קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות בתאונת דרכים ללא ביטוח חובה: הקדמה: לפני תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין נזקים שנגרמו לתובע, עיזבון המנוח אבו שקארה סאמח ז"ל (להלן: "המנוח"), עקב פטירתו של המנוח ביום 8/3/06 כתוצאה מפגיעותיו בתאונת דרכים שאירעה ביום 4/3/06 עת נהג ברכב, ללא ביטוח, ונפגע מרכב אחר נהוג על ידי הנתבע מס' 1, אשר השימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת מס' 2, בעת התאונה. בפסק דין חלקי מיום 22/9/09 קבעתי כי בעת התאונה, ידע המנוח כי הוא נוהג ברכבו ללא ביטוח חובה תקף, וכפועל יוצא, נדחתה התביעה כנגד קרנית והמשך הדיון נוהל בין התובע לבין הנתבעים מס' 1 ו-2 בלבד, בשל טענת התובע לחבות הנתבעים ואחריותם על פי פקודת הנזיקין. רקע עובדתי: המנוח, סאמח אבו שקארה, יליד 15/7/78, נפגע בתאונת דרכים קטלנית ביום 4/3/06, בשעות הערב המאוחרות, כאשר רכב בו נהג הנתבע מס' 1, התנגש ברכבו בצומת המוביל לכפר מג'אר. לאחר התאונה הובהל המנוח במצב קריטי לבית החולים "פוריה" ומשם הופנה לבית החולים רמב"ם בחיפה, כשהוא מחוסר הכרה וסובל מפגיעת ראש קשה. ביום 8/3/06, לאחר שהיה שרוי בקומה מספר ימים, נפטר המנוח עקב פציעותיו הקשות בתאונת הדרכים. בעת התאונה, השימוש ברכבו של המנוח לא היה מבוטח בביטוח חובה, ואילו השימוש ברכבו של הנתבע מס' 1 בוטח בחברת הביטוח "כלל", הנתבעת מס' 2. כנגד הנתבע מס' 1 הוגש כתב אישום בגין אירוע התאונה בה קיפח המנוח את חייו (ת"ד 20052/07). במסגרת הסדר טיעון מיום 29/5/08 תוקן כתב האישום והנתבע מס' 1 חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בהתאם להודאתו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" ) וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה "); גרימת חבלה לאדם ולרכוש ברשלנות - עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2),(3) לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות מעל למותר - עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה" ) וחציית קו הפרדה רצוף - עבירה לפי סעיף 36(ג) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה (להלן: "פסק הדין הפלילי" ). על פי כתב האישום המתוקן בו הודה הנתבע מס' 1 במסגרת ההליך הפלילי, במועד התאונה, נהג הנתבע מס' 1 ברכבו, כשיחד איתו שלושה נוסעים נוספים, בכביש המוביל מכיוון כלא צלמון לכפר מג'אר, מכיוון כללי מזרח לכיוון כללי מערב, כשבדרכו תמרור המסמן כניסה לדרך עירונית ואיסור עקיפה. על גבי הכביש היה מסומן קו כתום רציף. בכיוון נסיעת הנתבע מס' 1 קיים צומת שאינו מתומרר, אליו מתחבר מצד שמאל כביש נוסף, מכיוון כללי דרום לכיוון כללי צפון, כשבצידו השני של הצומת, בכיוון צפון, מצוי שטח כורכר, המוביל לשכונת מגורים סמוכה. באותו זמן, נהג המנוח בכביש הנוסף, המתחבר משמאל לכביש בו נסע אותה עת הנתבע מס' 1, והתקרב לצומת. הנתבע מס' 1, כך לפי כתב האישום המתוקן, נהג את רכבו בקלות ראש וברשלנות, ובהתקרבו לצומת סטה מעבר לקו ההפרדה, כשהוא נוסע במהירות של לפחות 89.49 קמ"ש. בסמוך לצומת, זיהה הנתבע מס' 1 את המנוח כשהוא מנסה לחצות את הצומת ברכבו, כדי לעבור במעבר הכורכר אל עבר שכונת המגורים, ואולם לא הצליח לבלום את רכבו והתנגש ברכבו של המנוח, כשזה הגיע אל שולי הכביש לאחר חציית הצומת. מכתב האישום המתוקן עולה כי מלבד פגיעתו הקטלנית של המנוח, נפגעו בתאונה גם נוסעי הרכב בו נהג הנתבע מס' 1, וכן הנתבע מס' 1 בעצמו. ביום 25/2/09 הוגשה בקשת הנתבעים לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי, וביום 17/3/09 נתקבלה הבקשה באופן חלקי ונקבע כי אין מניעה לאפשר לנתבעים הבאת ראיות להוכחת רשלנותו התורמת של המנוח בכל הקשור להתרחשות התאונה, ואולם הבאת הראיות תוגבל להיבט זה בלבד. נקבע כי מקום בו פסק הדין הפלילי מבוסס על הודאת הנתבע מס' 1, יש לראות את העובדות בכתב האישום המתוקן כמוכחות והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין, וזאת על אף שהנתבע מס' 1 הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת עסקת טיעון, וכל זאת, כאמור, מלבד בשאלת רשלנותו התורמת של המנוח לתאונה, אשר לגביה הותר לנתבעים להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי. כמו כן, נקבע כי המבטחת, הנתבעת מס' 2, היא זו אשר חבה בחובו הפסוק של נהג הרכב הפוגע, הנתבע מס' 1, וזאת למרות שלא היתה צד להליך הפלילי (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987); ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פ"ד מט(5) 139 (1996)). טענות הצדדים: לטענת התובע, יש לפסול את כל העדויות והראיות מטעם הנתבעים, לרבות אלה הנסמכים על תצהירו של נהג הרכב הפוגע, הנתבע מס' 1, אשר כוונתם לסתור את פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבע מס' 1 בעובדות ובעבירות נשוא כתב האישום המתוקן. בנוסף, תצהירו של הנתבע מס' 1 מהווה עדות ביחס לעניינים משפטיים גרידא, וגם מטעם זה דינו להיפסל. בנוסף, טוען התובע כי עדותו של הנתבע מס' 1 אינה אמינה וסותרת גרסאות קודמות שמסר בנסיבות אחרות, על כל המשתמע מכך. התובע מוסיף וטוען כי התאונה אירעה באשמו ו/או רשלנותו של הנתבע מס' 1, ועל כן, הנתבעים אחראים לפצותו בגין כל נזקיו כתוצאה מהתאונה, באופן מלא. לחילופין, טוען התובע כי הנתבע מס' 1 הפר חובות חקוקות לפי הוראות חוק העונשין, פקודת התעבורה ותקנות התעבורה. התובע טוען כי אין להטיל כל אשם תורם על המנוח לקרות התאונה, בין היתר לפי הממצאים בתיק הפלילי נגד הנתבע מס' 1, לרבות דו"ח הבוחן המשטרתי שהינו דו"ח מטעם גורם נייטרלי, וכי מכל מקום, על הנתבעים הנטל להוכיח את טענתם לקיום אשם תורם מצד המנוח, ובנטל זה לא עמדו. בהקשר זה מציין התובע כי הן הבוחן המשטרתי והן המומחה מטעם התובע, דורון פת, דחו את מסקנותיו של המומחה מטעם הנתבעים, בועז מוגילבקין, כמו גם את התיאוריות שהועלו בחוות דעתו, לרבות בעניין מקדם החיכוך, מהירות כניסת המנוח לצומת, מסלול כניסת המנוח לצומת, נושא חגורת הבטיחות, שאלת התרחשות התאונה בהינתן