קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשלשת ציפורים בבית משותף: בפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותם בגין הפרה יסודית של הסכם מכר דירה שנחתם ביניהם כמו גם הטעייה בהתקשרות באותו הסכם. לטענת התובעים נחתם בינם לבין הנתבעים הסכם מכר המתייחס לדירה מס' 10 ברחוב החוחית פינת רחוב ברנשטיין בראשון לציון אליה הוצמדה חנייה (להלן: "הנכס"). חודשים לאחר חתימת הסכם המכר וקבלת החזקה בדירה החלו התובעים לסבול ממטרד של לשלשת ציפורים על שטח חניית רכבם אשר התברר בהמשך כי מקורה מהסוכך המותקן בדירת הגג של הבניין. פניות התובעים לבעלי הנכס בדירת הגג לא הואילו. בדיעבד נודעה לתובעים כי בעיה זו היתה קיימת כבר בעבר בשעה שהנתבעים היו בעלי הדירה וכי נוכח אי הסכמה עם השכנים בדירת הגג הוגשה תביעה אשר בסופו של יום הבשילה לכלל הסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. בכתב התביעה נטען כי רק לאחר גילוי דבר קיומו של הסדר הפשרה, ופנייה לבעלי דירת הגג נמצא פתרון למטרד על ידי בעלי דירת הגג. במסגרת כתב התביעה טענו התובעים כי היה בדרך התנהלותם של הנתבעים כדי הפרה יסודית של הסכם המכר המזכה אותם הן בפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר והן בפיצוי בגין הטעייה, פיצוי בגין ירידת ערך הנכס ופיצוי בגין עוגמת נפש. לטענת הנתבעים מקורה של תביעה זו הינה ברצונם של התובעים להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים, באשר המטרד אשר התקיים קודם למכירת הדירה התייחס ללשלשת של בזים אשר קיננו במקום. בעיה זו נפתרה ולא שבה וזאת זמן רב קודם מכירת הדירה לידי התובעים. כן נטען על ידי הנתבעים כי לא היה כל מקום או צורך בגילוי סוגיית ההתדיינות המשפטית או הסכם הפשרה שכן הוראותיו מולאו במלואן על ידי בעלי דירת הגג קודם מועד מכירת הנכס ולא היה עוד כל צורך בגילוי כלשהו ביחס לכך. הנתבעים הוסיפו והגישו הודעה לצד שלישי כנגד בעלי דירת הגג וטענו כי ככל שיחויבו בתשלום כלשהו, שהרי על הצד השלישי לשפותם במלוא הסכום הנקוב עקב העובדה כי מקור המטרד בהפרת הסכם הפשרה שנחתם בין הנתבעים לבין הצד השלישי, וכי יש לחייב את הצד השלישי בין אם מכוח הפרתו של הסכם הפשרה ובין אם מכוח מכוח הפרת חובת הזהירות או מכוח עילה של גרם הפרת חוזה (ביחס להסכם המכר שבין התובעים לבין הנתבעים). בכתב ההגנה להודעה לצד שלישי טענו הצד השלישי כי המטרד הנטען על ידי התובעים מצא פתרונו הגם שהצד השלישי נדרש לצורך כך להשקעה כספית ניכרת. עוד נטען, בדומה לאמור בכתב ההגנה, כי בעיית הציפורים המקורית היתה זו של בזים ואילו זו נשוא התביעה עניינה יונים תוך שיש לאבחן בין שני הנושאים הן בשל היקפם, השפעתם, ויכולת ההתמודדות עימם. מעל כל אלו נטען כי נוכח מהות התביעה, לא ניתן, משפטית, לתבוע את הצד השלישי במסגרת הודעה לצד שלישי כמי שלא היה צד להסכם המכר שבין התובעים לבין הנתבעים ומתוך שכך גם לא היה צד לקביעת גובה הפיצוי המוסכם שבין הצדדים במקרה של הפרה יסודית. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים בפני באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי וכי דין ההודעה לצד שלישי להתקבל באופן מלא. להלן טעמיי והיקף החלטתי השאלה המהותית הראשונה לה נדרשתי במסגרת הליך זה הינה שאלת חובת הגילוי של הנתבעים את דבר קיומו של ההליך המשפטי שהתנהל בינם לבין הצד השלישי כמו גם קיומו של הסכם הפשרה. בשאלת קיומה או העדרה של חובת גילוי העלו הנתבעים מספר טענות מרכזיות : מקור שונה של מטרד מזה לו טענו התובעים כנגד הצד השלישי קודם מכירת הנכס; הסרתו של המטרד קודם ההתקשרות; הן מעדות הנתבע והן מעדותו של הצד השלישי עלה כי לשיטתם נוכח העובדה כי הבעיה עימה התמודדו הנתבעים והצד השלישי קודם לחתימה על הסכם המכר התייחסה ל-לשלשת של בזים אשר קיננו באזור, ולא לזו של יונים, שהרי אין האחד מעיד על האחר ולמעשה המטרד עליו מלינים התובעים נוצר זמן רב לאחר מכירת הנכס לידם. לשיטתם העובדה כי רק כשנה לאחר שקיבלו התובעים את החזקה בנכס פנו לנתבעים בנושא זה יש בה כדי ללמד שמדובר במטרד חדש, אחר, שאין לגזור ממנו דבר לעניין אחריותם של הנתבעים. הצד השלישי אימץ וחזר על טענות אלו. דין טענותיהם אלו של הנתבעים והצד השלישי להידחות. המסמך המהותי ביותר לבחינת טענות הצדדים הוא הסכם הפשרה שנחתם בין הנתבעים לבין הצד השלישי ביום 1.11.2006 ואשר מסדיר לכאורה את הסרת המטרד והגדרת התחייבויות הצדדים לעתיד (להלן: "הסכם הפשרה"). מסמך זה אשר צורף כנספח ו' לתצהיר התובעים משמעותי להליך בפני הן בהיבט מועד הגשתו ואישורו על ידי בית המשפט והן בהיבט תוכנו. הסכם הפשרה הוגש לבית המשפט ביום 1.11.2006 הסכם המכר שבין התובעים לבין הנתבעים נחתם ביום 6.11.2006 , דהיינו פחות משבוע לאחר חתימת הסכם הפשרה. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת יעקובוביץ ביום 8.11.2006 דהיינו יומיים לאחר חתימת הסכם המכר. לא סביר בעיני כי הסכם פשרה המוגש לבית המשפט ואשר מתייחס למטרד לו טענו הנתבעים כלפי הצד השלישי ואשר התקיים לשיטתם בנכס, לא יהיה רלוונטי לגילוי במסגרת הסכם המכר שבין הצדדים, בוודאי שלא נוכח לוח הזמנים שנמנה לעיל. ויש להדגיש כי לא מדובר בהסכם פשרה במסגרת הליך שולי וחסר חשיבות, אלא בהליך משפטי ארוך שהחל עוד בפני המפקחת על רישום המקרקעין בחודש יולי 2005 ואשר התקיימו במסגרתו מספר ישיבות בבית המשפט, לרבות בקשות ביניים והסדרים זמניים. עוד יש לציין כי בנספח א' לתצהיר התובעים עלה כי המשא ומתן שבין התובעים לבין הנתבעים לעניין הסכם המכר החל עוד במהלך חודש אוקטובר 2006, דהיינו עוד טרם הגשת הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט. טענו הנתבעים כי הגם שהסדר הפשרה הוגש במועד בו הוגש שהרי אין להסיק מכך דבר שכן ההסכמות גובשו בין הצדדים חודשים קודם לכן ונתבעים אך המתינו לבחון כי ההסכם אכן ממומש והבעיה אינה חוזרת (בעניין זה ראה לדוגמא עמוד 18 שורות 15-16 לפרוטוקול). העובדה כי ההמתנה הסתיימה דווקא עם או בסמוך מאוד למועד חתימת הסכם המכר, מעלה תהיות לא מעטות. זאת ועוד, העובדה כי הצדדים להסכם הפשרה (דהיינו הנתבעים והצד השלישי) מצאו לבחון מספר הסדרים ולקבוע תקופות זמן לצורך בחינת מימושם, מלמדת כי לא היתה וודאות למי מן הצדדים באשר לסילוק המטרד באופן סופי ומלא. גם אם מדובר היה לשיטת הנתבעים בבעיה שנפתרה, נוכח סמיכות הזמנים , ניתן וצריך היה להניח כי הנתבעים יגלו לתובעים את דבר קיומו של הסדר הפשרה. דווקא העובדה כי לשיטת הנתבעים מצאו להמתין, גם לאחר שהבעיה נפתרה, במשך מספר חודשים עד שהגישו את ההסכם לצורך אישורו על ידי בית המשפט, מלמדת כאלף עדים כי מדובר היה בפתרון שאינו מוחלט, או כדברי הנתבע עצמו במהלך הדיון בפני "פתרון רך" (ראה עמודים 17 ו-18 לפרוטוקול הדיון ). זאת ועוד, דומה כי הצדדים עצמם חזו וצפו אפשרות של הישנות . נוכח כך, קיים הסיפא של הסכם הפשרה בה נקבע : "היה ובעתיד תחזור הבעיה ו/או בעיה דומה, יעשו הצדדים ככל יכולתם וישתפו פעולה כדי לפתור את הבעיה בהסכמה ולשביעות רצונם". הסיפא חוזה, במפורש, פני עתיד. היא מקימה התחייבות של הצד השלישי כלפי הנתבעים לפעול, לכל הפחות, במשותף, על מנת לפתור את הבעיה ככל שתשוב. ויודגש, גם במקום שבו ניתן היה לקבל את טענת הנתבעים כי הבעיה נפתרה ועל כן נמנעו מגילוי ההליך המשפטי וסיומו לתובעים, שהרי האמור בסיפא של הסכם הפשרה מקים לכאורה זכות לתובעים, כרוכשי הנכס, לבוא בדרישה כלפי הצד השלישי, או לכל הפחות אל הנתבעים לצורך מימוש ההתחיובויות , במקרה של הישנות. במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע: "רציתי ליצר מצב שגם עוד 10 שנים הוא לא יגיד אבל זה לא זה. לכן הדבר הזה הוא הסכם נורא פשוט, אתה מתחייב לא לאפשר לבעלי כנף ישיבה על המרקיזה" (עמוד 18 שורות 12-13 להסכם). מדובר עם כן בכלי חשוב, אשר בפועל יכול היה לסייע בידי התובעים , אילו היו מודעים לו, במגעים שלהם עם הצד השלישי. העדר גילויו של ההסכם במסגרת המשא ומתן או במסגרת הסכם המכר שנחתם בין הצדדים, שינה עובדתית את מהלך המגעים שבין התובעים לבין הצד השלישי לצורך מציאת פתרון. היטיב להגדיר זאת הנתבע עצמו אשר במסגרת חקירתו הנגדית על ידי הצד השלישי כאשר טען : " היתה לי בעיה, אני סבלתי ממנה. כשהעברתי את המכר לא היתה הבעיה והיה גם ביטוח שהוא פסק הדין." (עמוד27 שורות 25-26 לפרוטוקול). ככל שאכן יש לראות בהסכם הפשרה שבין הנתבעים לבין הצד השלישי "כביטוח" שהרי דבר קיומה של הפוליסה, צריך היה להיות גם בידיעת התובעים שהינם מי שחשופים "למקרה הביטוח". עיון בנספחים ג' לתצהיר הנתבעים ונספחים ה', ו' ו-ז' לתצהיר התובע, מלמד כי גם הנתבעים עצמם, סברו כי מדובר במטרד קשה שיש לפתור אותו לגופו. יש במסמכים אלו כדי גילוי דבר ברור של הנתבעים ביחס לחשיבות שהם עצמם ייחסו לנושא. עוד עלה כי לשיטתם רק לאחר פתיחתו של ההליך המשפט ולאורו הגיעו הצדדים לכלל הסדר לצורך הסרת המטרד, דבר אשר יש בו כדי ללמד על הבעייתיות בה נתקלו לכאורה הנתבעים בדרך לסיום הסכסוך. ויודגש, לשיטתי חובת הגילוי אינה מתקיימת אך בשל קיומו של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אלא שמקורו מעצם ניהולם של ההליכים המשפטיים בין הנתבעים לבין הצד השלישי. במקום שבו מצאו הנתבעים לפנות בתביעה לבית המשפט כנגד הצד השלישי, תוך שהם מתארים את קיומו של המטרד ככזה המונע שימוש סביר בחנייה, לא ברור מדוע סברו כי אינם צריכים לגלות