קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במקומון: רקע עובדתי וטענות הצדדים: 1. בפניי תביעת פיצויים על פי חוק איסור לשון הרע בגין פרסום כתבה אצל נתבעת מס' 1 המתייחסת למלון התובעת, "מלון גינוסר" כמלון שיש לאטום. 2. התובעת היא אגודה שיתופית חקלאית בע"מ אשר מפעילה את מלון "נוף גינוסר" בקיבוץ גינוסר. 3. נתבעת מס' 1 היא חברה בע"מ אשר היתה המפיקה בפועל של המקומון "אינדקס הגליל" (להלן: "העיתון"). נתבע מס' 2 הינו מנהל בעיתון והתביעה נגדו כבר נמחקה על הסף ביום 14.04.10. נתבע מס' 3 הינו כתב בעיתון, והוא אשר כתב את הכתבה נשוא התיק דנן. 4. התובעת טענה כי המלון המנוהל על ידה הינו מלון ברמה המקבילה ל- 4 כוכבים, ולאחרונה אף הושקעו בו סכומי עתק, וחלק מחדריו שופצו לרמת חמישה חדרים דה לוקס. בשל רמתו הגבוהה קיבל המלון שנתיים ברציפות חמישה פרחי יופי מן המועצה לישראל יפה, ולאחרונה זכה המלון במקום השני בתחרות "דגל היופי". 5. התובעת טוענת כי המלון הינו מלון בעל מוניטין רב שנצבר משך שנים רבות, בהן פעל המלון ושירת תיירים ישראלים וצליינים כאחד, וכיום נחשב לאחד המלונות המובילים בצפון. 6. בגליון מס' 870 של העיתון, ואשר יצא לאור ביום 11.07.08 פורסמה בעמוד הראשון ידיעה בזו הלשון: "יש לאטום את מלון חוף גינוסר- עמוד 14". בעמוד 14 לעיתון פורסמה הכתבה פרי עטו של נתבע מס' 3 תחת הכותרת "חבר הועדה לשימור אתרים: "יש לאטום את מלון נוף גינוסר". לצד הכתבה הופיעה תמונת מלון נוף גינוסר ובכותרת המשנה נכתב: "לא רק שהמלון המיועד לשימור עמד מוזנח ועלוב- אלא שחבורת נורקמנים ניצלה את העזובה ומצאה בו בית. בעקבות דרישת המועצה לשימור אתרים וחבר הועדה המקומית לנושא, הבטיחה העירייה לאטום את החלונות והכניסה למלון". 7. למנהל התובעת, מר רוני מנור, נודע אודות הפרסום ביום 10.07.08, לאחר שהעיתון כבר הודפס. מייד פנה הוא אל מערכת העיתון, הן בכתב והן בעל פה, וביקש למנוע את הפצת העיתון, אולם בקשתו לא נענתה. 8. ביום 18.07.08 בגיליון מס' 871 פרסמו הנתבעים הבהרה לפיה "נפלה טעות קולמוס" ו- "נעשה קישור לא נכון למלון בעל שם דומה שהוא פעיל ומשגשג ואין לו קשר לסיפור". 9. התובעת טענה כי הנתבעים הוציאו דיבתה רעה, ופרסמו אודותיה לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה -1965, באשר הפרסום היה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות או לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות את התובעת בשל תכונות המיוחסים לה, ואף לפגוע בתובעת בעסקה, במשלח ידה, או במקצועה. עוד טענה כי הנתבעים התרשלו התרשלות פושעת, כאשר בדיקה פשוטה היתה מוכיחה להם שאין קשר למלון נוף גינוסר, במיוחד שהם צירפו תמונה של מלון התובעת. 10. התובעת טענה כי בשל הפרסום נגרם לתובעת ולשמו הטוב של המלון נזק בלתי הפיך. רבים קישרו את האמור בכתבה אל מלון התובעת, רבים התקשרו אל משרדי התובעת לברר אם אכן יכולים הם להגיע למלון, או אם הם יכולים לקיים אירוע במלון. 11. התובעת עוד טענה כי נגרם לה נזק בלתי ממוני בסך של 50,000 ₪ לפי סעיף 7(ב) לחוק. בנוסף מבקשת היא לפסוק לטובתה פיצויים נוספים על סך של 50,000 ₪ בין בהתאם לסעיף 7(ב) הנ"ל או בגין נזקים בלתי ממוניים שנגרמו לתובעת. 12. הנתבעים טענו להגנתם כי בפרסום צויין באופן ברור ובולט בכותרת המקומון כי "יש לאטום את מלון חוף גינוסר", כשכותרת המקומון אינה רלוונטית עבור התובעת היות ואינה מתייחסת כלל למלון התובעת ששמו מלון "נוף גינוסר". בנוסף טענו כי פרסום זה נעשה בטעות, משאין כלל מלון בשם חוף גינוסר. 13. הנתבעים טענו כי המלון אליו כוונו הדברים הינו "מלון גינוסר", שהנו מבנה עתיק המיועד לשימור וממוקם בעיר טבריה, ולא רק שהנו עומד מוזנח ועלוב, אלא אף הפך מקום מפלט של חבורת נרקומנים. 