קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע סכסוך שכנים: בפני תביעת לשון הרע ובמסגרתה עתירה לחיוב הנתבע בפיצוי בסך 50,000 ₪. במהלך סכסוך שכנים בבית משותף, העביר הנתבע מכתב ובו טענות לשיתוף פעולה נסתר בין התובע, כחבר ועד הבית, לחברת האחזקה של הבניין וכן מכתב נוסף ובו טענות כי התובע נוטל כספים מקופת ועד הבית למימון הוצאותיו המשפטיות. לטענת התובע, מכתבים אלו מהווים הוצאת לשון הרע. לטענת הנתבע, עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" וממילא מדובר בהבעת דעה לגיטימית ובעניינים של מה בכך. זו, בקליפת אגוז, המחלוקת שבפני. העובדות במוקד התביעה בניין מגורים ברחוב לוי אשכול 16, תל-אביב (להלן: "הבניין"). בבניין 77 דירות מגורים, הבניין מנוהל על ידי ועד-בית (להלן: "ועד הבית") ושירותי האחזקה של הבניין ניתנו, במועדים הרלוונטים לתביעה זו (בשנים 2006 - 2009), על ידי חברת אחזקה בשם מגדלים בלס ניהול נכסים בע"מ (להלן: "חברת האחזקה"). התובע הינו בעליה של דירה בבניין בה הוא מתגורר. התובע היה גם יו"ר ועד הבית בבניין. אף הנתבע הינו בעליה של דירה בבניין, אך הנתבע איננו מתגורר בדירה זו. בדירת הנתבע בבניין מתגוררת ביתו, ליהי אשר (להלן: "ליהי") והנתבע עצמו מבקר בבניין מידי פעם אך עד לבירורה של תביעה זו לא הכיר את התובע. בסמוך לאפריל 2008 נתגלעו מחלוקות בין ליהי והנתבע לבין חברת הניהול. חברת הניהול סברה כי ליהי ביתרת חוב של 7,678 ₪ בגין תשלומי ועד הבית בין 1.12.07 ועד 31.12.08 (מכתב חברת הניהול מיום 28.3.08 - נספח ד' לכתב התשובה). הנתבע מצידו סבר שיש ליקויים בשירותי חברת הניהול ועם כיסוי החוב לועד הבית התריע כי באם לא יתוקנו הליקויים יראה עצמו פטור מהמשך תשלום דמי ועד הבית (מכתב הנתבע מיום 6.4.08 - נספח 1 לכתב ההגנה). בסמוך לאחר חילופי המכתבים, במהלך אפריל 2008, פגשה ליהי באקראי את התובע בכניסה לבניין, עת שוחח עם מר שאול בלס (להלן: "בלס"), מנהלה של חברת האחזקה. בין התובע, בלס וליהי החלו חילופי דברים, כאשר במהלכם הלינה ליהי על תקלה באינטרקום בבניין ועל תקלה בכיוון מצלמות האבטחה אשר אינן מכסות את מקום החניה שלה בבניין. תוך כדי חילופי דברים אלו, נאמר לליהי כי ככל שאופן ניהול הבניין איננו מוצא חן בעיניה, באפשרותה לעבור להתגורר בבניין אחר. ליהי נעלבה ועזבה את המקום. זמן קצר לאחר אותה שיחה, התקשר בלס לליהי והתנצל בפניה. כשלושה חודשים לאחר אירוע זה, במהלך יולי 2008, שלח הנתבע לבלס ולועד הבית של הבניין מכתב (להלן: "המכתב הראשון") אשר כותרתו "שירותי אחזקת הבניין". במכתב הראשון, התייחס הנתבע לאותה פגישה שהתקיימה בין הנתבע, בלס וליהי, טען כי בשיחה זו הובע יחס של זלזול לתלונותיה והעלה תלונות שונות ביחס לליקויים באחזקת הבניין. כך מלין הנתבע במכתבו כשהוא מתייחס לתובע: "נשאלת השאלה; האם קיים טעם נסתר לשיתוף הפעולה שבין יו"ר וועד הבית, לבין חברת האחזקה, שיתוף פעולה המאפשר לאחרונה לדרדר את רבת האחזקה באיטיות, אך בביטחון להזכירכם, הבית נחשב לבית יוקרה. חבל יהיה אם תוך כדי שיתוף פעולה עם וועד הבית, תצליח חברת האחזקה (תוך חסכון כספי להעצים את רווחיה על חשבון הדיירים), דבר שיביא בסופו של תהליך, את הבניין לרמת בית פרוורים..." וממשיך הנתבע וכותב במכתב הראשון: "באשר למר דורון: ברור לי שלא אני יהא זה שילמדו הליכות נימוסים. איני חושב שהדבר אפשרי . כדאי היה שיאמץ עצותיו לעצמו ויעבור אחר כבוד, הוא ומשפחתו, להתגורר במקום אחר. מעטים מדיירי הבניין, אם בכלל יביעו צער על מהלך כזה. לסיום: לאור תפקודו העלוב של מר אלי דורון כחבר וועד הבית, אני מבקש בזאת לכנס אסיפת דיירים על מנת לבחור בוועד חדש." ביום 21.7.08 נשלח אל הנתבע מכתב תשובה מאת חברת האחזקה (נספח ב' לכתב התביעה) ובמסגרתו הגיבה לטענות השונות ביחס לתחזוקת הבניין. חברת האחזקה אישרה קיומו של שיתוף פעולה בינה לועד הבית כולל יו"ר ועד הבית, אך הכחישה קיומו של "טעם נסתר" או שיקולים זרים בפעילותה או קשריה עם מי מחברי ועד הבית. במכתבה אף מוחה חברת הניהול על השימוש בה ככתובת להטחת ביקורת אישית בתובע. ביום 23.7.08 השיב הנתבע למכתב חברת הניהול (נספח 2 לכתב ההגנה) כאשר הוא שב ומותח ביקורת כלפי התובע כך: "לצערי, איני יכול לקבל את קביעתך בדבר אי קיומו של "טעם נסתר" עצם העובדה שבמכתבך אתה מנסה לגונן ולהסביר את מחדליו של מר אלי דורון, היא הנותנת... עם כל הכבוד, לא ציפיתי ממך לתגובה בשם מר דורון, שהרי אינך מיצגו. המחאה בה דובר הועלתה באסיפת הדיירים הקודמת (בה אגב בניגוד למקובל, השתתף מר שאול והיה סמוך על אוזנו של מר דורון... ...