דבר קיומו של אותו הליך לרוכש פוטנציאלי. (בעניין זה ראה לדוגמא סעיף 7ה' לכתב התביעה שהוגש על ידי הנתבעים כנגד הצד השלישי בפני המפקחת על רישום המקרקעין). אני מודעת היטב לעובדה כי כל אדם המעוניין למכור נכס מקרקעין שבבעלותו מבקש להעצים את יתרונותיו של הנכס ולעמעם את חסרונותיו. ברצון זה כשלעצמו, אין כל רע. כמו כן אין מצופה ממוכר סביר כי יפעל כעורך דינו או בא כוחו של הקונה. השאלה הניצבת בפני הינה האם דרך התנהלותם של הנתבעים במקרה זה היתה סבירה, או שאי גילוי קיומו של המטרד, ההליך המשפטי או הסכם הפשרה בסופו, קודם או עם חתימת הסכם המכר, הינם סבירים. טענו הנתבעים כי בעיית לשלשת היונים (נשוא התביעה) שונה מהותית מן המטרד של הבזים שהיה מקור הסכסוך שבין הנתבעים לבין הצד השלישי. הצד השלישי אף הגדיל לעשות והציג עצמו כבעל הבנה בתחום עד כדי יכולתו להעיד כי קיים פער מהותי בין סוגי בעלי הכנף (ראה לדוגמא עמוד 33 שורות 28-29 לפרוטוקול). לשיטת הנתבעים והצד השלישי יש להסיק כי אין עסקינן באותו מטרד אלא במטרד חדש לחלוטין כאשר סוגיית היונים נוצרה רק לאחר מסירת החזקה לידי התובעים. כפועל יוצא של טענתם זו של הנתבעים והצד השלישי נטען בהמשך כי ממילא , אין מדובר בהפרה של חובת הגילוי, חובת תום הלב או בהפרתו הסכם המכר. אין בידי לקבל טענותיהם אלו של הנתבעים והצד השלישי וזאת ממספר טעמים. בראש ובראשונה, הסכם הפשרה אינו עוסק בבזים. הנהפוך הוא . ההגדרה במסגרת הסכם הפשרה שבין הנתבעים לבין הצד השלישי אשר קיבלת תוקף של פסק דין עוסקת "בבעלי כנף". הצד השלישי טען בפני כי נעשה שימוש במונח זה של "בעלי כנף" אך בשל רצונו לעשות כן בהיותו סגן מנהל השירותים הוטרינריים (עמוד 29 שורות 29-31 לפרוטוקול). מאידך, טען הנתבע כי הצד השלישי ביקש שירשם "בזים" וההתעקשות לרישום "בעלי כנף" היתה דווקא שלו על מנת למנוע הישנות (ראה עמוד 19 שורות 17-18 לפרוטוקול). בין אם נקבל את גרסת הנתבע ובין אם תתקבל גרסתו של הצד השלישי, ברור לחלוטין כי המילים "בעלי כנף" לא נרשמו כלאחר יד. לא למיותר לציין כי הסכם הפשרה כולו הוא מסמך בין שתי פסקאות. ניתן היה להניח כי הצדדים יהיו מודעים לתוכנו כמו גם להשלכותיו. במקום שבו הצדדים עצמם לא מצאו לציין במסגרת הסכם הפשרה כי מדובר במטרד של בזים בלבד, אלא הרחיבו את היריעה לבעלי כנף, שהרי הם אינם יכולים להעלות כעת טענה כי הסכסוך , ומכאן גם הסדר הפשרה התייחס לבעל כנף אחד ספציפי ותו-לא. זאת ועוד, ניתן היה לצפות ממי שהציג עצמו כסגן מנהל השירותים הוטרינריים כי ידע, מלכתחילה, להבדיל בין בזים לבין יונים, ואף ידע עקב כך לאבחן ביניהם, ככל שאכן ביקש לעשות כן, במסגרת הסדר פשרה. משלא עשה כן, מדבר ההסכם בעד עצמו. בתי המשפט נדרשים לא אחת לטענות של בעלי דין על פיהן קיים פער בין הפירוש "הפשוט" לכתובים לבין אומד דעת הצדדים. דומה כי המגמה בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הינה להטיית כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן. בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בבית המשפט העליון בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (טרם פורסם) שם נקבע בין היתר: " יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..." ולאחר מכן במסגרת ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (טרם פורסם) שם נקבע בין היתר: "לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (טרם פורסם) (להלן - עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני." ראה גם ע"א (י-ם) 2001/08 דהן עודד נ' כתר הוצאה לאור בע"מ, (טרם פורסם) . עיון בכל אלו מלמד כי אין לפרש את ההסכם אלא בהתאם לכתוב בו במפורש. זאת ועוד, בפסקה השנייה של הסדר הפשרה נקבע : " אם תופיע הבעיה ו/או בעיה דומה , יעשו הצדדים.... (ההדגשה אינה במקור ה.ס.). מתוך שכך גם אילו ניתן היה לקרוא לתוך הסכם הפשרה כי כוונת הצדדים היתה לפתרון בעיה בתחום הבזים ( ולשיטתי לא ניתן לעשות כן) עדיין ממשיך אותו הסדר וקובע התחייבויות של הצדדים לפעול גם לפתרונה של בעיה דומה. לשלשת יונים, חלף לשלשת בזים, היא לכל הדעות בעיה דומה. נוכח האמור לעיל אני סבורה כי יש לראות בדרך התנהלות הנתבעים כחריגה ברורה מדרך התנהלות סבירה בנסיבות המקרה שבפני וזאת הן בשלב המשא ומתן והן בדרך עריכתו חתימתו ומימושו של ההסכם. קיים הבדל בין אי הדגשת חסרון לבין הסתרתו. קיים הבדל בין אי גילוי בעיית נזילה שנפתרה לבין אי גילוי מטרד אשר המשך קיומו או חזרתו תלויים במידה רבה בצד שלישי, חיצוני להתקשרות בין הצדדים. קיים הבדל בין אי גילוי הליך משפטי שהסתיים שנים קודם למועד המכירה בין זה אשר עדיין מתנהל בזמן ניהול המשא ומתן שבין הצדדים. בסעיף 