קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות מהתקף לב שוטר במשטרת ישראל: נתוני רקע ועובדות 1. המערערים הם אלמנתו וילדיו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 1946, אשר נפטר ביום 23.05.06 כתוצאה מאירוע לבבי. המנוח שירת שנים רבות במשטרת ישראל, ובשנת 1990 הוא לקה באוטם חד בשריר הלב. כתוצאה מאירוע זה הוכר המנוח כנכה מערכת הביטחון ונקבעו לו אחוזי נכות בשיעור של 25% (ראה נספח' א' לסיכומי המערערים). בשנת 1996 השתחרר המנוח מהשירות המשטרתי ומאז היה בפנסיה. ביום 26.03.06 התמוטט המנוח בביתו עקב אירוע לבבי והובהל לבית החולים פורייה בטבריה במצב קשה. המנוח נפטר בבית החולים ביום 23.05.06. 2. המערערים הגישו תביעה למשיב ביום 23.07.06 להכרת זכויות בני משפחה (ראה נספח יד לסיכומי המערערים) לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "חוק המשפחות"). המשיב דחה ביום 07.09.06 את התביעה וזאת בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' יצחק שפירא (ראה נספח יג' לסיכומי המערערים). דחיית תביעה זו הינה נשוא הערעור שלפנינו. טענות המערערים: 3. לטענת המערערים, הנסמכת על חוות דעתו של פרופ' ברוק (חו"ד ראשונה מיום 08.11.07, חו"ד שנייה מיום 05.08.08, וחו"ד שלישית מיום 16.04.09), אין לגמד את השפעת הנזק מהאוטם הראשון על התפתחות האירוע הלבבי הקטלני. מחוות הדעת עולה כי אלמלא האוטם הראשון לא היה נגרם האוטם השני שגרם כאמור למות המנוח. המערערים מפנים כאמור לחוות הדעת וכן הפנו לפרוטוקולים של הועדות הרפואיות של המשיב עצמו, אליהם לא היה מודע לטענתם מומחה המשיב. פרוטוקולים אלה מעידים על עוצמת הנזק שנגרם לשריר הלב של המנוח ע"י האוטם הראשון. כמו כן המערערים מפנים לקביעת רופא המשטרה מיום 4.5.94 אשר קבע כי המנוח מוגבל לעבודה משרדית בלבד. לאור כל האמור המערערים טענו כי קיים קשר סיבתי רפואי מלא של גרימה בין האוטם המוכר לבין האירוע הלבבי נשוא פטירת המנוח. על כן הם זכאים לקבל הכרה מלאה של אלמנת ויתומי משטרת ישראל כמשמעותה של הכרה זו על פי חוק המשפחות. טענות המשיב: 4. המשיב טוען כי נטל ההוכחה בהוכחת הקשר הסיבתי להראות כי מותו של המנוח הוא עקב השירות הוא על המערערים. לטענתו, בהתחשב בחוות הדעת של פרופ' יצחק שפירא, אותה יש להעדיף על חוות הדעת של פרופ' ברוק, המערערים לא עמדו בחובת ההוכחה המוטלת עליהם ולא הוכיחו את טענתם ברמת ההוכחה הנדרשת לפי חוק המשפחות ועל כן דין הערעור להדחות. דיון ההיבט המשפטי - כללי 5. הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי שבין השירות הצבאי לבין חבלה או מחלה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן: "חוק הנכים") ולפי חוק המשפחות, היה תמיד במוקד העניינים שנדונו בבתי המשפט ובפני וועדות הערעורים. קשת האירועים הנדונים הנכללים בשאלת הקשר הסיבתי הינה רחבה ביותר. סעיף 1 לחוק הנכים מגדיר "נכות" כ: "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה...או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה, שארעה בתקופת שירותו עקב השירות: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה". מכאן שחייל שלקה בנכות יהא זכאי  לתגמולים  בהתמלא שני תנאים במצטבר: (א). תנאי הזמן "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל. (ב). תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא יזכה חייל שנפגע, בתגמולים. ככלל נטל ההוכחה גם כאשר מדובר בחוקי השיקום (חוק הנכים וחוק המשפחות) הוא על התובעים - המערערים. 6. בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5)203, בעמ' 210 נקבע: "...המבקש להכיר בו כ"נכה" לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק). כמי שמוציא מחברו, צריך התובע לשכנע את קצין התגמולים, אליו מוגשת התביעה (סעיף 30 לחוק), כי נתקיימו היסודות המזכים את התובע בתגמול לפי החוק..." במשך השנים נקבעו הלכות נוספות בנוגע לקביעת קשר סיבתי משפטי להבדיל מקשר סיבתי רפואי-עובדתי גרידא. נקבע כי לא ניתן להסיק מסקנה בדבר קשר סיבתי משפטי בהעדרו של קשר סיבתי רפואי, אלא אם כן יש הוראה מפורשת אחרת בחוק. הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר בפרשת רוט ציין (בעמ' 211) כי: "…לא ניתן להסיק מסקנה בדבר קשר סיבתי משפטי בהיעדרו של קשר סיבתי רפואי. קשר סיבתי משפטי איננו יכול להיווצר ללא כל ראיה מדעית על קיום האפשרות של קשר סיבתי רפואי (אלא אם יש הוראה מפורשת אחרת בחוק החרות)..." כלל נוסף שנקבע בפסיקה הוא שהמערערים אינם חייבם לבסס את טענותיהם עד לדרגת שכנוע של "קרוב לודאי" ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי "מתקבל מאוד על הדעת" שאומנם קיים קשר סיבתי בין השירות לפרוץ המחלה. עם זאת הודגש כי נטל ההוכחה גם אם כי "רוכך" קמעה בפסיקה, היה ונותר על התובע תגמולים. 7. מידת ההוכחה הנדרשת, היא כמקובל בתביעה אזרחית, קרי מעבר לסבירות של 50%. לחובת ההוכחה המוטלת על צד אחד יש תוצאות לא רק במקרים בהם המערער אינו עומד בנטל ההוכחה אלא גם במקרים כאשר מתברר בסיום הדיון כי נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים מאויינות. יש לקבוע כי המערער לא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו (ראה: ע"א 192/85 - קצין התגמולים נ' פרומה הכט . פ"ד מד(3), 646) הדרישה מהמערער היא כי ירים את נטל ההוכחה לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בפרשת הכט הנ"ל, נאמר בעמ' 654-655 לפס"ד: "...על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים...". וכן נאמר : "...חייל הלוקה בנכות זכאי אף הוא לתגמול, על פי חוק הנכים רק אם המחלה או ;החבלה שפקדו אותו אירעו בזמן ועקב שירותו הצבאי... ועל כן מוטל על הנכה, התובע תגמול ושיקום על פי אותו חוק, להוכיח את תביעתו, כולל יסוד הקשר הסיבתי לפיו אירעה הנכות עקב השירות. אם יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן ומשקל הראיות מאוזן ומוביל לתוצאות "תיקו", הרי ככלל תביעתו של הנכה דינה להדחות..." לצרכי איזון הדברים בע.א. 187/83 רדושיצקי דב נ' ק. התגמולים פ"ד לז(4) 361 ציין השופט ג. בך בעמ' 368 - 369 לפס"ד כי : "...עם זאת מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה...". 