קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במסדרון בית המשפט: 1. התובע הגיש תביעה בגין פרסום לשון הרע נגד הנתבע על סך 131,245 ₪. 2. התובע הוא עורך דין במקצועו ובעיסוקו ומייצג, בין היתר, גם את חברת פסגת יהודה בע"מ (להלן: "החברה") במסגרת הליכים משפטיים נגד הגב' טלילה אריאל. אין חולק על כך , שהתובע הוא גם מנהל החברה. 3. הנתבע הוא בעלה של הגב' טלילה אריאל. 4. תמצית טענות התובע: א) ביום 20/12/10,לאחר דיון שהתקיים בבית משפט שלום בתל אביב בין החברה ובין הגב' טלילה אריאל במסגרת ת.א. 26059/08, כינה הנתבע את התובע במסדרון בית המשפט במילים: "שקרן", "תאב בצע" "ואדם לא ישר". הנסיבות אשר הובילו לאמירת מילים אלו וכן הקשר חילופי הדברים שנאמרו, שנוי במחלוקת. אין מחלוקת עובדתית על כך, שהנתבע אכן אמר את המילים הללו במסדרון בית המשפט לתובע. (ראה גם סעיפים 62 - 68 לכתב ההגנה שם לא מוכחשת אמירת הדברים אך נטען כי אין בדברים אלו משום עילת תביעה). ב) על פי גרסתו של התובע לאחר שהתקיים הדיון, ומבלי שהתובע שוחח עם הנתבע, פנה אליו הנתבע במסדרון וכינה אותו בכינויים נשוא התביעה. לטענתו של התובע, הדברים נאמרו בנוכחות אנשים רבים וביניהם הגב' נינה מרגלית - מנהלת נוספת של החברה, אשתו של הנתבע, בא כוחה עו"ד אמיר רנן ועוד עוברים ושבים מבאי בתי המשפט. ג) התובע טען, כי גם לאחר שהוא הבהיר לנתבע בו במקום, כי השמעת הדברים מהווה הוצאת לשון הרע נגדו, חזר הנתבע והשמיע את אותם דברים פעמים נוספות. ד) ביום 21/12/10 פנתה ב"כ התובע לנתבע ודרשה התנצלות וכן תשלום פיצוי על מנת שלא יהיה צורך בהגשת תביעה ולאחר מכן הוגשה התביעה. ה) סכום התביעה הוא בהתאם לסעיף 7 א' (ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") בצירוף הצמדה למדד וריבית. 5. תמצית טענות הנתבע: א) על פי גרסת הנתבע בכתב ההגנה, השיחה נשוא התביעה החלה עוד באולם בית המשפט, כאשר מיד בתום הדיון כינה התובע אותו בשם "שקרן" ואת מעשיו כ"תרמית". בעקבות כך, התפתחה שיחה בין הנתבע ואשתו ובין הגב' נינה מרגלית (סעיף 16 לכתב ההגנה). במהלך השיחה "ועל סף דלת האולם" ניגש התובע אל הנתבע ואשתו ולגב' מרגלית והצטרף לשיחה מיוזמתו כמשתתף רביעי בה והשיחה נמשכה גם מחוץ לדלת האולם (סעיף 17 לכתב ההגנה). באותה עת, עו"ד רנן עדיין היה באולם בית המשפט וכאשר יצא מהאולם וראה שמתקיימת שיחה בהעדרו, הוא דרש מהנתבעת ובעלה לחדול מהשיחה. את הדרישה שמע גם התובע אך הוא התעלם ממנה וכך גם התעלמו מהדרישה הנתבע ואשתו, וכעבור זמן קצר יחסית הושמעו הביטויים נשוא כתב התביעה. (ראה גם סעיפים 18 - 20 לכתב ההגנה). ב) הנתבע טען, כי למעשה מדובר בשיחה אשר מתקיימת "תוך כדי דיון" ותחת חסותו של בית משפט ולכן אין מקום לתבוע בגין אותה שיחה לאור הוראות סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. ג) ולחלופין, נטען, כי כאשר אמר הנתבע לתובע "שקרן", "אדם לא ישר" אזי מדובר בדין וחשבון הוגן על מה שנאמר או ארע בהליך המשפטי. ד) באשר