קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד ראש מועצה: בפניי תביעת לשון הרע. 1. התובע הוא ראש המועצה המקומית בית אריה עופרים (להלן - המועצה המקומית). הנתבע הוא תושב היישוב. התביעה מבוססת על פרסום שנעשה על ידי הנתבע והופץ על ידו בקרב תושבי המועצה המקומית במהלך מערכת בחירות לרשויות המקומיות בשנת 2008, בה התמודד התובע על תקופת כהונה נוספת בראש המועצה (להלן - הפרסום). 2. ספציפית, סבה התביעה על כך שבפרסום נכתב כי התובע "סלל את דרכו לראשות המועצה בשקרים והתחזויות, והמשיך בדרכו זו, תוך כדי כהונתו". לעניין זה נטען כי התובע שיקר במסע הבחירות שלו בשנת 2004, כאשר כתב כי שימש כסמג"ד; כאשר כתב כי הוא משמש כמג"ד במילואים; כאשר כתב כי שירת כדיפלומט באחת מבירות אירופה; כאשר התהדר בדרגת סגן אלוף, ולפעמים דרגת רב סרן, בעת שהוא קצין זוטר בדרגת סגן; כאשר כתב ששירת ביחידה מטכ"לית מובחרת שירות רב שנים; וכשכתב כי זכה במגן השקיפות. לגבי כל אחד מעניינים אלה, הופיעו בפרסום בהבלטה המלים "אבי נעים שיקר". 3. התביעה סבה גם על אמירה בהמשך הפרסום, לפיה על תושבי המועצה המקומית "לתת את הדעת, ולבדוק המשך כהונה של אדם שחטא בשקרים והתחזות, וכך קנה את דרכו למעמד של ראש מועצה בישראל". הפרסום נחתם במלים, המופיעות בהבלטה מיוחדת, כי "אסור לנו כהורים, להעביר מסר לילדינו, שבשקר אפשר להגיע רחוק!!!". 4. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו" (ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן - פסק דין הרציקוביץ')). (ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). 5. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום משום לשון הרע. הפרסום מציג את התובע, ראש מועצה, כמי ששיקר לגבי שורה של עניינים הנוגעים לקורות חייו, ובדרך זו סלל את דרכו לתפקיד אליו נבחר. הוא מטיל דופי של ממש באמינותו של התובע. על פי מבחן האדם הסביר, יש בדברים אלה כדי להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לבוז וללעג בקרב בני הציבור. יש בהם כדי לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. יש בהם גם כדי לפגוע במשרתו הציבורית. 6. מסקנה זו אינה משתנה נוכח העובדה שהתובע היה, במועד הפרסום, אישיות ציבורית. כלכל אדם, גם לאיש ציבור יש זכות לשם טוב. אכן, מאישי ציבור נדרשת רמת סיבולת גבוהה, כאשר מדובר בפרסומים שעניינם הבעת דעה. אין הדברים אמורים בפרסומים, כגון זה שבפניי, אשר עיקרם הוא אמירות פוגעניות שבעובדה. אמירות מסוג זה פוגעות באיש ציבור לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתן במי שאינם מחזיקים בתפקיד ציבורי. משכך, אין במעמדו האמור של התובע במועד הפרסום כדי לגרוע מטיבו של הפרסום, כלשון הרע שפורסמה על התובע. 7. הגנות - אמת בפרסום. הטענות העיקריות בפרסום הינן, על פי טיבן, טענות שבעובדה. הנתבע טען בפרסום, פוזיטיבית, כי התובע שיקר בשורה של עניינים, וכי כך נבחר לתפקידו. משכך, ההגנה העיקרית אשר יש לדון בה היא הגנת האמת בפרסום. לעניין זה, רובץ הנטל על הנתבע לשכנע, כי הדברים שפרסם היו דברי אמת. אדון עתה בראיות שבפניי, על רקע טענות הצדדים, ואבחן האם הוכחה אמיתות הפרסום. 