12 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן:"חוק החוזים") נקבע: "12. תום לב במשא ומתן (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, יחולו בשינויים המחוייבים. בסעיף 39 לחוק החוזים נקבע: "39. קיום בתום לב בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקבולת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה. " שילובם של כל הפרטים שמניתי לעיל מביא אותי לכלל מסקנה כי יש לראות בדרך התנהלות הנתבעים ככזו המפרה את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים ואין לראות את מעשיהם או מחדליהם ככאלו העומדים בדרישת ההתנהלות בדרך מקובלת ובתום לב לעניין ניהול המשא ומתן. השאלה הנוספת הנשאלת עקב כך הינה האם יש לראות את הנתבעים כמי שהפרו את התייבויותיהם בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק החוזים או לחילופין האם ניתן לראותם כמי שהפרו איזה מהוראות הסכם המכר, ככל שהן נוגעות למצגים שהוצגו במסגרתו לתובעים. שאלת הפרתו של הסכם המכר טענו הנתבעים כי גם ככל שתתקבל טענת התובעים לעניין הפרת חובת הגילוי בהתאם להוראות הדין ככל שהיא מתייחסת להסכם הפשרה או ההליך המשפטי קודם לחתימתו של הסכם המכר, עדיין לא ניתן לראות במעשי או מחדלי הנתבעים ככאלו המגיעים כדי הפרה יסודית של הסכם המכר המקנה לתובעים סעד של פיצוי מוסכם. לשיטת הנתבעים, נוכח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים, ניתן לכל היותר, לפצות את הנתבעים בפיצוי בגין הנזק הממשי שנגרם להם ואשר לשיטת הנתבעים כלל לא הוכח בפני. טענתם זו של הנתבעים נסמכה על מספר עדנים, כמפורט להלן. קיומה של הצהרה בדבר ויתור על טענות ותביעות לטענת הנתבעים הצהירו התובעים במסגרת סעיף 3ד' להסכם המכר כי בדקו את הדירה לרבות מצבה הפיזי והמשפטי והם מוותרים על כל טענה או תביעה או דרישה כנגד המוכרים באשר לדירה. לטענת הנתבעים ביקרו התובעים, או יכולים היו לבקר בעירייה קודם חתימת הסכם המכר כאשר ככל שהיו עושים כן היו מגלים , בפשטות, דבר קיומו של הסכסוך שבין הנתבעים לבין הצד השלישי. עיון בנספחים ג' לתצהיר הנתבעים אכן מלמד כי הוגשה על ידי הנתבעים התנגדות לבקשת הצד השלישי להיתר בנייה ביחס לסוכך. במסגרת אותה התנגדות יש אכן התייחסות לנושא הלשלשת של עופות. השאלה הנשאלת הינה האם יכולתם זו של התובעים לבירור, מאיינת את חובת הגילוי של הנתבעים. במאמרה של פרופ' ג. שלו פגמים בכירתת חוזה, פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקיר חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"א 80, נאמר בין היתר כי צד לחוזה שאינה מגלה לצד השני פרט מסוים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול לגלותה בכוחות עצמו, אינו נחשב כמי שמטעה אותו. עם זאת בית המשפט העליון קבע לא אחת כי קיימות נסיבות שבהן חלה חובה על הצדדים לנקוט פעולה אקטיבית של גילוי, במיוחד כאשר קיים פער עובדתי ומשפטי מהותי במידע וביחס למה שהינו "בר השגה" בהיבט זה. (בעניין זה ראה לדוגמא ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו פ"ד לז(4) 673 וכן ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב -הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ פ"ד מ(4) 533 ) לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים , אני סבורה שאין במסמכים המופעים בנספח ג' לתצהיר הנתבעים כי לאיין את חובת הגילוי של הנתבעים. עיון בנספח ג'1 לתצהיר הנתבע מלמד כי לכל היותר, יכולים היו התובעים להתרשם כי להתקנת הסוככים יש השלכה על קינון ציפורים המלכלכות את חצר הבניין לרבות חניית הנתבעים. היקף המטרד אינו נלמד ממסמך קצר זה. כמו כן לא ניתן להסיק מכוחו כי קיים במקביל הליך משפטי בפני המפקחת על רישום המקרקעין או בבית המשפט. הדרך היחידה, ללמוד על דבר קיומו של ההליך המשפטי, נעוצה בגילוי של הנתבעים. ויובהר בדיקתו של עו"ד סביר המייצג רוכש נכס מקרקעין אינה כוללת ואינה יכולה לכלול קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד ככל שזה לא מצא ביטויו ברישום בלשכת רישום המקרקעין או גוף רישומי מקביל. מעל כל אלו לא ניתן ללמוד מן המסמכים שצורפו על ידי הנתבעים לתצהירם כי קיים הסכם פשרה במסגרתו נטל הצד השלישי התחייבות למציאת פתרון לבעייה במקום שבו זו תשוב באופן זהה או דומה. הכלי של הסכם הפשרה, אשר בדיעבד גם היווה קטליזטור ברור לפתרון הבעיה של התובעים מול הצד השלישי, אינו בגדר ידיעתם הכללית של התובעים, והיה על הנתבעים לגלותו במפורש. אוסיף ואומר כי מן הדיון בפני עלה (הן מעדות הנתבע והן מעדות התובע) כי במועד בו נוהל המשא ומתן בין התובעים לבין הנתבעים , לא היתה קיימת בעיה בפועל באזור החנייה. נוכח