14. הנתבעים טענו כי בשל טעות נרשם בגוף הכתבה כאילו הדברים מתייחסים למלון נוף גינוסר ולא למלון גינוסר, וכך גם התמונה של מלון התובעת פורסמה בטעות בתוך הכתבה. עוד טענו כי העובדות אשר פורסמו בגוף הכתבה ובכותרת המקומון היו נכונות, וכי נתבע מס' 3 סיקר את מצבו הירוד של מלון גינוסר המיועד לשימור. הם טענו כי מעיון פשוט בכותרת הכתבה ניתן להסיק כי הדברים מתייחסים למלון אחר. 15. הנתבעים עוד טענו כי המקומון מתפרסם ומגיע למדפי החנויות יום לפני המועד המודפס על גביו, וכי מנהל התובעת פנה לאחר שהמקומון כבר הופץ לחנויות. עם קבלת מכתב התובעת אספה נתבעת מס' 1 את המקומונים שהפיצה לחנויות, אבל לא הצליחה למנוע לחלוטין את הפצתו. בנוסף, בכותרת גיליון 871, הגיליון הבא אשר פורסם בשבוע שלאחר הפרסום הנדון, פורסמה התנצלות בזו הלשון: "מערכת אינדקס הגליל מבקשת להבהיר שהכתבה שפורסמה בשבוע שעבר לגבי היוזמה לאטום את מלון גינוסר, מתייחסת למלון העתיק בטבריה, ולא למלון אחר. בגלל טעות קולמוס, נעשה קישור למלון בעל שם דומה, שהוא פעיל ומשגשג - ואין לו קשר לסיפור. אנו מתנצלים על הטעות". 16. נתבע מס' 3 פנה אל מנהל התובעת טלפונית להתנצל, והקריא לו את נוסח ההתנצלות שעתידה להתפרסם כדי לאשרו. תגובת מנהל התובעת הייתה, שלאחר שיראה את פרסום ההתנצלות הוא ישקול את צעדיו. 17. הנתבעים טענו כי אם נגרם נזק למלון התובעת עקב ביטול הזמנות, הרי שהתושבים המתגוררים באזור המלון אינם מהווים את מרבית מבקרי המלון, אלא תושבים המתגוררים בשאר רחבי הארץ או מחוץ לגבולות הארץ. משהציבור אשר נחשף לכתבה היה ציבור תושבי טבריה והסביבה, הרי שמרבית מבקרי המלון כלל לא נחשפו לפרסום. 18. הנתבעים טענו כי במידה וכן קישרו לקוחות התובעת בין הכתבה למלון, היו הדברים ניתנים לבדיקה פשוטה מול התובעת. 19. הוגשו תצהירים, כשמטעם התובעת העידו גברת מיכל בן אשר, מנהלת מחלקת אירועים במלון, ומר רוני מנור מנהל המלון, ואילו מטעם הנתבעים העידו מר עמנואל בן סבו, עורך מקומון נתבעת מס' 1, מר איתי בן חמו מנהל נתבעת מס' 1, ומר אביב עומר כתב במקומון נתבעת מס' 1. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות: 20. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (א) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (ב) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (ג) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד". 21. בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נ"ח (3), 558 (להלן: "פס"ד הרציקוביץ'") קבע כב' הנשיא (דאז) ברק כי: "הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה, וזכות היסוד וחופש הביטוי, מזה". באותו פס"ד הרציקוביץ' נקבע כי ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות שעולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, דהיינו, באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בשלב השני יש לברר בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 לחוק. בשלב השלישי, לאחר שעברנו את השלב השני, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב הרביעי והאחרון הוא השלב של הפיצויים, וגם כאן שולט האיזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי. (ראה גם ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מ"ג (3), 840, (להלן: "פס"ד אבנרי"); רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף פ"ד נ"ה (5), 510 (להלן:"פס"ד אמר") ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ). 22. הפסיקה התייחסה לחשיבותה של כותרת פרסום כדלקמן: "כותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפרסומים בעיתונות ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו משקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה משקל יתר בפרסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפרסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה... בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת - למיצער, לעיתים - מעמד מִשֶל עצמה, מָשָל היתה חי הנושא את עצמו". (ראה ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', פ"ד נ"ה (5), 865) מן הכלל אל הפרט: 23. כאמור, בשער של המקומון פורסמה הכותרת: "יש לאטום את מלון חוף גינוסר- עמוד14." מקריאת הכותרת בלבד, לא עולה כל קשר למלון התובעת, כשאין מחלוקת בין הצדדים שאין מלון שנקרא "מלון חוף גינוסר". אולם את הכותרת לא קוראים לבד, ויש לקרוא אותה בהתחשב בהקשר של יתר חלקי הפרסום. בכותרת יש הפניה לעמוד 14, ושם פורסמה הכתבה עם הטעות בשם המלון, כשכל הכתבה מתייחסת למלון "נוף גינוסר", של התובעת, ועניין זה אינו שנוי במחלוקת. הנתבעים מודים למעשה כי השם של המלון "נוף גינוסר" נרשם בטעות במקום "מלון גינוסר". מלון "נוף גינוסר" הינו מלון פעיל, משגשג, ומצליח, בהתאם לעדויות, תעודות, ומסמכים שהוגשו. הוא בעל מוניטין שנצבר במשך שנים רבות בהן פעל המלון ושירת תיירים שונים, בעוד שבכתבה מתארים את אותו מלון כמלון עלוב, מוזנח, שהפך לבית לנורקמנים, ואשר בעקובת דרישת המועצה לשימור אתרים הבטיחה עיריית טבריה לאטום את חלונותיו והכניסה אליו. 24. יתרה מכך, התמונה שפורסמה בגוף הכתבה הינה של מלון "נוף גינוסר" של התובעת , תמונה המראה מלון יפה ומטופח, במקום לפרסם תמונה של המלון הנכון שהיה עלוב ומוזנח. בפרסומים אלו התרשלו הנתבעים, משלא דאגו לברר אם התמונה אותה מפרסמים בגוף הכתבה היא של מלון גינוסר, שהינו נשוא הכתבה האמיתי, או של מלון אחר שאינו קשור לכתבה. מעדותו של מר איתי בן חמו עולה כי התמונה הורדה מהאינטרנט (ראה עמוד 11 שורות 24-25) תחת לנהוג בדרך המלך ובצורה אחראית ומקצועית ולשלוח צלם המקומון לצלם את המלון נשוא הכתבה. 25. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש בפרסום לעיל כדי להוות לשון הרע בהתאם לסעיפי משנה 1(3) ו- 2 לחוק איסור לשון הרע. ההגנות: 26. לא שוכנעתי שיש להחיל את ההגנות הקבועות בחוק. אמנם הכתוב בכתבה היה אמיתי ויש בו עניין לציבור ביחס ל"מלון גינוסר", אולם משנרשם בטעות השם של מלון "חוף גינוסר" ו- "נוף גינוסר" הרי ההגנה הקבוע בסעיף 14 לחוק לא חלה, מאחר ואין המדובר באותו מלון, והפרסום ביחס למלון "נוף גינסור" אינו אמיתי. 27. הנתבעים טוענים להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק. בנסיבות העניין דנן אין מקום להחיל על הנתבעים את הגנת תום הלב לאור הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק הקובעת כי: "(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) ...; (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". הנתבעים יכלו במאמץ מינימאלי לבדוק ולהיווכח כי הידיעה אינה מתייחסת למלון "נוף גינוסר", אם כי ל"מלון גינוסר". הנתבעים יכלו בנקל לשלוח צלם למלון גינוסר כדי לצלם את המלון הנכון, ותחת זאת התעצלו והסתפקו בהורדת תמונה מהאינטרנט, ולא הפריעה להם העובדה כי התמונה שהורדה מהאינטרנט כלל לא תאמה את מצב המלון המתואר בכתבה. אילו נהגו הנתבעים כמו אנשי תקשורת אחראים ומקצועיים, היו יכולים להגיע למלון הנכון, ולחסוך את הסיטואציה המביכה אליה הם הגיעו. בנסיבות אלו לא נסתרה החזקה הקבועה בהוראת סעיף 16(ב)(2) דלעיל, לפיכך חזקה שהנתבעים לא היו תמי לב בפרסום. ההבהרה: 28. כאמור לעיל, שבוע לאחר מכן, פירסמו הנתבעים הבהרה בזו הלשון: "מערכת אינדקס הגליל מבקשת להבהיר שהכתבה שפורסמה בשבוע שעבר לגבי היוזמה לאטום את מלון גינוסר, מתייחסת למלון העתיק בטבריה, ולא למלון אחר. בגלל טעות קולמוס, נעשה קישור למלון בעל שם דומה, שהוא פעיל ומשגשג - ואין לו קשר לסיפור. אנו מתנצלים על הטעות". 29. הנתבעים טענו כי נתבע מס' 3 הקריא את הנוסח של ההבהרה למנהל התובעת לפני פרסומה, וזה האחרון אישרה, אולם מנהל התובעת מכחיש כי ההבהרה הוקראה לו לפני פרסומה (ראה עמוד 5 שורות 24-25). לא ראיתי להעדיף גירסה על גירסה, לפיכך טענתם הנדונה של הנתבעים לא הוכחה. 30. על פי סעיף 17(א) לחוק יש לפרסם את התיקון או ההכחשה "בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה . . " ההבהרה במקרה שלנו פורסמה בעמוד הראשון של המקומון (ראה עמוד 6 שורות 5-6), שיצא שבוע לאחר הפרסום, כשגודל האותיות קטן יותר מהגופן בכותרת הפרסום, ובכך מודה מר איתי בן חמו מנהל נתבעת מס' 1 (ראה עמוד 11 שורות 14-15). אולם, מאחר והכותרת בפרסום המתייחסת למלון "חוף גינוסר" לא היתה רלוונטית לתובעת, שוכנעתי כי ההבהרה עונה על הדרישות הטכניות שבסעיף 17(א) לעיל, שכן גוף הכתבה הוא הפרסום הפוגע, שפורסם בעמוד 14 בגופן יותר קטן מגופן ההבהרה. 31. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי היה בפרסום דלעיל משום הבהרה או התנצלות מספקים או ברורים דים לציבור קוראי המקומון, שכן לא נכתב באופן ברור שההתנצלות היא בפני בעלי מלון "נוף גינוסר", או כי שמו של מלון "נוף גינוסר" נרשם בטעות, בעוד שהוא פעיל ומצליח. גם לא היתה כל התייחסות לתמונה של מלון "נוף גינוסר" שפורסמה בגוף הכתבה הפוגעת, ולא פורסמה במקומה תמונה של מלון גינוסר הישן אליו התכוונו בכתבה. 32. לפיכך, ועל אף פרסום ההבהרה דלעיל, לא היה די בה כדי לעמוד בדרישת סעיף 17(א) לצורך הוכחת תום הלב של הנתבעים. הפיצויים: 33. סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: . . . (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410, נקבע כי : "אמות המידה לפסיקת פיצוי בגין לשון הרע נגזרות מהתכליות הטמונות ביסוד הטלת אחריות לפגיעה בשמו הטוב של האדם. משכך, סכום הפיצוי נגזר מנקודת האיזון הראוי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (פרשת אבנרי, עמ' 874; פרשת אמר, עמ' 525)." 34. בקביעת סכום הפיצוי יש להביא בחשבון בראש ובראשונה את העובדה כי התובעת לא הוכיחה כל נזק ממוני שנגרם לה כתוצאה מהפירסום. לא הוכחו ביטולי הזמנות של חדרים או אירועים במלון בעקבות הפירסום, ולא הוכחה ירידה בהכנסות המלון בעקבות אותו פרסום. אם כך נותר להביא בחשבון את העובדה שהנתבעים פירסמו הבהרה והתנצלות שבוע לאחר הפרסום הפוגע, אם כי לא בנוסח המלא הדרוש כפי שהובהר לעיל, וכן הוכיחו כי הם פעלו לאיסוף חלק סביר מן העיתונים לאחר שכבר הופצו לחנויות מיד עם הידיעה על הטעות, ובכך מודה מנהל התובעת (ראה עמוד 6 שורה 2). יתרה מכך, מעדותו של מר איתי בן חמו, שלא נסתרה, עולה שמספר נקודות ההפצה הינו בין 100-140 בכל האזור, כשמתוכם נאספו מקומונים מ- 60 נקודות הפצה (ראה עמוד 10 שורות 20-24). יש להביא בחשבון את העובדה כי למנהל התובעת, מר רוני מנור, הוצע על ידי הנתבעים לערוך כתבת תדמית על המלון, כפי שמר מנור מודה, אולם הוא לא הסכים להצעה (ראה עמוד 6 שורה 1). 35. בסיכומי הנתבעים הועלתה לראשונה הטענה כי תאגיד אינו זכאי לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק. ב"כ התובעת לא התנגד להרחבה חזית, ולא הגיש סיכומי תשובה, לפיכך יש מקום להתייחס לטענה לגופה. 36. בית המשפט העליון טרם נדרש להכריע בשאלת היחס בין סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שקובע כי: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק", לבין סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המעניקה זכות לפיצוי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. אין הכרעה בפסיקה בשאלה אם ניתן לפסוק גם לתאגיד פיצוי בגין לשון הרע שפורסם נגדו ללא הוכחת נזק. בבתי המשפט המחוזיים מסתמנות שתי גישות, הראשונה כפי שעולה מפסק הדין בת"א (י-ם) 8069/06, החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור, (לא פורסם), בסעיף 31 לפסק הדין, שם נקבע כי: "לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו". ביטוי לאותה גישה ניתן לראות בפסקי דין נוספים שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, כמו למשל בת"א (נצ') 643/97, חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטרן) בע"מ נ' ח'ורי, תק-מח 2005 (4) 7522, סעיף 8 לפסק הדין שם; ות"א (י-ם) 1452/96, הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פסקים מחוזיים 2005 (4) 11591. גישה הפוכה עולה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א (י-ם) 920/95, כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' ארנון, תק 3-מח 99 (1)4611, 1999, שם נקבע בסעיף 34 לפסק הדין כי: "עם זאת, בעוולת לשון הרע אין צורך להוכיח את גובה הנזק כדי לזכות בפיצויים, שכן אין עסקינן בעוולה תוצאתית ... אמור אפוא, כי מעצם פרסום לשון הרע על התובעת, מניחים את הפגיעה בשמה הטוב. זכותה לקבל את הפיצויים קמה, מבלי שתוטל עליה החובה להוכיח נזק קונקרטי או שיעור מסוים (ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, טרם פורסם. ניתן ביום 29.11.98; ע"א 354/76 עיזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 174 מול ה'-ו'). הפסיקה קבעה מטרה כפולה להענקת הפיצויים בתביעות לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה לכך, שללא כל הצדקה נפגע שמו הטוב, ותיקון העוולה במגמה להשיב, ככל הניתן, את המצב למקודם; (ב) להבהיר לציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז/א). מכאן שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה לדוגמה מעבר לסיפוק הנזק הקונקרטי (ראו גם: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור הנ"ל, פ"ד מז(1) בעמ' 538 מול ג'). בהקשר האמור של הדברים, אין אנו מוצאים הבדל בין נפגע בשר ודם לבין נפגע שהנו תאגיד, כל אימת שהמדובר בסוג פגיעה המשליך על המוניטין העסקי. השם הטוב מהווה חלק מהמוניטין ופגיעה בו משליכה על המערכת העסקית. כך אם המדובר בעסק של אדם רגיל וכך אם המדובר בעסק של תאגיד. לאור זאת, לא ראינו לקבל את טענות עורך הדין פוזנר, הנסמכות על האבחנה האמורה (עמ' 94 ש' 29-26)". בפסק דין איתמר בן גביר שאוזכר בסעיף 33 לעיל נקבע כי: " המטרה העיקרית בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע היא, בדומה למקובל בדיני הנזיקין הכלליים, השבת מצב הנפגע לקדמותו, והעמדתו במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע. פסיקת הפיצוי עשויה גם לבטא הכרה שיפוטית בעוולה שנגרמה לנפגע בלא הצדקה, ובצורך לשקם את הפגיעה בשמו שנגרמה לו ואת מעמדו בקרב החברה הסובבת אותו (שנהר, עמ' 369; פרשת אמר, עמ' 524; ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 (להלן ? פרשת נוף)). יש ומתלווה לפיצוי יסוד של הרתעה מפני פגיעה בשמו של אדם, וכן גורם של חינוך הציבור לערכים (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57; פרשת נוף, בעמ' 494; פרשת אמר, בעמ' 525 - 526). גם מעיון בהצעת החוק ודברי ההסבר לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ואשר מעניק זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק, עולה כי מטרת הפיצויים היא עונשית, וכך נאמר: "הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע. בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק". ראה דברי ההסבר בהצעת חוק איסור לשון הרע לשון הרע / הוצאת דיבה