למונח "תאב בצע" נטען, כי זהו מונח שאינו פוגעני ואין מקום להגיש תביעה בגינו על פי החוק. ה) הנתבע טען להגנות אמת בפרסום והגנות תום לב עפ"י החוק, וכן ציין כי הוא הקטין את הנזק עד כדי איונו בכך שהתנצל לאחר שקיבל את מכתב ב"כ התובע. ו) הנתבע טען, כי "מעילה בת עוולה לא תצמח כל תועלת". התובע ביצע עבירת אתיקה חמורה כאשר שוחח עם הנתבע ואשתו, ואין לאפשר לו לתבוע לאור העוולה אשר ביצע. 6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל מהנימוקים כדלקמן: 7. הניתוח המשפטי: א) חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות בסיסיות במשטר דמוקרטי. מחד - הזכות לשם טוב, ומאידך - הזכות לחופש ביטוי. היקפו של חופש הביטוי; שהוא בעל חשיבות רבה בחברה דמוקרטית, עשוי להשתנות מענין לענין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד. (ראה לענין זה פסקה 1 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (, (להלן: עניין "בן גביר"). ב) כפי שציין כב' השופט ריבלין בענין בן גביר "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר. עם זאת, מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה. כאשר ניצב הוא מול סכנת הפגיעה הפיזית אין להשיגו אחור. לעומת זאת, כאשר הגורם הפולש הוא דיבור - עשויים הגבולות להתגמש. עיתים צריכים הם להתגמש. מניף ידו - לא יינקה, אך האומר אשר על ליבו, אפילו ליבו גס - לא במהרה ייענש". ג) כב' השופטת פרוקצ'ה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' , הגדירה את השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה. שלב ראשון - יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה של האדם הסביר. הפרשנות נשענת, הן על המובן הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור "בין השורות", כפי שמכלול זה עשוי להתפרש בעיני האדם הסביר. שלב שני: יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סע' 1 לחוק; והאם תתקיים "פרסום" על פי מבחני סע' 2 לחוק. שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות על פי סע' 13-15 לחוק. שלב רביעי: אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים; נבחנת שאלת הסעדים. (ד) סע' 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". ה) משמעות האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום ע"י הנפגע. ויפה לענין זה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל פד' לא (2) 281, 293, ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד'י נו (2) 607, ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' נתן שרנסקי, , פסקה 18 ועוד פסקי דין רבים. המבחן הוא אובייקטיבי. השופט היושב בדין צריך לבחון, מה המשמעות שקורא או שומע סביר היה מייחס למילים נשוא התביעה. (ראה לעניין זה גם: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פד"י מג (2) 334, 337 - 338). ו) בימ"ש קיבל בעבר תביעות בגין אמירות דומות. כך