כך, ובהעדר ראייה חיצונית ברורה, ספק בעיני באם רוכש סביר יכול היה להסיק כי אכן קיימת באותה עת בעיה, לא כל שכן שיעורה. על אלו יש להוסיף כי סעיף 3ד' להסכם המכר מכפיף את הצהרתם של הקונים ואת הויתור על כל תביעה או טענה כלפי הנתבעים, להצהרה קודמת של המוכרים על פיה הדירה וכל מערכותיה תקינים וכי למיטב ידיעתם אין כל פגם או מום נסתר במערכות הדירה ובכלל. למען הסר ספק יובהר כי בהגדרת המונח "דירה" נכללה על ידי הצדדים, במפורש, גם החנייה. (בעניין זה ראה ההצהרות במבוא להסכם המכר). עובדת קיומו של מטרד אשר יכול וישוב הוא פגם נסתר או לכל הפחות פוטנציאל לפגם נסתר. עובדת תלותם של הנתבעים, אפילו חלקית, בשיתוף הפעולה של בעלי דירת הגג, מהווה נתון המשפיע על יכולתם של התובעים לעשות שימוש סביר בחנייה מהווה חלק מן הנכס. במסגרת ההליך אותו ניהלו הנתבעים כנגד הצד השלישי, טענו הם עצמם, טענה זו , ועל כן אינם יכולים כעת לרחוץ בניקיון כפיהם בסוגיה זו. הפרה יסודית: הוסיפו הנתבעים וטענו כי בכל מקרה לא ניתן לראות, נוכח הוראות סעיף 11א' להסכם המכר, את מעשי ומחדלי הנתבעים כהפרה יסודית אשר לצידה הסמכות לפסוק את הפיצוי המוסכם, כולו או חלקו. עיון בסעיף 11א' מלמד כי הצדדים קבעו ביניהם כי יש לראות בהפרת סעיפים 2,3,4,6 ו-7 להסכם המכר כהפרה יסודית של הסכם המכר. הרישא של סעיף 2 להסכם המכר כוללת התחייבות להעביר את הזכויות כשהן נקיות מכל תביעה ו/או זכות צד ג' כלשהי. סעיף 3א' כולל את הצהרת המוכרים-הנתבעים לעניין תקינותה של הדירה והעדרו של מום נסתר. סעיף 6א' להסכם המכר מקים התחייבות למוכרים להעביר את הדירה לידי הקונים במצב תקין ושלם (בהסכם עצמו נרשם "שלמה" ה.ס.) כפי מצבה ביום החתימה על הסכם המכר למעט בלאי סביר. "הדירה" אינה אך החפץ, כי אם הזכויות המלאות בה. העברת הזכויות צריך היתה שתכלול את מלוא זכויות המוכרים, לרבות אלו הבאות לידי ביטוי מכוח הסכם הפשרה. זאת ועוד, במקום שבו "תקינותה" של הדירה היא על תנאי, שהרי מדובר לשיטתי במום נסתר. אין אדם צריך לצפות או לדעת על קיומו של מטרד אשר היווצרותו תלויה, בין היתר, בהתנהלותו האפשרית של צד שלישי. זאת ועוד, נוכח העובדה כי הסכם הפשרה מטיל חיוב על כל הצדדים לשתף פעולה לצורך מציאת פתרון במקרה של הישנות שהרי לכאורה יש בו כדי העברת הזכויות תוך מתן הדעת גם לזכויות צד ג'. בניגוד לדברי ב"כ הנתבעים בסיכומיו,הטענה לעניין הפרתו של הסכם המכר נוכח הפרת ההצהרה בדבר העדר קיומו של פגם, לא נולדה בסיכומי ב"כ התובעים. בעניין זה מופנים הצדדים בין היתר לסעיף 46 לכתב התביעה. הנתבעים טענו החל מכתב התביעה ובמהלך ההליך המשפטי בכללותו כי הופרו הוראות הסכם המכר, הפרה יסודית. לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים בעניין זה מצאתי לקבל את טענות התובעים ולהורות כי אכן יש לראות במעשי ומחדלי הנתבעים כהפרה יסודית של הסכם המכר, בעיקר נוכח המצגים שניתנו על ידם במסגרת אותו הסכם. בשולי החלטתי זו אציין כי סעיף 20 להסכם המכר קובע כי הצדדים מתחייבים להוציא הסכם זה אל הפעול תוך שיתוף פעולה ובתום לב. נוכח החלטתי שיש לראות בנתבעים כמי שהפרו את חובת תום הלב, שהרי יש לראותם כמי שהפרו את הסכם המכר ומכאן כמי שזכאים לפיצוי בגין נזקיהם בפועל. הנזק התובעים עתרו לפיצוי כולל בסך של 144,000 ₪ לפי הפירוט הבא: פיצוי מוסכם על פי סעיף 11א' להסכם המכר בסך של 88,000 ₪, פיצוי בגובה של 27,000 ₪ בגין הטעייה, פיצוי בגובה של 19,000 ₪ בגין ירידת ערך הנכס ופיצוי בשיעור של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. אקדים ואומר כי בהתאם להוראות סעיף 15ב' לחוק החוזים תרופות בשל הפרת חוזה התשל"א 1971 (להלן: "חוק החוזים- תרופות"), אין תובע יכול לעתור לפיצוי הן בגובה הפיצוי המוסכם והן ביחס לנזקים בפועל. (בעניין זה ראה גם ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ פ"ד מו(1) 115) נוכח כך יכול בית המשפט לפסוק לתובעים פיצוי על בסיס אחד מן המסלולים, דהיינו הפיצוי המוסכם בגין הפרתו היסודית של הסכם המכר או פיצוי בגין נזקים בפועל, אך לא שניהם. פיצוי בגין הטעייה וירידת ערך הנכס בכל הנוגע לעתירה לפיצוי בגין הטעייה, לא הוכיחו התובעים מדוע שיעור זה הינו שיעור הנזק בפועל שנגרם להם עקב אותה הטעייה נטענת וכיצד חושב סכום הפיצוי המבוקש. לא הוצג בפני כל בסיס עובדתי או אחר ממנו ניתן היה להסיק כי נגרם נזק בפועל עקב אותה הטעייה או מהו שיעורו של אותו נזק. גם את תביעתם של התובעים ככל שהיא מתייחסת לירידת ערך נכס המקרקעין יש לדחות. לא הונחה בפני חוות דעת כלשהי אשר יש בה כדי ללמד על קיומו של נזק על דרך של ירידת ערך הנכס או שיעורו. זאת ועוד, לכאורה משנפתרה הבעיה, נכון למועד כתיבת פסק