8. כאן המקום להעיר, כי לאחר שהתקיים קדם משפט בהליך, הודיע התובע על מחיקת טענות מכתב התביעה, בהתייחס לסוגיית שירותו של התובע כדיפלומט ובהתייחס לסוגיית שירותו כמפקד גדוד מילואים במג"ב. בהחלטה מיום 18.10.10 קבעתי, כי התובע אינו יכול להודיע על מחיקת טענות מכתב התביעה, כי אם, לכל היותר, לעתור למחיקתן. לעיצומו של עניין, דחיתי את הבקשה למחיקת הטענות, בין היתר נוכח העובדה, שגם אם היו נמחקות, לא היה בכך כדי לייתר את הדיון בשאלה האם נכונה טענת הנתבע כי התובע שיקר בשני העניינים האמורים. זאת, הן לעניין האחריות, והן לעניין הסעד. 9. על רקע זה, אדון עתה בראיות שבפניי באותם עניינים אשר הנתבע ייחס לתובע דבר שקר לגביהם. 10. שירות התובע כמג"ד במילואים. התובע הציג עצמו בבחירות 2004 כמי ש"כיום משרת כמג"ד במילואים" (ראו נספח לתצהיר הנתבע). מתעודת עובד ציבור של סנ"צ ניסים לוגסי ממשמר הגבול עולה, כי בשום שלב, לא שירת התובע כמג"ד במשמר הגבול. 11. מתצהיר שהגיש התובע ביום 21.10.10 עולה תיאור הדברים הבא. בשנת 2003 פנה לתובע מפקד משמר הגבול דאז, והציע לו להתנדב למערך המילואים של מג"ב, על מנת לשמש בתפקיד של מפקד גדוד מילואים. התובע הסכים להצעה. בהמשך לכך, עבר קורס, וביצע תפקיד של מפקד פלוגה במהלך מחזור אחד (ראו בהקשר זה תעודת עובד ציבור של סנ"צ ניסים לוגסי ממשמר הגבול, המלמדת על שירות של 32 ימי מילואים בתפקיד מ"פ על ידי התובע בשנת 2003; ראו גם בפיסקה 4 לתצהיר מר יוסף משה, אשר העיד מטעם התובע). לטענת התובע, הוגדר ברישומי משמר הגבול כמפקד גדוד (ראו שאלון פרטים אישיים מיום 22.5.08, בו מוגדר התובע כמג"ד). 12. התובע טוען, כי מתוקף כך נטל חלק בישיבות מטה בנוגע ליישום אופרטיבי של ההחלטה על הקמת גדודי מילואים במשמר הגבול (ראו לעניין זה גם תצהיר נדב יהודה הראל, בפיסקה 4). עם זאת, התובע טוען כי חל עיכוב ביישום ההחלטה האמורה. בשל כך, לטענת התובע, תפקידו כמפקד גדוד נותר במידה רבה ברמת המטה, ולא הושלם בדרך של קבלת פיקוד אופרטיבי על גדוד מילואים מבצעי, על כל הכרוך בכך. בהקשר זה יצויין, כי מתעודת עובד הציבור האמורה של סנ"צ לוגסי עולה כי בשנים 2004 - 2009, שירות המילואים של התובע במשמר הגבול הסתכם בשני ימים, אחד מהם לצורך קבלת דרגה. ניתן לומר, על רקע זה, כי גם ברמת המטה, לא היה לתובע תפקיד של ממש כמג"ד. 13. לטענת התובע בתצהיר האמור, במועד הפרסום בשנת 2004 לא ניתן היה לצפות את העיכוב בהשלמת הקמתם של גדודי המילואים ולא היתה סיבה לפקפק בכך שאמנם יקבל פיקוד אופרטיבי על גדוד מילואים מבצעי של לוחמי מג"ב (ראו גם עדותו, בעמוד 14). עם זאת, התובע עצמו הודיע כי היה מוטב אילו היה כותב בקורות חייו במסע הבחירות בשנת 2004 כי "התנדב לשירות במג"ב כמפקד גדוד במילואים ובימים אלה ממתין לקבלת הפיקוד האופרטיבי על גדוד מבצעי". 14. ואמנם, בעת הפרסום, ואף בכל מועד מאוחר יותר, לא מילא התובע, הלכה למעשה, תפקיד של מג"ד במשמר הגבול. כך עולה גם מתעודת עובד הציבור של סנ"צ לוגסי. לכל היותר, כפי שהעיד התובע, הוא היה בתהליך לשמש כמג"ד (בעמוד 14 לעדותו). מבחינה זו, היתה בפרסום סטיה מן המציאות לאשורה. 