה יהודה. כב' השופט מור: אבל את אישרת את זה או לא אישרת את זה? העדה: לא אישרתי את זה. עד כאן דבריה בנושא השיחה. אולם ב"כ התובע ממשיך וחוקר את הנתבעת גם על שיתוף בן זוגה, כיום בעלה, בסיפור מעשה ההטרדה, וכן על שיחתה בענין זה בבית הספר אנקורי בתל אביב, עם הממונה עליה במחלקה, מר יאיר גוגנהיימר. אולם בית המשפט ימנע מכל דיון בפרסומים נטענים אלו, לבן זוגה או לממונה עליה, באשר ענייננו בהרחבת חזית אסורה. בכתב התביעה לא נזכרים, אף לא ברמז, פרסומים אסורים נוספים פרט לשיחות הנתבעת עם מנהלת בית הספר ושתי המורות, כאמור לעיל. במצב זה מנוע התובע מלהרחיב בסיכומיו את טענותיו לפרסומים, לכאורה, נוספים. מכאן שהתובע כלל לא עמד בנטלת הוכחת נוסח הפרסום האסור, כטענתו. אין בפני בית המשפט אלא את אשר מודה הנתבעת בכתב הטענות ובעדותה, והיא אינה זוכרת את דבריה במדויק, היא נמנעה, בגין רגשי בושה, מלפרט את הדברים והיא כלל אינה נוקבת בשמו של התובע. יש אף מן הצדק בטענת ב"כ הנתבעת שבהימנעותו של התובע לזמן לעדות את אותן שתי מורות קמה ההנחה לחובתו שעדותן תהיה לרעת הצד שאמור היה להזמינן. (ראה ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פד"י מד (4) 595). הנחה זו לא הופרכה ולא מצאתי בסיכומי ב"כ התובע כל הסבר ראוי למחדל זה, המבוסס בראייה או בעדות התובע או מי מעדיו. 4. ב"כ התובע מטיל יהבו על המסמך שצרפה הנתבעת לכתב תביעתה בביה"ד לעבודה, הוא נספח ב' לתצהיר חקירתו הראשית של התובע, תרשומת שערכה גב' אורית קרקו, מי שמונתה לבדוק את תלונת הנתבעת כנגד התובע בגין הטרדה מינית, שם נרשם, לכאורה מפי הנתבעת, בין היתר, כדלקמן: "האדם הראשון מהעבודה שדיברתי איתו היתה מיקי, המורה לאנגלית שהיא קרובה אלי ....הייתי מאוד נסערת ומיקי הציעה לי להתלונן ולהגיד לשושי (המנהלת). ובהמשך : - "ש: איך יהודה כלפי נשים אחרות בצוות? ת: דיברתי עם מיקי המורה לאנגלית ועם רינה דריגור על זה, הן היו מופתעות ממה שקרה, אבל אמרו שאם מישהו מסוגל להטריד מינית פה זה הוא. הן לא אמרו שקרה להן משהו דומה איתו". מכאן למד ב"כ התובע כי ההתייעצות, כביכול, היתה, בפועל, פירוט מלא של כל תלונות הנתבעת כנגד התובע, כולל אזכור שמו. אולם שוב עומדת לרועץ לתובע העובדה כי הגב' קרקו, רושמת המזכר, לא זומנה לעדות, והנתבעת אינה מאשרת את הדברים שנרשמו שם, והיא אף אינה חתומה על המסמך כאישור האמור בו. שוב ענייננו בעדות שמיעה, מכלי שני, והרי הנתבעת טוענת כי לא כך נאמרו הדברים לגב' קרקו, וכדבריה - :"יש שם הרבה אי דיוקים, יש שם פרטים לא נכונים". (עמ' 84). ב"כ התובע לא המשיך בחקירתו לברר מפיה מה הם, לכאורה, הרישומים המדויקים ואלו שאינם מדויקים ונכונים. אין בפני כל ראיה כי המסמך נכתב תוך כדי הריאיון, או מיד לאחר מכן, וגם אם ניתן להניח מתוכן הדברים כי כך היה, הרי הימנעות הכותבת מלהחתים את הנתבעת על המסמך משמיטה את הקרקע תחת האפשרות לקבל מסמך זה כראיה לתוכנו. הנתבעת אומנם צירפה מסמך זה לכתב תביעתה בביה"ד לעבודה, אך, כדבריה בעדותה, אין זה משום שהדבר משקף במדויק את דבריה. (ראה עמ' 85). המסמך הוגש כראיה והוכחה אך על דרך הטיפול בתלונתה. עצם העובדה כי גב' קרקו היתה עדה בביה"ד לעבודה ושם אישרה כי הדברים אכן נרשמו מפי התובעת, אין בכך כדי להפוך את התרשומת לראיה כשרה וקבילה בפני, באשר גב' קרקו, כזכור, לא נקראה להעיד גם בפני . גם אם עסקינן בעדות בבית דין, הרי מבחינת התובענה שבפני, זו עדיין אימרה שניתנה מחוץ לכתלי בית המשפט ויש להוכיחה כדרוש. זכותה של הנתבעת לחקור נגדית את העדה גם במשפט שבפני. 