דיני זה, לא ברור כלל האם קיימת חשיפה לנזק בדרך של ירידת ערך הנכס. אין בית המשפט שם עצמו מומחה מטעם מי מבעלי הדין. בבואם של תובעים לעתור כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותם בגין נזק כלשהו, עליהם להוכיח לא אך את סוגיית החבות, כי אם גם את דבר קיומו של נזק ושיעורו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראייה. התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בעניין זה ככל שהדבר נוגע לפיצוי בגין הטעייה או ירידת ערך. עגמת נפש עוגמת נפש, כנזק שאינו נזק ממוני, כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט. בעניין זה נתתי דעתי לעובדה כי התובעים אכן נדרשו לחודשים ארוכים בהם לא נעשה כל ניסיון של ממש לפתור את הבעיה וכאשר הכלי המרכזי אשר לכאורה עמד לרשותם לצורך מימוש מטרה זו , הוסתר על ידי הנתבעים והצד השלישי גם יחד. מטרדים, מעצם טיבם, מקשים על השימוש בנכס. לא תמיד ניתן למונעם. במקרה שבפני, עצם קיומה של התחייבות חוזית אשר קבלה תוקף של פסק דין לפעול לצורך פתרון הבעיה היתה ידועה לנתבעים ולצד השלישי, אך הוסתרה במשך חודשים מן התובעים. המצגים שהוצגו לתובעים ביחס לנכס היו לא מדויקים והם שהובילו, דה פקטו, להימשכות המגעים בין התובעים לבין הצד השלישי, והגיעו לכלל סיום רק לאחר גילוי והצגת הסכם הפשרה. לאחר שנתתי דעתי לכל אלו אני אכן סבורה שיש מקום לפסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור הנתבע בסך של 10,000 ₪. פיצוי מוסכם הצדדים טענו בפני ארוכות בסוגייה זו. יודגש כי בדין טען ב"כ הנתבעים שבכל הנוגע להפרת חובת תום הלב, לא יכולים התובעים לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח הוראות סעיף 12(ב) לחוק החוזים. הסוגייה המהותית שנותרה לדיון הינה שאלת קיומו של יחס סביר בין סכום הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות. לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בשיעורו של הפיצוי המוסכם, ודומה כי האוטונומיה של הצדדים באשר לחיובים הנקובים בהסכם, משתרעת גם לעניין שיעורו של הפיצוי המוסכם. עם זאת, מצא המחוקק, במפורש, ליתן בידי בית המשפט את האפשרות להתערב תוך מתן הדעת לשאלת סוג ההפרה ומהותה, חומרת ההפרה, השלכותיה לעתיד, היקף התמורה החוזית כמו גם פרק הזמן בו נמשכה ההפרה. (בעניין זה ראה ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובניין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ ואח' (טרם פורסם), , ע"א 126/84 יצחקי נ' שור פ"ד לח(3) , ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב ארי חב' לבניין והשקעות נתניה (1976) בע"מ פ"ד לח(1) 309) עסקינן בהסכם מכר מקרקעין בו הוקנו לתובעים זכויות בדירת מגורים + חנייה. הפרת ההסכם הינה הפרה ביחס למצג המשליך על יכולת השימוש בחנייה, כאשר קיימת מכוח הסכם הפשרה התחייבות של יוצר המטרד להסרתו ומניעתו. איני סבורה כי באופן סביר והגיוני ניתן היה לצפות כי הצדדים ינקבו בשיעור של 22,000 דולר ארה"ב כסכום פיצוי סביר להפרה זו של הסכם המכר. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בעניין זה, לרבות ובמיוחד במסגרת הסיכומים בפני, באתי לכלל מסקנה שיש לעשות שימוש בזכות המוקנה לי על פי דין ולהורות על הפחתת שיעורו של הפיצוי המוסכם כך שיעמוד על סך של 12,000 ₪ בלבד. נוכח העובדה כי לא ניתן לפסוק לתובעים פיצוי מוסכם ופיצוי בגין נזקים בפועל, גם יחד, שהרי יש להורות כי על הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 12,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (5.8.2009) ועד התשלום המלא בפועל. כן ישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 7,000 ₪ (סכום זה כולל מע"מ). ההודעה לצד שלישי בעניינו של הצד השלישי אקדים ואציין כי חלק מטענות הצד השלישי היו זהות לאלו של הנתבעים, והכרעתי בעניין הנתבעים בנושאים אלו משתרעת גם לעניין חבותו של הצד השלישי, עד כמה שאין לאבחנה במפורש. משהוכח כי הנתבעים הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית, נשאלת השאלה האם ניתן מכוח הפרתו היסודית של הסכם המכר לחייב את הצד השלישי בפיצוי המוסכם או בפיצוי כלשהו, כמי שלא היו כלל צד להסכם המכר. לשיטת הצד השלישי התשובה לכך הינה שלילית. בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") נקבעו שלוש חלופות שהינן בגדר העניינים בהם רשאי נתבע לשלוח הודעה לצד שלישי. תקנות משנה 216(1) ו-216(2) אינן רלוונטיות לתיק שבפני. עם זאת במסגרת תקנה 216(3) נקבע כדלהלן : "216. בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה: (1).. (3) כששאלה או פלוגתה בין הנתבע לצד השלישי הכרוכה בנושא התובענה היא