למשל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בע"א 3245/04 עו"ד טל בננסון נ' עמנואל פלד , שם קיבל ביהמ"ש את הטענה ולפיה כינוי גנאי כמו "עלוקה" ו"נפל" אשר נאמרו במסדרון ביהמ"ש הומה אדם מהווים "לשון הרע", וכן ע"א 3085/00 יצחק אסיל ברפורוש נ' עו"ד נביאי אברהם , שם נאמרו כינויים כמו "גנב", "רמאי", "שקרן" וכיוב' בשלושה מקרים - האחד; בחדר הישיבות של לשכת עוה"ד במעמד עורכי דין ואנשים נוספים. השני - בבית הכנסת, וזאת במהלך שתי שבתות. והשלישי - במשרד ובמעמד עובדי המשרד ולקוחות, וביהמ"ש קבע כי מדובר ב"לשון הרע". ז) המונחים "שקרן", "תאב בצע" ו"אדם לא ישר" נכנסים בהחלט להגדרת "לשון הרע" כמשמעותם בסעיף 1 לחוק, זאת כאשר פועלים על פי מבחן אובייקטיבי כפי שקובעת הפסיקה. אין גם חולק על יסוד ה"פרסום" כיוון שדברי הנתבע כלפי התובע נאמרו במסדרון בית המשפט בנוכחות אנשים ולפחות בנוכחותה של הגב' מרגלית, עו"ד רנן, ואשתו של הנתבע. 8. הניתוח העובדתי: א) לאחר הגשת התביעה הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף וזאת לאור הוראות סעיפים 13 (5) ו- 13 (7) לחוק. נטען, כי מדובר באמירות שנכנסות לגדר "תוך כדי דיון" כמשמעותן בסעיף 13 (5) לחוק וכי מדובר בדין וחשבון הוגן על מה שנאמר או ארע בהליך המשפטי בהתאם לסעיף 13 (7) לחוק. בהחלטתי מיום 14/4/10 דחיתי את הבקשה וציינתי, כי אין חולק על כך שלאור רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל והחלטתה של כב' הנשיאה ביניש מיום 10/11/09 בדנ"א 7025/09 אזי, ההגנה אשר מקנה סעיף 13 (5) היא הגנה מוחלטת והיא חלה על כל האמירות שנאמרו "תוך כדי דיון". אך ציינתי, כי משנטען בכתב התביעה כי השיחה החלה בתום הדיון והמילים נאמרו מחוץ לאולם בית המשפט ואילו הנתבע טען, כי השיחה התחילה מיד עם תום הדיון ונמשכה ברצף תוך כדי יציאה מהאולם והסתיימה במסדרון הסמוך לכניסה לאולם, אזי היתה קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה - אם ניתן לקבוע כי הדברים נאמרו "תוך כדי דיון". כפועל יוצא מכך, ולאור העובדה שהגנת סעיף 13 (7) לחוק חלה כאשר הפרסום המקורי נעשה בנסיבות המקנות למפרסם הגנה מוחלטת לפי סעיפים 13 (5) ו- 13 (6), לא ניתן היה להכריע באותו שלב בסוגיה. ב) דומה כי לאחר שמיעת ההוכחות, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהאמירות לא נאמרו "תוך כדי דיון". ג) על פי גרסתו של התובע, אשר לא נסתרה, כל הדברים נאמרו מחוץ לאולם בית המשפט. הן עו"ד דרזנר והן הגב' נינה מרגלית העידו, כי הם יצאו מהאולם לאחר שהנתבע ואשתו כבר היו מחוץ לאולם ולטענתם, מבלי שאמרו דבר לנתבע, הוא צעק לעבר עו"ד דרזנר את המילים נשוא התביעה. ד) בתצהיר העדות הראשית אשר הגישו הנתבע ואשתו הועלתה גרסה, שלא היה לה זכר בכתבי הטענות, וגם לא במכתב התשובה אשר כתב הנתבע לב"כ התובע ביום 28/12/09, ימים ספורים לאחר האירוע. ה) על פי גרסתם של הנתבע ואשתו, בתום הדיון, כאשר הם היו במסדרון בית המשפט ליד דלת הכניסה לאולמה