15. ודוק. אין מדובר באי דיוק גרידא בהצגת הדברים בשנת 2004. גם בחלוף 4 שנים, בהן לא תפקד כמג"ד, התובע חזר והציג עצמו כמג"ד, וזאת בכרוז בחירות משנת 2008 (נספח ו' לתצהיר הנתבע). גם בכתב התביעה בהליך שבפניי, בשנת 2009, חזר התובע וטען, כי הוא משמש כמג"ד במילואים (בסעיף 13(ב)). באותם מועדים, התובע לא היה יכול שלא להיות מודע לכך שאינו ממלא בפועל תפקיד מג"ד. בחלוף 5 שנים ויותר מן הכוונה, לשיטתו, למנותו לתפקיד, גם לא היה התובע יכול לסבור כי קיימת עדין אפשרות מציאותית שימונה לתפקיד. חרף זאת, התמיד התובע גם באותן נקודות זמן לעמוד על טענה זו. הדבר מלמד על היסוד הנפשי של התובע. הוא אינו מתיישב עם טענת תום לב. 16. גם עדותו של התובע אינה מתיישבת עם טענת תום לב. במשפט טען התובע כי לא ציין במערכת הבחירות של 2008 את נושא המג"ד (כמו גם את טענתו בשנת 2004 בדבר היותו דיפלומט; על כך, ראו להלן) (פרוטוקול, עמוד 15). ברם, מן הכרוז נספח ו' לתצהיר הנתבע, עולה כי התובע אכן התייחס לנושא זה באותה מערכת בחירות, וטען במפורש כי אכן הוא נושא בתפקיד זה. 17. בתוך כך, בכרוז האמור משנת 2008 כתב התובע על עצמו, כי "ראש מועצה פטור משירות מילואים על פי חוק, אבל אבי נעים מאמין בדוגמא אישית". ברם, מתעודת עובד הציבור של מג"ב עולה, כי הלכה למעשה משנת 2003 ועד לשנת 2008, ביצע התובע שני ימי מילואים, כמפורט לעיל. גם כאן, יצר התובע רושם, אשר אין לו עוגן במציאות. 18. ודוק. העניינים המפורטים בפיסקאות 15 - 17 חורגים בתוכנם מן הפרסום נשוא התביעה. עם זאת, יש בהם כדי להמחיש את הפער בין האופן בו ביקש התובע להציג את עצמו לציבור הבוחרים, ובין מצב הדברים לאשורו. הם מקרינים על היסוד הנפשי של התובע, בעת שעשה מצגים לעניין שירות המילואים שלו. 19. לא למותר לציין, כי בהקשר זה איני מייחס משקל רב לטענת הנתבע, כי תפקיד המג"ד בו מדובר היה במשמר הגבול ולא בצבא. העובדה שמדובר בשירות במשמר הגבול לא צויינה בפרסום של התובע משנת 2004. ברם, אין בפניי תשתית מבוססת המלמדת כי קיימת אבחנה של ממש בין תפקיד מג"ד במשמר הגבול, לעומת תפקיד זה בצבא. על רקע זה, לא אוכל לקבל את טענת הנתבע בנקודה זו. 20. שירות התובע כדיפלומט. התובע הציג עצמו בבחירות 2004 תחת ראש הפרק "ניסיון", כמי שיש באמתחתו "שירות כדיפלומט באחת משגרירויות ישראל באירופה (1994 - 1996)". 21. במבחן האדם הסביר, דיפלומט נתפס כמי שמייצג את מדינת ישראל ביחסי החוץ שלה עם מדינות אחרות. המבחן הוא פונקציונלי בבסיסו. למעשה, התובע עצמו מסכים לכך (ראו דבריו בעדותו, בעמוד 18). 22. על פי מבחן זה, התובע לא היה דיפלומט בתקופה הרלוונטית, או בכל תקופה אחרת. בתצהירו מיום 21.10.10 הבהיר התובע, כי תפקידו היה ממונה על אבטחת השגריר, וזאת במסגרת שירות הביטחון הכללי (ראו גם בפיסקה 4 לתצהיר מר יהודה לנקרי, שהיה השגריר באותה עת). בתצהירו המשלים הוסיף, על רקע זה, כי בדיעבד היה נכון יותר להגדיר את תפקידו כ"שירות בתפקיד בטחוני כנספח באחת משגרירויות ישראל באירופה". ואמנם, אדם הממלא תפקיד שהוא ביסודו תפקיד אבטחה אינו דיפלומט. בכך אין כדי לגרוע, חלילה, מחשיבותם הרבה של תפקידי האבטחה. עם זאת, תפקיד דיפלומטי לחוד, ותפקיד אבטחה לחוד. 23. תמיכה במסקנה כי התובע לא היה דיפלומט עולה משתי תעודות עובד ציבור של מר איתן בן דור ממשרד החוץ. מתעודה אחת, מיום 7.1.10, עולה כי התובע לא שירת כדיפלומט בשירות החוץ הישראלי, ולא עבר קורס צוערים של משרד החוץ. הוא קיבל דרכון דיפלומטי הואיל ושירת כמאבטח בחו"ל. תוארו היה "נספח שגרירות ישראל", תואר מקובל למי שעוסקים באבטחה בחו"ל (ראו נ/1 הנ"ל). 