8. נטיית בתי המשפט היא לפרש ברוחב לב את הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה וזאת על מנת שלא לסכל את מטרת החיקוק הבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראה: ע"א 55/69 ק"ת נ' דורית שפירא, פ"ד כג(1)527, בעמ' 530). בפסיקה נקבע כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אילמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא. עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית - אירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה שארעה בשירות (ראה: זילברג בע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק"ת פ"ד יח(2) 510 וכן ע"א 8077/96 קריספל נ' ק"ת פ"ד נא(2)817). בית המשפט משתית את מסקנתו על מכלול הנסיבות והסתברותם ההגיונית של הגורמים המכריעים את הכף. בחינת ההסתברות מעוגנת בניתוח נתונים ונסיבות על פי התבונה המצויה לאור ניסיון החיים, תוך התייחסות לעובדות המוכחות, ולפי חוש הצדק. ככל שהתנאים יוצרי הסיכון מתקיימים במקרה הספציפי בצורה בולטת יותר, וככל שמספר הנתונים העובדתיים המצביעים על הסיכון לפרוץ המחלה הוא רב יותר כך עולה הסבירות להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי. 9. כאמור, הנטל להוכיח את הקשר בין הפגימה לבין השירות הוא על המערערים. שאלת הקשר המשפטי בין שירות הצבאי לבין הפגיעה ממנה סובל החייל הנה פעולה משולבת של עובדה, משפט ורפואה (ראה: ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374, עמ' 386-387). במקרה שלפנינו, מבקשים המערערים להוכיח קשר סיבתי בין נכותו של המנוח בגין האוטם הראשון, שהוכרה ע"י המשיב, לבין מותו מאירוע לבבי שנים אח"כ. לחיזוק עמדתם המציאו המערערים כאמור מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואיות של מומחה מטעמם. המשיב דחה את תביעתם על יסוד חוות דעת של המומחה מטעמו. קיימים חילוקי דעות בין המומחים הרפואיים, באשר לשאלה הקשר הסיבתי שבין האירוע הלבבי שממנו נפטר לבסוף המנוח לבין האוטם הראשון שבינו הוכר המנוח כנכה צה"ל. כידוע עצם העובדה שדעת רופא אחת תומכת בטענה שיש קשר בין החולי שפגע במערער לבין השירות, בעוד שרופא אחר סבור שאין קשר, אינה מספקת כדי להעדיף הדעה המכירה בקשר ועל המערערים לשכנע בסבירות של למעלה מ-50% כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין השירות. מצב של "תיקו" (משקל של 50% לכל צד), לא יסייע למערערים שבנסיבות המקרה שלפנינו נטל ההוכחה רובץ עליהם. 10. ומן הכלל אל הפרט; תחילה למחלוקת הרפואית בין מומחי הצדדים. מטעם המערערים הוגשו חוות דעתו של פרופ' ברוק (חו"ד ראשונה מיום 08.11.07, חו"ד שנייה מיום 05.08.08, וחו"ד שלישית מיום 16.04.09, מסומן מע'/2 א' - ג'). פרופ' ברוק נחקר על חוות הדעת מטעמו. מעדותו וכן מחוות הדעת עולה כי פרפור החדרים בו לקה המנוח ואשר הוביל למותו היה יכול להיגרם בעקבות השפעת הנזק הלבבי הקיים והמוכר בעקבות האוטם הישן משנת 1990. האוטם הראשון בו לקה המנוח היה אוטם משמעותי, רחב, והיה מלווה גם בהפרעות בקצב הלב - פעימות חדריות מוקדמות בשעת התרחשותו. עקב האוטם נגרמה פגיעה לבבית משמעותית. לאחר אוטם כה קשה