של השופטת ברקוביץ, התפתחה בינם ובין הגב' נינה מרגלית שיחה. לטענתם, הנתבע שאל את הגב' מרגלית, כיצד היא היתה חשה, לו היתה נרדפת כמוהם על ידי בעלי בית לאורך שנים ולטענתם, היא השיבה - שכאשר הנתבע פגש את בעלה המנוח בבית קפה בשנת 1990 הובטח לו שאשת הנתבע והנתבע יעשו מהמלון ארמון (נשוא התביעה בפני כב' השופטת ברקוביץ הוא נכס בדיירות מוגנת המשמש כמלון). הנתבע ואשתו טענו, כי לאחר אותם דברים, יצא עו"ד דרזנר מהאולם והצטרף לשיחה ביוזמתו. לטענת הנתבע ואשתו, בתגובה לדברים שאמרה הגב' מרגלית, אמר לה הנתבע, "לא התביישת להשתמש בשם בעלך המנוח על מנת להמציא סיפור שנפגשתי איתך גם כאשר העדת בבית המשפט". הגב' מרגלית לא הגיבה ואז לטענתם, התערב עו"ד דרזנר ואמר "מה שהוא אומר לך זה שלא התביישת להשתמש בשם בעלך המנוח כדי להעיד עדות שקר בבית המשפט". בתגובה השיבה הגב' מרגלית: "אני בת למעלה משבעים שנה ומעולם לא כינו אותי שקרנית". הנתבע ואשתו טענו, כי עו"ד דרזנר התערב בשיחה ואז אמר לו הנתבע, כי השקרן הוא לא בעלה של הגב' מרגלית אלא עו"ד דרזנר ששיקר בבית משפט. לטענתם, באותו שלב יצא עו"ד רנן מאולם בית המשפט וכשראה שמתקיימת שיחה בהעדרו הוא דרש מכל הנוכחים לחדול ממנה ואף איים בהתפטרות אם הם לא יחדלו מכך. אין חולק על כך, שהנתבע ואשתו טענו כי עו"ד דרזנר הוא זה שגרם לכך שהשיחה עברה לפסים אמוציונליים ולטענתם הוא משך את "הנתבע בלשון". דומה כי אין מחלוקת על כך כי הדברים עצמם לא נאמרו באולם בית המשפט וגם לא ביציאה מהאולם אלא רק במסדרון. הנתבע אישר במפורש כי הוא לא שוחח עם הגב' מרגלית בתוך האולם (עמ' 20 שורה 14 לפרוטוקול) ואשתו אישרה אף היא. "ש. השיחה שאת מדברת עליה בתצהיר שלך בינך ובין בעלך לבין הגב' נינה מרגית, היא החלה רק אחרי שיצאתם מהאולם. ת. נכון" (עמ' 17 שורות 11 - 13 לפרוטוקול). משהוברר כי השיחה החלה רק מחוץ לאולם ביהמ"ש אין כל מקום לקבוע כי הדברים נאמרו "תוך כדי דיון" והגנת סעיף 13 (5) לחוק לא חלה במקרה דנן, וממילא גם לא הגנת סעיף 13 (7) לחוק. ו) הגב' מרגלית העידה באופן ברור ואמין, כי היא יצאה מאולם בית המשפט יחד עם עו"ד דרזנר ובתום הדיון אשר התקיים בפני כב' השופטת ברקוביץ, נותרו באולם עו"ד רנן, עו"ד דרזנר והיא. הנתבע ואשתו יצאו מהאולם קודם לכן. לטענתה, לא היתה כל שיחה בינה ובין הנתבע ואשתו שלא בנוכחות עו"ד דרזנר. (כמובן הכוונה היא למועד האירוע נשוא התביעה). אין הכחשה על כך, שבמהלך הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ברקוביץ טען עו"ד דרזנר, כי ד"ר מאיר אריאל שיקר (ראה פרוטוקול הדיון נספח 2 לתצהירו של עו"ד דרזנר בעמ' 4 שורה 9). אך מתצהירי העדות הראשית ומהעדות של הצדדים עולה, כי הגרסה אשר הועלתה בכתב ההגנה ולפיה חילופי הדברים בין עו"ד דרזנר לד"ר אריאל החלו עוד ביציאה מהאולם בית המשפט והמשיכו במסדרון, היא גרסה לא נכונה עובדתית. גם אם עו"ד דרזנר אמר באולם בית המשפט כי עדותו של הנתבע היתה