24. מתעודת עובד הציבור הנוספת, מיום 5.9.10, עולה כי רישומו של התובע כדיפלומט בספר הדיפלומטים של משרד החוץ הצרפתי, ותעודת הדיפלומט שלו, אינם מעידים על כך ששירת כדיפלומט בשירות החוץ הישראלי. גם מתעודה זו עולה, כי התובע שירת בחו"ל כמאבטח מטעם השב"כ. אף הובהר בה, כי רישומו האמור של התובע נעשה לצורך קבלת חסינות דיפלומטית, על רקע היותו נושא נשק ובעל תפקיד בעל אופי בטחוני. בתעודה זו חוזר משרד החוץ ומצהיר, כי התובע לא הועסק במסגרת שירות החוץ הישראלי, ולא קיבל משכורת ממשרד החוץ בגין תקופת שירותו בחו"ל. 25. אכן, מן החומר שבפניי עולה כי התובע שירת כנספח בשגרירות באירופה. הוא קיבל תעודת דיפלומט מאומן על ידי משרד החוץ הצרפתי (ראו נספח ה' לתצהיר התובע). הוא קיבל דרכון דיפלומטי, בשנת 1999 (ראו גם מוצג נ/1; אין מדובר במועד הרלוונטי לפרסום). הוא נכלל בספר הדיפלומטים שהוכן על ידי משרד החוץ הצרפתי. הוא נחשב כשייך לסגל הדיפלומטי. הוצג תצהיר של מי שהיה השגריר בפאריז באותה עת, ד"ר יהודה לנקרי, לפיו תפקידו של התובע נמנה עם המשימות של הסגל הדיפלומטי בשגרירות (סעיף 6). ד"ר לנקרי חיווה דעתו כי טענתו של התובע כי שירת כדיפלומט עולה בקנה אחד עם העובדות כהווייתן (בסעיף 9 לתצהירו). כל אלה אינם משנים מן המסקנה, כי התובע, על פי המבחן הפונקציונלי החל על העניין, לא היה, בשום שלב, דיפלומט, כי אם מילא תפקידי אבטחה בשגרירות. 26. מסקנתי לעניין זה אינה משתנה גם נוכח הנטען בתצהירו המשלים של התובע, לפיו תפקידו כלל ליווי דואר דיפלומטי; כי נטל חלק באירועים רשמיים שהיו מיועדים לסגל הדיפלומטי; וכי תפקידו כלל גם קשר שוטף עם רשויות ממשל בצרפת (התובע אינו מפרט לאיזה רשויות כיוון; המדובר ככל הנראה בשירותי הביטחון הרלוונטיים בצרפת, ראו בפיסקה 4 לתצהירו של השגריר, מר לנקרי). כל אלה אינם מלמדים כי התובע היה, כטענתו, דיפלומט. 27. לא למותר להעיר, כי בקורות החיים של התובע, אליהן התייחס הפרסום נשוא התביעה, אין כל אזכור לכך שתפקידיו של התובע במערכת הביטחון, כמו גם בשגרירות, היו תפקידי אבטחה. אין בפניי הסבר כלשהו לכך (ראו דברי התובע, פרוטוקול, עמוד 18). 28. שירות התובע כסמג"ד בצה"ל. בבחירות 2004, פרסם התובע כי תפקידו האחרון בצה"ל היה "סמג"ד בקורס קציני חי"ר" (ראו הנספח לתצהיר הנתבע). מתעודת עובד ציבור של צה"ל עולה, כי התובע השתחרר משירותו הסדיר בדרגת סגן. עולה, כי שירות זה הסתיים ביום 27.10.88. עולה עוד, כי התפקיד האחרון של התובע בעת שירותו הצבאי היה סגן מפקד פלוגת חי"ר, בו שירת עד ליום 27.4.88. לא מפורט מה היה תפקידו של התובע בין מועד זה ובין סיום שירותו. 29. בתעודת עובד הציבור האמורה אין כל אינדיקציה כי התובע שירת כסמג"ד. יש ממש בטענת הנתבע כי המדובר בתפקיד בכיר, אשר אין זה סביר כי נשמט מן התיעוד בדרך מקרה. התובע לא הציג תעודה רשמית של צה"ל, או כל תעודה אחרת, המעידה על כך ששירת בתפקיד בכיר זה. אין בפניי הסבר סביר לכך. המדובר בעניין אשר חייב להותיר, על פי טיבו, שובל של תיעוד. אין זה מתקבל על הדעת כלל, כי שירות בתפקיד מסוג זה במשך תקופה של כחצי שנה, כנטען, לא הותיר עקיבות כלשהן בתיעוד רשמי. 30. חרף כל האמור, התובע הצהיר כי אכן שירת כסמג"ד בקורס קצינים (סעיף 4(א) לתצהיר העדות הראשית; סעיף 5(ה) לתצהיר המשלים). תמיכה בטענה זו עלתה מתצהירה של הגב' עינת רוגל (בפיסקה 2), ומתצהיר שביט מס (בפיסקה 3). 