בעיקרה כזו השנויה במחלוקת בין התובע לבין הנתבע, ומן הראוי שתיפתר גם ביניהם לבין הצד השלישי. " נוכח כך, בעוד שיתר תנאי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי קושרות את הצד השלישי לזהות הסעדים שבין התביעה העיקרית לבין ההודעה לצד השלישי, שהרי תקנה 216(3), דנה בשאלה או פלוגתא הכרוכה בנושא התובענה. במסגרת בר"ע 457/83 OHIO נ' קופת חולים פ"ד לז(4) 309, פסק כבוד הנשיא שמגר : "התדיינויות על כל הסתעפויותיהן בשל אותה עילה או בשל עילות הצומחות ממערכת עובדות אחת, יתקיימו, ככל האפשר, בצוותא חדא. כך ייחסך זמנם של בעלי הדין, של העדים ושל בתי המשפט כי אלו הראשונים יצטרכו להתייצב למשפט או לעדות רק פעם אחת ובית המשפט יוכל לקבוע ממצאים שיחבקו את כל הפרשה וייחייבו את כל בעלי הדין ולהכריע בדיון אחד בכל השלכותיה המשפטיות של פשרה נתונה. ההכרעה במחלוקת בין התובע לנתבע העיקריים תיפול אז בדיון בו נטל חלק גם הצד השלישי שצורף למשפט. לכך חשיבות לא רק במבחינת העילות, אלא גם מבחינת עשיית הצדק..." כבוד הנשיא (כתוארו דאז) ד"ר י. זוסמן מציין בספרו "סדרי הדין האזרחי" מהדורה 7, עמוד 635, כי להודעה לצד שלישי שתי מטרות עיקריות; האחת כי הצד השלישי, כמי שקשור להליך לא יוכל לחלוק על ההכרעה בתיק; והשנייה שגם הפלוגתא שבין הנתבע לבין הצד השלישי תבוא על פתרונה תוך כדי הדיון ולא תידחק לזמן אחר. בע"א 6381/00 עו"ד קפון נ' חברת מעונות מרכז התרבות בע"מ פ"ד נו(1) עמוד 425, שם בעמוד 431, קבע כבוד השופט מצא כי תקנה 216(3) בשונה מתקנות 216(1) ו- 216(2) אינה מגבילה את זכות הנתבע בגדר ההודעה לצד שלישי לתביעת סעד שהוא בעיקרו זהה לסעד המבוקש בתביעת התובע כלפיו . מתקנה 216(3) אף עולה, כי נתבע רשאי ליתן הודעה לצד שלישי גם על יסוד עילה שאינה זהה לעילת תביעתו של התובע נגד הנתבע, ובלבד ששתי העילות, עילת התביעה ועילת ההודעה לצד שלישי, נובעות ממערכת עובדתית אחת ומעוררות שאלה או פלוגתא משותפת שמן הראוי להכריע בה גם כלפי הצד השלישי. במקרה שבפני, הסכם הפשרה ביחס אליו טוענים התובעים נחתם בין הנתבעים לבין הצד השלישי. הסוכך על גבו נטען כי התיישבו היונים אשר גרמו למטרד, הוא סוכך שבבעלות הצד השלישי. כל ההתנהלות של הנתבעים לצורך סילוק המטרד קודם מכירת הדירה התנהל מול הצד השלישי, לרבות ההליך המשפטי. ראשית ההתנהלות של התובעים , קודם גילויו של הסכם הפשרה, נעשתה בין התובעים לבין הצד השלישי. עילת תביעתם של הנתבעים כלפי הצד השלישי נוגעת לגרם הפרת חוזה (ביחס להסכם המכר שבין התובעים לבין הנתבעים) , ולהפרת ההסכם שבין הנתבעים לצד השלישי אשר יצרה בפועל, לטענת התובעים, את הנזק. (לעניין זה ראה גם המ(ב"ש) 475/93 כחלון מאיר ואח' נ' איצקוביץ בע"מ ואח' (טרם פורסם) לרבות התייחסותו של כבוד הרשם הנדל (כתוארו דאז) לעניין אפשרות הגשת ההודעה לצד שלישי בעילה של גרם הפרת חוזה). מכלול הראיות בתיק זה מלמדות על מערכת משולשת, שלא נכון ולא ראוי להפריד בין חלקיה. אשר על כן מצאתי לדחות את טענת הצד השלישי לעניין אפשרותם של הנתבעים להגיש בתיק זה הודעה לצד שלישי. השאלה הנוספת לה נדרשתי בתיק זה הינה האם יש לראות את הצד השלישי כמי שאכן הפר את הסכם הפשרה וכמי שגרם, עקב כך להפרתו של הסכם המכר עם התובעים. אני מוצאת כי התשובה לכך היא חיובית. ממכלול הראיות שהוצגו בפני עלה במפורש כי המטרד של בעלי הכנף חזר לסוכך שבבעלות הצד השלישי, וכי במשך חודשים ארוכים, על אף עובדה זו, נמנע הצד השלישי ממציאת פתרון לבעייה אלא פטר עצמו על דרך של הפניית אצבע מכוונת כלפי רשויות שונות. טען הצד השלישי בפני כי פעל בתום לב , ובשכנות טובה, על מנת למצוא פתרון לבעייה. עיון במסמכים השונים ובתצהירים שהוגשו לעיוני, מביא אותי למסקנה כי איני יכולה לאמץ את גרסתו זו של הצד השלישי. זה גם המקום לציין כי מצאתי את עדותו של הצד השלישי מס' 2 כחסרה וככזו אשר נמצאו בה סתירות אל מול מסמכים שונים ועדויות שהובאו בפני. כך לדוגמא טען הצד השלישי כי בעיית היונים הינה בבחינת כוח עליון ולא ניתן לפתור אותה. במסגרת ישיבת קדם המשפט ביום 24.2.10, חזר הצד השלישי על טענתו זו. (ראה עמוד 3 שורות 12-14 לפרוטוקול). עם זאת, בדיון בפני עלה , הן מעדותו של הצד השלישי והן מעדותו של התובע, כי הבעיה נפתרה, הגם רק לאחר הצגת הסכם הפשרה בפני הצד השלישי, ואינה קיימת היום בפועל. הנעשה בשטח מדבר בעצמו, ובצורה בהירה יותר מאלף מילים. מכלולן של ראיות מלמד כי בפועל כל שנדרש הוא רצונם של הצד השלישי לנקיטת צעדים לצורך מציאת פתרון למטרד. במכתב שנשלח על ידי הצד השלישי לתובעים ביום 21.5.2008 נטען כי במאי 2007 , פורקו סוככי החלון לצורך תיקונם שיפוצם והחלפת כיסויי הפלסטיק שנקרעו מחמת רוחות חזקות שנשבו לאורך ציר הזמן וכי העבודה בוצעה על ידי חב' סככות צל נח. (ראה נספח ד' לתצהיר התובע, הההדגשה אינה במקור ה.