נשארת צלקת ומתרחשים שינויים מבניים בשריר הלב, דבר אשר מגביר את הסיכויים להתפתחות של אי ספיקת הלב והצלקת הנרחבת היה יכולה לגרום לחשיפת המנוח להפרעות קצב קשות. הפרעות הקצב מהן סבל המנוח לאחר אוטם הלב הראשון מוכיחות כי הייתה קיימת אצלו אי יציבות חשמלית בשריר הלב וכל זאת נובע מהשינויים בלב לאחר האוטם הראשון. זאת ועוד, פרופ' ברוק סבר כי לאחר האוטם הראשון הפסיק המנוח לעשן, קיבל טיפול תרופתי כנגד יתר לחץ דם ולהורדת שומני הדם. בשנים האחרונות בטרם מותו חל שיפור ברמת השומנים בדם, לחץ הדם היה מאוזן ולא חל כל שינוי במצב השמנתו. לפיכך, חרף התקדמות הטרשת ממנה סבל התובע, אין לגמד את השפעת הנזק מהאוטם הראשון על התפתחות האירוע הלבבי הקטלני. אלמלא האוטם הראשון לא היה נגרם האוטם השני שגרם כאמור למות המנוח. עמדתו של פרופ' ברוק היא שהמנוח סבל כתוצאה מהאוטם הראשון שעבר מנזק לבבי שגרם לתפקוד לבבי מופחת ונזק משמעותי בשריר הלב עם הפרעות משמעותיות בתפקוד. לטענתו אלמלא האטם הראשון היו למנוח סיכויים של 70% - 75% לשרוד את האוטם השני שעבר, אולם האוטם הראשון והנזק שגרם גרמו לכך שהאוטם השני היה קטלני. 11. לעומת זאת פרופ' שפירא, מטעם המשיב טען בחוות דעתו (מיום 24.08.06 ,מיום 15.06.08, מיום 18.1.09 ומיום 16.08.09 סומן מש/1 א'-ד') כי המנוח סבל ממחלת לב טרשתית. מחלה זו הינה קונסטיטוציונית ומעולם לא הוכרה כקשורה בשירות. מטבע הדברים המחלה התפתחה במהלך השנים ואוטם שריר הלב הקטלני הינו על רקע מחלה זו וללא קשר לשירות. מחלת טרשת העורקים הינה הגורם המוביל לתמותה בבני אדם. בין גורמי הסיכון למחלה הרלבנטיים למנוח, ניתן למנות משקל עודף, עישון, לחץ דם ויתר שומני הדם. המחלה אינה קשורה באירועי דחק כלשהם. המנוח סבל מגורמי סיכון למחלה ללא קשר לשירות. אטם שריר הלב בו לקה לפני 16 שנים אינו קשור, לא עם המחלה הטרשית, לא עם אוטם שריר הלב האחרון ולא עם פטירתו. המשיב טען בפנינו כי יש להעדיף את חוו"ד מטעם פרופ' שפירא שהינו מומחה לקרדיולוגיה על פני חוו"ד של פרופ' ברוק. ראשית פרופ' ברוק הינו מומחה למחלות פנימיות ולא קרדיולוג. יש לטענתו, בעובדה זו כדי לתת משקל כבד יותר לחוות דעתו של פרופ' שפירא. שנית, גם פרופ' ברוק קבע כי המנוח סבל מטרשת עורקים במשך שנים רבות, דבר שהיווה את הבסיס לאוטם שריר הלב ממנו לקה המנוח בשנת 1990 וגם לאירוע הלבבי בשנת 2006, שגרם בסופו של דבר למותו (ראה עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 27.01.10). פרופ' ברוק ציין כי המנוח היה בעל גורמי סיכון רבים לטרשת העורקים כמו עישון, יתר שומנים בדם, יתר לחץ דם והשמנה. אין ספק שגורמי סיכון אלה שיחקו תפקיד מאוד חשוב בהתפתחות טרשת העורקים והתפרצות האוטם החד בשנת 1990. עוד טען המשיב כי הודאת מומחה המערערים כי מקור האוטמים בהם לקה המערער במחלת הטרשת, שלא הוכחה כקשורה בשירות, וכי המנוח סבל מגורמי סיכון מובהקים למחלה זו ללא קשר לשירות, שומטת מעליה את הקרקע תחת הערעור הנוכחי. זאת ועוד, מחוות דעתו של פרופ' שפירא עולה כי מחלת הלב הכלילית המשמעותית ממנה סבל המנוח לאורך השנים ובסמוך לאוטם הקטלני, כשלעצמה היוותה סיכון להפרעת הקצב הקטלנית אליה התייחס מומחה המערערים. הפרעת קצב הלב על רקע מחלה כללית מופשטת ועל רקע אוטם חד בשריר הלב הינה תופעה שכיחה ומוכרת, דבר אשר נתמך המחקרים מדעיים מקובלים. בהתחשב בכך שבכל השנים מאז האוטם הראשון לא סבל המנוח מהפרעת קצב, מחד ובכל שהפרעת הקצב הקטלנית הופיעה אצלו בסמוך לאוטם חד בשריר הלב, אין זה סביר מכל היבט שהוא לקשור את הפרעת הקצבה לאוטם הישן דווקא. 