31. יש ממש בתמיהות שמעלה הנתבע לעניין זה. לא ברור כיצד קיבל התובע תפקיד סמג"ד, בלא שהדבר מקבל ביטוי כלשהו במסמכים הרשמיים של הצבא. לא ברור גם כיצד מונה לתפקיד כאשר החזיק בדרגה של סגן. על פי הוראות הפיקוד העליון, מדובר בתפקיד אותו ממלא קצין בדרגה של סרן לפחות. זו אף זו, הלכה למעשה, סמג"ד אחר שמונה לגדוד האמורה היה בדרגה של רב סרן (ראו עדות עד התביעה שביט מס, בעמוד 6). מעדותו של מר מס אף עולה, כי נדרש שמי שממלא תפקיד סמג"ד במסגרת קורס קצינים, אף צריך להיות בעל הכשרה עודפת למי שממלא תפקיד זה במסגרת צבאית רגילה (בעמוד 6). לא ברור עוד כיצד התובע מונה לתפקיד כאמור, כשנה לאחר שסיים קורס קצינים, ולאחר שתפקידו האחרון היה סגן מפקד פלוגה. לא ברור גם, כיצד שירת התובע בתפקיד זה פרק זמן קצרצר של כחצי שנה. לא למותר לציין, כי הן לעניין הדרגה, והן לעניין פרק הזמן בו שירת התובע בתפקיד, העובדות להן טוען התובע אינן מתיישבות עם הוראות הפיקוד העליון הרלוונטיות (ראו הוראת הפיקוד העליון 3.0228, 30 בדצמבר 1992). אוסיף, כי לא ברור גם, אפילו לשיטת עד התביעה מר מס, האם התובע היה מחליף את המג"ד בהיעדרו (בעמוד 6). 32. אין בפניי תשובות מניחות את הדעת לסימני השאלה האמורים. לרקעם, ובשים לב לחלוף הזמן, ולטיב הנושא בו מדובר, אני מעדיף את העולה מן המסמכים, לפיהם לא שימש התובע בתפקיד, על העולה מעדות התובע ושני העדים מטעמו. 33. דרגתו של התובע בצה"ל. בפרסום נשוא התביעה נטען כי התובע התהדר בדרגת סגן אלוף, ולפעמים דרגת רב סרן, למרות שהוא קצין זוטר בדרגת סגן. 34. מאישור רשמי של צה"ל מיום 11.10.10 עולה, כי דרגתו העדכנית של התובע בשנת 2004 היתה סגן. הוצג תצהיר של אדם בשם חיים מורד, אשר טען כי התובע הציג את עצמו בפניו במהלך מערכת הבחירות של שנת 2004 כרב סרן, והראה לו תעודה אשר חלק ממנה הוסתר, ובה כיתוב הדרגה היה חריג ביחס לתעודות דומות (ראו בפיסקאות 4 - 6 לתצהיר). יצויין, כי מן התצהיר עולה שמי שיזם את הדיאלוג בין השנים לעניין דרגתו של התובע היה מר מורד. לכתחילה, התובע לא הציג עצמו ביזמתו כבעל דרגה זו או אחרת. עם זאת, עולה כי התובע אכן הציג עצמו כבעל דרגה, בה לא נשא באותה עת. 35. למען שלמות התמונה אוסיף, כי מן האישור האמור של צה"ל עולה, כי לתובע היתה דרגת ייצוג של רב סרן, החל מיום 9.9.01, ועד ליום 16.4.02. אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שבשנת 2004 לא היתה לתובע דרגת רב סרן. 36. נוכח כל אלה, יש תמיכה בטענת הנתבע כי התובע הציג עצמו בשנת 2004 כמי שנושא דרגות אשר אינן משקפות את המציאות לאשורה. יוער, כי הן בכתב התביעה (בפיסקה 13(ד)) והן בתצהיר העדות הראשית (בסעיף 22(ד)), הציג עצמו התובע כמי שקיבל דרגת ייצוג של רב סרן, בלא להבהיר כי דרגה זו פקעה בשנת 2002, קודם המועדים הרלוונטיים להליך זה. על רקע זה, קשה עד מאד להתרשם כי גם לעניין זה, המדובר בטעות בתום לב של התובע. 37. שירות בתפקיד בכיר ביחידה מטכ"לית מובחרת. התובע פרסם בבחירות 2004, לעניין השירות הצבאי שלו, כי היה לו "שירות רב שנים בתפקיד בכיר ביחידה מטכ"לית מובחרת (במיל.)". מן החומר שבפניי עולה, כי התובע שירת, הלכה למעשה, ביחידה מטכ"לית לאבטחת בכירים (ראו תצהיר אלברט (אבי) סקל). 38. מן החומר ניתן להבין, כי המדובר ביחידה ברמה גבוהה, כטענת התובע. עם זאת, יש ממש בטענת הנתבע, כי השימוש במלים "יחידה מטכ"לית מובחרת" יוצר, אצל הקורא הסביר, רושם כי מדובר בסיירת או ביחידה לוחמת, ולא ביחידה אשר עיקר משימתה היא אבטחה (ראו בהקשר זה גם בפיסקה 5(ו) לתצהיר המשלים של התובע). הגם שעולה מן החומר כי היחידה משתתפת מעת לעת במבצעים שונים, נוצר לעניין זה בפרסום רושם החורג מתמונת המציאות לאשורה. 