שקרית, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי בדיון בפני כב' השופטת ברקוביץ, יש להכריע, אם התובע שיקר או הנתבע שיקר וכי טרם הוכרע העניין (ראה סעיף 21 לסיכומי ב"כ הנתבע), אין בכך כדי להצדיק צעקות במסדרון בית משפט לאחר שמסתיים הדיון בבית משפט, תוך הטחת אמירות מהסוג שנאמרו על ידי הנתבע כלפי התובע. הגב' מרגלית העידה, כי היא יצאה עם עו"ד דרזנר ועם עו"ד רנן מאולם בית המשפט וכאשר הם עברו במסדרון צעק הנתבע כלפי התובע את שצעק. הם ניסו להמשיך בדרכם אך עו"ד דרזנר עצר והזהיר את הנתבע לבל ימשיך לדבר. עו"ד רנן ניסה להסות את הנתבע. עו"ד דרזנר והיא המשיכו ללכת והנתבע צעק מאחוריהם שוב את אותם דברים. ועו"ד דרזנר אמר לו שהוא יתבע אותו על אותם דברים. היא עמדה על כך שלא היו כל דיבורים או עניניים אחרים בינה ובין הנתבעים ובין עו"ד דרזנר, והנתבע ואשתו באותו מועד. ז) עו"ד דרזנר הדגיש אף הוא, כי כאשר הוא חלף במסדרון בית המשפט הוא לא החליף מילה וחצי מילה עם הנתבע למעט מילים שהוא השמיע לנתבע לאחר שזה אמר כלפיו "שקרן", "תאב בצע", ו"אדם לא ישר". אז אמר עו"ד דרזנר שמדובר בלשון הרע ו"אתה תשלם על זה" (עמ' 11 שורה 14 לפרוטוקול) אך הנתבע המשיך באותם ביטויים. ח) עו"ד דרזנר עמד על כך שהוא לא ניהל כל שיחה עניינית עם הנתבע במסדרון לפני שהנתבע אמר את שאמר (המילים נשוא התביעה) וזאת למרות גרסתו של עו"ד רנן. ט) עו"ד רנן הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע ונחקר על תצהירו. על פי גרסתו, בתום הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ברקוביץ, אמר עו"ד דרזנר לנתבע ולאשתו דברים בנוגע לאופיו ויושרו של הנתבע וכאשר הוא יצא מהאולם, הוא חיפש את מרשתו (אשתו של הנתבע) והבחין כי היא ובעלה עומדים יחד עם עו"ד דרזנר והגב' נינה מרגלית במסדרון בית המשפט מרחק מספר מועט של מטרים מדלת האולם ומשוחחים (סעיף 6 לתצהיר). כשהוא התקרב הוא כבר הבין מיד שמדובר בטון דברים אמוציונלים. לא זכור לו מה בדיוק נאמר, אך זכור לו שהוא דרש מיד מהנתבע שיחדל מהשיחה. הנתבע וכן עו"ד דרזנר התעלמו מדרישתו וחילופי הדברים המשיכו. למעשה, עומד עו"ד רנן על כך, שבטרם נאמרו המילים נשוא התביעה, התקיימה שיחה עניינית בין עו"ד דרזנר ובין הנתבע ואשתו וזאת למרות שעו"ד דרזנר לא היה רשאי מבחינה אתית לשוחח עם אשתו של הנתבע מבלי שהוא (עו"ד רנן) יהיה נוכח בשיחה. י) עם כל הכבוד, אינני מקבלת את גרסתו של עו"ד רנן. אינני טוענת כי הוא לא דובר אמת אלא פרשנות האירועים, כפי שהוא מפרש אותם, אינה נכונה לטעמי. הכיצד יודע עו"ד רנן שנוהלה שיחה עניינית בין הצדדים אם הוא לא נכח בה? הרי אם ניקח את סעיפים 6 ו-7 לתצהירו כפי שהם, ניתן לראות כי הם מתיישבים בבירור עם גרסתם של הגב' מרגלית ועו"ד דרזנר ולפיה, רק חילופי דברים קשים היו בין הצדדים וזאת לאחר שהנתבע אמר כלפי התובע את שאמר. הרי עו"ד רנן לא העיד שהוא ראה את אותה רביעיה משוחחת בניחותא על הא ועל דא ורק לאחר מכן החלו צעקות, אלא מיד הוא הבין "כי טון הדברים