מהירות נסיעתו של הנתבע מס' 1 ומקום האימפקט. עוד מוסיף התובע וטוען כי למומחה מטעם הנתבעים אין הכשרה כבוחן תנועה וחוות דעתו אינה מבוססת ואינה נתמכת באסמכתאות. זאת ועוד, לטענת התובע, המהירות הגבוהה בה נהג הנתבע מס' 1 מלמדת על רשלנות פושעת מצדו, ובפרט מקום בו הבחין במנוח חוצה את הכביש, כשהתאונה אירעה עת הספיק רכבו של המנוח להגיע לשולי הכביש, ומקום בו המהירות המותרת במקום הינה 40 קמ"ש בלבד. על פי הנטען, מהירות נסיעת הנתבע מס' 1 היא הגורם הבלעדי להתרחשות התאונה ומהירות נסיעתו אף נטרלה כל אפשרות למתן זכות קדימה מצדו של המנוח (שעל פי הנטען נכנס לצומת בעודה פנויה). כמו כן נטען כי הודאתו של הנתבע מס' 1 בכתב האישום המתוקן מחזקת ומחדדת את אשמו המוחלט לקרות התאונה. התובע מבהיר כי על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות, רק אותם ממצאים שעליהן היתה מבוססת ההרשעה יתקבלו כראיה מתוך פסק הדין המרשיע, ואילו ממצאים ומסקנות שבגזר הדין אינם נכנסים לגדר הסעיף. בשאלת הנזק, טוען התובע כי לאור העובדה שבמועד התאונה, היה המנוח בשלבים האחרונים בטרם תחילת קריירה כרואה חשבון (נותרה לו תקופה של 14 חודשים לסיום ההתמחות), ובהינתן נתוניו האישיים ונתוני השתכרותו עובר לתאונה, לצד העדויות שנשמעו בעניין פוטנציאל ההשתכרות של המנוח, יש לקחת בחשבון לצורך חישוב הנזק למשך חודשי ההתמחות בסיס שכר סך של 5,500 ש"ח (עד ליום 1/5/07), ממועד זה ולתקופה של שנתיים וחצי (עד ליום 1/11/09) שכר של 20,000 ש"ח ולעתיד, בסיס שכר של 40,000 ש"ח לחודש, וזאת עד גיל 70. סך הכל מעמיד התובע את נזקיו בגין מותו של המנוח בתאונת הדרכים על סך של 5,964,840 ש"ח, בתוספת הוצאות רפואיות, אגרת משפט והפרשי הצמדה וריבית. מנגד, לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה, ולחילופין, לפסוק סכומים נמוכים בהרבה מאלה הנטענים על ידי התובע, בין היתר בהתחשב באשמו התורם הגבוה של המנוח ונתוני שכרו הנמוכים. לטענת הנתבעים, יש לראות במנוח כאשם העיקרי, או לפחות שותף מלא, באשם לקרות התאונה, בין היתר בהתחשב בכך שנהג ביודעין ללא ביטוח וללא טסט, בהתחשב בכך שפרץ לצומת בלילה מבלי לתת זכות קדימה לרכבו של הנתבע מס' 1, בהתחשב בכך שחצה את הצומת בקו ישר או כמעט ישר, פעולה המנוגדת לנתיבי התנועה הקיימים ומסוכנת בנתוני הכביש, בהתחשב בכך שהתעלם מאורות רכב הנתבע מס' 1 שבא מימין וניסה בכל זאת לחצות את הצומת, וכן בהתחשב בכך שנסע ללא חגורת בטיחות. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי יש לכלול בשיעור אשמו של המנוח גם את אשמו "המוסרי", בכך שנסע ברכב ללא ביטוח ביודעין, על כל המשתמע מכך. בנוסף, טוענים הנתבעים כי העובדה שהמנוח היה בן הכפר הסמוך והכיר את הצומת בו אירעה התאונה, יש בה כדי להגדיל את אשמו המוסרי. מן העבר השני, לעניין אשמו המוסרי של הנתבע מס' 1, יש לקחת בחשבון, לטענת הנתבעים, את העובדה שהכביש היה משובש, התמרור היה לקוי וסימון הנתיבים היה מטעה ומבלבל. על פי הנטען, בהינתן פטירתו של המנוח בתאונת הדרכים, אשמו המוסרי והמשפטי של המנוח בגרימת התאונה, ממשיך לחייב גם את עיזבונו ויורשיו. הנתבעים מפנים לגזר הדין של בית המשפט לתעבורה בתיק הפלילי שנוהל נגד הנתבע מס' 1, במסגרתו צוין כי לא ניתן להתעלם מרשלנותו התורמת של המנוח, אשר בנסיבות העניין מהווה את "האשם המכריע בתאונה", שכן לו היה המנוח מכבד את חוקי התנועה ונותן זכות קדימה לרכבו של הנתבע מס' 1, ניתן היה באותה מידה למנוע את התאונה. יצוין כבר כאן כי הסתמכות הנתבעים על ממצאים ומסקנות של בית המשפט לתעבורה בגזר הדין - בטעות יסודה, שכן ניתן להגיש כראיה לפי סעיף 42א' לפקודת הראיות אך ורק ממצאים ומסקנות שבהכרעת הדין, ולא ממצאים ומסקנות שבגזר הדין (ראה סעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות, הקובע כי הוראות סעיף 42א' לא יחולו על "ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין"). הנתבעים טוענים כי אין לתובע עילת תביעה נגדם נוכח כלל ייחוד העילה והיות הרכב בו נהג המנוח חסר ביטוח. כמו כן נטען כי בכל מקרה יש לחשב את הפיצויים על פי חוק הפיצויים, על כל ההגבלות המופיעות בו, ולא על פי פקודת הנזיקין. טענה זו, כפי שיפורט עוד להלן, אינה רלוונטית עוד והדיון בה מתייתר לאחר שהנושא הוכרע בפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה, אשר קבעה כי נפגע שעומדת לו הזכות להגיש תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין בגין תאונת דרכים שעבר, לא יחולו עליו המגבלות הקבועות בחוק הפיצויים. בנוסף, מתייחסים הנתבעים בסיכומיהם לעדויות שנשמעו בבית המשפט. לעניין עדותו של הנתבע מס' 1, טוענים הנתבעים כי עדות זו היתה מהימנה ולא נסתרה, והלה אף הסביר, כשנדרש לכך, מדוע הוא סבור שלמנוח אחריות לתאונה ומדוע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. בנוגע לעדות בוחן המשטרה, טוענים הנתבעים כי עדות זו "זוהמה", שכן הבוחן שוחח מחוץ לאולם בית המשפט עם מומחה התובעים (שהיה בעבר הקצין האחראי עליו) בנוגע לספרות מקצועית הרלוונטית לתאונה, ובנוסף, הבוחן עבר יום קודם לישיבת ההוכחות על החומר הרלוונטי עם ב"כ התובעים, ועל כן, אין כל ערך לחקירתו בבית המשפט, ולכל היותר ניתן להתייחס לדו"ח הבוחן ולתמונות שצילם. בנוסף, על פי הנטען, הבוחן המשטרתי לא ביצע מדידת מקדמי חיכוך, אלא הסתמך על קביעת מקדם חיכוך סטטיסטית, וגם לכך יש ליתן את המשקל המתחייב. בנוגע לעדות המומחה מטעם התובע, דורון פת, טוענים הנתבעים כי הלה לא אמור היה לשוחח עם הבוחן המשטרתי על התאונה מחוץ לאולם בית המשפט, וכי מן הראוי כי יצרף את התמונות המאפשרות לראות את הצומת ויתייחס לרישומי הבוחן על גבי התמונות. כמו כן, המומחה לא ידע כי חוות הדעת אמורה להינתן רק במסגרת הקביעות של פסק הדין הפלילי, וכתוצאה, התעלם ממצאי פסק הדין, שלא כדין. לטענת הנתבעים, חוות דעתו של פת הינה מגמתית והלה בעדותו אף סתר עובדות בהן מודה ב"כ התובע. כמו כן, חוות הדעת מבוססת על הנחות ולא על עובדות, ועל כן יש לדחותה. מכל מקום, לטענת הנתבעים, אין בחוות הדעת כדי לשלול את אשמו התורם