באשר לניהול התקציב, שאינו צנוע כלל, אודה שאין לי מושג כיצד הוא מנוהל. ניסיתי לברר, אך ללא הצלחה. פרט למר דורון ולמר שאול, שאינם ממהרים לחשוף את המידע, אני בספק אם יש אדם כלשהו, מבין דיירי הבניין, הבקי ברזי דרך ניצול התקציב... אין פלא כי כל אימת שחב' האחזקות "חוסכת בתקציב" ו"מקצצת בהוצאות"...הדבר מעלה סימני שאלה...האם ה"חיסכון" עובר לטובת הדיירים? תמהני..." התובע עצמו הגיב למכתב הראשון ביום 24.7.08 (נספח ג' לכתב התביעה, בשוגג נכתב כי הוצא ב- 18.8.08) והודיע לנתבע כי הביטויים המיוחסים לתובע והרמיזות למניעים פסולים והפרת אמונים בתפקידו כיו"ר ועד הבית, מהווים הוצאת לשון הרע. הנתבע נדרש לחזור בו, להתנצל ולפצות את התובע, שאחרת ינקטו נגדו הליכים משפטיים. במכתב מיום 11.8.08 דחה הנתבע את דרישת התובע וביום 2.9.08 הוגשה תביעה זו. לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בתיק זה, ביום 3.11.08, פנה הנתבע בכתב פעם נוספת לועד הבית של הבניין (נספח א' לכתב התשובה; להלן: "המכתב השני") ובמסגרת זו טען כך: "לאחרונה נודע לי כי מר אלי דורון , נטל כספים מכספי קופת הבית המשותף לצורך כיסוי הוצאותיו המשפטיות. כדייר בבית המשלם כספים לקופת הבית, אני מוחה. איני מסכים לנטילת כספים מקופת הבית. מר דורון עושה בכספים כבשלו. בעקיפין משתמש מר דורון, לצרכיו הפרטיים בכספים שדיירי הבית ואני בכללם שילמו לצורכי תחזוקת הבית. לאור האמור לעיל, הנכם נדרשים בזאת לכפות על מר דורון החזרת הכספים שנטל, שאם לא כן אראה בכם שותפים למעשיו. ...לסיכום אבקשכם להודיע למר דורון כי כנראה יש במעשיו, למזער, משום הפרת אמונים. הוא משתמש לצרכיו בכספים לא לו. אנשי ועד הבית אינם רשאים להשתמש בכספי הדיירים לצרכיהם הפרטיים!!! במידה והוטעיתי ולא ניטלו כספים על ידי מר דורון כמתואר מעלה, אני מביע התנצלותי על פנייתי זו." במענה למכתב זה, במכתב מיום 16.11.08, הובהר על ידי ועד הבית כי מבדיקה שנערכה עולה כי התובע לא נטל כספים כלשהם מקופת וועד הבית לצורך כיסוי התביעה המשפטית אשר הגיש נגד הנתבע (נספח ב'1 לכתב התשובה) וביום 30.12.08 נשלח אל הנתבע מכתב מאת ועד הבית בו צוין כי הועד אישר מימון הסך של 1,601 ₪ כולל מע"מ מקופת הועד בגין ניסוח מכתב התשובה למכתב הראשון (נספח ח'2 לתצהיר טייטלבוים). טענות התובע לטענת התובע, המכתב הראשון מהווה הוצאת לשון הרע. בגוף המכתב הראשון, מוצא התובע ביטויים עולבים ופוגעניים, כאשר הנתבע מייחס לו מניעים פסולים ביחסיו עם חברת הניהול, הפרת אמונים ומעילה בתפקידו כיו"ר ועד הבית. התובע מוצא בדברים אשר כתב הנתבע רמיזה למעשים פליליים של מעילה באמון, מעילה בכספם של דיירי הבניין וניצול סמכות התובע כיו"ר הועד לקבלת טובות הנאה (שוחד) מחברת הניהול, תמורתן מאפשר התובע לחברת הניהול להמשיך בניהול הבניין חרף הדרדור הנטען ברמת האחזקה. התובע מציין את תפוצת המכתב, אשר הועבר הן לחברת הניהול והן לחברי ועד הבית ושומר הבניין. ביחס לאותה פגישה עם בלס וליהי, טוען התובע שכלל לא הוא ש"הציע" לליהי לעזוב את הבניין כי אם בלס, אשר אף התנצל על דבריו אלו. עוד מציין התובע את מאמציו של הנתבע לדלות מסמכים שיסייעו בידיו להוכיח את טענותיו כלפי התובע וכי הנתבע עצמו מציין במכתב השני כי ככל שלא ניטלו כספים על ידי התובע, הרי הוא מתנצל על האמור במכתבו. מכאן, טוען התובע, שהנתבע אכן לא בדק את העובדות טרם יצא בהאשמות נגד התובע. ביחס לתפקודו בועד הבית, טוען התובע כי העובדות בכל הנוגע לקשריו עם חברת הניהול ותפקודו- שונות לחלוטין. לטענתו, את תפקידו כיו"ר ועד הבית הוא בצע בהתנדבות וללא תמורה, במטרה כנה לסייע ולתרום מכישוריו לטובת ניהול הבניין. הוא עשה כן ללא דופי תוך שהוא פועל נמרצות לקידום עניינים שונים בבניין ומשקיע זמן ומשאבים והכל ללא תמורה. התובע מכחיש קיומה של היכרות קודמת בינו לבלס וטוען שחברת האחזקה ממלאת תפקידה בצורה ראויה, הבניין מתוחזק ומטופל ולא מתקבלות תלונות מיוחדות מטעם הדיירים (למעט הנתבע). ממילא שהתובע מכחיש כל טענה לשיקולים אישיים ביחסיו עם חברת האחזקה. התובע מכחיש כי אי פעם נטל כספים מקופת הועד לצרכיו הפרטיים ובכלל זה לצורך כיסוי הוצאותיו המשפטיות בהליך דנא. כל שאושר על ידי ועד הבית היה כי מכתב התשובה למכתב הראשון ישלח על ידי עו"ד וזאת בתגובה לדברים החמורים שיוחסו לועד הבית על ידי הנתבע (נספח ו' לתצהיר טייטלבוים ונספח י' לכתב התשובה). ניהול כספי ועד הבית מתבצע תוך שקיפות מלאה. רו"ח מבקר את ניהול הכספים ואת ההוצאות כאשר כל פנקסי השקים מצויים בידיו וכל שיק שמוצא דורש חתימה של שני חברי