אמוציונלי". הוא אמנם ראה את כל הארבעה עומדים יחד, אך הוא לא ראה אותם משוחחים באופן עניניי. מראה העינים שלו תאם בדיוק לתיאורה של הגב' מרגלית. היא ועו"ד דרזנר עוברים במסדרון. הנתבע אשר עומד ליד אשתו צועק כלפי עו"ד דרזנר את אשר הוא צועק. עו"ד דרזנר מבהיר לנתבע (ככל הנראה גם כן לא בקור רוח), כי הוא יתבע אותו וכי מדובר במקרה של לשון הרע. עו"ד רנן אשר כבר בשלב זה, אין חולק על כך שהוא שמע את הדברים, מבקש מהנתבע להפסיק. הנתבע לא מקשיב לעו"ד רנן. חוזר על הדברים שאמר ועו"ד דרזנר מבהיר שוב שהוא יתבע בגין אותם דברים. הרי עו"ד רנן לא ראה את הגב' מרגלית משוחחת עם הנתבע ואשתו מחוץ לאולם בית המשפט (והוא גם לא טוען שהוא ראה אותה). עו"ד רנן ראה בעיניו את הרביעיה עומדת, אך גם לפי גרסתו וגרסת הנתבע ולפיה חילופי דברים קשים נאמרו על ידי עו"ד דרזנר באולם כלפי הנתבע, אין זה סביר להניח שהתקיימה "שיחה עניינית" בין הנתבע ואשתו ועו"ד דרזנר כאשר עו"ד רנן לא היה נוכח. י"א) מועדפת עלי בהחלט עדותם של התובע והגב' מרגלית. זאת בצירוף העובדה שכל סיפור השיחה המוקדמת עם הגב' מרגלית, לא נכתב כלל במכתבו של הנתבע לב"כ התובע מיום 28/12/09 וכן לא נכתב בכתב ההגנה ובנסיבות אלו, ומשאין מחלוקת על "פרסום" "לשון הרע" כמשמעותם בחוק, אזי הנטל הוא על הנתבע להוכיח את ההגנות והוא לא עמד בנטל כפי שאבהיר. 10. באשר לסעיף 14 לחוק: על מנת להוכיח הגנת אמת בפרסום יש להוכיח כי הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. השאלה - אם עו"ד דרזנר אמר גרסה נכונה בתיק אשר מתנהל בפני כב' השופטת ברקוביץ או אם הנתבע ועדי אשתו אומרים גרסה נכונה, היא שאלה שתתברר על ידי כב' השופטת ברקוביץ כאשר יינתן פסק דין באותו תיק. אך גם אם אלך לשיטתו של הנתבע ולפיה, עו"ד דרזנר לא אמר אמת בתיק, אשר מתנהל בפני כב' השופטת ברקוביץ (וכמובן שאינני קובעת שהנתבע צודק, כיוון שאין זה מתפקידי לבחון את מסכת הראיות באותו תיק ומדובר בתיק תלוי ועומד), אזי אין "עניין ציבורי" באמירת אמירות מהסוג שנאמרו תוך צעקות במסדרון בית משפט. המחלוקת בין הצדדים צריכה להישאר בתוך כותלי האולם ובמסגרת כתבי בי דין ומסמכים אשר מוגשים לתיק. על מנת שהצדדים ירגישו חופשיים לטעון את כל טענותיהם תוך כדי דיון ובאולם בית משפט, קיימת הוראת סעיף 13 (5) לחוק. אך אין כל אינטרס ציבורי ואין כל הוראת חוק אחרת אשר מובילה לכך שאחד יוכל לצעוק כלפי משנהו במסדרון בית משפט או בכל מקום ציבורי אחר את המילים "שקרן", "תאב בצע" וכו'. 11. באשר לטענת תום הלב: צעקות במסדרון בית משפט אינן יכולות לחסות תחת הגנת "תום הלב". אין כל אינטרס ציבורי או אחר להגן על צעקות מסוג זה. עו"ד רנן שהוא בא כוחה של אשת הנתבע הבין אף הוא באופן מיידי, כי אין זה ראוי לצעוק צעקות מסוג זה במסדרון בית משפט. ביקש מיידית בזמן אמת, מהנתבע להפסיק עם אותם חילופי דברים. אין מחלוקת על כך שהנתבע לא הקשיב לעו"ד רנן והמשיך. קשה לי להבין, כיצד הגנת "תום לב" יכולה להינתן בסוג התנהלות שכזו. 12. לאור מסקנותי העובדתיות דלעיל, לא מצאתי במסגרת הדיונית שבפני, כי התובע ביצע עוולה כלשהי, כך שאין צורך להידרש לנושא "מעילה בת עוולה לא תצמח כל תועלת" אשר העלה הנתבע. 