5. התובע נכשל בהוכחת דבריה המדויקים של הנתבעת בפני שתי המורות, דהיינו, את נוסח הפרסום שנעשה, וזאת גם בהנחה כי טענותיה בדבר הטרדה מינית עשויות להיחשב כפרסום לשון הרע, כשדברים אלו עלולים לבזות אדם בשל מעשיו, או להשפילו, או לפגוע במשרתו, כאמור בסעיף 1 (1), (2) ו- (3) לחוק. כידוע, החובה על התובע פיצויי בגין פרסום אסור להוכיח את הפרסום במדויק. (ראה ע.א. 594/66 אהרוני נ' פוירכטוונגר, פד"י כ"א (1) 160). בספרו דיני לשון הרע (נבו, 1997), כותב המחבר אורי שנהר, בעמ' 420-421, כדלקמן: "תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן". התוצאה ממחדל שכזה עשויה להגיע לדחיית התביעה, כאמור בע"א 534/66 כנ"ל (עמ' 164):- "העדר פירוט כנ"ל, שולל קיומה של עילת תביעה". על כן, הנני קובע כי התובע לא עמד בנטל הוכחת טענתו כי הנתבעת מסרה לשתי המורות את שמו כמי שהטרידה מינית ולא הוכח כי שיחה זו היא שהביאה לגל השמועות שבגינו נפגע. אולם, כפי שייאמר בהמשך, התביעה תדחה בעיקר בגין קיומה של הגנה כדין לנתבעת. 6. התובע זימן מספר עדים על מנת לנסות ולהוכיח, בעדותם, את השמועות שנפוצו בבית הספר, בדבר תלונת הנתבעת נגדו בגין הטרדה מינית והתנכלות, ואת ניסיונותיו להודפן. אם כיוון התובע בעדויות להוכחת עובדת פרסום לשון הרע מפי הנתבעת דווקא, הרי גם כך לא עלה הדבר בידו. אף אם רמזה הנתבעת לאותן שתי מורות על התובע כזה שהטרידה, מקבל בית המשפט את גרסתה בדבר הדיסקרטיות שבהתייעצות, שהרי היא עדיין התביישה במצב הדברים. אם היו אלה שתי המורות שהפיצו את השמועה, אין לדעת, בהעדר עדותן. מכל מקום, הרי הוכח כי התלונה נמסרה למנהלת, וממנה נודע הדבר לפחות למזכירתה, העדה חגית אביב, ובית המשפט לא שוכנע, בהתרשמותו מעדותה, כי ידעה לשמור על פיסת רכילות עסיסית זו בליבה. אולם גם אם זלגה השמועה מהמנהלת או ממזכירתה או גם משתי המורות אליהן פנתה הנתבעת, עדיין השאלה שבמחלוקת נותרה על כנה והיא באם דברי הנתבעת למורות אלו מוגנות בהוראות החוק, אם לאו, ולא מעבר לכך. 7. כזכור, דחה ביה"ד לעבודה את תביעת הנתבעת בכל הקשור לתובע עצמו. אומר כב' השופט בפסק דינו, כדלקמן: "48. מכאן, כי לגרסת הנתבע גם אם התרחש האירוע לו טוענת התובעת, לנגיעה בגב תחתון, לא מדובר לגרסתו של הנתבע, באירוע בעל אופי מיני, אלא לכל היותר לנגיעה אקראית או חברית במסגרת יחסי עבודה פתוחים וחמים. 