המכריע של התובע, ומקום בו סטה המומחה מממצאי פסק הדין הפלילי, אין עוד רלוונטיות לחוות דעתו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי דרישותיו של התובע בסיכומיו וסכומי הכסף המפורטים בחישוב הנזק הינם מוגזמים, וכי העלאת דרישות כה מופרזות מקום בו מדובר במנוח שהיה שותף מלא לתאונה וביודעין נהג בלי ביטוח וחצה צומת שלא על פי כיוון הנסיעה, אינה יכולה להתקבל. בהקשר זה, טוענים הנתבעים, כי בעת התאונה, היה המנוח מתלמד לראיית חשבון, שנהג ביודעין ללא ביטוח חובה, ועליו הנטל להראות שהיה מצליח לעבור את בחינות מועצת רואי החשבון בהצלחה. לטענתם, יש לחשב את בסיס השכר של המנוח בעתיד לפי השכר הממוצע במשק, תוך התחשבות בסיכויי ההצלחה הנמוכים בבחינות מועצת רואי החשבון, וזאת עד גיל 67, שכן לא הוכח אחרת. על פי הנטען, עיזבון המנוח לא הוכיח שכר גבוה יותר, ואין מדובר ב"ידיעה שיפוטית", אלא בעניין עובדתי הטעון בירור והוכחה. כמו כן, לטענת הנתבעים, לא הוכחו ההוצאות הרפואיות שנגרמו לעיזבון, כמו גם הוצאות קבורה ומצבה. זאת ועוד, הנתבעים סבורים כי יש לשוב ולעיין בביטול ההלכה בעניין ניכוי האצת העיזבון, ולערוך את החישוב תוך ביצוע הניכוי המתבקש. סך הכל מעמידים הנתבעים את נזקי התובע בגין מותו של המנוח בתאונת הדרכים על סך של 172,372 ש"ח, לאחר ניכוי בגין האצת העיזבון (סך של 691,427 ש"ח ללא ניכוי), כשעל פי הנטען, מסך זה יש לנכות את אשמו התורם המכריע של המנוח לקרות התאונה, בשיעור שלא יפחת מ-75%. המסגרת הנורמטיבית: תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונת דרכים מתבררת על דרך השגרה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"), מכוח כלל ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק. סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה את הנפגעים שאינם זכאים לקבל פיצויים לפי החוק, ובתוך כך, מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח (סעיף 7(5) לחוק), דוגמת המנוח בענייננו, שבעת התאונה נהג ברכב ללא פוליסת ביטוח כדין. עם זאת, סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים מוסיף וקובע כי אין בכלל ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים. לפיכך, אין כלל ייחוד העילה חוסם את עיזבון המנוח מלהגיש תביעת נזיקין כנגד נהג הרכב הפוגע ומבטחת הרכב בביטוח חובה. אשר לתחולת תקרות הפיצוי הקבועות לפי חוק הפיצויים על תביעה המוגשת מכוח פקודת הנזיקין, לא מכבר נקבע בע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (טרם פורסם, , 22/2/11) כי מקרה בו נפגע בתאונת דרכים אינו זכאי להגיש תביעה לפי חוק הפיצויים ועומדת לו הזכות להגיש תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין, לא יחולו עליו המגבלות הקבועות בחוק הפיצויים, כך שטענות התובעים בהקשר זה, שהועלו טרם הוכרע העניין בבית המשפט העליון, דינן להידחות. וכך קבע לעניין זה כב' השופט ריבלין בפסקה 18 לפסק הדין, אשר מפאת חשיבותה תובא להלן כמעט במלואה: "הנה כי כן, המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי העילה על פי חוק הפיצויים, התובעים לפי פקודת הנזיקין, את אותן מגבלות הקבועות בחוק הפיצויים... הטעם העיקרי הוא שבתביעה כזו, הנדונה לפי דיני הנזיקין המסורתיים, מאבד הנפגע את היתרונות שמקנה חוק הפיצויים... בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם (ראו: כבוד השופט ש' ברלינר בת"א (מחוזי-חיפה) 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון, צלטנר 1177). טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע, כפי שארע במקרה שלפנינו (בע"א 2591/09): הגם שממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, נתקבלו בהליך האזרחי כראיה לכאורה לתוכנם (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), קבע בית המשפט כי שאלת אשמו התורם של המשיב, שלא היתה רלוונטית להרשעת המערער בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין בהליך האזרחי. הודגש כי המערערים זכאים לטעון ולהוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב לאירוע התאונה, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (עם זאת, לגופו של עניין ולאחר בחינת נסיבותיו של המקרה נקבע כי התאונה נגרמה בשל אשמו של המערער בלבד). במילים אחרות: אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת פקודת הנזיקין, קודם מעשה, הרי שעומדים בפניו מכשולים שאינם ניצבים בפני התובע על פי חוק הפיצויים. "המקל" שחובטים בו, בשל שהפר את חובת הביטוח, כבד דיו, עד שאין לחבוט בו ב"מקל נוסף". נוכח דברו המפורש של המחוקק, הרי שהפיצוי בו עשוי לזכות, בנסיבות מסויימות, הנפגע משולל הזכאות לפי חוק הפיצויים, שמצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו לזכות בתביעת נזיקין - עשוי להיות גבוה מזה המשתלם לידי נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. המחוקק היה ער לתוצאה זו ובחר בה. שינוי המצב המתואר, לאמור: החלת ההגבלות הנדונות על תביעה לפי פקודת הנזיקין, מצריך מעשה חקיקה. אשר על כן, כל עוד לא תוקנה החקיקה הקיימת, אין להגביל את תביעות המשיבים בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים - ובדין נקבע כך על ידי הערכאות הקודמות".  כעת, לא נותר אלא לבחון האם הוכיח התובע, על פי נסיבות אירוע התאונה, את אחריותם של הנתבעים מכוח פקודת הנזיקין והאם ניתן לייחס למנוח "אשם תורם" לקרות התאונה, אם לאו. אחריותם של הנתבעים לקרות התאונה: על התובע פיצויים לפי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין להוכיח מספר נתונים: קיומה של חובת זהירות; הפרתה; גרימת נזק כתוצאה מן ההפרה וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית, לא צריכה להיות מחלוקת על כך שכל נהג חב חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך, לרבות נהגים אחרים והולכי רגל, אשר נמצאים בתחום הסיכון של נהיגתו (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' בן עובדיה, פ"ד לח(2) 285 (1984)). ודוק: על כל נהג מוטלת חובה לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות אלה הנוצרים כתוצאה מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם אלה נוהגים ברשלנות בעצמם (השווה: ע"פ 6741/09 בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 3/6/10), שם נאמרו הדברים לעניין אחריות נהג רכב גם מקום בו היתה התפרצות הולך רגל או רוכב אופניים למעבר חציה). לטעמי, אף לא צריכה להיות מחלוקת על כך שקיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע מס' 1 כלפי המנוח, ועל הנתבע מס' 1 היה לצפות את הסיכון של פגיעה ברכב המנוח על תוצאותיה ולנקוט אמצעי זהירות כדי למנעה. כמו כן, ברי כי הנתבע מס' 1 לא מילא אחר החובות המוטלות עליו כנהג המתקרב לצומת בשעת ערב מאוחרת, כמפורט בכתב האישום המתוקן בו הודה וגם בכך התרשל. יצוין כי במסגרת ההליך הפלילי, הודה הנתבע מס' 1 בכתב האישום המתוקן בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה לאדם ולרכוש, נהיגה במהירות מעל למותר וחציית קו הפרדה רצוף. בתוך כך הודה כי נהג את רכבו בקלות ראש וברשלנות, ובהתקרבו לצומת סטה מעבר לקו ההפרדה, כשהוא נוסע במהירות של לפחות 89.49 קמ"ש (וכל זאת מקום בו הובהר כי התמרורים שהוצבו בכיוון נסיעתו מורים על הגבלת מהירות ל-40 קמ"ש בלבד). בשאלת הקשר הסיבתי, ברור כי לולא הופרה חובת הזהירות ואילו נקט הנתבע מס' 1 באמצעי הזהירות הנדרשים, היה הנזק נמנע, כך שהפרת חובת הזהירות היא הסיבה לקרות הנזק. ראה לעניין זה את דו"ח בוחן התנועה של משטרת ישראל, ממנו עולה כי אילו היה הנתבע מס' 1 נוהג במהירות החוקית, כי אז היה מצליח לעצור את רכבו לפני נקודת האימפקט, ובכך היתה נמנעת התאונה. לעניין גרימת הנזק, אין חולק כי למנוח נגרמו פגיעות גופניות קשות ביותר, שלבסוף הובילו למותו לאחר ארבעה ימי אשפוז במצב של חוסר הכרה. בנסיבות האמורות, על יסוד הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ולאור תוצאות ההליך הפלילי, לפיו הודה הנתבע מס' 1 כי נהג במהירות העולה באופן ניכר מעל המהירות המותרת, בניגוד לתמרורים המוצבים בצד הכביש, תוך סטייה מעבר לקו הפרדה רצוף, בסמוך לצומת, וכל זאת תוך שהוא נוהג ברכב בקלות ראש וברשלנות, אני קובע כי הנתבע מס' 1 גרם לתאונה באשמתו. לנוכח מסקנה זו, אינני נדרש לדון בטענות התובע בדבר הפרת חובה חקוקה. יחד עם זאת אוסיף - למעלה מן הצורך - כי הפרת החובות החקוקות (מהירות וסטייה מנתיב נסיעתו תוך חציית קו רציף) מתקיימת במקרה זה. משקבעתי כי הנתבע מס' 1 גרם לתאונה בעקבות נהיגתו הרשלנית ובאשמתו ומאחר שהנתבעת מס' 2 חבה בחובו הפסוק של הנתבע מס' 1 כמבטחת רכבו, יוצא כי הנתבעים שניהם אחראים לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממות המנוח בתאונה, וכל שנותר לנתבעים לטעון, בשאלת האחריות, הוא לרשלנות תורמת של המנוח לקרות התאונה. גרסאות המומחים: לבית המשפט הוגשו, במישור האחריות, דו"ח בוחן המשטרה ותיק המשטרה בכללותו, חוות דעת מר דורון פת מטעם התובע וחוות דעת מר בועז מוגילבקין מטעם הנתבעים. כבר בראשית הדברים מצאתי לנכון לשוב ולהדגיש כי משנקבע שפסק הדין הפלילי וכתב האישום המתוקן, בו הודה הנתבע מס' 1, יהוו את ה"ממצאים" בפסק הדין, אין להתייחס לממצאי המומחים הסותרים את הקביעות במסגרת ההליך הפלילי, וממצאיהם ומסקנותיהם של המומחים יכולים להתקבל כראיות רק בכל הנושאים שאין בהם כדי לסתור את אותן קביעות. במסגרת דו"ח הבוחן שבתיק המשטרה, קבע הבוחן המשטרתי במסקנתו הסופית, כי אילו הנתבע מס' 1 היה נוסע במהירות החוקית, העומדת לכל היותר על 50 קמ"ש, היה נעצר לפני נקודת האימפקט. כלומר, התאונה היתה נמנעת אילו הנתבע מס' 1 היה נוהג במהירות שאינה עולה על המהירות המותרת. בעדותו, הבהיר הבהיר הבוחן מדוע בחר במקדם חיכוך של 0.66, תוך שהוא מתייחס לקביעת מומחה הנתבעים בנדון ושולל את היתכנותה. כמו כן, שלל בוחן התנועה את האפשרות שהועלתה בחוות דעת מומחה הנתבעים, לפיה הנתבע מס' 1 נכנס לצומת במהירות של 40 קמ"ש, והבהיר כי במהירות כזו (וגם במהירות של 50 קמ"ש שהיא המהירות המירבית בה יכול היה הנתבע מס' 1 לנהוג, לכל היותר), היה רכבו של המנוח מפנה את הצומת ולא היתה מתרחשת תאונה. בנוסף, דחה בוחן התנועה את התשריט המצורף לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים לפיו רכבו של המנוח חצה את הצומת בקו ישר, תוך שהוא מבהיר כי על פי הנזקים שנגרמו לרכבים והממצאים בשטח, רכבו של המנוח היה בזמן ההתנגשות תוך כדי פניה שמאלה, כך שגם אם עדים לתאונה מסרו אחרת, הממצאים בשטח הם שגוברים. לטענת בוחן התנועה, אף אין אפשרות כי האימפקט בין שני הרכבים היה בתחילת הצומת, כמצוין בחוות דעתו של מומחה הנתבעים, וזאת בהתאם לשבר בסימני הבלימה, כפי שניתן היה לראות בזירת התאונה וכפי שמתועד בתמונות שבתיק המשטרה. התרשמתי כי בוחן התנועה נצמד לעובדות וכי מסקנותיו נסמכות על הממצאים בשטח, זמן קצר לאחר התאונה, באופן שניתן להישען על דו"ח הבוחן שערך כדי ללמוד על אופן התרחשות התאונה. גם עדותו של הבוחן היתה אמינה עלי ונראה כי קביעותיו המקצועיות מבוססות כנדרש. בניגוד לכך, עדותו של המומחה מטעם הנתבעים לא שכנעה אותי, ואין לי אלא לדחות את המסקנות אליהן הגיע במסגרת חוות דעתו ביחס לאופן התרחשות התאונה. המומחה מטעם הנתבעים מר מוגילבקין, שהינו קצין בטיחות מורשה ומוסמך כשמאי ובוחן, קבע בחוות דעתו כי לו היה המנוח חגור בחגורת בטיחות, כי אז לא היה נהרג, ואף אם היה נפצע, היו פגיעותיו קלות. בנוסף, קבע מוגילבקין, כי על סמך ספרות מקצועית ובדיקות שערך במקום, מקדם החיכוך בכביש הינו כ-0.50, בניגוד לקביעתו של הבוחן. כמו כן, לטענתו, על פי העדויות וכתב האישום, חצה המנוח את הכביש בקו ישר ולא לכיוון צד שמאל, כפי שקבע הבוחן. לפי חוות דעתו של מוגילבקין, בהינתן עובדה זו ובמידה שהנתבע מס' 1 נהג במהירות של 50 קמ"ש (נתון הסותר את עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנתבע מס' 1), התאונה היתה מתרחשת בכל מקרה והיתה בלתי נמנעת מבחינתו של הנתבע מס' 1. המומחה מוגילבקין אף טוען כי אפשר והתאונה אירעה בתחילת הצומת (בהתבסס על כך שלטענתו המנוח נסע בצומת בקו ישר), וכתוצאה, ניתן להסיק שלמנוח היתה תרומה מהותית לקרות התאונה, ללא קשר למהירות נסיעת הנתבע מס' 1 ולעבירות בהן הורשע. לדעתי, חוות הדעת של מוגילבקין מטעם הנתבעים מוטה באופן בולט לטובת הנתבע מס' 1. ואבהיר: המומחה מטעם הנתבעים ציין כבר בראשית חוות הדעת כי חוות דעתו נערכה בהתחשב בכך שמכונית הסיטרואן בה נהג המנוח פרצה לצומת משמאלו של הנתבע מס' 1 בכוונה לחצות את הצומת בקו ישר, ולא כיבדה את זכות הקדימה של הנתבע מס' 1. דא עקא, שאין מדובר במסקנה המתבססת על הממצאים בשטח כי אם על הנחה עובדתית שטעונה הוכחה, ואשר ללא ביצוע החישובים המתבקשים, לרבות לעניין מהירות נסיעתו של המנוח, תוך התבססות על הממצאים בשטח, אינה יכולה להתקבל. יודגש כי המומחה אינו יכול להתבסס בחוות דעתו על גזר הדין בתיק הפלילי, לרבות בכל הנוגע לקביעה שם ביחס לרשלנותו התורמת של המנוח, דבר עליו חזרתי לא אחת בפסק דין זה. כמו כן, יש לשים לב לכך שהמומחה מוגילבקין מסתמך על דברי העדים לתאונה, כגון העד עראידה, שמסרו על פי הנטען כי המנוח לא היה בתפנית שמאלה בעת התאונה אלא חצה את הצומת בקו ישר, על אף שעדויותיהם במשטרה לא הוגשו והעדים לא נקראו למסור עדות בבית משפט ולא עמדו בחקירה נגדית, על כל המשתמע מכך. המומחה מטעם התובע, דורון פת, קבע בחוות דעתו כי יש להוסיף על המהירות המינימלית של נסיעת הנתבע מס' 1 אשר קבע בוחן התנועה, מהירות בשל הסימנים הבלתי נראים בתחילת הבלימה וכן את אובדן המהירות כתוצאה מההתנגשות. לדעתו, מהירות נסיעת האופל היתה הרבה מעבר ל-120 קמ"ש, על אף שהמהירות המרבית המותרת בנתיב נסיעת הנתבע מס' 1 היתה 40 קמ"ש. המומחה פת מסכים עם בוחן התנועה כי ההתנגשות בין שני הרכבים היתה בזוית של 45 לערך. בנוסף, קובע המומחה כי קביעת מהירות נסיעה של 40 קמ"ש ביחס לנתבע מס' 1, כעולה מחוות דעתו של מוגילבקין, אינה אפשרית. כמו כן, לדידו, מהמיקום של כלי הרכב לאחר ההתנגשות ניתן ללמוד שברגע ההתנגשות, רכבו של המנוח היה בתפנית שמאלה, לאחר תנועה קשתית, ולא נסע בניצב למסלול נסיעה הנתבע מס' 1. המומחה פת סבור שהממצאים שוללים את הגרסה שרכב המנוח נכנס לצומת בנסיעה רצופה ובמהירות גבוהה. כמו כן, לדעתו, במידה שהמנוח נכנס לצומת ממצב עצירה, הרי שכאשר הביט לימין מקו הצומת, לא יכול היה להבחין ברכבו של הנתבע מס' 1, אשר היה מחוץ לטווח שדה הראיה שלו. בנוסף, מבהיר המומחה פת כי הממצאים בשטח שוללים את השחזור שערך מוגילבקין, מומחה הנתבעים. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי אין לקבל את חוות דעתו ועדותו של המומחה מטעם התובע, דורון פת, ומפנים, בין היתר, להכרעות דין שניתנו בתיקי תעבורה, בהן לא נתקבלה עמדתו. לדידי, אין בכך כדי לסייע להם. על אף שראוי היה כי המומחה פת לא ישוחח מחוץ לאולם בית המשפט עם הבוחן המשטרתי אודות התאונה, כפי שהתברר בדיעבד כי היה, מבחינה מקצועית, מסר המומחה מטעם התובע חוות דעת מפורטת ומבוססת, אשר בנקודות חשובות רבות נושקת לחוות דעת הבוחן. איני רואה פסול בכך שהמומחה קבע מהירות נסיעה גבוהה מ-89.49 קמ"ש, שכן בכתב האישום המתוקן נקבע כי הנתבע מס' 1 נהג במהירות שאינה פחותה מ-89.49 קמ"ש, היינו: לא נקבעה מהירות פוזיטיבית אלא מהירות סף. עם זאת, אין בידי לקבל את ההנחה לפיה המנוח עצר בקו הצומת, שכן אין לנתון זה תימוכין בחומר הראיות, ואף המומחה העיד כי בתיק המשטרה אין לכך אזכור (עמ' 75 לפרוטוקול). בשים לב למכלול נסיבות העניין, עדותו של הבוחן הייתה הגיונית ומהימנה ונתמכה בראיות ובממצאים מזירת התאונה. עדות זו ראויה למלוא המשקל הראייתי ואני מעדיף אותה על פני עדויות מומחי הצדדים. רשלנותו התורמת של המנוח לקרות התאונה: הנתבעים בסיכומיהם טוענים, כאמור, כי יש להטיל על המנוח אשם תורם משמעותי ולראות בו כאשם העיקרי או, למצער, שותף מלא לקרות התאונה, הואיל ונהג ביודעין ברכב ללא ביטוח וללא טסט, התפרץ לצומת בשעת חשיכה, מבלי לתת זכות קדימה לרכבו של הנתבע מס' 1, חצה את הצומת באופן מסוכן ובניגוד לנתיבי התנועה, וכן נסע ללא חגורת בטיחות. המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (לא פורסם, , 2/12/09; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)). כעת לא נותר אלא לבחון את שאלת רשלנותו התורמת של המנוח לקרות התאונה במסגרת המקרה הקונקרטי שלפני. 1. אי מתן זכות קדימה לא צריכה להיות מחלוקת על כך שבאופן עקרוני, בהינתן העובדה שמדובר בצומת לא מתומרר, זכות הקדימה בצומת היתה נתונה לנתבע מס' 1. כמו כן, לא צריכה להיות מחלוקת על כך שבהגיעו של המנוח לצומת, היה עליו לצפות כי רכב עלול להגיע מצד ימין, ומשכך היה עליו לנקוט משנה זהירות בעת כניסתו לצומת, על אחת כמה וכמה מקום בו נסע בכביש בשעת ערב מאוחרת. עם זאת, הנתבעים לא הוכיחו כי זכות הקדימה של הנתבע מס' 1 אכן הופרה על ידי המנוח, ובתוך כך לא הוכיחו כי במועד כניסת המנוח לצומת, היה רכבו של הנתבע מס' 1 בשדה ראייתו, באופן שיכול היה ליתן לו זכות קדימה, כפי שנדרש. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי המנוח לא נתן זכות קדימה לרכב בו נהג הנתבע מס' 1, ואין בהתרחשות התאונה, כשלעצמה, כדי ללמד על כך שהיתה התרשלות מצידו של המנוח בהקשר זה. מדו"ח בוחן המשטרה עולה כי שדה הראיה של המנוח מקו הצומת לכיוון ממנו הגיע רכבו של הנתבע מס' 1 היה 100 מטר לכיוון ימין (הכוונה לסף הכניסה לצומת, שכן לא היה משורטט בשעתו כל קו בכניסה לצומת מכיוון נסיעת המנוח). כמו כן, לפי דו"ח הבוחן ועובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנתבע מס' 1 והמהוות חלק מממצאי פסק הדין הפלילי, עובר לתאונה נהג הנתבע מס' 1 במהירות של 89.49 קמ"ש לפחות, המהווה 24.86 מטרים לשניה לפחות, כך שיכול היה לחלוף על פני אותם 100 מטרים בתוך 4 שניות (בקירוב), לכל היותר. אשמו התורם של המנוח צריך להיבחן על פי מיקומו של המנוח והתנהגותו בעת הכניסה לצומת, תוך בחינה קונקרטית של השאלה האם במועד כניסתו לצומת, היה הנתבע מס' 1 בטווח ראייתו, אם לאו. דא עקא, שהנושא הזה לא הובהר כלל ועיקר במהלך ניהול התיק, והנתונים הצריכים לעניין לא נזכרו בדו"ח הבוחן ובכל ראיה אחרת ממנה ניתן לגזור נתונים מהימנים. הואיל והשאלה האם בעת כניסתו של המנוח לצומת, יכול היה להבחין ברכב הפוגע מגיח מצד ימין, לא הובהרה דיה, יוצא כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפיה המנוח לא נתן זכות קדימה ובשל כך נגרמה התאונה. לעניין הויכוח בשאלת מקדם החיכוך הנכון (לו יש השפעה, בין היתר, על מיקומו של הנתבע מס' 1 עובר לתאונה ביחס למקום האימפקט), הבוחן המשטרתי העיד כי המקדם של האספלט הינו בין 0.55 עד ל-0.7 ובחוות דעתו בחר במקדם חיכוך של 0.66. עוד דחה הבוחן את מקדם החיכוך עליו נסמך מומחה הנתבעים בחוות דעתו והספרות המקצועית עליה התבסס והבהיר כי לפי הממצאים בשטח, הכביש לא היה רטוב, כך שמקדם החיכוך עליו נסמך מוגילבקין אינו אפשרי. כפי שפורט לעיל, מצאתי כי יש ליתן עדיפות למסקנותיו וממצאיו של בוחן התנועה כמפורט בדו"ח הבוחן שהוגש לבית המשפט על פני חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. בתוך כך, אין מניעה להסתמך על דו"ח בוחן התנועה גם לעניין מקדם החיכוך. כאן המקום להדגיש כי הקביעה בגזר הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי, לפיה על המנוח היה ליתן זכות קדימה לרכב הנתבע מס' 1 והעובדה שלא עשה כן, מלמדת על כך שהאשם המכריע בתאונה מוטל לפתחו, כמו גם הקביעה בגזר הדין לפיה לו כיבד המנוח את חוקי התנועה, ניתן היה באותה מידה למנוע את התאונה - אין בהן כדי להשפיע על מסקנתי לכאן או לכאן, שכן כפי שצוין קודם, על פי סעיף 42א' לפקודת הראיות, ניתן להגיש כראיה אך ורק מסמכים ומסקנות שבהכרעת הדין, להבדיל מגזר הדין. יתירה מכך, במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד הנתבע מס' 1 לא נשמעו ראיות ועדויות והנתבע מס' 1 הודה במיוחס לו במסגרת עסקת טיעון, לאחר תיקון כתב האישום, כך שממילא אין גזר הדין, בנקודה שעניינה אשמו התורם של המנוח, מבוסס די הצורך. יוצא אפוא שקביעותיו של בית המשפט במסגרת גזר הדין ביחס להפרת זכות הקדימה על ידי המנוח ובשאלת אשמתו של המנוח בגרימת התאונה, אינן יכולות להתקבל בהליך זה ולא ניתן להסיק מסקנות כה מרחיקות לכת ביחס לאשמו של המנוח ללא שמיעת ראיות. לפיכך, אני קובע כי לא הוכח לפני שהמנוח התפרץ לצומת והפר את זכות הקדימה הנתונה לנתבע מס' 1. 2. נהיגה ללא ביטוח וטסט ביודעין אכן, המנוח נהג ביום התאונה ברכב ללא ביטוח חובה תקף וללא טסט. על כך אין מחלוקת. עם זאת, אין לעובדה זו משמעות לעניין קביעת אשמו התורם של המנוח לקרות התאונה ואין בין היעדרו של ביטוח חובה וטסט לרכב ובין התרחשות התאונה כל קשר סיבתי. מי שנוהג ללא ביטוח תקף וללא טסט, ביודעין, נוטל על עצמו את ההשלכות המתבקשות, הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי. עם זאת, בין נסיעה ללא ביטוח וטסט ובין הטלת אשם תורם להתרחשות התאונה, אין ולא כלום, והעובדה כי המנוח נסע ללא ביטוח לא השפיעה על אופן התרחשות התאונה ותוצאותיה העגומות. משכך, אין להטיל על המנוח אשם תורם בגין נהיגתו ברכב ללא ביטוח וטסט ביודעין. 3. אופן חציית הצומת על ידי המנוח המומחה מטעם הנתבעים, בועז מוגילבקין, קבע בחוות דעתו, כי מהעדויות, מכתב האישום ומסימן הבוחן באחד הצילומים עולה כי המנוח חצה את הצומת בקו ישר. עם זאת, הנחה זו של המומחה מוגילבקין אינה יכולה להישען על כתב האישום, שכן בשום מקום בכתב האישום לא צוין כי המנוח חצה את הכביש בקו ישר, אלא נרשם כי ניסה לחצות את הצומת כדי לעבור במעבר אל שכונת המגורים שמעברו הצפוני של הצומת ואף הספיק להגיע אל השוליים הימניים של הכביש (ניסה לעבור במעבר אל שכונת המגורים נאמר; לא נאמר כי ניסה להיכנס לשכונת המגורים בקו ישר). גם סימון הבוחן על גבי תמונה אינו יכול להוות אסמכתא מתאימה לכיוון נסיעתו של המנוח, להבדיל מתרשים תאונת הדרכים שערך הבוחן, בו משורטט באופן מפורש כיוון פניית רכב המנוח לשמאל. בוחן התנועה דחה, כאמור, את ההנחה המועלית בחוות דעתו של מוגילבקין לפיה רכבו של המנוח חצה את הצומת בקו ישר, תוך שהוא מבהיר כי על פי הנזקים שנגרמו לרכבים והממצאים בשטח, רכבו של המנוח היה תוך כדי פניה שמאלה בזמן ההתנגשות. הבוחן אף הבהיר כי אותם ממצאים פיזיים במקום התאונה גוברים על עדויות של עדים לתאונה, מהן עולה לכאורה כי רכבו של המנוח נסע בקו ישר. בהינתן העובדה כי חוות דעתו של בוחן התנועה נסמכת על התאמת נזקים שערך ועל בסיס הממצאים בשטח, כפי שעולה גם מהתמונות המצויות בתיק המשטרה, נראה לי כי יש לסמוך על דו"ח הבוחן בכל הקשור לתיאור אופן חציית המנוח את הצומת בהיותו מסתמך על ממצאי זירת התאונה, ובתוך כך לדחות את הטענה כי המנוח חצה את הצומת בקו ישר, בצורה מסוכנת ובניגוד לנתיבי התנועה. אשר על כן, גם בהיבט זה לא מצאתי להטיל על המנוח כל אשם תורם לקרות התאונה. 4. נסיעה ללא חגורת בטיחות לטענת מומחה הנתבעים, מוגילבקין, מהעדויות עולה כי המנוח לא היה חגור בחגורת בטיחות בעת התאונה. לדעתו, אין ספק שאילו היה חגור כחוק, "כל הסיכויים היו שלא היה נהרג" וגם אם היה נפגע, פגיעותיו היו קלות, הואיל והפגיעה במכוניתו היתה מצד ימין. ראשית יוער כי כלל לא בטוח שהוכח כי המנוח לא היה חגור בעת התאונה. הנתבעים נסמכים בעניין זה על הודעת אביו של המנוח במשטרה (נ/4), שם מסר כי המנוח לא היה חגור ונמצא לאחר התאונה בכסא שליד הנהג. דא עקא שבהמשך, סייג אביו של המנוח את דבריו ומסר כי אינו זוכר זאת במדויק. גם בעדותו בבית המשפט אמר האב כי אינו זוכר זאת, על אף שאישר כי דבריו במשטרה היו אמת (עמ' 34 ו-35 לפרוטוקול). מלבד זאת, לא הובאו ראיות נוספות המצביעות על כך שהמנוח נהג ברכב ללא חגורת בטיחות. מכל מקום, גם לגופו של עניין, אין בטענה זו כדי לסייע לנתבעים. במסגרת עדותו של בוחן התנועה בבית המשפט, מסר הבוחן כי היו מקרים בהם חגורת בטיחות לא הצילה ממוות, והדבר תלוי בפציעה, אופן ההתנגשות בין כלי הרכב וכיוצ"ב. כמו כן, הבהיר הבוחן כי אינו רופא (עמ' 54 ו-65 לפרוטוקול). המומחה מטעם התובע, דורון פת, העיד לעניין זה כי בעיקרון, מי שחוגר חגורת בטיחות יש לו סיכוי גדול יותר לשרוד, ואולם הדבר תלוי בסוג התאונה ובסוג הפגיעות. לדעתי, הנחתו של המומחה מוגילבקין לפיה חגורת בטיחות היתה מצילה את המנוח ממוות, אינה מבוססת כנדרש, אינה תואמת את תחום מומחיותו, ואינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של בוחן התנועה והמומחה מטעם התובע. על הנתבעים היה לתמוך טענתם זו בחוות דעת מקצועית של מומחה לבטיחות בדרכים ו/או חוות דעת רפואית לפיה בנסיבות התאונה הספציפית, בהינתן אופי הפגיעה ועוצמתה, היה המנוח ניצל לו היה חגור בחגורת בטיחות, ומשלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם. בעניין מקצועי זה, מר מוגילבקין אינו בעל מומחיות מתאימה ולא ניתן לתת לעדותו בסוגייה זו משקל של עדות מומחה. יוצא שגם בעניין זה הנתבעים לא הוכיחו שהמנוח לא היה חגור בעת התאונה, וכן לא הוכיחו שאילו היה חגור, הפגיעה בו היתה קלה יותר. יוצא אפוא שגם בעניין זה לא הוכח אשם תורם מצד המנוח. 5. מהירות נסיעת הנתבע מס' 1 הנתבע מס' 1 הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובכך הוא הודה שבעת התאונה הוא נסע במהירות העולה על 89.49 קמ"ש. עובדה זו, כאמור, מהווה חלק מממצאי פסק הדין הפלילי, והנתבעים אינם יכולים עוד לחלוק עליה. ודוק: לאחר שהנתבע מס' 1 הבהיר, במסגרת ההליך הפלילי, כי הודאתו בכתב האישום המתוקן היתה מרצונו הטוב והחופשי, ולא נבעה מהצעות מטעם בית המשפט לסיום התיק (ראה פרוטוקול הדיון מיום 12/10/08 בת"ד 20052/07), אין מקום לטענה לפיה הודאתו בנהיגה במהירות זו ניתנה על רקע הסברי בא כוחו כי הדבר יוביל להקלה בעונש במסגרת גזר הדין. כל שיש לפנינו, אפוא, היא העובדה בה הודה הנתבע מס' 1 במסגרת ההליך הפלילי, המחייבת בענייננו, לפיה נסע במהירות שאינה פחותה מ-89.49 קמ"ש - מהירות אשר עולה באופן ניכר על המהירות המותרת על פי התמרורים שהוצבו בכיוון נסיעתו (ראה לעניין זה גם התייחסות בוחן המשטרה בדו"ח הבוחן). אי לכך, הנחתו של המומחה מטעם הנתבעים לפיה בחירת מקדם החיכוך על ידי הבוחן משליכה על קביעת מהירות נסיעתו של הנתבע מס' 1, כשבחירת מקדם חיכוך אחר, עשויה היתה להוביל לקביעת מהירות אחרת - נמוכה יותר - אינה יכולה להתקבל בענייננו. כאן המקום להעיר כי משלא הוכחה מהירות נסיעתו של המנוח בעת הכניסה לצומת ובעת התרחשות התאונה, לא ניתן לבחון את שאלת אשמו התורם בהיבט זה. 6. סיכום ביניים לעניין שאלת רשלנות המנוח מכל האמור לעיל עולה כי לא הוכח עלי ידי הנתבעת כי רשלנות כלשהי מצד המנוח גרמה או תרמה להתרחשות התאונה, אלא רשלנות רבתי מצד הנתבע מס' 1, נהג הרכב הפוגע, היא אשר גרמה לתאונה. יוצא אפוא שהנתבע מס' 1 הוא אשר נושא באחריות מלאה לקרות התאונה, ואין להטיל אשם תורם על המנוח. שאלת הנזק: 1. בסיס השכר של המנוח: המנוח, יליד 15/7/78, עבד בעת התאונה כמתמחה לראיית חשבון בברית פיקוח (2000) אגודה שיתופית בע"מ, לאחר שסיים השלמת לימודי ראיית חשבון. בין החודשים 8/05 ועד ל-2/06 השתכר שכר ממוצע נומינלי של כ-5,300 ש"ח. קודם לכן, התמחה תקופת מסוימת במשרד רו"ח פתפות את ג'אנם בשכר ממוצע נומינלי של כ-2,110 ש"ח ברוטו לחודש. משכרו של המנוח עובר לתאונה אין לנכות מס הכנסה, הואיל ולא חלות על התביעה המגבלות הקבועות בחוק הפיצויים (ראה לעיל). לעניין חישוב בסיס שכרו של המנוח, יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את העובדה כי שימש כמתמחה בראיית חשבון, היינו: טרם החל לבסס את חייו המקצועיים וטרם השלים את כל המטלות הנדרשות לצורך הסמכתו כרואה חשבון, וכן את נתוני השתכרותו הנמוכים בעבר, העובדה כי סיים את לימודיו במוסד אקדמי שאינו אוניברסיטה וציוניו האקדמיים הנמוכים. לאור זאת, אני דוחה את עתירתו של ב"כ התובע לקבוע את שכרו של המנוח לפי בסיס שכר של 40,000 ש"ח. מנגד, נראה כי המנוח היה אדם חרוץ שעבד לפרנסתו, גם במקביל ללימודיו, ואף עבד בשתי משרות בו זמנית כדי להגדיל את היקף השתכרותו. כמו כן, יש לקחת בחשבון את העובדה כי המנוח שימש כמתמחה בברית פיקוח, המונה עובדים ומתמחים רבים, כי הועסק במקצוע אותו למד וכי חוות דעת הממונים עליו היתה טובה. נראה לי כי נכון גם להניח שהיה עובר את בחינות מועצת לשכת רואי החשבון, לאור העובדה שסיים את לימודי מנהל העסקים ואף השלים את לימודי ראיית החשבון, תוך שהוא עובד לפרנסתו, ואף היה בעיצומה של תקופת ההתמחות, כך שנראה כי החל לסלול את דרכו לכיוון רכישת מקצוע זה וגילה רצון ושאיפה כנים להתמיד בדרכו. אין חולק כי נותרו למנוח 14 חודשים - מיום אירוע התאונה - כדי לסיים את התמחותו. בחודשים אלה, ייערך החישוב לפי הפסד חודשי של 5,500 ש"ח, כפי שביקש התובע בסיכומיו (ודוק: מדובר בסכום הנופל מהשכר הנומינלי בתקופת ההתמחות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן ועליו מתווספת ריבית חוקית ממחצית התקופה). בהמשך, בין החודשים 1/5/07 ועד להיום (1/4/11), למשך 47 חודשים ובתחילת דרכו המקצועית של המנוח, יש לקחת בחשבון לצורך החישוב שכר של 7,000 ש"ח ברוטו. לעתיד, מצאתי כי ראוי ונכון, על סמך חומר הראיות שהוכח לפני, להורות על עריכת חישוב לפי שכר חודשי של 12,500 ש"ח ברוטו, בהתחשב בהשכלתו הפורמאלית של המנוח ולפי נתוניו האישיים, כמפורט לעיל. יודגש כי נתוני ההשתכרות המבוקשים על ידי התובע לא בוססו כנדרש, ובתוך כך לא הוכח כי המנוח היה בעל פוטנציאל השתכרות כמו רואה החשבון סבאג שהובא לעדות מטעמו (מדובר באדם אשר מתגורר בנצרת, סיים לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה העברית בממוצע הגבוה בכ-10 נקודות ממוצע הציונים של המנוח, והחל משנת 2000 משמש כגזבר בעיריית בית שאן), ואף לא הובא כל עד נוסף שיוכל ללמד על השכר של רואה חשבון בעל נתונים דומים לנתוניו האישיים של המנוח, לרבות מי מרואי החשבון המועסקים בברית פיקוח. אשר על כן, אמנם נראה כי המנוח היה בעל פוטנציאל השתכרות העולה על השכר הממוצע במשק, אך לא השתכנעתי כי המנוח עשוי היה להגיע לשכר חודשי של 40,000 ש"ח, כנטען בסיכומי התובע, ועל כן, בהתבסס על כל הנתונים שעמדו לפני, אני קובע את פוטנציאל ההשתכרות של המנוח על סך של 12,500 ש"ח ברוטו לחודש בממוצע, לכל תקופת עבודתו הצפויה של המנוח. לעניין השנים האבודות, אין מחלוקת בין הצדדים כי את הפסד החיסכון יש לחשב בשיעור של 30% משכר המנוח (ניזוק חסר תלויים), וכך גם קובעת ההלכה הפסוקה (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)). החישוב ייעשה עד גיל 67, הוא גיל הפרישה הקבוע בדין, באשר לא הוצגו נתונים היכולים לתמוך בגיל פרישה אחר ולא הוכח כי המנוח היה עתיד לפרוש מוקדם יותר או מאוחר יותר מגיל הפרישה הקבוע בחוק. 2. תקופת העבר - ממועד התאונה ועד לסיום ההתמחות: 5,500 ש"ח X 14 ח' = 77,000 ש"ח. 3. תקופת העבר - ממועד סיום ההתמחות ועד להיום: 7,000 ש"ח X 47 ח' = 329,000 ש"ח. 4. תקופת העתיד: 12,500 ש"ח X 30% X 255.5783 = 958,419 ש"ח. 5. תקופת הפנסיה: אין מקום לפסוק הפסד לעיזבון המנוח בגין תקופת הפנסיה. במסגרת ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006), הנזכר לעיל, נקבע בהקשר זה כדלקמן: "חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית". לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. 3. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: אין חולק כי בחלוף ארבעה ימי אשפוז ממועד התאונה, במהלכם שרה המנוח בקומה, נפח המנוח את נשמתו בבית החולים. כבר בהגיעו לבית החולים "פוריה" לאחר התאונה, היה המנוח מונשם וללא הכרה. בהמשך, הועבר לבית החולים "רמב"ם" בחיפה במצב קריטי וכשהוא שרוי בקומה. ביום 8/3/06, ולאחר שלא נצפה שיפור במצבו, נקבע מוות מוחי. בנסיבות אלה, הואיל ונראה כי המנוח היה שרוי באובדן הכרה עד למותו, ועל פי ההלכה הפסוקה, לא מצאתי לפסוק פיצויים בגין כאב וסבל. לצד הפיצוי בגין כאב וסבל עתר עיזבון המנוח לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, כשלטענתו, בחישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה על בית המשפט לשקול את גילו הצעיר של המנוח בעת פטירתו, אשפוזו של המנוח בטרם פטירתו, הישגיו של המנוח ומעמדו בקרב בני משפחתו. אין ספק כי עיזבון המנוח זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. יצוין כי בע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (לא פורסם, , 21/10/10) התייחס כב' השופט ריבלין לשלושת ראשי הנזק העיקריים המרכיבים את קבוצת הנזקים הבלתי ממוניים כדלקמן: "בתוך קבוצת הנזקים הבלתי-ממוניים (non-pecuniary losses) ניתן לציין שלושה ראשי נזק עיקריים: האחד, הוא ראש הנזק של "קיצור תוחלת החיים" (reduction of life expectancy) או "אבדן תוחלת חיים" (loss of life expectancy) (ראו: ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, בעמ' 567 (2004) (להלן: אטינגר הראשון)). ראש הנזק השני, הוא ראש הנזק של "כאב וסבל". המדובר בפיצוי בגין תחושות של חוסר-נוחות פיזית או מיחושים, הנגרמים לניזוק כתוצאה מפציעתו, וכן בגין כל פגיעה נפשית, כגון צער, עצב או עגמת-נפש, אשר נגרמה לו עקב הפגיעה (שם). ראש הנזק השלישי, המוכר פחות במשפט הישראלי, הוא "אבדן הנאות החיים" (loss of enjoyment of life). המדובר בפיצוי בגין פגיעה באיכות החיים של הניזוק או בשל ערך החיים עצמם (quality of life or the value of life itself), בגין אבדן תחושות העונג, הסיפוק, החדווה ונחת הרוח הקיימות ברגיל לאדם במהלך חייו. ראש הנזק הזה עשוי לכלול פיצוי בגין מגוון רחב של פעילויות הנמנעות מן הנפגע, ואשר ברגיל מסבות לאדם אושר, כגון: פיצוי בגין היעדר היכולת לעסוק בתחביב מסוים, פגיעה ביכולת לעסוק בפעילות פנאי, אבדן האפשרות לעסוק בפעילות חברתית, הימנעות מבילוי בחיק המשפחה בפארק או מטיול על שפת הים...". בהקשר של נפגע שלאחר פגיעתו נותר למשך זמן מה מחוסר הכרה, נקבע כך: "שאלת הפיצויים בגין הנזקים ההדוניסטיים מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של נפגע שנותר מחוסר הכרה, או שהיה עת מסוימת מחוסר הכרה. ניתן לטעון, כי ראש הנזק של 'אבדן הנאות החיים' מתאר בצורה קולעת יותר את הנזק אשר למעשה נגרם לנפגע שניטלה ממנו הכרתו, מאשר ראשי הנזק הלא-ממוניים האחרים: אכן, קיים ספק רב אם ניזוק אשר איבד הכרתו חש כאב או סבל, לפחות לא במובן הפשוט והרגיל של המונח. אך ללא ספק נפגעת יכולתו של הניזוק ליטול מהנאות החיים. השאלה היא אפוא אם יש מקום להכיר בראש הנזק של אבדן הנאות החיים בהקשר עצמאי זה. הקושי נעוץ לא רק בתעלומת התחושה כי אם גם בשאלת האפשרות ליהנות מן התחליף שבפיצויים". ולבסוף נקבע בנדון כך: "נמצא, אפוא, כי שאלת ההכרה בראש הנזק של אבדן הנאות החיים אצל הניזוק מחוסר ההכרה, קרי ההכרה בהיבט האובייקטיבי של ראש נזק זה אינה פשוטה, אך אין בקושי שהיא מעוררת כדי להצדיק את שלילת הפיצוי. הצורך לבחון שאלות אלה מחדש אף עולה בקנה אחד עם ההתפתחות הכללית בפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף לא ממוניים במשפט הישראלי". לאחר שבחנתי ושקלתי את כל הנתונים הרלוונטיים לענייננו, החלטתי לפסוק לעיזבונו של המנוח, מבלי לערוך אבחנה מדויקת ביחס לשיעור כל אחד מראשי הנזק, פיצוי בסך 600,000 ש"ח בגין נזק בלתי ממוני. 4. הוצאות רפואיות: לא פורט בגין ראש נזק זה דבר, וכל שנטען בסיכומי התובע הוא כי על הנתבעים לשאת בכל ההוצאות הרפואיות, הא ותו לא. בגין ההוצאות הרפואיות שנגרמו לבני משפחתו של המנוח עקב אשפוזו של המנוח בבית החולים עד לפטירתו, אני קובע כי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי על דרך האומדנא בסך 2,000 ש"ח. 5. הוצאות קבורה ומצבה: התובעים עתרו לפיצויים בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ש"ח, כשלטענתם, לא נשמרו בידם קבלות עבור הוצאות שהוציאו. בראש נזק זה, ועל פי המקובל בפסיקה, סבורני כי התובע, עיזבון המנוח, זכאי לקבל סכום של 20,000 ש"ח בגין הוצאות קבורה ומצבה, על דרך האומדן. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע, עיזבון המנוח, סך של 1,986,419 ש"ח בגין פטירתו של המנוח בתאונת הדרכים, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ובנוסף, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין, בשיעור 20% מהסכום הכולל לתשלום, ביום התשלום בפועל. משפט תעבורהרכבמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםביטוח חובהמקרי מוותנהיגה ללא ביטוח