קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד בעלים של עסק: בפני תביעה בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולחוק עוולת מסחריות. טענות התובע : התובע טוען כי הינו בעלי עסק בשם "אשכול" העוסק בפרסום והוצאה לאור של מוצרי דפוס ואינטרנט כמו גם עיתון מקומי בשם "א-לה כפר", ספרים וחוברות תיירות בשם "פנאי", מדריכי טלפון ופורטל תיירות באינטרנט. לטענת התובע, בעיתון "עלי ורדים" אשר יוצא לאור באמצעות הנתבעת 2, שהנתבע 1 הינו בעליה כמו גם משמש עורך העיתון דלעיל , פורסמה כתבה בעניינו של התובע המהווה הוצאת דיבה ולשון הרע וכן פרסום כוזב בניגוד לחוק עוולות מסחריות. לטענת התובע הפרסום פגע בצורה מכוונת בשמו ובעיסוקו וכן גרם לו לנזקים רבים ישירים ועקיפים. לטענת התובע, כאמצעי לפיתוח עיסקו, הוא ביקש להתקשר עם חברה בשם "הירדן 1 בע"מ" באמצעות מנהלה מר אוריאל בן אור ז"ל, ולהקים שותפות בשם "אשכול". לטענת התובע, למר בן אור היתה שליטה בנתבעת 2. התובע טוען כי כאשר נוכח שמר בן אור המנוח מבקש להשתלט על עיסקו שלו, הוא לא מילא אחרי תנאי הסכם השותפות. מר בן אור ז"ל פנה אל ביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה למתן צו מניעה כנגד התובע. לטענת התובע, לא ניתן צו מניעה במעמד צד אחד אלא ניתן צו ארעי המונע הימנו ביצוע פעולות מסוימות בשותפות ובדיון במעמד שני הצדדים, נמחקו מאוחר יותר, התובענה כולה והבקשה למתן צו מניעה. אלא שלטענת התובע, פורסמה בעיתון "עלי ורדים" אשר כאמור יוצא לאור באמצעות הנתבעת 2, כתבה ובה נכללו פרטים בלתי נכונים אודות שיתוף פעולה בינו לבין הנתבעים, לא צויין כי בשותפות מתנהל הליך משפטי , נרשם כי ניתן צו מניעה כנגד התובע וכי הוא עשה פעולות לא חוקיות בחברה אשר בבעלותו וגרם לפגיעה קשה בתפקוד החברה ובעובדיה. לטענת התובע תגובתו לכתבה כלל לא נתבקשה. התובע טוען כי אף דרישתו לפרסום כתבה המפרטת את העובדות הנכונות בעיתונם של הנתבעים, לא נענתה. עוד טוען התובע כי בשתי מודעות שונות נוספות, פורסם כי התובע והנתבעים פועלים יחדיו בשיתוף פעולה ומוצרי "פנאי" אשר בבעלות התובע פורסמו בצירוף מס' הטלפון של הנתבעת 2 ומר אוריאל בן אור ז"ל. עניין זה גרם לפניית קהל היעד של התובע אל הנתבעים וכתוצאה מכך, ירדה באופן משמעותי הכנסת התובע. אף פניית התובע אל הנתבעים בעניין זה לבל יפרסמו את המודעות האמורות, העלתה חרס. התובע טוען כי כתוצאה ממעשיהם אלו של הנתבעים נגרמו לו, כאמור, נזקים משמעותיים ומכאן תביעתו זו. טענות הנתבעים : הנתבעים טוענים כי התובע מכר את זכויותיו ב"אשכול" לחברת ירדן 1 - החברה בבעלותו של מר אוריאל בן אור ז"ל, ולפיכך לא היו לתובע במועדים הרלבנטיים לפרסום כל זכויות ב"אשכול". הנתבעים מכחישים פרסום אשר יש בו משום לשון הרע. לטענתם, התובע עצמו היה שותף בניסוח הכתבה וזו פורסמה לאחר שינויים והשמטות אשר ביצע בה הנתבע 1. משכך, טוענים הנתבעים כי לא היה מקום לקבלת תגובתו של התובע לכתבה כפי שהתפרסמה. לטענת הנתבעים ניתן צו מניעה כנגד התובע וכי הפרסום לפיו עשה התובע פעולות בלתי חוקיות הינו ציטוט מכתבי טענותיו של מר אוריאל בן אור המנוח בתביעה שהוגשה כנגד התובע. לטענת הנתבעים, אכן סוכם על שיתוף פעולה עם התובע ולכן הפרסום אודותיו הינו אמת לאמיתה. משכך, לטענת הנתבעים, אין מקום לפרסום תיקון או התנצלות לפרסום אשר הינו אמת גמורה ונבע מתום לב. הנתבעים מכחישים את נזקיו הנטענים של התובע וטוענים כי הפרסומים אינם בגדר לשון הרע. לחלופין, טוענים הנתבעים כי מדובר בפרסומים מוגנים עפ"י סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, הפרסומים הינם אמת ויש בהם עניין ציבורי וכן נעשו בתום לב וכוללים דיווח הוגן ונכון על ההליכים המשפטיים בין הצדדים. לטענת הנתבעים מדובר בפרסומים החוסים תחת חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אינם חורגים מגדר הסביר ומשכך יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה : התביעה מתייחסת לשתי עילות. האחת בהתאם לחוק איסור לשון הרע , תשכ"ה 1965 ואילו האחרת הינה בהתאם לחוק עוולות מסחריות , תשנ"ט 1999. אפנה תחילה לבירור עילת התביעה הנוגעת ללשון הרע. האם אכן מדובר בלשון הרע (כהגדרת סעיף 1 לחוק) ? המדובר בכתבה אשר פורסמה ביום 1/9/07 וכללה ארבע כותרות משנה מודגשות בכתבה "ראש אחד", "המדע החדש" "כולם אמורים להרוויח" ו"צו מניעה כנגד אייל כץ, מנכ"ל אשכול לשעבר". התובע טוען כי בכתבה הוצג כאילו אכן קיימת שותפות בין "אשכול" אשר בבעלותו לחברת "ירדן 1" ובעליה מר אוריאל בן אור המנוח. עיקר תביעת התובע התרכזה באמור בכותרת המשנה האחרונה ומפאת חשיבות הדברים הם מצוטטים להלן : "צו מניעה כנגד אייל כץ, מנכ"ל אשכול לשעבר. בעת סגירת הגיליון הנוכחי נודע ל"עלי ורדים" כי בית המשפט המחוזי בחיפה הוציא צו מניעה כנגד אייל כץ , הבעלים והמנכ"ל לשעבר של "אשכול". הצו הוצא לבקשת אוריאל בן אור, שרכש לאחרונה 99% מ"אשכול" והמיוצג ע"י עורך דין שלמה יער בר ממצפה הילה. לטענת אוריאל בן אור, אייל כץ עשה בימים האחרונים פעולות לא חוקיות בחברה שהיתה בבעלותו שפגעו קשות בתפקוד החברה ובעובדיה. המשך למתן הצו, נקבע דיון דחוף ביום ראשון 2/9/07 בבית המשפט המחוזי בחיפה." חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה 1965 קובע כי לשון הרע הינה דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. הפסיקה קבעה כי המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע. ראה בע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון פ"ד נו(2) 607. על פי המבחן האמור נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור. ראה בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פ"ד מו(5) 555. נקבע עוד כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע , אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. ראה בספרו של המלומד אורי שנהר "דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 עמ' 121 ובע"א 89/04 דר' יולי נודלמן נ. נתן שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08) בחינת הדברים במקרה אשר בפני מעלה כי כתבה הטוענת לשיתוף פעולה בין התובע לחברה אשר בבעלותו של מר אוריאל בן אור ז"ל, אין בה משום ביזוי או השפלת התובע וכך אף אין בה על מנת לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. יתרה מזו, לטעמי, אין בה על מנת לפגוע במשלח ידו של התובע שהרי שיתוף הפעולה בין התובע למר אוריאל, נועד לצורך קדום עסקיהם של השניים, אחרת לא היו מתקשרים ביניהם בהסכם שותפות כבר במרץ-אפריל 2007 , הרבה קודם לפרסומה של הכתבה דנן. אין הדברים כך, כאשר נרשם בכתבה כי ניתן צו מניעה כנגד התובע וכי לטענת מר אוריאל בן אור ביצע התובע פעולות לא חוקיות בחברה אשר היתה בבעלותו ופעולות אלו פגעו קשות בתפקוד החברה ובעובדיה. עניין זה עשוי בהחלט להשפיל את התובע בעיני הבריות כמי שעושה מעשים בלתי חוקיים, כמי שנדרש מתן צו מניעה כנגדו וכמי שפעולותיו גורמות לפגיעה בתפקוד החברה אשר בבעלותו ובעובדיו שלו. באופן אובייקטיבי ואף אם נאמר כי הדבר הינו לטענת מר אוריאל בן אור, יבין הקורא הפשוט כי עסקינן באדם(התובע) פורע חוק, שנדרש צו מניעה על מנת לבלום פעולות בלתי חוקיות שעשה וכי התובע פוגע בעובדיו שלו. עניין זה לא זו בלבד כי הוא עשוי לפגוע, לבזות ולהשפיל את התובע, אלא שעשוי הוא אף לפגוע במשלח ידו כפרסומאי ועיתונאי, תחום בו שמו הטוב של בעל מקצוע חשוב לו לאין ערוך ולגרום לחששות ותסיסה בקרב עובדיו של התובע המתפעלים את העסק. אני קובעת איפה, כי מדובר בפרסום המהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק. האם מדובר בפרסום (כהגדרת סעיף 2 לחוק)? פרסום לעניין לשון הרע מוגדר בחוק כפרסום בכתב או בדפוס. בענייננו, אין כל ספק כי מדובר בפרסום בעיתון "עלי ורדים" והנתבעים לא הכחישו כלל את עצם הפרסום בעיתונם ולפיכך אני קובעת כי הפרסום נשוא התובענה עונה לתנאים האמורים בחוק. הפרסום בוצע בעיתון היוצא לאור בידי הנתבעת 2, לפיכך אין ספק בדבר אחריותה לפרסום. הנתבעת 2 כלל לא התכחשה לאחריותה זו. האם אף הנתבע 1 אחראי ? (סעיף 11 לחוק) הנתבע 1 הינו בעליה של הנתבעת 2 ומי אשר שימש בפועל כעורכו של העיתון אשר הוציאה הנתבעת 2 לאור, "עלי ורדים". בהתאם להוראותיו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע כאשר פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות, האדם אשר הביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום. הנתבע 1 העיד בפני ואישר כי היה עורך העיתון וכי כל התפקידים בעיתון בוצעו על ידו "הייתי עורך העיתון הרבה שנים. אני לא רשום באופן פורמאלי כעורך עיתון אבל מופיע כאחד מכותבי העיתון ועשיתי את העבודה הטכנית של שיבוץ הכתבות והמוציא לאור. כל התפקידים היו שלי." (ראה עמ' 12 שורות 25-27 לפרוטוקול). לא יכול איפה, להיות ספק בדבר אחריותו של הנתבע 1 לפרסום המהווה לשון הרע כפי שנקבע לעיל. אפנה כעת ואבחן האם עומדות הגנות לנתבעים בהתאם לסעיף 13(7) לחוק ? הנתבעים טוענים כי הפרסום אשר בוצע בעיתונם, בוצע בידי בעל דין תוך כדי דיון אשר התנהל בעניינם של הצדדים. דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בישיבה פומבית לא ישמש עילה למשפט אזרחי והוא בגדר פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(7)לחוק. במקרה אשר בפני, לא תעמוד לנתבעים הטענה כי מדובר בפרסום מותר. הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה באם אכן ניתן צו מניעה כנגד התובע אם לאו. התובע טען כי לשון החלטת כבוד השופטת חפרי וינוגרדוב ברורה וקובעת כי "אין מקום למתן צו כמבוקש במעמד צד אחד" . הנתבעים מאידך, נאחזו בסיפא של ההחלטה הקובעת כי "עד למועד זה אני מורה בזאת בגדר צו ארעי כי על המשיב (התובע דכאן-מ.ק.נ) להימנע מלבצע כל שימוש במסמכים/המחאות /תקבולים ...." סבורני כי דין וחשבון הוגן ונכון צריך היה לפרט מה נתבקש בידי מר אוריאל בן אור ז"ל בבקשתו למתן צו מניעה במעמד צד אחד. היה נכון והוגן לפרט כי צו כמבוקש לא ניתן וכי ניתן צו ארעי האוסר על התובע ביצוע פעולות מסוימות עד לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים. יתר על כן, טענתו של מר אוריאל בן אור לפיה התובע עשה פעולות בלתי חוקיות בחברה אשר בבעלותו, פעולות אשר גרמו נזק לחברה ועובדיה, וודאי שאינם יכולים לחסות בגדר פרסום מותר ולפיכך אין הגנה זו עומדת לנתבעים. הנתבע 1 העיד בפני כי את הסיפא לכתבה הכתיב לו המנוח אוריאל בן אור וכי מר בן אור עמד על הפרסום. לטענת הנתבע 1 הוא וידא עם עוה"ד יער בר כי אכן קיים צו מניעה כנגד התובע (עמ' 12 שורות 32-33 לפרוטוקול). הנתבע 1 טען כי דעתו לא היתה נוחה מכך. בכל הכבוד הראוי, אני סבורה כי לו אכן היה הנתבע 1 מתייעץ עם עוה"ד יער בר כי אז היה מקבל לידיו את העתק ההחלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה ולכל הפחות היה מקבל הסבריו של עוה"ד יער בר באשר למצב המשפטי לאשורו. ספק גדול אם אכן פורסמה הכתבה כפי שפורסמה, לאחר התייעצות עם עו"ד ומפאת כבודו של הנתבע 1 לא ארחיב עוד בעניין זה. האם עומדת לנתבעים הגנה בהתאם לסעיף 14 לחוק ? לשונו של סעיף 14 ברורה וקובעת כי תהא זו הגנה טובה כנגד תביעת לשון הרע באם הדבר אשר פורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. עוד מוסיף הסעיף וקובע כי הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הנטל הינו על הנתבע להוכיח ראשית כי אותו הדבר אשר פורסם אמת הוא ושנית, אף אם הוא מהווה לשון הרע, הרי שהיתה הצדקה ועניין ציבורי לפרסמו. הפסיקה בעניין זה קבעה כי המבחן הינו אובייקטיבי וכי על בית המשפט לבחון באם המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום , תואם את המציאות העובדתית הרלבנטית למועד הפרסום . ראה בע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט(2) 843. במקרה אשר בפני, אין הפרסום המהווה לשון הרע דנן, יכול לחסות בהגנה כי אמת היה בו. הכתבה נוקטת בלשון נחרצת ומודיעה לציבור כי ניתן צו מניעה כנגד התובע ולא כך היו פני הדברים. הדבר אינו מהווה פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש כי אם נוגע בלב ליבם של הדברים. לא ניתן צו מניעה כנגד התובע בהתאם לבקשתו של מר אוריאל בן אור המנוח, כי אם ניתן צו ארעי במעמד צד אחד עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים האוסר על התובע ביצוע פעולות מסוימות. יתרה מזו, אף המשך הפרסום מכיל טענותיו של מר בן אור המנוח, אשר כלל לא הוכח בפני כי אמת היו, בידי הנתבעים. גם אם אלך כברת דרך לקראת הנתבעים ואניח כי הדברים צוטטו מפי אומרם ולפיכך יחסו בהגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק , הרי שלא הוכח בפני כי אכן התובע נקט בפעולות הגורמות לפגיעה בתפקוד החברה שבבעלותו ואף לפגיעה בעובדיו. הנתבעים לא הביאו לכך ולו שמץ של ראיה. עדותו של מר מלין מטעמם של הנתבעים לא זו בלבד שלא תמכה בטענותיהם בעניין זה, כי אם ההיפך. מר מלין הודה בהגינותו כי דעתו לא היתה נוחה מן הפרסום (ראה עמ' 13 שורות 1-3 לפרוטוקול), אלא שבעניין זה נכנע לתכתיביו של מר בן אור המנוח, אשר היה לטענתו של מר מלין "אדם אגרסיבי שעמד על שלו עד הסוף"(עמ' 13 שורה 23 לפרוטוקול). מסקנתי היא כי אמת, לא היתה בו בפרסום נשוא התובענה דנן. ספק גדול עוד יותר הוא, אם אכן היה בפרסום משום עניין לציבור שכן הסכסוך המשפטי בין התובע למר בן אור המנוח הוא עניינם לענות בו ומשלא הוכח בפני כי אכן היה אמת בטענה כי התובע נקט פעולות בלתי חוקיות בחברה אשר בבעלותו, הפוגעות בעובדיו, הרי שבדברים בלתי נכונים אלו, כלל אין עניין לכלל ציבור. מבין השיטין ולמשמע עדותו של הנתבע 1 עולה ספק בדבר היות מניעיו כמפרסם ראויים, אך יצויין כי גם לו היה מתברר כי אין מניעיו ראויים ואפילו לקה בחוסר תום לב , הרי שלו היה מתברר כי הפרסום אמת הוא ויש בו עניין לציבור, כי אז היו הנתבעים זכאים להנות מההגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק, אלא שלא כך הם פני הדברים ואני קובעת כי אין הגנה זו עומדת לנתבעים אשר בפני. הנתבעים שבו והדגישו אף בסיפא לסיכומיהם כי הפרסום מכיל דברי אמת בעיקרם (ההדגשה במקור -מ.ק.נ) - אלא שכאמור, לא הוכח כי הדברים היו אמת, לא בעיקרם ואף לא בכל דרך אחרת. על מי נטל ההוכחה (סעיף 16 לחוק) באשר להגנות המצויות בסעיף 15 והאם עומדת אחת ההגנות המצויה בסעיף 15 לחוק לזכות הנתבעים ? הנתבעים לא טענו להגנה מכוחו של אחד מסעיפים המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וזאת ככל הנראה בשל הנטל המוטל על שכמו של המבקש להנות משורת ההגנות המפורטות בסעיף 15, בסעיף 16 לחוק. בהתאם להוראותיו של סעיף 16 נתבע אשר הוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות המתוארות בסעיף 15 לחוק, חזקה עליו כי עשה את הפרסום בתום לב. אלא ששלילת חזקה זו הינה כאמור בסעיף 16(ב) הקובע כי החזקה בדבר תום ליבו של המפרסם תופרך באם יתקיים בפרסום אחת מאלו : (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא (3) המפרסם נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. במקרה אשר בפני פורסם כי ניתן צו מניעה והדבר לא היה אמת. יתרה מכך פורסם כי לטענת מר אוריאל בן אור, התובע מבצע פעולות הפוגעות בחברה שבבעלותו וגורמות נזק לעובדיה. הנתבע 1 אשר חש כי הדברים אינם אמת, העיד בפני כי נזקק לשיחת טלפון עם עוה"ד יער בר על מנת לוודא מתן צו מניעה - כבר הבעתי דעתי על כך שאם אכן היתה מתקיימת שיחה שכזו, ועוה"ד יער בר לא העיד בפני כעד מטעמם של הנתבעים בדבר קיומה ואף לא נחקר בעניין זה, ספק בליבי אם אכן היה מתפרסם דבר מתן צו מניעה בדרך שבה התפרסם. גם אם אלך כברת דרך לקראתם של הנתבעים ואניח כי הצו הארעי נחזה בעיניהם כצו מניעה, הרי שהיה מקום כאמור, לפירוט מה שנתבקש בידי מר בן אור המנוח (שהיה זה אשר הכתיב את תוכן הכתבה בהתאם לעדות הנתבע 1) מביהמ"ש, על מנת שיובן כי מבוקשו לא ניתן לו בידי ביהמ"ש וכי ניתן צו ארעי האוסר ביצוע פעולות מסוימות בלבד על התובע. גם לעניין הבאת טענותיו של מר בן אור המנוח בדבר פעולותיו הבלתי חוקיות של התובע - הנתבע 1 הודה בפה מלא כי דעתו לא היתה נוחה מהעניין אלא שלטענתו המנוח היה אדם אגרסיבי ודרש דרישה חד משמעית כי כך יפורסמו הדברים. אם היה הנתבע 1 מאמין באמיתות הדברים, מה היה לו לבוא בדין ודברים עם מר בן אור המנוח, לבל יפרסם את הפרסום נשוא התובענה. אם אכן היה הנתבע 1 מאמין באמיתות הפרסום, לא היה טורח ומציין בפני בית המשפט בעדותו ולא פעם אחת כי דעתו לא היתה נוחה מן הפרסום כפי שדרש מר בן אור המנוח. הנתבע 1 מציין בפה מלא "אוריאל בן אור הכתיב לי , הוא ידע את העובדות, לא אני" (ראה עמ' 16 שורה 14 לפרוטוקול). כאשר נשאל הנתבע 1 איזה פעולות בלתי חוקיות עשה התובע, השיב כי הוא יודע רק מה שסיפר לו מר בן אור המנוח וכי הוא לא כתב קטע זה ולכן לא יכול לענות על השאלה (ראה עמ' 17 שורות 3-6 לפרוטוקול). חזקה איפה כי הנתבע 1 ביצע את הפרסום שלא בתום לב וזאת בהתאם להוראותיו של סעיף 16(ב) ומשכך אין הפרסום מהווה פרסום בנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. האם נשללה מעם הנתבעים הגנת תום הלב (סעיף 17 לחוק)? אם אין די בכך, הרי שבהתאם להוראותיו של סעיף 17(א) נשללת לחלוטין הגנת תום הלב מעורך אמצעי תקשורת אשר ביצע פרסום, כאשר הנפגע דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה, עם היוודע מלא האמת. התובע כתב לנתבע 1, כמו גם ליתר חברי המערכת, בטרם פרסום הכתבה (ביום 27/8/07 נספח 3 לת/1) כי הוא מבקש להימנע מפרסום הכתבה. לאחר היוודע דבר מתן הצו הארעי וקיום דיון בבקשתו של מר בן אור בבית המשפט, במעמד שני הצדדים, בו נמחקו הבקשות, שב התובע ופנה אל הנתבע 1 ואל חברי המערכת ודרש פרסום מתקן מטעמם (נספח 11 לת/1 מכתב מיום 24/9/07), אלא שהנתבעים השיבו פניו ריקם על אף שידעו היטב כי היה מקום להודעה מבהירה בעיתונם מה עלה בגורל אותו צו מניעה שכלל לא ניתן וכן באשר לטענותיו של מר בן אור המנוח. הנתבע 1 אישר כי קיבל מכתבים אלו, ולמכתב מיום 24/9/07, אף ניתנה תשובת עורך דינם של הנתבעים. הפסיקה קבעה כי אף אם התקיימו יסודותיה של הגנת תום הלב, ראוי הוא שיוצב מחסום שימנע מן המפרסם להעלות טענה זו, בשל התנהגותו המאוחרת, כשאין לנתק את זו מקודמתה. ראה בעניין קראוס נ. ידיעות אחרונות המצויין לעיל. במקרה אשר בפנינו, לא זו בלבד שלא הוכחה הגנת תום הלב כי אם התנהגותם המאוחרת של הנתבעים מחזקת עוד יותר את היעדרו של תום הלב והפסיקה הנובעת מסעיף 17(א) קובעת כי התנהלות זו די בה על מנת לשלול מן הנתבעים הגנה זו. הנה כי כן, קבעתי כי היה במקרה אשר בפני פרסום של לשון הרע כנגד התובע בכל הנוגע למתן צו מניעה ולטענות אשר הועלו כלפיו בידי מר בן אור המנוח. אף לא אחת מן ההגנות האמורות בחוק איסור לשון הרע, עומדת לנתבעים ולפיכך יש לחייבם בנזקיו של התובע. הוכחת הנזקים או מתן פיצוי בלא הוכחת נזק ? התובע טוען כי נזקיו הממוניים עומדים ע"ס של 299,633 ₪ והבהיר כיצד ערך חישוב זה בהתאם לירידה בהכנסות "אשכול" אשר בבעלותו לאחר פרסום המודעה. אלא שלנתונים אלו לא הובאה כל ראיה. לא הוצג לעיוני ולו דו"ח רווח והפסד המעיד על אודות ההפסדים הנטענים ולא הובא לעדות מטעמו של התובע רואה החשבון מטעמה של "אשכול" אשר יוכל לאשר את שיעור ההפסד הנטען. יחד עם זאת, אין ספק בליבי, למשמע עדותו של התובע ובעקיפין אף מתוך דברי הנתבע 1 בעדותו בפני בית המשפט, כי התובע ספג פגיעה של ממש בשמו הטוב. התובע הינו כאמור פרסומאי מוכר היטב בישוב כפר ורדים ומתוך עדותו עולה כי היו לקוחות אשר צמצמו את היקף פעילותם (ראה עמ' 9 שורות 10-13 לפרוטוקול). כעולה מכתבי הטענות מדובר בישוב המכיל אלפי אנשים ומטבע הדברים פרסום המכיל אמירות שאינן אמת בדבר פעולות בלתי חוקיות שמבצע התובע, הפוגעות בעובדיו, כמו גם האמירה כי ניתן כנגדו צו מניעה, העמידו את התובע באור בלתי מחמיא וזאת בלשון המעטה. לטעמי, שמו הטוב ותדמיתו שומרת החוק של התובע, אשר משכו אליו לקוחות פוטנציאליים עד יום הפרסום, נפגעו ומשכך, על אף היעדר הוכחת הנזק הממוני אשר נגרם לתובע, נכנס התובע בגדרו של סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. התובע העיד ועדותו בעניין זה מהימנה עלי כי המפרסמים חדלו מלבטוח בו בעיסקאות לטווח הארוך וכי סירבו להתחייב לו על פרסומים ארוכי טווח כפי שעשו בעבר. הפסיקה בעניין זה קבעה, כי יש להרתיע מפרסמים מפרסום לשון הרע ולצורך כך נועד אותו סעיף המעניק פיצוי אף בלא הוכחת הנזק. בין היתר היה המחוקק מודע לכך כי נזקי לשון הרע, יתכן ויהיו קשים להוכחה כך למשל כימות כספי של עוגמת הנפש אשר הינה מנת חלקו של נפגע הפרסום. ראה בעניין זה בפסק הדין בעניין נודלמן אשר אוזכר לעיל. לעניין חיובם של הנתבעים - האם בא בגדרו של סעיף 7(א)ב או לגדרו של סעיף 7(א)ג הקובע חיוב כפול בשל כוונה לפגוע ? בבואי לקבוע מהו שיעור הפיצוי אשר ראוי להשיתו על הנתבעים, קבעה הפסיקה בשורה של פסקי דין, מהם הקריטריונים בהם יש להתחשב. יש לבחון את אופי הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, חומרת הפגיעה , תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע והתנהגות הניזוק. ראה בעניין זה בפסק הדין בעניין נודלמן אשר אוזכר לעיל, ברע"א 4740/00 אמר נ. יוסף פ"ד נה(5) 510, ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ. דינה חלוץ ואח' פ"ד נה(5)865 ובת.א. 571/94 ענבר סהר נ. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ואח' (ניתן ביום 5/2/96). במקרה אשר בפני , מדובר בפגיעה חמורה בשמו הטוב של בעל מקצוע רגיש כפרסומאי וכן בפגיעה בחבר קהילה מן הישוב כפר ורדים. גם חברת המערכת הגב' ריטוב וגם הנתבע 1 אשר העידו בפני, טרחו לציין כי "הכירו את הנפשות הפועלות". כלומר, מדובר בקהילת פרסומאים המכירים היטב זה את זה והמוכרים היטב בישובם. הפרסום היה בעיתון המופץ בבתי התושבים בכפר הורדים ומדובר על כמה אלפי תושבים בוודאי. על אותם תושבים נמנים חבריו ומכריו של התובע כמו גם קהל לקוחותיו. נקל לשער איפה את חומרת הפגיעה בשמו הטוב של התובע. הנתבע 1 טרח שוב ושוב לציין באזני בית המשפט כי הוא עיתונאי ותיק ומוערך. הנתבע 1 העיד על עצמו כי מכירים אותו בכפר ורדים ובאזור כולו כעורך וככתב ותיק (ראה עמ' 13 שורה 2 לפרוטוקול וכן עמ' 17 שורות 32-33 לפרוטוקול) ככזה, מייחס הציבור מידה לא מבוטלת של אמינות לפרסומים היוצאים תחת ידיו של הנתבע 1. כאשר אותם פרסומים מכילים לשון הרע על התובע, עושה בכך הנתבע 1 שימוש לרעה במעמדו על מנת להעביר לציבור מסרים שגויים שישרתו את מטרותיו. לכך יש להוסיף את העובדה כי הנתבע 1 על אף שהכין את הכתבה המכילה דברי לשון הרע והודה בכך בפה מלא, כולל כתיבה של הסיפא המכילה את לשון הרע מפיו של המנוח אוריאל בן אור, לא חתם עליה בשמו. על הכתבה חתומה הגב' תמר ריטוב שהינה כתבת ותיקה שעסקה במקצוע , בהתאם לעדותה כ 15-16 שנה. הגב' ריטוב הודתה כי לא כתבה את הכתבה וכי שמה מופיע על הכתבה בהתאם להנחיות הנתבע 1. לשאלה מדוע לא פנתה בתלונה בעניין אל הנתבע 1, על אף תחושותיה כי היא "מעורבת בבעיה שלא מרצונה ושלא מכוונתה" , כלשונה, השיבה הגב' ריטוב כי היא מכירה את הנפשות הפועלות ויודעת איך הן עשויות להגיב לתלונה שכזו. עדותו של הנתבע 1 הוציאה את המרצע מן השק ושפכה אור על דבריה המעורפלים של הגב' ריטוב. מעדותו של הנתבע 1 עולה כי היה יריב אישי של התובע. משום כך, כאשר קיבל הנתבע 1 את הפרסום המכיל לשון הרע כנגד התובע, לא טרח הנתבע 1 לפנות אל התובע. מקוממים דבריו של הנתבע 1 בעניין זה, כאשר הוא טוען כי "לא צריך לשאול את הצד השני. הצד השני,במשך השנים, שימש כעיתון מתחרה, פגע בי, עשה דברים קשים מאד, הדברים מאד מרגיזים, לא תבעתי אבל גם לא היה בר שיח כלפיי..... יש כאן סיפור קשה של שקרים, יש כאן הרבה שקרים...." דברים אלו נאמרו באולם בית המשפט תוך שהנתבע 1 צועק ומתלהט ואין ספק בליבי בדבר התחרות אשר היתה בין התובע לנתבע 1. הנתבע 1 אף אישר כי עיתונו של התובע היה מתחרה לעיתונו שלו ולפיכך העדיף להאמין לשותפו מר אוריאל בן אור שסיפר לו כי התובע פגע בו עיסקית (ראה עמ' 17 שורות 28 ואילך לפרוטוקול). איני מקבלת את טענתו של הנתבע 1 כי ביצע את הפרסום נשוא התובענה בתמימות כעיתונאי המביא בפני קהל קוראיו אינפורמציה בעלת עניין לציבור. מכלל העדויות, עולה כי התובע והנתבע 1 התחרו עיסקית וכי לנתבע 1 היה בליבו על התובע, מזה תקופה ארוכה. כאשר נקרתה בפניו ההזדמנות, לא היסס ופרסם פרסום פוגע במיוחד כנגד התובע , תוך שהוא נסמך על דברי מר בן אור המנוח, שלו היו אינטרסים משלו במערכת יחסים זו והרחיק עצמו, תוך הסתתרות לא מקרית ופרסום הכתבה בשמה של הגב' ריטוב. סבורני כי זהו המקרה בו הוכח כי הפרסום נעשה במטרה לפגוע, על אף הכחשותיו של הנתבע 1 ולפיכך גבולו העליון של הפיצוי, בהתאם לסעיף 7א(ג) הינו 100,000 ₪. יחד עם זאת, בשים לב לניתוח כל הקריטריונים אשר ציינתי לעיל ונסיבות הפרסום נשוא התובענה, כמו גם מכלול הראיות אשר הובאו בפני, אני קובעת כי גובה הפיצוי אשר על הנתבעים - הנתבע 1 כעורך אחראי והנתבעת 2 כחברה מפרסמת העיתון, לשלם לתובע, יעמוד על סך של 25,000 ₪. אשר לעילת התביעה הנוגעת לחוק עוולות מסחריות . תחילה יש לברר באם אכן המדובר בגניבת עין או תיאור כוזב (בהתאם להוראות סעיפים 1-2 לחוק). התובע טוען כי פורסמו שתי מודעות בעיתונו של הנתבע 1 המפנה לקוחות המבקשים לרכוש את מוצרי הפרסום של התובע , לטלפונים השייכים למר בן אור המנוח. סעיף 1 לחוק קובע : "1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין." גניבת עין מוגדרת איפה כעבירה של עוסק אשר גורם לכך כי שירות אשר הוא נותן יחשב בטעות כנכס או שירות של עוסק אחר. עיון בחומר הראיות מעלה כי בין מר בן אור המנוח לבין התובע סוכם על שיתוף פעולה שהניב את המודעות האמורות. אין חולק על עצם הסכם השיתוף אשר אף הוצג כראיה. הנתבע צירף לסיכומיו את החלטת כבוד השופטת למלשטרייך לטר מיום 12/4/11 בענין פירוק השותפות והתובע התייחס בעדותו לתמחור אשר ערך עם מר בן אור המנוח באשר למודעות. מכאן כי כאשר התפרסמו אותן המודעות והיות והשותפות טרם פורקה באותה העת (היא פורקה בפסק הדין של כבוד סגן הנשיא גינת רק ביום 14/5/08) אין כאן גניבת עין. סעיף 2 קובע: "2. (א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב). (ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו." מאותם טעמים, אין כאן אף תיאור כוזב, שכן המודעות פורסמו , בהתאם להסכם השותפות אשר היה בין הצדדים וטרם בוטל אותה העת. מאחר ולא מצאתי כי בוצעה במודעות האמורות גניבת עין ו/או תיאור כוזב, אזי אין המדובר בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק בעוולה בנזיקין בהתאם לפקודת הנזיקין ואיני מוצאת מקום להעניק פיצוי בלא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 25,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (17/9/08) ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבעים ביחד ולחוד לתובע הוצאות משפט בסך 6200 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 11,600 ש"ח. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מאחר וכנגד הנתבעת 2 ניתן צו פירוק, יהא התובע רשאי לנקוט כנגדה בכל סעד הקנוי לו עפ"י דין בכפוף לצו אשר ניתן, בהתאם לחיוביה על פי פסק דין זה. לשון הרע / הוצאת דיבה