ס. ). עם זאת במסגרת תצהיר עדותו הראשית טען הצד השלישי בסעיף 8ב' לתצהיר כי הושקעו על ידו 40,000 ₪ לצרכי פשרה וכדי לשמור על יחסי שכנות תקינים, ועל מנת למנוע מהבזים לקונן על גבי הקונסטרוקציה של סוכך הדירה. המסמכים שצורפו לסעיף 8ב' לתצהיר הינם מאותה חב' של סככות צל נוח והינם אכן מחודש מאי 2007. דומה כי שאלת מטרת או מקור עבודות השיפוץ, השתנתה בין מכתבו של הצד השלישי לתובע לבין טענותיו במסגרת התצהיר. טען הצד השלישי כי הסכם הפשרה נוסח על ידו (סעיף 10 לתצהיר) לרבות המונח "בעלי כנף". עם זאת, הנתבע העיד בפני כי הצד השלישי ביקש לרשום בהסכם הפשרה "בזים" וכי היה זה התובע אשר עמד על דרך כי יירשם ההמונח "בעלי כנף". אני מוצאת להדגיש כי מצאתי את עדותו של הנתבע בעניין זה כמהימנה. עדותו של הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית עומדת באופן ברור ומובנה לחובתו במערך היחסים שבינו לבין התובעים. על אף עובדה זו, מצא הנתבע לציין בפרוטרוט ובמדויק את דרך ניהול המשא ומתן. דרך עדותו זו הביאה אותי לכלל מסקנה שיש להעדיף את גרסתו בעניין זה על פני גרסת הצד השלישי. טען הצד השלישי במסגרת עדותו בפני כי הפתרון למטרד בעת שהיו הנתבעים בעלי הזכויות בנכס נמצא על דרך של ביטול "משולשים" שהיו על הקונסטרוקציה. (עמוד 29 שורות 26-31 לפרוטוקול). טענה זו לא נמצא מקומה במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הצד השלישי ואף לא נלמדת לכאורה מתוך הנספחים שצורפו על ידו (נספח ד' לתצהיר עדותו הראשית של הצד השלישי). טען הצד השלישי בפני כי ביקש לשמור על שכנות טובה, וכדבריו "שלום בית" ועל כן פעל יחד עם התובעים למציאת פתרון. בעניין זה אני מוצאת להדגיש במפורש כי אני רואה באי גילוי ההליכים הקודמים, והפעולות שנעשו במסגרתם, כדי חוסר תום לב ברור. קיימת בין התובעים לבין הצד השלישי מסכת ארוכה של התכתבות. ניתן היה לצפות כי במסגרתה, לכל הפחות, יוזכר ברמז קיומו של הסדר הפשרה אליו הגיעו הצד השלישי והנתבעים. טען הצד השלישי במסגרת הדיונים בפני כי בעיית היונים נוצרה עקב כך שהבזים חדלו מלקנן במקום (ראה לדוגמא עדותו מיום 24.2.10 עמוד 2 שורות 1-2). עם זאת במכתבו של הצד השלישי לתובעים מיום 21.5.2008 הוא מציין, בין היתר: " כפי שכבר כתבי במכתבי אליכם מיום 18.5.2008, אין ולו אף הקשר הקלוש ביותר בין ביצוע פעולת תחזוק הסוככים לבין התרבות היונים וכמות הלשלשת שדלה לטענתכם בעקבות זאת באזור החנייה ...". דהיינו לשיטתו של הצד השלישי בפניותיו לתובעים פעולותיו לצורך "תחזוק" הסוכך, אינו קשור לעניין היווצרות מטרד היונים וזאת הגם שעבודות תחזוק אלו, גרמו לשיטתו לכך שהבזים עזבו את המקום. מנספח ד' לתצהיר התובע ניתן ללמוד במפורש כי התובעים שבו ופנו לצד השלישי על מנת לנסות ולמצוא פתרון למטרד שנוצר. עובדתית פתרון זה נמצא רק לאחר איתור הסכם הפשרה והתראה קודם הגשת תביעה נוכח קיומו על ידי התובעים. טען הצד השלישי כי הפתרון נמצא ללא קשר להסכם הפשרה. עיון בלוחות הזמנים, מלמד אחרת. פניות התובעים החלו עוד בסוף שנת 2007. הפניות שבעל פה הוחלפו בחלופת מכתבים, עם הכחשה ברורה של הצד השלישי לחובתו לפעול בדרך כלשהי. (נספח ד' לתצהיר התובע) רק בסוף חודש יוני תחילת חודש יולי לאחר שהוצג הסכם הפשרה, נפתרה לפתע הבעיה, כאשר ניתן לראות מתוך נספח ח'- צילומי המקום, כי הבעיה נפתרה. מכלול הראיות שהוצגו לעיוני הבאני לכלל מסקנה כי היה זה הצד השלישי אשר גרם בפועל להפרתו של הסכם המכר וכי היה במעשיו ומחדליו של הצד השלישי כדי לגרום לנזקי התובעים ולהקמתם חבותם של הנתבעים כלפיהם. נוכח האמור לעיל אני מורה בזאת כי דין ההודעה לצד שלישי להתקבל באופן מלא ומכאן כי הצד השלישי ישפה את הנתבעים בשיעור של 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (5.8.2009) ועד התשלום בפועל על ידי הנתבעים לתובעים. כן ישאו הצד השלישי בהוצאות ההליך תוך מתן הדעת להוצאותיהם של הנתבעים לצורך ניהולו של ההליך הן בתביעה העיקרית והן במסגרת ההודעה לצד שלישי בהיקף של 11,000 ₪. (סכום זה כולל מע"מ). אני מודעת להיקף הסכום שנפסק כמו גם לשיעור ההוצאות שנפסקו, הן במסגרת התביעה העיקרית והן במסגרת ההודעה לצד שלישי, ואולם בבואי לפסוק את שיעור ההוצאות נתתי דעתי למהות ההליך, היקף ההליכים והתנהלותם של הצדדים בפני. עוד נתתי דעתי להנחה הבסיסית על פיה אין צד צריך לצאת ניזוק מעצם ניהולו של ההליך במקום שבו הוכחו טענותיו מחד, ומאידך כי היקף קבלת התביעה צריך שישפיע על היקף שיעור ההוצאות שנפסק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. בתים משותפים