39. אוסיף, כי מן החומר עולה גם כי בניגוד למה שפורסם על ידי התובע, לא היה לו תפקיד בכיר ביחידה. התובע שירת ביחידה האמורה כקצין במילואים. הוא לא היה חלק מן המערך הסדיר ביחידה. מר סקל לא מנה את התובע כאחד מבעלי התפקידים הבכירים ביחידה (בעמוד 8 לעדותו). העובדה שהתובע פיקד, על פי תצהירו של מר סקל, על משימות מבצעיות, ותרם לבניית היחידה ולעיצוב תורת הלחימה שלה, אינה מלמדת על תפקיד בכיר כנטען (ראו בפיסקה 6 לתצהיר מר סקל; ראו גם בפיסקה 6 לתצהיר מר מיכאל גבאי). הוא הדין בטענה כי התובע נבחר להנחות את אימוני היחידה בשל מקצועיותו, וגילה רמה גבוהה (בפיסקה 8 לתצהיר זה). גם התובע אינו נוקב בתפקיד בכיר שמילא, להבדיל מאמירה כללית כי היה "חלק מהמטה המוביל של היחידה" (פיסקה 22(ב) לתצהירו). לא למותר לציין, בהקשר זה, כי בפרסום משנת 2008 (נספח ו' לתצהיר הנתבע), לא חזר התובע על טענתו כי המדובר בתפקיד בכיר, כביכול. 40. זכיה במגן השקיפות. אין מחלוקת, כי בשנת 2008 קיבלה המועצה המקומית אות הוקרה על הטמעה וקידום תכנית אתיקה אפקטיבית. האות ניתן על ידי עמותת שבי"ל (שקיפות בינלאומית), המעניקה גם את מגן השקיפות. 41. במועדים הרלוונטיים התובע פרסם בהקשר זה ביישוב שלט חוצות גדול מימדים, עליו נכתב "ברכות ויישר כוח לרגל קבלת: מגן השקיפות 2007 למועצה המקומית בית אריה עופרים. על קידום תכנית אתיקה אפקטיבית ברשות". 42. באופן דומה, ב"אגרת שבועית לתושב" מיום 31.3.08, הנושאת בראשה את הלוגו של המועצה המקומית, פרסם התובע, תחת הכותרת ""מגן השקיפות 2007" למועצה המקומית בית אריה עופרים", כי המועצה המקומית זוכה השנה לקבל את "מגן השקיפות 2007" בגין הטמעת וקידום תוכנית אתיקה אפקטיבית ברשות. בהמשך צויין כי הוענק למועצה אות הוקרה. צויין עוד, כי 7 רשויות בלבד במדינת ישראל, מתוך 260 בסך הכל, נבחרו לקבל את הפרס. צויין עוד, כי מדובר באות הוקרה חשוב, אשר יש בו משום תעודת כבוד לתושבי היישוב. 43. הלכה למעשה לא קיבלה המועצה את הפרס המכונה "מגן השקיפות", כי אם אות הוקרה על תכנית אתיקה. כך עולה ממכתבים של גורמים בעמותת שבי"ל. הוצג על ידי הנתבע מכתב של מנכ"ל עמותת שבי"ל, מיום 6.5.08, המופנה לתובע. המכתב מתייחס לשלט ולמנשר הנזכרים לעיל. צויין בו, כי 7 הרשויות שזכו לאות ההוקרה נבחרו מתוך 12 שמות של רשויות שנתקבלו מן המכללה לאיכות השלטון. צויין כי מדובר באות הוקרה על תכנית אתיקה, ולא בפרס מגן השקיפות, אף כי האירוע נקרא מגן השקיפות. באופן דומה הוצג מייל של הגב' אריאלה פרבר, עוזרת אדמיניסטרטיבית בעמותה, מיום 13.4.08, ממנו עולה כי בשנה הרלוונטית הוחלט לא להעניק את מגן השקיפות, כי אם אותות הוקרה לרשויות מקומיות המקדמות ומטמיעות תכנית אתיקה אפקטיבית. 44. חרף דברים אלה, יש לומר כי ההזמנה אשר נשלחה לתובע לוקה במידה של אי בהירות בכל הנוגע לאבחנה בין מגן השקיפות ובין אות ההוקרה. ההזמנה צורפה כחלק ממוצג נ/1. ההזמנה היא לטקס הענקת מגן השקיפות. מן ההזמנה עולה, כי המועצה המקומית קיבלה בטקס האמור אות הוקרה לרשויות המקומיות הפועלות לקידום והטמעת תוכנית אתיקה אפקטיבית. גם מנוסח אחר של ההזמנה, אשר צורף לתצהיר התובע, ניתן להבין כי מדובר בהענקה של מגן השקיפות. ממסמך נוסף, טופס פנייה של עמותת שבי"ל שהופנה לתובע, מיום 11.3.08 (עמוד 44 לתצהירי הנתבע; התובע חתום על טופס זה) עולה כי מדובר במתן אות הוקרה. עם זאת, מצויין שם כי מדי שנה מוענק פרס "מגן השקיפות", בלא שנמתחת הבחנה ברורה בין הפרס האמור ובין אות ההוקרה. 45. מן החומר עולה עוד, כי בזמן אמת הובן על ידי מרכז השלטון המקומי כי המדובר בהענקה של מגן השקיפות. המרכז פרסם ביום 23.3.08 הודעה (שצורפה לתצהיר התובע), המתייחסת לטקס האמור, ובה נכתב כי "7 רשויות מקומיות יקבלו את מגן השקיפות של עמותת שבי"ל". כך נאמר גם בגוף ההודעה האמורה. לתצהיר התובע צורפו פרסומים נוספים, אשר מלמדים על הבנה דומה של הטקס האמור. בנסיבות אלה, אף כי לגבי עניינים אחרים נטה התובע להציג את קורות חייו באופן המאדיר את שמו מעבר למה שעולה מן העובדות כפשוטן, הרי שלגבי עניין זה, לא אוכל לקבוע כי המדובר בשקר, היינו, באמירת אי אמת מודעת, על ידי התובע (ראו בפיסקה 22(ה) לתצהירו). 46. בהקשר זה אוסיף, כי הנתבע הציג באחד המקומות בפרסום את התובע, כמי שכתב כי הוא עצמו (להבדיל מן המועצה המקומית) זכה במגן השקיפות. הצגת דברים זו אינה תואמת את העולה מן החומר שבפניי, והוא כי התובע לא הציג עצמו כמי שזכה במגן. עם זאת אוסיף, כי במקום אחר בפרסום עולה כי הנתבע התייחס לטענה של התובע כי המועצה המקומית, ולא התובע עצמו, קיבלה את מגן השקיפות. בנסיבות אלה, הצגת הדברים הלא מדוייקת באחד המקומות בפרסום אינה חורגת מגדריו של פרט לוואי, אשר אין בו, כשלעצמו, תוספת משמעותית של פגיעה בתובע. 47. ניתן לסכם. מכלול הדברים מלמד, כי יש ממש בטענת הנתבע כי באופן בו הציג עצמו התובע, היתה שורה של סטיות מן האמת. מבחינת מהותן, סטיות אלה עקביות. הן נוטות להציג את התובע באור חיובי יותר, ובאופן ממשי, מזה העולה מבחינת העובדות כפשוטן. מספר הסטיות בו מדובר, וטיבן האמור, מקשה לקבל כי מדובר בטעויות אקראיות ותמימות. המסקנה הסבירה העולה ממכלול החומר היא, כי מדובר בטכניקה מכוונת של יפוי קורות החיים, על מנת לנסות ולהרשים את ציבור הבוחרים ולהפיק תועלת אלקטורלית. יש בכך כדי לבסס את הטענה העיקרית שבפרסום, והיא כי התובע סלל את דרכו לתפקיד באמצעות מצגים, אשר אינם נכונים. 48. טענות הנתבע לגבי חלק מן העניינים לא התקבלו. לעניין הדרגות, כל שהוכח הוא שיחה בין התובע ובין אדם אחר. לא הוכח כל קשר בין עניין זה ובין בחירתו של התובע לתפקיד ראש המועצה, כפי שטען הנתבע בפרסום. לעניין מגן השקיפות, לא שוכנעתי כי הוכחה אי אמירת אמת במודע. לעניין תפקיד המג"ד, אפשר שהתובע האמין כי יקבל תפקיד זה בעתיד, הגם שיצר רושם בלתי נכון כי הוא ממלא תפקיד זה בפועל, הן במערכת הבחירות בשנת 2004 והן בזו שבשנת 2008. חרף כל זאת, הוכח דפוס פעולה בו ביקש התובע להאדיר את קורות חייו באופן משמעותי לעומת המציאות, אשר היתה זוהרת פחות. במובן זה, הטענה המרכזית שביסוד הפרסום הוכחה. בנסיבות האמורות, העניינים בהם לא ניתן לקבל את טענות הנתבע אינם חורגים מגדר פרט לוואי של ממש. אין בהם כדי לשלול את הגנת האמת בפרסום מן הנתבע. לא למותר להדגיש, בהקשר זה, כי "לצורך הגנת אמת דיברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע'" (א' שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמוד 221). על פי אמת מידה זו, הוכחה אמיתות הפרסום. 49. בפרסום היה עניין לציבור. התובע היה, במועדים הרלוונטיים, ראש המועצה המקומית. הוא העמיד עצמו לבחירה פעם נוספת לתפקיד הרם. לציבור עניין רב במהימנותו של ראש מועצה מכהן, המועמד לתפקיד במסגרת בחירות. הדברים אמורים בוודאי ביחס לאופן בו מציג ראש המועצה והמועמד את קורות חייו. משכך, עומדת לנתבע הגנת האמת בפרסום. 50. הגנות נוספות - טענה חלופית. הנתבע מעלה טענה חלופית לפיה, ככל שקיימים בפרסום פרטים אשר נכונותם לא הוכחה, עומדת לו הגנת תום הלב. הואיל וקבעתי כי מדובר בפרטי לוואי, אין צורך במקרה זה לבסס את הגנת תום הלב. עם זאת, אעיר כי חלק מן ההוראות אליהן מפנה הנתבע לעניין זה אינן רלוונטיות במקרה זה. המדובר בפרסום עובדתי בעיקרו, ועל כן הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה הבעת דעה, אינה חלה על העניין. הנתבע לא הצביע על יחסים המעלים חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, ודאי לא באופן החריף בו בחר להביא את דבריו. משכך, גם הגנת סעיף 15(2) לחוק אינה חלה. 51. בפרסום היה לכאורה כדי להגן על אינטרס אישי כשר של תושבי המועצה המקומית, במימוש זכותם החוקית לבחור ראש מועצה (סעיף 15(3) לחוק). עם זאת, שאלה היא אם הפרסום נעשה למטרה זו, או שמא למטרה אחרת. בהקשר זה ניתן להתרשם מן הטון החריף של הפרסום נשוא התביעה, אשר נוטה להצביע על כוונה לפגוע, במידה החורגת מן הנדרש בנסיבות העניין (סעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). ניתן להתרשם גם מפער, אשר קשה לגשר עליו, בין העובדות שהוכחו לעניין "התהדרות" התובע בדרגה זו או אחרת, בשיחה אקראית עם אדם בודד שלא התובע יזם, ובין טענות התובע, הקושרות התהדרות זו להיבחרותו של התובע לתפקיד. 52. לא שוכנעתי גם, חרף טיעוניו של הנתבע, כי נקט באמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום, באין פנייה מוקדמת לתובע. טענת הנתבע, כי לא עשה כן הואיל ובהזדמנות קודמת התובע שיקר לו (עדותו, בעמוד 24), אינה שוללת את הצורך לנקוט באמצעי זה על מנת לברר את אמיתות הפרסום. בהקשר זה אציין, כי הנתבע לא הסתפק בפרסום תוצאות הבירורים שערך, אלא נקט בלשון בוטה, המייחסת לתובע כי שיקר. גם לשיטת הנתבע, ייחוס שקר מחייב בחינה של מודעות לאי אמירת האמת. במצב זה, היה צורך בפניה מוקדמת לתובע. 53. אוסיף עוד, כי התובע טען שהמניע לפרסום היה הליכים פליליים שנקטה המועצה המקומית נגד הנתבע. מן החומר עולה, כי כתב האישום נגד הנתבע הוגש ביום 24.5.09, לאחר הגשת התביעה, וממילא לאחר עשיית הפרסום. התובע טען בהקשר זה כי נשלחו לנתבע התראות עוד בשנת 2006 לעניין זה (ראו בסעיף 5(א) לתצהירו המשלים, ונספח א' לתצהיר זה). אין ראייה ישירה כי הנתבע קיבל התראות אלה, והוא אף כפר בקבלתן (בפיסקה 28 לתצהירו). 54. בכך לא מסתיים הדיון בעניין זה. עולה מן החומר כי הנתבע תמך בתובע בסיבוב השני של מערכת הבחירות של 2004. הוא עשה כן, אף כי ידע כבר אז על כך שדרגתו של התובע היא סגן אף שהוא טוען לתפקיד מג"ד, ובירר עניין זה עם התובע (עדות התובע, פרוטוקול, עמוד 15; עדות הנתבע, בעמודים 23 - 24). אין בפניי הסבר לשינוי בעמדתו של הנתבע, בין בחירות 2004, ובין הפרסום שנעשה בבחירות 2008. במצב זה, ובשים לב לכך שהנתבע עצמו לא כפר בכך שהליכי האכיפה בעניינו לא הסבו לו נחת (בעמוד 22 לעדותו), יש לכאורה יסוד לטענת התובע לעניין המניע. במצב זה, ובשים לב לשיקולים שפורטו לעיל, אני קובע כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(3) לחוק. 55. התוצאה של כל האמור היא, כי התביעה נדחית. נוכח מכלול המסקנות והקביעות אליהן הגעתי, איני עושה צו להוצאות. ראש מועצהלשון הרע / הוצאת דיבה