ועד. כל הוצאה החורגת מהתקציב השנתי דורשת את אישור רוב חברי הועד. עובדות אלו, טוען התובע, מפריכות את טענות הנתבע ושוללות האפשרות להגנת "אמת דיברתי". ביחס להשלכות המכתבים, טוען התובע כי מכתבי הנתבע גרמו לו ולבני משפחתו בושה ועגמת נפש רבה. מאז משלוח מכתבי הנתבע, דיירים בבניין החלו להפנות לתובע שאלות בנושא והחלה חרושת שמועות בקרב הדיירים ובעלי המקצוע בבניין. השלכות אלו, טוען התובע, שוללות האפשרות להגנת "מעשה של מה בכך" כמשמעות הביטוי בס' 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן : "פקודת הנזיקין"). התובע תמך טענותיו בתצהירו וכן בתצהיריהם של בלס, של גזבר ועד הבית, מר שי טייטלבוים (להלן: "טייטלבוים") ושל שומר הבניין, מר סטניסלב רודביץ (להלן: "סטניסלב"). טענות הנתבע הנתבע איננו מכחיש את משלוח המכתבים אשר מציג התובע, אך טוען כי לתביעה אין יסוד הן בשל ההתעסקות בזוטי דברים, הן באשר טענותיו מבטאות הבעת דעה לגיטימית והן בשל הגנת "אמת דיברתי". לטענת הנתבע, הרקע למשלוח המכתב הינו ניהול לקוי של הבניין והתעלמות מבקשות לתיקון הליקויים. כאשר פגשה ליהי את התובע ואת בלס ובקשה את תיקון האינטרקום, נמסר לה בתגובה כי הדבר איננו אפשרי בשל העלויות הכרוכות בכך בעוד בפעמים קודמות נמסר לה "שהעניין בטיפול". כאשר העירה ביחס למצלמות האבטחה בבניין זכתה לבוז ונמסר לה שבאפשרותה לעבור להתגורר בבניין אחר. בלס אומנם התקשר להתנצל לאחר מכן ברם הסביר שידיו כבולות ואין הוא יכול לפעול ללא אישור התובע. לטענה זו מביא הנתבע חיזוקים נוספים: הפעמים הרבות בהם "הסתובב" התובע עם בלס בבניין, השתתפות בלס בישיבות ועד הבית לרבות ניהול פרוטוקול הישיבות, ההגנה שמגינה חברת האחזקה על התובע, בקורת של דיירים נוספים בבנין כלפי התובע, החלפת חברי ועד הבית ביום 4.2.09 בישיבה שגם במהלכה התנהג התובע בגסות כלפי ליהי. הנתבע אף מתייחס לאירוע שארע עת טיילה ליהי עם כלבה. לטענתו, התובע זינק מאחוריה, קפץ לפניה והחל לצלמה. ליהי היתה המומה וחשבה שהותקפה על ידי חולה נפש. אירוע זה מתיישב עם תלונה שהוגשה על ידי "אלמוני" לפיה היא מטיילת עם כלבה ללא רצועה - דבר שלא היה ולא נברא. נסיבות אלו, טוען הנתבע, מוכיחות שאכן התובע עשה יד אחת עם חברת הניהול, כך שחלף דאגה לדיירים הוא דואג לצמצום הוצאות חברת הניהול. בנוסף, טוען הנתבע כי לא ניתן לקבל את האופן בו מפרש התובע את האמור במכתב. בניגוד לגרסת התובע, לא הוחשד התובע במעשים פליליים או במעילה באמונם ובכספם של הדיירים או ניצול סמכויות כיו"ר ועד הבניין או בקבלת טובות הנאה או שוחד. כל שהובעה במכתב הינה דעתו של הנתבע כי תפקוד התובע כיו"ר ועד הבניית "עלוב" וראוי להחליפו. זו הבעת דעה לגיטימית ותו לא. ביחס למכתב השני, טוען הנתבע שנמסר לשומר במעטפה אותה נטלה ליהי מהשומר עצמו ותוך בקשה להעבירו לועד הבית. לא הייתה כוונה להפיצו בין דיירי הבניין. באותו מכתב התייחס הנתבע לשימוש בכספי ועד הבית למימון הוצאותיו המשפטיות של התובע, שאכן התברר כי שולם סך של 1,602 ₪ מכספי ועד הבית לניסוח מכתב תשובה למכתבו. הנתבע מציין שאין פירוט שוטף של הוצאות ועד הבית, לא נערכים דוחות הכנסות והוצאות מדי שנה ובנוסף לא כל חברי ועד הבית ידעו על תשלום ההוצאה המשפטית של התובע בהליך דנא. הנתבע זכה לתשובות מתחמקות מאת ועד הבית כשביקש לברר מימון הוצאותיו המשפטיות של התובע. מטעם הנתבע הוגשו תצהירים של הנתבע ושל ליהי. בנוסף, הוזמן לעדות רו"ח יעקב ויטקובסקי, אף הוא דייר בבניין וחבר בועד הבית. דיון חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצרוך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי ובמסגרתו נשאלת השאלה איזו משמעות היה מייחס קורא סביר למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2), 333, 337). השאלה העומדת להכרעה הינה המשמעות שהיה קורא סביר מייחס לדברים אשר כתב הנתבע. טענות התובע ביחס למכתב הראשון נחלקות לשתיים. חלקן הראשון, העיקרי, מתייחס לאותו חלק במכתב הראשון בו מאשים הנתבע את התובע בשיתוף פעולה פסול עם חברת האחזקה. חלקן השני מתייחס לאותו חלק במכתב הראשון בו מותח הנתבע ביקורת על התנהגותו של התובע ותפקודו כחבר ועד הבית. באשר לקשריו של התובע עם חברת האחזקה, הנה כך כותב הנתבע: "נשאלת השאלה; האם קיים טעם נסתר לשיתוף הפעולה שבין יו"ר וועד הבית, לבין חברת האחזקה, שיתוף פעולה המאפשר לאחרונה לדרדר את רבת האחזקה באיטיות, אך בביטחון להזכירכם, הבית נחשב לבית יוקרה. חבל יהיה אם תוך כדי שיתוף פעולה עם וועד הבית, תצליח חברת האחזקה (תוך חסכון כספי להעצים את רווחיה על חשבון הדיירים), דבר שיביא בסופו של תהליך, את הבניין לרמת בית פרוורים..." בחלקה הראשון של פסקה זו מציב הנתבע לקוראים שאלה, ברם זו מנוסחת ומוצגת כשאלה רטורית. שאלה אשר הקוראים אמורים להבין כי התשובה עליה חיובית. הנתבע מייחס לתובע "טעם נסתר" ליחסיו עם חברת האחזקה ואותו "טעם נסתר" מכוון את הקורא בבירור למעילה באמון הדיירים בבניין. להתנהגות המכוונת להשיא את רווחיה של חברת האחזקה במקום להיטיב את השירות לדיירים ולצמצם את העלויות המוטלות על הדיירים בבניין. הנתבע מחשיד את התובע במעשה שחיתות ושיקולים זרים, כאשר למותר מלציין כי ייחוס חשדות למעשים שכאלו ומסירתם לאחרים מהווה פרסום לשון הרע. בכתב ההגנה טוען הנתבע שלא החשיד את התובע במעשים פליליים או במעילה באמונם ובכספם של הדיירים (סע' 8 בכתב ההגנה). טענה זו לא ניתן לקבל. בכך בדיוק האשים הנתבע את התובע ועל כך הרי הוא חוזר, תוך הדגשה שזו זו כוונתו, במכתב התשובה שלו מיום 23.7.08 (נספח 2 לכתב ההגנה וראו הציטוט בסע' 6 לעיל). הנתבע מדגיש כיצד הכחשת חברת האחזקה מחזקת את אותן טענות קשות שהוא מטיח בתובע. אולם אפילו לא התכוון דווקא לכך הנתבע, לא כוונתו הסובייקטיבית עומדת למבחן אלא תפישת הדרך בה ביטא דעותיו על ידי אדם הסביר וזה וודאי שיראה במכתב הראשון כתב אישום המייחס לתובע מעילה באמון הדיירים בבניין ושיקולים זרים בפועלו של התובע. מצב זה של ייחוס מעילה באמון, שיקולים זרים ופגיעה בכיסם של הדיירים בבניין עלול בהחלט להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה ללעג או לבוז, שלכן מהווה "לשון הרע". בנוסף, במסגרת המכתב הראשון, מותח הנתבע ביקורת על שירותי האחזקה בבניין ובמיוחד מפרט טענות למחדלים בכל הנוגע להתקנת מצלמות האבטחה ולפעילות האינטרקום בבנין. הנתבע מלין על כך שלא הותקנו מצלמות כפי שבקש בטענה לעלות גבוהה ובקשות בעניין זה זכו ליחס מזלזל ואף לחוסר יחס. בהמשך המכתב הראשון, מתייחס הנתבע במישרין לתובע כך: "באשר למר דורון: ברור לי שלא אני יהא זה שילמדו הליכות נימוסים. איני חושב שהדבר אפשרי. כדאי היה שיאמץ עצותיו לעצמו ויעבור אחר כבוד, הוא ומשפחתו, להתגורר במקום אחר. מעטים מדיירי הבניין, אם בכלל יביעו צער על מהלך כזה. לסיום: לאור תפקודו העלוב של מר אלי דורון כחבר וועד הבית, אני מבקש בזאת לכנס אסיפת דיירים על מנת לבחור בוועד חדש." גם ביחס לחלק זה במכתב הראשון טוען התובע כי הינו הוצאת לשון הרע. אכן, הלשון בה נוקט הנתבע בוטה ומקוממת אך על אף זאת, אינני מוצא בחלק זה של המכתב דברים אשר קורא סביר היה מוצא בהם "אמת עובדתית". תוכן זה של הדברים איננו מתיימר להביא עובדות לידיעת הקורא ונע על הסקלה שבין הבעת דעתו האישית של הנתבע לבין הטחת עלבונות. בפרט כאשר הדברים נאמרים על רקע של סכסוך שכנים, לא סביר בעיני כי קורא הדברים ימצא בהם עלבון לתובע ולפיכך חלק זה של המכתב הראשון איננו בגדר "לשון הרע". בנוסף למכתב הראשון, הפיץ הנתבע את המכתב השני מיום 3.11.08 (נספח א' לכתב התשובה). אף שהמכתב השני הופץ לאחר הגשת התביעה, התיר בית המשפט לצדדים להתייחס לאמור במכתב השני כמקור לטענה בדבר הוצאת לשון הרע (החלטה מיום 20.1.09) והצדדים התייחסו אף למכתב נוסף זה בהבאת הראיות ובסיכומים. כך כתב הנתבע במכתב הנוסף: "לאחרונה נודע לי כי מר אלי דורון, נטל כספים מכספי קופת הבית המשותף לצורך כיסוי הוצאותיו המשפטיות. כדייר בבית המשלם כספים לקופת הבית, אני מוחה. איני מסכים לנטילת כספים מקופת הבית. מר דורון עושה בכספים כבשלו. בעקיפין משתמש מר דורון, לצרכיו הפרטיים בכספים שדיירי הבית ואני בכללם שילמו לצורכי תחזוקת הבית. לאור האמור לעיל, הנכם נדרשים בזאת לכפות על מר דורון החזרת הכספים שנטל, שאם לא כן אראה בכם שותפים למעשיו. ...לסיכום אבקשכם להודיע למר דורון כי כנראה יש במעשיו, למזער, משום הפרת אמונים. הוא משתמש לצרכיו בכספים לא לו. אנשי ועד הבית אינם רשאים להשתמש בכספי הדיירים לצרכיהם הפרטיים!!! במידה והוטעיתי ולא ניטלו כספים על ידי מר דורון כמתואר מעלה, אני מביע התנצלותי על פנייתי זו." המעשים אשר מייחס הנתבע לתובע במכתב השני הינם מעשי גניבה של ממש. הנתבע טוען במפורש כי התובע שלח ידו לקופת הבניין, נטל ממנה כספים ועשה בהם שימוש לענייניו האישיים - ניהול ההליך המשפטי כנגד הנתבע. ייחוס עבירה פלילית לאדם הינו בדרך כלל מצב מובהק של הוצאת לשון הרע (א. שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 128; ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389). בסיום המכתב השני מציין הנתבע כי ככל שהוטעה הרי הוא מתנצל על כך. הסתייגות זו איננה יכולה לשלול את אופים הברור של הדברים אשר מייחס הנתבע לתובע במכתבו השני. דברי הסתייגות עשויים ליטול את העוקץ מאופיו המשמיץ של הפרסום, אך הדבר תלוי בתוכן הפרסום ובאופן בו מנוסחת ההסתייגות. דברי הסתייגות ודאי שלא ישללו אוטומטית את מהותו של הפרסום כמשמיץ (א. שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, עמ' 128). במקרה זה, מקדיש הנתבע את מכתבו כולו לייחוס מעשה המעילה של התובע בקופת ועד הבית. הנתבע מתאר את אופן נטילת הכספים, את הסיבה ואת ההשלכות שיהיו למעשה, לשיטתו. הנתבע אף מציב אולטימאטום למתן תגובה למכתבו. ותגובה על מה? לא לבדיקת הטענות, אלא לדיווח אודות גובה הכספים שנמשכו והשבתם. אמירתו המסיימת של הנתבע במכתבו זה, שמא יש אפשרות שהוטעה, איננה אלא מס שפתיים. היא רחוקה מלמחוק את את הרושם הברור של מכתבו ומאידך, יש בה כדי להראות שאף הנתבע היה מודע לחומרת האשמותיו ולכך שיש בהם כדי לפגוע בתובע. אף ביחס למכתב השני, מייחס הנתבע לתובע מעשים חמורים שיש בהם כדי לבזות את התובע ולהשפילו, שלכן יש בהם כדי להוות לשון הרע. הן המכתב הראשון והן המכתב השני יועדו לצדדים שלישיים זולת התובע, ואין נפקות למחלוקת בדבר אופן ההפצה, אם נמסר לשומר הבניין כדי שיועבר לועד הבית בלבד, שמא שיועבר לכל דיירי הבניין. בהתאם לסע' 2 לחוק "פרסום" פירושו מסירת המכתב לכל אדם אחר ומצב זה התקיים ביחס לשני המכתבים, כאשר המכתב הראשון מיועד הן לחברת האחזקה והן לועד הבית והמכתב השני מיועד לועד הבית. משנמצא כי מכתביו הראשון והשני היוו הוצאת לשון הרע כלפי התובע, יש לבחון אם עומדות לנתבע אילו מההגנות הקבועות בחוק. ההגנה הראשונה עליה נסמך הנתבע הינה זו המכונה "אמת דיברתי", אשר קבועה בסע' 14 לחוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." טענה זו יש לבחון ביחס לשני המעשים אשר מייחס הנתבע לתובע במכתביו - שיתוף פעולה פסול עם חברת האחזקה ונטילת כספים מקופת ועד הבית לניהול תביעתו נגד הנתבע. יחד עם זאת, יש הבדל בין שני המכתבים ברמת הנטל המוטל על הנתבע. כאשר מייחס הנתבע לתובע "טעם נסתר" ליחסיו עם חברת האחזקה, נעשה הדבר בלשון המייחסת חשד לביצוע עבירה ובהתאם, על הנתבע להציג בסיס עובדתי סביר לחשדות אלו. ביחס לייחוס נטילת כספים מקופת ועד הבית, מייחס הנתבע לתובע את נטילת הכספים ממש ובהתאם, עליו להוכיח שאותה עבירה אכן נעברה. בכל הנוגע למערכת יחסיו של התובע עם חברת האחזקה ו/או עם בלס, מסתבר שלא הוצגה על ידי הנתבע לא ראיה ולא ראשית ראיה לתמיכה בטענתו לקשר פסול כלשהו ולמצער - חשד לכזה קשר. ההתקשרות עם חברת האחזקה מתבססת על הסכם שנכרת ביום 20.7.06. בלס תיאר בתצהירו את אופן ההתקשרות, את המו"מ שהתנהל בינו לבין חמישה חברי ועד הבית וכיצד קשריו עם התובע נסבים על עניינים מקצועיים גרידא נוכח מינוי התובע לאיש הקשר עם חברת הניהול. בעדותו של בלס לא נמצאה כל תמיכה להתנהגות לא כשרה כלשהי מצד התובע בקשר עם קשרי חברת הניהול עם ועד הבית. עדותו של בלס סבירה בעיני בפרט כשהיא מבוססת על עובדות שלכאורה ניתן היה לסתור לו אכן לא היה נכונות, אלא שעובדות הסותרות את עדות בלס לא הוצגו כלל. מר שי טייטילבאום כהן כגזבר הועד והעיד אודות הפיקוח על הכספים הנגבים מדיירי הבניין. מר טייטלבאום ציין כי אחת לחצי שנה נשלח לדיירי הבניין דו"ח ובו פירוט ההכנסות וההוצאות הנוגעות לניהול הבניין. עוד תיאר מר טייטילבאום כיצד מבוקרות הוצאות ועד הבניין על ידי רו"ח חיצונית, רו"ח רות ברגר, אשר ברשותה פנקסי השיקים של ועד הבית. גם עדותו של מר טייטלבאום מקובלת עלי שכן היא נתמכת במסמכים המעידים על התנהלות ועד הבית וקשריו השוטפים עם רו"ח חיצונית (נספחים ו' ו- ז' לתצ' טייטלבאום) וגם בעדותו של מר טייטלבאום לא נמצאה כל תמיכה לחשד כלשהו בתובע להתנהגות לא כשרה, כזו אשר ייחס לו הנתבע. לתמיכה בגרסת הנתבע זומן על ידיו רו"ח יעקב ויטקובסקי למתן עדות. רו"ח ויטקובסקי מתגורר בבניין ובעקבות ישיבה של ועד הבית ערך סקירה של חשבונות ועד הבית למחצית הראשונה של שנת 2008. מסקנותיו הועלו על הכתב בהודעת דאר אלקטרוני מיום 6.12.08 (נספח ד' לתצ' הנתבע). כך מסכם רו"ח ויטקובסקי במכתבו את "הממצאים" שמצא: "הועד מנהל רישומי הכנסות והוצאות ומעקב תקציבי בגיליונות אקסל - כרישום חד צידי ועל בסיס מזומן. לא מנוהלת הנהלת חשבונות כפולה ולא נערכים דוחו"ת כספיים. נערך דווח של הכנסות והוצאות בהשוואה לתקציב." אלו הממצאים ותו לא. רו"ח ויטקובסקי איננו מציין כל ממצא המטיל דופי בתפקוד התובע ואף אישר זאת בעדותו (עמ' 24 בפרוט'): ש: מה תוכל לומר על תפקודו של התובע בוועד הבית? ת: היו לי טרוניות נגד פעילויות מסוימות שהועד עשה והעליתי זאת בכתובים. ספציפית לתובע לא היו לי טענות. בהמשך עדותו, לא זו בלבד שרו"ח ויטקובסקי אישר כי כלל לא ידוע לו על "קשר נסתר" בין התובע לחברת האחזקה, אלא שאף כתב הודעת אי-מייל ביום 6.2.09 ובה הוקרה על פעילות חברי ועד הבית (מוצג ת/1). למעלה מכך, רו"ח ויטקובסקי אישר כי במהלך 2009 סיים ועד הבית את תפקידו, נבחר ועד בית חדש ואף הוא המשיך בהתקשרות עם חברת האחזקה (עמ' 25 בפרוט'). כאשר מסכמים את העדויות שהוצגו, מסתבר כי פעילותו של ועד הבית נעשית בפיקוח רו"ח. מסתבר כי כאשר בקש מי חברי הועד (רו"ח ויטקובסקי) לבחון ולסקור את אופן ניהול החשבונות על ידי ועד הבית, התאפשר לו לעשות כן ונמסר לו המידע שבקש. מסתבר כי ההתקשרות עם חברת האחזקה מתבססת על חוזה שנכרת לאחר מכרז ואותה חברת אחזקה ממשיכה ליתן שירותים לבניין גם לאחר שהוחלפו חברי ועד הבית. מסתבר כי לא נמצא כל דופי בפעילות התובע ונהפוך הוא - נראה כי זכה להערכה על פעילותו. בסיכומיו, מציין הנתבע כי התברר שהתובע "מסתובב כל הזמן" עם בלס. לא נמצאו ראיות לביסוס טענה עובדתית זו וממילא שאך טבעי היה למצוא מגעים שכאלו בהיות התובע איש הקשר בין ועד הבית לחברת הניהול (סע' 10 לתצ' בלס). עוד מציין הנתבע בסיכומיו את נוכחות בלס בישיבות ועד הבית, אך אינני מוצא בכך תמיכה בטענות הנתבע. אם נוכחות בלס בישיבות ועד הבית או רישום הפרוטוקולים על ידיו אינם ראויים, יש להפנות הביקורת לחברי ועד הבית. אין בכך תמיכה להאשמת התובע כפי שעשה הנתבע. במצב עובדות זה, לא הוכיח הנתבע קשר פסול כלשהו בין התובע לחברת הניהול או לבלס ולא נמצאה ולו ראשית ראיה למעילה של התובע בתפקידו והעדפת האינטרסים של חברת האחזקה. טענות הנתבע לפיהן חשוד התובע בשיתוף פעולה פסול עם חברת האחזקה ובהעדפת האינטרסים של חברת האחזקה על פני אלו של הדיירים - התבררו כחסרות כל יסוד. כאמור, טרוניה נוספת של הנתבע כלפי התובע הינה לנטילת כספים מקופת ועד הבית למימון התביעה נגד הנתבע. מהראיות אשר הוצגו, התברר כי נוכח המכתב הראשון של הנתבע (נספח א' לכתב התביעה), אישר ועד הבית שימוש בכספי קופת הועד למימון מכתב התשובה למכתב הנתבע ובסך אשר הסתכם ב-1,601 ₪. מר טייטלבאום הסביר בתצהירו כי הועד ראה לנכון לאשר הוצאה זו שכן ראה במכתב הנתבע התקפה על ועד הבית בכללותו ולא רק על התובע (סע' 7 בתצ' מר טייטלבאום). גרסה זו מגובה במכתב שהעביר ועד הבית לנתבע ביום 16.11.08 (נספח ג' לתצ' טייטלבאום), במכתב נוסף מיום 7.12.08 (נספח ה' לתצ' טייטלבאום) ובפרוטוקול ישיבת ועד הבית מיום 3.12.08 (נספח ו' לתצ' טייטלבאום). כך גם העיד טייטלבאום: "ש: האם נכחת בישיבה שבה אושר לשלם לעו"ד אברמוביץ 1,600 ₪ עבור כתיבת מכתב ההתראה? ת. לא הייתי בישיבה עצמה. היה סבב טלפוני בין חברי הוועד, שם אישרנו את התשלום. השתתפתי בסבב הטלפוני. בישיבה שהתקיימה לאחר מכן לא השתתפתי." ובהמשך (עמ' 5 - 6 בפרוט'): "ש: האם הסכמת להוצאת השיק לפני שראית את המכתב נספח א' לכתב התביעה? ת: לא. ראיתי את המכתב, למיטב זכרוני קיבלתי אותו בתיבת הדואר. ש: האם דיברת עם דורון לפני שהסכמת לשלם לעורך דין? ת: כן. ש: האם שאלת אותו שאלות לגבי תוכן המכתב נספח א'? ת: שאלתי על המכתב, אך אינני זוכר מה בדיוק שאלתי" השתלשלות אירועים זו אף אושרה על ידי העד מטעם הנתבע, רו"ח ויקובסקי (עמ' 26 בפרוט'): "...אני באתי לישיבת וועד ואז הובהר לי שיצא שיק על סך 1,601 ₪ והבהירו לי ששיק זה ניתן באישור ישיבת וועד שלא נכחתי בה ובקשתי הסברים, חשבתי שאי אפשר לקבל החלטה בלי ליידע את כל חברי הוועד אך אחרי ששמעתי את הנימוקים אמרתי שאני מאשר את ההחלטה רטרואקטיבית." גם בעניין זה איפה, לא הוכחה טענת הנתבע. התברר כי בסך הכל הועבר לבא כוח התובע סך של 1,601 ₪ וזאת מאחר שחברי ועד הבית סברו שיש לכך הצדקה נוכח מה שראו כהאשמות כלפי כלל חברי הועד. לשאלה אם צדקו אם לאו אין כל משמעות. כל שרלוונטי לעניין דנא הוא שהתברר שכספים אלו לא שימשו כלל את התובע בניהול תביעה זו או בכלל, כי שימשו למכתב תשובה בלבד ושולמו בהחלטה שאושרה כדבעי על ידי ועד הבית. כך, גם בעניין זה, לא זו בלבד שלא הוכחה טענת הנתבע, אלא שזו הופרכה לחלוטין והתברר כי התובע כלל וכלל לא נטל לכיסו או לצרכיו כספים מכספי ועד הבית. בנוסף לעדויות טייטלבאום וויטקובסקי, העידו גם התובע ובלס מצד התובע וכן הנתבע וליהי מצד הנתבע. גם בעדותם לא נמצאה כל תמיכה לביסוס טענות הנתבע במכתביו. למעשה, חלק נכבד מעדויות אלו הוקדש לליבון טענות הנתבע לייחס מזלזל כלפי תלונותיה של ליהי בכלל וליחס מעליב ופוגע כלפיה בפגישתה עם התובע ובלס ולאחר מכן גם בישיבת ועד הבית. כפי שהובהר לעיל, לא מצאתי כי בתלונות הנתבע לעניין זה היה משום לשון הרע וממילא שאין נפקות לבירור העובדות והראיות לעניין זה. לסיכום חלק זה, בכדי ליהנות מהגנת אמת דיברתי, היה על הנתבע להציג תשתית עובדתית על יסודה רשאי היה להסיק את המסקנות אליהן הגיע. הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע לא הציג כל ראיה של ממש לתמיכה בטענותיו המייחסות לתובע חשד ל"טעמים נסתרים" ביחסיו עם חברת הניהול, טעמים הרומזים בבירור למעילה באימון הדיירים בבניין. לא נמצא תימוכין גם לטענה כי התובע עשה בכספי ועד הבית שימוש לניהול ההליך המשפטי כנגד הנתבע או לכל צורך אישי אחר של התובע. טענת ההגנה השנייה של הנתבע הינה כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית. טענה זו מתבססת על הגנת תום הלב לפי סע' 15 בחוק ועל אותו חלק המקנה הגנה במקרה בו היה הפרסום הבעת דעה על התנהגות התובע במסגרת תפקידו כיו"ר ועד הבית. לעניין זה יש לשים לב להבחנה שבין פרסום עובדות לפרסום דעות. פרסום עובדות אמור לשקף מציאות. פרסום דעה משקף הלך רוח סובייקטיבי שלכן לעיתים כלל לא ניתן לסווגה כאמת או כשקר. בכדי להסתמך על הגנה זו, שומה איפה על הנתבע להראות כי במכתביו הביע את דעתו האישית על התובע ולא התיימר להציג עובדות. די לעיין שוב במכתבי הנתבע כדי לדחות טענה זו. ביחס למכתב השני הדברים ברורים בעליל. הנתבע מציין במפורש את האשמת התובע בנטילת כספים ועושה כן בלשון אשר מבטאת עובדות: "לאחרונה נודע לי כי מר אלי דורון, נטל כספים מכספי קופת הבית המשותף לצורך כיסוי הוצאותיו המשפטיות..." כך גם ביחס לייחוס "טעם נסתר" ליחסי התובע עם חברת האחזקה במסגרת המכתב הראשון, שכך כותב הנתבע: "חבל יהיה אם תוך כדי שיתוף פעולה עם וועד הבית, תצליח חברת האחזקה (תוך חסכון כספי להעצים את רווחיה על חשבון הדיירים)..." אף זו איננה "הבעת דעה" של הנתבע אלא ביטוי ברור לגרסתו אודות העובדות כהוותן. גרסתו לפיה נתגלו ראיות להתנהגות פסולה של התובע ולמעילה באמון דיירי הבניין. במכתביו, התיימר הנתבע לשקף מציאות עובדתית ולפיכך אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב ואינו יכול לטעון כי בסך הכל בקש להביע את דעתו. טענת ההגנה השלישית של הנתבע הינה כי מדובר במעשה של מה בכך. בזוטי דברים. בהתאם לסעיף 7 לחוק חלה על עוולה אזרחית של פירסום לשון הרע, גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינה "מעשה של מה בכך", ולפיה "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". הגנה זו של מעשה של מה בכך, מיועדת למקרים חריגים שבהם מתקיימת עוולה לכאורה, אולם אדם בר דעת לא יגיש תביעה בגינה (למשל עליה אקראית ורגעית על קרקע של השכן המהווה הסגת גבול, נגיעה אקראית בפלוני המהווה תקיפה). משמע, מצב בו נראה כי תנאי העוולה מתקיימים באופן פורמאלי בלבד. הגנה זו איננה ישימה לנסיבות המקרה דנא. טענות הנתבע לפיהן חשוד התובע במעילה בכספי ועד הבית, בשיקולים זרים ובשיתוף פעולה עם חברת האחזקה במטרה להגדיל את רווחיה על חשבון דיירי הבניין - איננו עניין של מה בכך. כך גם הטענה לנטילת כספים לצורכיו האישיים של התובע. ניתן בהחלט להבין לליבו של התובע אשר בקש לבוא חשבון עם הנתבע על דברים חמורים אלו. זאת ועוד, אכן לא כל פגיעה חד פעמית צריכה להוליד התדיינות משפטית. השכל הישר, האינטרס הציבורי למניעת התדיינויות והאינטרס הפרטי להימנע מהתדיינות ארוכה ויקרה - עיתים מצדיקים הימנעות מתביעה ועיתים יביאו לכך שהתעקשות על תביעה תיחשב קנטרנות לשמה. הגיון זה איננו יכול לחול במצב בו חוזר הנתבע ושב ומייחס לתובע שוב ושוב התנהגות חמורה. מכתבו הראשון של הנתבע היה חמור כשלעצמו, אך כאשר הנתבע ממשיך ואף לאחר הגשת התביעה טוען כי התובע שולח ידו בכספי ועד הבית, ברי שלא ניתן לראות בהתנהגות הנתבע "מעידה חד פעמית" אשר ראוי היה להבליג עליה. אף הגנה זו איננה עומדת לו לנתבע. אם כן, נמצא כי הנתבע בצע כלפי התובע עוולה של הוצאת לשון הרע ונמצא כי לא עומדות לנתבע ההגנות של אמת דיברתי, של הבעת דעה, מעשה של מה בכך או כל הגנה אחרת. משכך, יש לבחון את הפיצויים להם עותר התובע. בהתאם לסעיף 7א לחוק, בביצוע עוולת לשון הרע מוסמך בית המשפט לחייב נתבע בפיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ולפיצוי זה עותר התובע בכתב התביעה. סכום הפיצוי הנקוב בחוק קובע רף עליון של פיצוי ללא הוכחת נזק. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע מתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית ומתחשבת בטיב הפרסום, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. התנהגותם של הניזוק ושל המזיק לפני פרסום ולאחריו עשויים להוות אמצעים לשומת הנזק. לטענת התובע גרמו לו מכתביו של הנתב לעוגמת נפש, לבושה ולביזוי כלפי דיירי הבניין. טענה זו של התובע איננה רק ביטוי תחושותיו הסובייקטיביות אלא גם מסקנה מתבקשת נוכח חומר הראיות. מכתב המענה למכתבו הראשון של הנתבע נשלח במימון ועד הבית, משמע: לאחר ליבון טענותיו של הנתבע כלפי התובע. ליבון בפני חברי ועד הבית. בהמשך, שבים חברי ועד הבית ונדרשים להאשמות אשר מטיח התובע בנתבע שוב ושוב. כך במכתב מיום 16.11.08 (נספח ג' לתצ' טייטלבאום) במענה לטענות לנטילת כספים מקופת ועד הבית על ידי התובע, כך בישיבת ועד הבית מיום 3.12.08 (נספח ו' לתצ' טייטלבאום) וכך במכתב נוסף מיום 7.12.08 (נספח ה2' לתצ' טייטלבאום) ושוב במכתב נוסף של ועד הבית מיום 30.12.08 (נספח ח2' לתצ' טייטלבאום). כך מסתבר כיצד עמדו חברי ועד הבית ודנו שוב ושוב, שבועות ארוכים, בטענות למעילת התובע באמון הדיירים בבבניין ובכספי ועד הבית. אמנם, במכתבים אלו נדחו טענות הנתבע מכל וכל אך נקל להבין את עוגמת הנפש הנמשכת של התובע כאשר עליו להתמודד שוב ושוב עם אותן טענות. לכך ודאי שצריכה להיות השפעה על היקף הפיצוי. מר טייטלבאום הצהיר על השמועות אשר נפוצו בין דיירי הבניין בעקבות מכתבי הנתבע (סע' 16 לתצ' טייטלבאום). אף סטניסלב, שומר הבניין, התייחס בתצהירו לשיחות להן היה עד ואשר התנהלו בין דיירי הבניין: "הייתי עד לשיחה שנוהלה בפניי בין מס' דיירים בבניין אשר שוחחו על כך כי במסגרת המכתב שנמסר כאמור על ידי הדרה דקלו לחברי הועד ולדיירי הבניין, יוחסו לתובע מעשים חמורים של נטילת כספים מקופת הועד לצרכיו הפרטיים." כך ניכר, וטבעי בעיני שזו תהא התוצאה, כי האשמותיו החוזרות של הנתבע יצרו חרושת שמועות בין דיירי הבניין ביחס להתנהגותו והגינותו של התובע. בין אם זו הייתה תכלית פניותיו של הנתבע והפצת מכתבו בין הדיירים ובין כתוצאת לוואי בלבד, עוגמת הנפש שנגרמה עקב זאת לתובע - ברורה. לא ניתן להתעלם אף מהתנהלות הנתבע לאחר פרסום לשון הרע ולאורך ההליך המשפטי דנא. לא זו בלבד שהנתבע לא חזר בו מהדברים אשר פורסמו על ידו אלא שהמשיך לדבוק בגרסתו ולכתוב מכתבים לוועד הבית בקשר עם האשמות השווא שלו כלפי התובע וזאת גם לאחר שהובהר לו על ידי וועד הבית כי התובע לא נטל כספים שלא כדין כאשר הנתבע אף רואה לנכון להטיל ספק באמיתות תשובת הוועד בתצהיר הנוסף מטעמו (סעיף 3ב'). זאת ועוד, התברר כי הנתבע שלח מכתב לוטרינר העיר (מוצג ת/3) ובו כתב כי תלונת התובע בדבר כלבה של ליהי נסמכת על "מניעים נפשיים". במכתבו לחברת הניהול (נספח 2 לכתב ההגנה) אף המליץ להפנות את מרשו של ב"כ חברת הניהול, דהיינו את בלס, לרופאים המומחים בתחום ההזיות. הרושם הברור העולה מהתנהגות הנתבע הינה להתנהגות בוטה ושימוש בלשון אשר בעדינות ניתן לכנותה "לא ראויה". כעת, וממש קשה להאמין, יש להזכיר כי הנתבע כלל לא הכיר את התובע עובר להליכים משפטיים אלו. קשה להבין איכה אם כן יצא קצפו של הנתבע על התובע כדי שליחת מכתבים כה רבים וניהול מה שנראה כמערכה של ממש כנגד התובע. כנגד אדם שאיננו מכיר כלל (!). כאשר התברר כי עובר לתחילת ההתכתבות נשלח לליהי מכתב דרישה לתשלום חוב לועד הבית וכאשר מתברר כי ליהי "נפגעה" מהתנהגות מעליבה אותה היא מייחסת לתובע בפגישתה עימו ועם בלס, אין מנוס מהמסקנה שההשתלחות הנמשכת בתובע לא נולדה אלא מאותה טענה להתנהגות לא ראויה כלפי ליהי באותה פגישה שבין התובע, בלס וליהי. ליהי נעלבה שכן הוצע לה לעבור להתגורר בבניין אחר והתוצאה של אותו עלבון מסכת ארוכה של השתלחויות בתובע אשר בכלל, לפי הראיות שהוצגו בפני, לא היה זה שהעליב את ליהי. הדעת מתקשה להבין כיצד הפכו תחושות עלבון, בין אם מוצדקות ובין אם לאו, למערכת השמצות כה נרחבת אשר אחריתה תביעה זו. כאשר הסכום הנקוב בחוק מציב רף עליון ובהתחשב בהיקף הוצאת לשון הרע, במקור לכל אותו סכסוך, בהתמשכות הסכסוך, בעוגמת הנפש אשר נגרמה לתובע ובכל האמור לעיל אני פוסק כי על הנתבע לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪. אשר לשכר טרחת עו"ד, בהתחשב בהתמשכות ההתדיינות, העדים הרבים והתנהגות הנתבע תוך כדי עדותה של ליהי בעטיה חויב בפיצוי התובע בסך 1,000 ₪ (החלטה מיום 3.3.11), יישא הנתבע באגרת בית המשפט וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך של 25,000 ₪ וכן גם לשאת בהוצאות התובע, באגרת בית המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ לשון הרע / הוצאת דיבהסכסוך שכניםסכסוך