13. באשר לסכום הפיצוי: התובע הגיש תביעה בהתאם לסעיף 7 א (ג) לחוק. הגם, שאינני רואה בעין יפה את התנהלותו של הנתבע אשר מצא לנכון לצעוק על התובע צעקות במסדרון בית משפט, אודה כי גם אינני רואה מקום לעודד הגשת תביעות מעין אלו. עובדה קיימת היא, שבבתי משפט מתקיימים דיונים טעונים, חלקם אמוציונלים. כמעט בכל תיק קיים צד אשר אינו אוהד את הצד השני וזאת בלשון המעטה ואין לעודד מצב שבו על כל אמירה זו או אחרת, שיאמר צד זה או אחר כלפי השני במסדרון בית משפט תוגש תביעה בגין פרסום לשון הרע, למרות שקיימת אפשרות על פי החוק להגיש תביעה שכזו כמעשה שבעובדה. בנסיבות אלו, כאשר מופיע בפני תובע, אשר מבקש בכל מחיר פיצוי בסכום מופרז ולא מוכן להידבר עם הצד השני, אני נוהגת לקחת זאת בחשבון בעת פסיקת הוצאות. אלא שבענייננו ובניגוד לטענה של הנתבע ולפיה התובע הוא "תאב בצע", הרי שהתובע דנן לא עמד על הדרישה לקבל פיצוי בסכום מופרז ואף הודיע שהוא מסכים כי כל סכום שיקבל, יתרם לגוף נתמך, והוא עמד על כך שהנתבע יתנצל על דבריו. הנתבע לעומת זאת, כבר בשלב שלפני הגשת התביעה וגם בשלב שלאחר הגשת התביעה, התעקש באופן עקבי שלא להסכים לכל הצעה שהיא. יודגש, כי אין חובה לקבל הצעות של הצד שכנגד או הצעות בית משפט וכאשר צד לא מסכים להגיע להסכמה בוודאי ובוודאי שאין לחייבו בהוצאות בגין כך. אלא שבמקרה שבפנינו, להתנהלות הנתבע יש משקל רב כאשר באים לפסוק את סכום הפיצוי. כך למשל, בסעיף 19 לחוק נקבע, כי כאשר בית משפט פוסק פיצויים הוא רשאי להתחשב בהתנצלות של הנתבע. במקרה דנן, הנתבע לא התנצל כלל ועיקר למרות שמי שמעיין בתצהיר העדות הראשית שלו, יכול לחשוב שהוא התנצל. במכתב התשובה אשר השיב לב"כ התובע ביום 28/12/09 הוא לכאורה הסכים להתנצל אך רק בתנאי שגם הנתבע יתנצל בפניו. יובהר, כי הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד ולא תבע את התובע בגין פרסום לשון הרע (וטוב שכך לאור הוראת סעיף 13 (5) לחוק), וממילא הכוונה שלו להתנצל רק בתנאי שהתובע יתנצל כלפיו, לא מהווה התנצלות שניתן לקחת אותה בחשבון על פי סעיף 19 לחוק. זאת ועוד, כאשר הנתבע לאורך כל הדרך מתעקש שהמשפט ינוהל עד תום, יש להתחשב בכך כמובן בנושא פסיקת ההוצאות. 14. לאחר ששיקללתי את מכלול הנסיבות, לרבות חילופי הדברים שהוחלפו בין הצדדים באולמה של כב' השופטת ברקוביץ, התנהלותו של הנתבע במסדרון בית המשפט ועוד, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 20,000 ₪. 15. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובע סך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (17/1/10) ועד התשלום בפועל. ב) כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 3,300 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה