קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד קרוב משפחה: הרקע לתביעה: 1. האם קריאה לעבר בן משפחה "את שטן" מהווה לשון הרע המזכה בפיצוי כספי, זו עניינה של התביעה שלפניי. 2. בתאריך 1.9.08, עת הובאה המנוחה דגנית קהא ז"ל, למנוחת עולמים, לאחר מחלה קשה, החל שלב ההספדים וההודיות לבני המשפחה שסעדו את המנוחה. כך, כאשר בני משפחה וחברים קרובים עומדים לפני המת, החל דין ודברים, במהלכו הטיח הנתבע בתובעת: "את שטן". מכאן התביעה שלפניי, שסכומה הועמד על סך 50,000 ₪. עיקר טענות התובעת: 3. במהלך הלווית המנוחה בבית העלמין ברחובות, מספר דוברים ספדו למנוחה ושיבחו את גב' מיכל אביטן, רעיית הנתבע ואחותה של המנוחה (להלן: "מיכל"), על עזרתה למנוחה טרם פטירתה ממחלה. אולם, פועלם של יתר בני המשפחה נשמט כליל מהספדים אלו. 4. משהבחינה בכך גב' יפעת עופר (להלן: "התובעת"), היא ביקשה להודות לכל בני המשפחה על הטיפול במנוחה ולא למיכל בלבד. בעקבות זאת, מר משה אביטן (להלן: "הנתבע") צעק לעבר התובעת "את שטן" ו"תשתקי שטן" בקול רם וברור. הטחת הדברים בתובעת נעשתה במרכז אולם ההספדים ובנוכחות כל המנחמים. לטענת התובעת, היה זה ביזוי מוחלט של כבוד המנוחה, המשפחה והתובעת. התובעת הושפלה על ידי הקריאות ואלו עלו כדי לשון הרע, כמשמעה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 5. בתאריך 15.12.08, כשלושה וחצי חודשים לאחר מות המנוחה, התובעת פנתה לנתבע בדרישה לפרסם התנצלות ולפצותה בעקבות הפגיעה בשמה הטוב, אך הנתבע לא השיב למכתב. התובעת כתבה לנתבע בשנית. גם מכתב זה לא נענה [נספחים ד1-ד2 לתביעה]. 6. התובעת הייתה אחות נאמנה למנוחה, טיפלה בה וסעדה אותה באהבה ובמסירות בימיה הקשים. הנתבע ניסה להכפיש את שמה של התובעת לפניי כלל הציבור שנכח בלוויה. קריאותיו של הנתבע גרמו או לכל הפחות, יכולים היו לגרום, לכל הנוכחים בלוויה לחשוב שהתובעת פעלה בצורה מרושעת כנגד המנוחה ומשפחתה. משכך, התובעת עותרת לקבלת פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. עיקר טענות הנתבע: 7. התביעה דנן הינה ניסיון להתנקם באחותה של התובעת, מיכל. בין שתי האחיות נתגלע סכסוך קשה, על רקע הטיפול במנוחה ובכספים שנתרמו למטרת הטיפול בה וכן על רקע הטיפול בביתם של מיכל והנתבע, שעה שמיכל שהתה בארצות הברית וסעדה את המנוחה. 8. אף אם נאמרו מילים פוגעניות כאלו או אחרות, היה זה בעת קשה מאוד, בזמן הלווית גיסתו המנוחה. ככל שנאמרו דברים קשים, ניתן להבין שאלו נאמרו בשעת צער. כלל ידוע הוא שאין שופטים אדם בשעת צערו. 9. עת הובאה המנוחה לקבורה, מספר דוברים ספדו למנוחה ושיבחו את מיכל. אולם, התובעת לא אוזכרה. התובעת לא כבשה זעמה והתפרצה בגסות רוח לדברי אחת הדוברות בדרישה שיובהר לכל הנוכחים שיש לשבח את התובעת ואת יתר בני המשפחה. משכך, הנתבע התפרץ לעבר התובעת באופן בלתי מתוכנן וככל הנראה קרא לעבר התובעת "שטן" פעם אחת. לא התחוללה כל מהומה והלוויה הסתיימה זמן קצר לאחר מכן. 10. דברי הנתבע כלל לא עלו כדי לשון הרע לאור הנסיבות הקשות שבהם נאמרו ובכל מקרה, נאמרו עקב קנטור. הנתבע קרא קריאות אלו בתום לב וללא כוונה לפגוע ועל כן חוסה בצל ההגנות הקבועות בסעיפים 15(2)-(3) לחוק. לחילופין, הנתבע טען להגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, ככל שניתן להבין את דבריו כתיאור של התנהגות התובעת ולא בפירוש המילוני של המילה. מכל מקום, הנתבע שוכנע באמיתות הדברים ולכן תיזקף לזכותו ההקלה הקבועה בסעיף 19(3) לחוק. 11. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מצד התובעת: ד"ר ארז סדריק, גב' דפנה טל קול, גב' ענת רז וכן התובעת. מצד הנתבע: גב' דינה רודבסקי, גב' ריקי פישל, גב' בתיה מקובר, גב' מירב חנש וכן הנתבע. דיון והכרעה: 12. לטענת התובעת, בעת קריאת ההספדים בבית ההלוויות, לאחר שמכרי המנוחה העלו על נס את תרומת אשתו של הנתבע (אחות התובעת) לטיפול במנוחה באחרית ימיה, ביקשה התובעת לתקן את הדברים ואמרה כי היא מודה לכל בני המשפחה. בתגובה לכך, התפרץ לעברה הנתבע וקרא לעברה "את שטן" וכן "תשתקי שטן". 13. הנתבע לא הכחיש שקרא לעבר התובעת "שטן". גם העדים מטעמו פרטו בתצהירים, שהנתבע אכן קרא לעבר התובעת "את שטן! תשתקי" [ס' 7 לתצהירה של בתיה מקובר נ/3] או "תשתקי, את השטן" [ס' 9 לתצהירה של ריקי פישל נ/2; ס' 5 לתצהירה של דינה רודבסקי נ/1]. 14. יחד עם זאת, לפי גרסאות עדי הנתבע, הדברים לא נאמרו בחלל ריק, אלא בתגובה להתפרצות מצד התובעת שקראה במעמד ההספדים: "למה אתם אומרים תודה רק למיכל [אשת הנתבע-א.ש.], כל המשפחה עזרה" [ס' 5 לנ/1; ס' 9 לנ/2, ס' 7 לנ/3]. גם עדי התובעת ציינו שהתובעת אמרה בקול רם כי יש להודות לכל המשפחה [ס' 3 לתצהירו של ד"ר מילר ת/1; ס' 4 לתצהירה של דפנה טל ת/2]. גרסאות דומות עלו בחקירות הנגדיות של העדים השונים [עדותה של דפנה טל פר' עמ' 8 ש' 22-23; עדות ענת רז פר' עמ' 10 ש' 6; עדות התובעת פר' עמ' 12 ש' 31]. יחד עם זאת, עדות אחרות, גב' דינה רודבסקי וגב' ריקי פישל, ציינו את דברי התובעת, כהתפרצות וצעקה ולא כהבהרה או דברי סיכום להספדים [דינה רודבסקי, פר' עמ' 14 ש' 14-16; עדות ריקי פישל פר' עמ' 16 ש' 6-7]. 15. דברי התובעת קטעו את ההספד שנשאה בתיה מקובר. בעדותה לפניי, הסבירה גב' מקובר שהמעמד שנוצר היה לא מכובד. גב' מקובר פרטה כיצד בשעת ההספד היא נקטעה על ידי התובעת שאמרה: "למה אתם אומרים תודה רק למיכל". מעדות הנתבע עולה שדבריה של התובעת לא נאמרו בצעקות, אך נאמרו בצורה טעונה: "לא צעקה, דיברה בטעון" [פר' עמ' 21 ש' 4] 16. אירוע מצער זה התרחש, כאמור, במועד לווית המנוחה ובנוכחות נוכחים רבים. הנתבע הגיב בכעס רב לכך, שהתובעת קטעה את ההספדים. בחקירתו הנגדית, ניסה הנתבע להסביר את התפרצותו לעבר התובעת: "כן. שהפסיקה את הדוברת וכפתה את עצמה לקהל שישמע אותה ואת מה שיש לה להגיד ולא לאלה הסופדים היא כפתה את עצמה וזה הרגיז אותי" [פר' עמ' 22 ש' 11-12] 17. אינני מקבל את גרסתה של התובעת כאילו הדברים שאמרה במהלך ההספד שנשאה גב' מקובר, היו "דברי סיכום" מטעמה. ראשית, התובעת, לגרסתה היא, כבר הספידה את המנוחה בראשית הטקס. הטקס אף נוהל על ידי רב ולא היה מקום לדברי סיכום מטעמה של התובעת. שנית, גרסתם של מרבית העדים הייתה שמדובר במעין "קריאת ביניים" מצידה של התובעת, שלא קיבלה את דברי המספידה האחרונה, שהעלתה על נס את תרומתה של מיכל למנוחה בערוב ימיה. 18. הנה כי כן, בעת הלווייתה של המנוחה, באולם ההספדים בפתח בית הקברות ברחובות, נתאספו בני משפחתה של המנוחה ומכרים רבים. בעוד המנוחה מוטלת לפניהם, החלו בני המשפחה במלאכת נשיאת ההספדים. ראשון, הקריא בנה של התובעת שיר, שנכתב על ידי אמהּ של המנוחה. לאחר מכן התובעת נשאה הספד. גם מכר נוסף, שהשכיר דירה למנוחה, נשא דברי הספד. כך עשו גם שתיים מחברותיה של המנוחה. בעת נשיאת ההספד האחרון, על ידי גב' מקובר, התרשמה התובעת שהמספידים האחרונים מאדירים את תרומתה של אשת הנתבע, מיכל, יתר על המידה. על כן, אמרה בקול רם, תוך כדי ההספד: למה מודים רק למיכל, צריך להודות לכל המשפחה. בתגובה לקריאת ביניים זו, קרא לעברה הנתבע: "את שטן! תשתקי". 19. נסיבות קריאתו של הנתבע לעבר התובעת מלמדות שהדבר נעשה בנוכחות אנשים רבים, שבאו לנחם את המשפחה המתאבלת. משכך, אני קובע שבנסיבות ענייננו מתקיים יסוד הפרסום. 20. יש לבחון אפוא, האם קריאת הנתבע לעבר התובעת עלתה כדי לשון הרע. ההגדרה שבסעיף 1(1) לחוק היא הגדרה רחבה שמתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות [ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)]. המבחן שעל פיו בוחנים אם מדובר בלשון הרע אם לאו הינו מבחן אובייקטיבי, שבוחן כיצד הדברים היו מתפרשים על ידי האדם הסביר: האם היה מבינם כאמירה עובדתית לגבי האדם שכלפיו נאמרו הדברים, או שכלל לא היה מייחס חשיבות לדברים שנאמרו והיה מבינם כמילים שנאמרו במהלך דין ודברים בין הצדדים ותו לא. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו על ידי השופט שמגר באותה פרשה: "כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן מפרשים אותן על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תכנו." [ע"א 723/74, בעמ' 300] 21. הנתבע צעק לעבר התובעת "את שטן", בנוכחות אנשים רבים. דמותו של השטן נזכרת כבר במקורות, כשמו של אחד המלאכים, שמנסה לקטרג על הבריות ולהכשילן בעבירות: וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ" (זכריה ג, א). במקום אחר הוצג השטן כמתנגד ויריב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן" (שמואל ב יט, כג). במילון נמצאים מספר פירושים למילה "שטן": המלאך המפתה את האדם לחטוא, מכשול קשה, ראש השדים - אשמדאי, צר ומתנגד וכן אסון ופגע רע [מילון ספיר, בערך שטן, בעמ' 1044]. באחת הפרשות שנדונו בבית המשפט השלום בעפולה, הרחיב השופט בנימין ארבל אודות מושג זה: "אין ספק, כי הגורם המכונה "שטן" מהווה, בדרך כלל, בהוויה העולמית, את מייצגו של הרוע בעולם ולא רק בו. אין לך מיתולוגיה, שאינה מקדישה פרק נכבד לגורם שלילי זה, המייצג את כל הרוע ואת הסתרא אחרא...." [ת"א (עפולה) 1850/02 מועצה אזורית הגלבוע נ' דדון, (ט.פ.) (2003)] 22. הנתבע לא התגאה בדברים שהטיח בתובעת, במעמד ההספדים, אולם לשיטתו מדובר בקללה שאינה עולה כדי לשון הרע. באחת הפרשות שנדונו, לפני שנים רבות, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, נקבע כהאי לישנא: "הכלל הוא שלמרות כי אדם אומר דבר העשוי לייחס לכאורה פשע לאחר, הרי אין הוא אחראי לכך בנזיקין באם דברים אלה נאמרו מתוך גידוף וחרוף סתם וכן ניתן לשומעיהם להבינם בתור שכזה... יש לשקול את נימת הדיבור, את הקול שבו נאמרו הדברים, וכן הדבק הדברים... באם נאמרו הדברים בכעס רב, או תוך כדי סכסוך חריף וחילופי עלבונות כלליים... העובדות שהנתבעת צעקה את אשר צעקה... מראות לי שהיא לא נשמעה מייחסת לו דבר של פשע, אלא ביקשה אך לשפוך עליו את חמתה וכעסה... אינני סבור שצעקות הנתבעת היו עשויות לגרום נזק לתובע או כל פגיעה במשלוח ידו." [ת"א (ת"א) 444/51 לזרוביץ' נ' כהנא, פ"מ י (73), 175-176 (1953)] 23. בפרשת אחרת, שנדונה בבית משפט השלום בחדרה, [ת"א (חדרה) 17839-02-09 סיון נ' לבני, (ט.פ.) (2010)] הנתבעים קראו לתובע בשמות וכן השמיעו כלפיו גידופים שונים, זאת בעת שישבו הנתבעים "שבעה" ולאחר שהתובע החנה את רכבו מול בית האבלים והשמיע מוסיקה רועשת. בפסק הדין נקבע שלא כל אמירה שנאמרת בשעת כעס עולה כדי לשון הרע. 24. במובחן מפסקי הדין, בהם נדחו תביעות לשון הרע בגין קללות וגידופים, אני סבור שהמקרה שלפנינו שונה. הנתבע הטיח את דבריו בתובעת באירוע משמעותי ביותר - בעת קריאת ההספדים על המנוחה, שכל בני משפחתה אהבוּהַ. בטקס היו נוכחים רבים: בנה של התובעת, מכרים וידידים של התובעת, אחיותיה, הנתבע וחברים ומכרים נוספים של הנתבע והמנוחה. העדים שנשמעו לפניי, זכרו היטב את הדברים הקשים שהטיח הנתבע בתובעת. אף לא אחד מהעדים שיבח את הנתבע על דבריו, הגם שהעדים שהתייצבו לצידו של הנתבע, נטו להבין את פרץ רגשותיו. לא בכדי העידה לפני גב' חנש: "כל הסיטואציה גרמה לחילול כבוד המת" [פר' עמ' 19 ש' 6]. 25. התרשמתי שהנתבע השמיע לעבר התובעת את הקריאות הקשות בשעת צערה אך יש לזכור שזו גם שעת צערו. כפי שעולה מהעדויות של הנוכחים בלוויה, הנתבע קרא את הקריאות בצעקה, בסערת רגשות ובתגובה לדבריה של התובעת, עת ביקשה לקבל הכרה לכלל בני המשפחה ולא רק לרעיית הנתבע, מיכל. הנתבע לא אמר את הדברים בניחותא או בצורה מתוכננת [פר' עמ' 10 ש' 8, עמ' 8 ש' 22-23]. אכן, אין זו מלאכה קלה לשפוט אדם בשעת צערו. 26. לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, אני סבור שלמרות נסיבות מצערות אלו, קריאותיו של הנתבע אכן עלו כדי לשון הרע. הנתבע דימה את התובעת לשטן, שהינו הדימוי הדֵמוני ביותר והקיצוני בין מושגי הרוע. לכך יש להוסיף את המעמד הקשה בלאו הכי, שעה שהמנוחה מוטלת בתכריכיה באולם וההספדים נשמעים בנוכחות בני המשפחה, החברים והמכרים. 27. המילים: "את שטן" שידרו לנוכחים קונוטציה שלילית וקשה מאוד והיה בהם לבזות את התובעת ולהשפילה. היה זה עת ביקשה התובעת לקבל הכרה בפועלה שלה ושל יתר בני המשפחה, בכל הנוגע לטיפול במנוחה. מכאן עוצמת הפגיעה בתובעת. על כן, אני סבור כי יש בדברים שהטיח הנתבע בתובעת כדי לשון הרע והם חורגים, באופן ניכר, מדברי גידופים שאין בהם להקים עילה ברת פיצוי מכוח החוק. 28. התובע טען להגנת תום הלב הקבועה בסעיפים 15(2)-15(3) לחוק. על מנת לחסות בצל ההגנה הקבועה בסעיף 15(2), על הנתבע להוכיח שהוטלה עליו חובה כלשהיא לעשות את הפרסום שעשה מתוקף היחסים בין הצדדים. כך, הנתבע טען לפניי שהתובעת התנהגה בגסות רוח בקוטעה את אחד הדוברים שספדו למנוחה ולכן התובע התפרץ לדברי התובעת. אין בידי לקבל טענה זו. אף אם התובעת נהגה בחוסר נימוס וקטעה את ההספד שנשאה גב' מקובר, אין בכך כדי להקים לתובע חובה חוקית או מוסרית להגיב לדברים תגובה מיידית, כפי שנעשה. 29. הנתבע טען, בנוסף, שעומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. כך לטענתו, הגן על עניין אישי כשר. המלומד אורי שנהר (להלן: "שנהר") בספרו "דיני לשון הרע", גורס שעל מנת לחסות בצילה של הגנה זו, יש לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: "...צריך להוכיח, כי היה עניין אישי כשר כלשהוא, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית פרסום; שנית, עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית, עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; ולבסוף עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב" 30. לטענת הנתבע, התובעת הפרה את הסדר בלוית המנוחה ולכן הנתבע התפרץ. התפרצותו של התובע נועדה להגן על פועלה של מיכל, רעייתו, על כך שהייתה כה מסורה לטיפול באחותה המנוחה: "כולם קמו ורצו להודות למיכל על הטיפול המסור שנתנה, אז כשהתובעת רצתה לקטוע את המחמאות האלה ולא להשמיע כמה שמיכל טובה בקטע הזה כעסתי על זה שרוצה לקטוע את המחמאות שמגיעות לאשתי על טיפול מסור שנתנה בזמן ארוך" [פר' עמ' 20 ש' 15-18] 31. בדוחק, ניתן לראות בעניין זה כעניין אישי כשר ולומר שהתנאי הראשון מתקיים. לעניין התנאי השני, על הנתבע להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על העניין האישי הכשר. תנאי זה איננו מתקיים במקרה דנן, שכן תוכן הפרסום "שטן", אינו מגן על פעלה של מיכל. הנתבע היה יכול לבקש מהתובעת שלא להפריע בזמן ההספדים או להידבר עימה בכל דרך אחרת, מלבד לומר לה שהיא "שטן". הנתבע יכול היה לבקש ממנה לחדול לקטוע את הדובר או לומר לה שאין הוא מסכים עימה. הנתבע לא עשה כן ובכך חורג הפרסום מהגנת האינטרס האישי. 32. אף אם היה הנתבע ממלא אחר התנאים שקבועים בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק, הרי שעליו למלא אחר תנאי סעיף 16 לחוק על מנת לחסות תחת כנפי הגנת תום הלב. כך, הוראת סעיף 16(א) לחוק קובעת, שעל מנת למלא אחר תנאי "תום הלב" יש להראות שהפרסום נעשה בנסיבות סעיף 15 ובתנאי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר, באותן הנסיבות: "נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע...[...]...תיבחן סבירות הפרסום, בין היתר, לאור השאלה, האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם" [שנהר, בעמ' 265-266] 33. בנסיבות עניינו, אין בהטחת המילים "שטן" לעבר התובעת כדי להוות פרסום סביר בנסיבות העניין. ככל שהנתבע היה סבור שדברי התובעת אינם במקומם, היה עליו להעיר לה בלשון הולמת ולא לבזותה במעמד ההספדים ונוכח קהל המכרים. על כן, גם מטעם זה לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב. 34. הנתבע טען שעומדת לו הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק. לא ניתן לקבל טענה זו. אין בדברים שהטיח בתובעת כדי למלא אחר תנאי העניין לציבור הנקוב בסעיף 14 לחוק, שכן אין לציבור הרחב עניין באופייה של התובעת ואף אין לציבור כל עניין בנוגע למחלוקת בין התובעת ומיכל לטיפול במנוחה. מטעמים אלה, אני קובע כי לא עומדת לנתבע הגנה זו. 35. הנתבעת עתרה לפסיקת פיצויים, בלא הוכחת נזק, בסך 50,000 ₪. מאידך הנתבע טען שהתפרצותו הייתה לא מתוכננת וללא כל כוונה לפגוע בתובעת והדברים נאמרו אך ורק בתגובה לדבריה של התובעת עת ספדה לאחותה המנוחה. על כן, יש לזקוף לזכותו את ההקלה הקבועה בסעיף 19(3) לחוק. 36. התרשמתי לחיוב מגרסתו של הנתבע ואני מאמין לנתבע שהתפרצותו לא הייתה מתוכננת ולא הייתה בכוונה לפגוע בתובעת. הנתבע פירט בעדותו לפני וכן בתצהירו, נסיבות משפחתיות קשות שאותן חווה במקביל לימים בהם רעייתו סעדה את המנוחה. אני סבור שקשיים אלה, לצד קטיעת ההספד על ידי התובעת, הביאו להתפרצותו של הנתבע כלפי התובעת. 37. לאחר שהבאתי בחשבון את הפגיעה וההשפלה שחוותה התובעת, לפני בני משפחתה וחבריה, אך גם את הנסיבות בהם הדברים נאמרו, בשעת דחק וצער, אני רואה לנכון לקבוע שהנתבע יפצה את התובעת בסך 10,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. אינני רואה לנכון להוסיף ולחייב את הנתבע בפרסום התנצלות, הן לנוכח חלוף הזמן ובעיקר בהתחשב במהות הדברים ובכך שנאמרו בעל-פה, בסיטואציה ייחודית. 38. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 39. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 10,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. בנוסף יישא הנתבע באגרת בית המשפט. אשר לפסיקת שכר טרחה, באי כוחם המלומדים של שני הצדדים ערכו את טיעוניהם במשנה סדורה היטב. יחד עם זאת, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב באופייה של המחלוקת, אפסוק שכר טרחה על הצד הנמוך, בסך 3,500 ₪. הנתבע ישלם את סכום פסק הדין, ההוצאות ושכר הטרחה, לא יאוחר מיום 15.9.11. לשון הרע / הוצאת דיבה