49. משגם לגרסתה של התובעת, מדובר באירוע חד פעמי שלא חזר על עצמו, על אף שלא העירה לנתבע בזמן אמת על הסתייגותה מאותו מגע פיזי; העובדה כי מדובר באירוע שהתרחש בחדר מורים, במתחם ציבורי במקום העבודה, עובדה שיש בה כדי לחזק את הטענה כי אין מדובר באירוע בעל נופך של הטרדה מינית שמטבעו נעשה בהסתר; העבודה כי אף לגרסתה של התובעת מדובר במגע פיזי שארך שניות מועטות בלבד, אם בכלל, ובנוסף לכל, ההתרשמות מעדותה של התובעת, אשר פעם אחר פעם נמצאה מפריזה בתיאורה את הארועים אשר היא מייחסת כמעשי התנכלות - כל אלה מחייבים את קבלת גרסת הנתבע לפיה גם אם נקבל את טענת התובעת למגע פיזי, מדובר בנגיעה אקראית ו/או חברית במסגרת יחסי עבודה בלתי פורמאליים. 50. מטרתו של החוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח - 1998, איננו ליצור הפרדה בין המינים במקום העבודה. נהפוך הוא, בין היתר נועד החוק ליצור סביבת עבודה מוגנת מהטרדה מינית לנשים, כך שיוכלו נשים להשתלב במקום העבודה. מכאן, שבמבחן האובייקטיבי לפיו מסווגת התנהגות כהתנהגות שהיא בגדר הטרדה מינית - נגיעה אקראית,או מגע חברתי בין עמיתים במקום העבודה, אינם יכולים להיחשב כהטרדה. 51. אשר על כן, אין לקבל את גרסתה של התובעת להטרדה מינית מצד הנתבע המוצאת ביטוי באותה נגיעה בגב, ככל שהיתה. ובהמשך: 56. לסיומו של פרק זה, לא הוכחו הטענות על הטרדה מינית ומעשי התנכלות המיוחסים לנתבע, כמפורט בסעיפים 5,6 ו-9 לתצהיר התובעת. לענין זה אזכיר שוב, כי בניגוד לגרסת התובעת, התלונה על הטרדה מינית והתנכלות המיוחסת לנתבע, עלתה רק לאחר שהועלו השגות מקצועיות על תפקודה של התובעת מצד מנהלת בית הספר, הגב' סהר. לבסוף, אזכיר, כי גם אם היתה נגיעה אקראית או מגע בעל אופי חברי בין התובע לנתבעת, בתקופה שלמעלה מ- 6 חודשים בהם עבדו השניים באותו מקום עבודה, אין מדובר במעשה שהוא בגדר הטרדה מינית על פי מבחן אובייקטיבי. 57. מכאן שדין התביעה , ככל שהיא מייחסת לנתבע מעשים של הטרדה מינית והתנכלות, דינה להידחות". ובהמשך: 83. בהתחשב במכלול הנסיבות, העבודה כי בסופו של יום נדחו טענות התובעת להטרדה מינית והתנכלות על פי מבחן אובייקטיבי, תוצאות הבירור הפנימי במקום העבודה, העיכוב בהליכי בירור התלונה והפגיעה בשכרה של התובעת כתוצאה מעיכוב בירור התלונה - הריני מעמיד את הפיצוי לו זכאית התובעת בעקבות הפרת חובתה של הנתבעת ביישום מדיניות יעילה וראויה בטיפול בתלונת התובעת על הטרדה מינית - על סך של 10,000 ₪". (הדגשה שלי - ד.מ.) דברים אלו מהווים מעשה בית דין, במובנו כהשתק פלוגתא. בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (רמות, 1996), בעמ' 141, כותבת המלומדת פרופ' נ' זלצמן כדלקמן: "מקובל בפסיקה, כי היווצרותו של השתק פלוגתה מותנית בהתקיימותם של ארבעה תנאים: (א) הפלוגתה העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלגותה, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; (ב) בין הצדדים, או חליפיהם, התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתה זו; (ג) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; (ד) ההכרעה בפלוגתה היתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון". היות והפלוגתא בתביעה בביה"ד לעבודה ובתובענה שבפני, לענין הטרדתו המינית של התובע את הנתבעת הינה זהה, ומדובר ברכיבים עובדתיים ומשפטיים זהים בשני ההתדיינויות ובין אותם בעלי דין, ופלוגתא זו הוכרעה לגופה בממצא פוזיטיבי, לגופו של ענין, הרי החלטת ביה"ד לעבודה משתיקה את הנתבעת שבפני מלהתדיין שוב, בפני, בפלוגתא זו, באם הטריד התובע את הנתבעת מינית אם לאו. במצב דברים זה, ספק אם רשאית היתה הנתבעת לטעון להגנת "אמת דיברתי", כאמור בסעיף 14 לחוק, המקים לנתבע הגנה כאשר הדבר שפורסם היה אמת ושהיה בפרסום ענין לציבור. ואכן, הנתבעת לא טענה להגנה זו. אולם, יש לבחון במדויק את ממצאו הפוזיטיבי של כב' השופט טוינה בפסק דינו הנ"ל. הטוען כי ההשתק הינו כללי ומלא, לא דק פורתא. השופט הנכבד קובע, שוב ושוב, כי: "בסופו של יום נדחו טענות הנתבעת להטרדה מינית והתנהלות על פי המבחן האובייקטיבי". כלומר, כאמור בסעיף 50 לפסק הדין: "המבחן האובייקטיבי לפיו מסווג התנהגות כהתנהגות שהיא בגדר הטרדה מינית - נגיעה אקראית, או מגע חברתי בין עמיתים במקום עבודה, אינם יכולים להיחשב כהטרדה". אף אם אינני רואה את הדברים עין בעין עם כב' השופט, יש לכבד את הכרעתו. אולם אין בדבריו כל הכרעה כי גם במבחן הסובייקטיבי, וגם בעיני הנתבעת עצמה, לא היו דברים מעולם. בסעיף 15 (3) לחוק, נאמר כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב כאחת הנסיבות האלה: - - - - - - - (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע..." לטעמי, כשפונה הנתבעת, מורה מתלמדת, לשתי מורות ותיקות המקורבות אליה, לשאול בעצתן על מנת לדעת לבחור בדרך הנכונה להגיב כלפי מה שחוותה כהטרדה מינית, עניינו "בפרסום לשם הגנה על ענין אישי כשר". אין יותר כשר מכך לענינה האישי ביותר. בנסיבות אלה אף קיים הקשר הישיר בין הפרסום ובין ניסיון הגנה על ענין אישי ממש. האינטרס מאחורי הפרסום היה, בפרשתנו, הן "אישי " והן "כשר". ההגנה כאמור בסעיף 15 (3) לחוק, אינה מוגבלת, כאמור בסעיף 15 (8) לחוק, לפרסום דווקא לאדם מסוים, בעל סמכויות על פי דין. די בכך שהפרסום יעמוד בתנאי סע"ק (3) - שהפרסום נועד להגן על אינטרס אישי של המפרסם (ראה בספרו של שנהר, דיני לשון הרע, הנ"ל, בעמ' 294 ואילך). עדיין על המפרסם לעשותו ב"תום לב". בכך עוסק סעיף 16 לחוק ושם נאמר כדלקמן: "(א). הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב)   חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3)   הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". גירסת הנתבעת היתה שפנתה לשתי המורות בדיסקרטיות, מתוך כוונה להתייעץ עימו ולא על מנת להפיץ את השמועה, באשר היא עצמה נפגעה ממצב הדברים, ומכאן חששה, בשלב זה, מפרסום וגילוי הדברים. בענין זה לא הוכח אחרת. לטעמי, עומדת הנתבעת אף בדרישת סעיף 16 (א), בכך ש"הפרסום לא חרג מתחום הסביר" בנסיבות הענין. בית משפט שוכנע מעדות הנתבעת, ואף בית הדין לעבודה לא קבע אחרת, כי הנתבעת חשה נפגעת ומוטרדת, אף אם סבר התובע כי מעשיו אינם חוצים את גבול ההתנהגות המקובלת בין מורי בית הספר, שזו היתה, משום מה, התרשמות ביה"ד לעבודה מהעדויות שנשמעו בפניו. המבחן להתנהגותה של הנתבעת הוא המבחן הסובייקטיבי, ובחינת הדברים במבחן ראייתה ותפיסתה שלה. בשלב זה עובר נטל ההוכחה אל כתפי התובע להוכיח את תנאי סעיף 16 (ב) לחוק, דהיינו, שהנתבעת לא האמינה בדבר שפורסם, או שהיא התכוונה על ידי הפרסום לפגוע בתובע במידה הגדולה מהסביר להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 (ראה בענין זה ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בעמ' ואח' נ' חב' החשמל לישראל בע"מ ואח'. פד"י ל"א (2) 281, 306 ופסה"ד המצוטט שם). אולם הנתבעת האמינה באמיתות הפרסום, וכך אני קובע. היא האמינה בתום לב, במבחן הסובייקטיבי, כי היא מוטרדת מינית. גם בפסק הדין בביה"ד לעבודה לא נאמר אחרת. במקרה דומה, בו פנה אזרח למשטרה בתלונה כנגד עובדו בגין גניבה ממנו, תלונה שנחקרה והבדיקה לא העלתה דבר, אומר כב' השופט (כתוארו דאז), מ' שמגר, בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פד"י לו' 389 בעמ' 391, כדלקמן: "איננו סבורים שהיה יסוד להסקת המסקנה כי התלונה למשטרה היתה בנסיבות מקרה זה בגדר פרסום לשון הרע. כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך אכן פרסום של לשון הרע כמשמעו לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אולם תלונתו של אזרח למשטרה כי פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע כלפיו עבירה היא, לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום- לב לפי האמור בסעיפים 15 (3) או 15 (8) לחוק הנ"ל ; הרי אין ספק בכך כי משטרת ישראל היא רשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור בענין אשר שימש נושא לתלונה במקרה דנן, כאמור בסעיף 15 (8) לחוק, וכי תלונה למשטרה, בשל פגיעה בנכסיו של המלין, היא הגנה על ענין אישי כשר של בעל הנכס לענין סעיף 15 (3) הנ"ל". ובהמשך: "כפי שעלה כתוצאה מן החקירה, אכן לא היה יסוד לחשדו של המערער כי המשיב גנב חלקי חילוף ; לשון אחרת, הפרסום שנכלל בהודעה למשטרה לא היה אמת. מאידך קיבל בית-המשפט טענת המערער כי האמין בתום-לב באמיתותן של ההאשמות אותן העלה וכי לא נתכוון לחרוג מגדר תלונת אזרח לרשות" (ההדגשה שלי - ד.מ.). וכך אף בפרשתנו. הפניות למנהלת ולמורות מוגנות בהוראות חוק אלו ממש. אין כל הבדל בין תלונה בגין גניבה ובין תלונה בגין הטרדה מינית. די בכך שהמתלונן מאמין בתום לב באמיתות תלונתו. כאן עלי לציין בסיפוק כי בא כח המערער בתקדים זה, מי שזכה בערעורו, היה אבי המנוח. "תום לב" נבחן בפרספקטיבה של הגנה על ענין אישי כשר ובאמונתו של המפרסם בתלונתו. על כן, גם אם לכאורה, כטענת הנתבע, התלונה נבעה מכוונת זדון, דהיינו, להסיר מהנתבעת את סכנת פיטוריה, עדיין לא נשמט הבסיס להגנה - היא האמינה בדברי תלונתה. וזו המסקנה ההגיונית היחידה מכל נסיבות הפרשה, שתחילה בפניה להתייעצות עם שתי המורות הותיקות וסופה בהגשת התביעה לבית הדין לעבודה (ראה בענין זה גם ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקן (דב) רייבר, פד"י ל"ו (2) 141, בעמ' 148 ו- 150). מבחן תום הלב הינו המבחן הסוביקטיבי, וללא כל קשר לממצאו האוביקטיבי של השופט הנכבד בבה"ד לעבודה, והתובע נכשל בנסיונו להוכיח אחרת. 8. נסיבות אלה, קמה לנתבעת, לגבי הפרסום בפני שתי המורות, הגנת סעיף 15 לחוק, ומכאן שגורל התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 15,000 ₪, כשסכום זה נושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבההטרדההטרדה מינית