12. שקלנו את חוות דעת המומחים ונראה לנו שיש להעדיף במקרה זה את עמדת מומחה המשיב פרופ' שפירא. ראשית כפי שציין ב"כ המשיב, המומחה מטעם המערערים, רופא מומחה בתחום הפנימי ולעומתו המומחה מטעם המשיב מומחה בקדיולוגיה. כלומר התמחותו של האחרון הינה יותר בתחום הספציפי הנדון. שנית; נראה כי פרופ' ברוק לא נתן משקל מספיק לעובדה כי המנוח סבל ממחלת טרשת העורקים ולהשפעותיה. בעדותו בפנינו לא שיכנע אותנו פרופ' ברוק כי אין לתת משקל משמעותי ואף קריטי למחלת טרשת העורקים ממנה סבל המנוח ולהשפעותיה. בעמ' 7 - 8 לפרוטוקול הדיון מיום 27.1.10 נשאל מומחה המערערים בעניין: "ש.        כאשר עשו למנוח צנתור נמצאה מחלה קלינית מפושטת בלב. ת.        נכון. ש.        אני אומרת לך שאתה אמרת לנו קודם שהאוטם הראשון היה על רקע הטרשת הזו אנו רואים שאחרי 16 שנה היא מאוד מסיבית. ת.        היא מפושטת. ש.        אני אומרת לך שגם האירוע השני היה בגלל טרשת מפושטת מאוד. קרה משהו ב 16 שנה האלה ואתה לא מתייחס לכך ת.        אני לא מתייחס לכך מכיון שזה איננו נכון, הטרשת המפושטת בעצמו בלי לגרום לאוטם בשריר הלב לא גורם לנזק. קרה פה אוטם בשלב הסופני. ש.        בגלל טרשת מפושטת. ת.        כן. על זה אני רוצה להסתייג שלא בטוח שקרה אוטם היו שינוים בא.ק.ג . היה פרפור חדרים זה הממצא הראשוני אנשי מד"א הגיעו טיפלו לא כל כך בהצלחה הביאו אותו לבית החולים ובבית החולים עשו א.ק.ג וראו שינוים שיכולים להתאים לאוטם עשו צנתור ומצאו שינויים , חסימות רבות ניקו אותם אבל לא היתה עדות ממש לאוטם טרי ועדות לאוטם טרי אפשר היה לקבוע בניתוח לאחר המוות . (...) ש.       אם כך אני מבינה נכון שאתה חולק על מה שכתוב בסיכום המחלה. ת.        אני לא חולק על זה אלא אני אומר שאין הוכחה שהיה אוטם, יכול להיות שהיה אוטם, כל שאני אומר בסך הכל שאפילו אם היה אוטם לא לא היה הנזק מהאוטם הראשון היה סיכוי טוב של 70-75 אחוז שהאיש הזה היה שורד. אבל בגלל שהיה אוטם הראשון עם הנזק שלו להוסיף עוד נזק זה מצב קטלני. ש.        אם בבית החולים חשבו אחרת אתה חולק עליהם. ת.        אני לא חולק עליהם. ש.        אז איך , הם חשבו שיש אוטם חדש. ת.        אז מה? ..." 13. לעומת עדות זו, יש את עדותו החד משמעית של פרופ' שפירא. בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 27.1.10 : "ת.     אני אומר שאין לאירוע שהיה בשנת 90 ולא כלום ממה שהתרחש בשנת 06 בשום דרך שהיא. ש.      האם צלקת בשריר הלב יכולה לגרום להפרעות קצב. ת.      צלקת כשלעצמה שיכולה לגרום להפרעות קצב בזמן החריף כמו שאתה אומר של האוטם וזאת למעשה הסיבה השכיחה למוות פתאומי. צלקת אחרי שהיא נרפאת שזה בדרך כלל שישה שבועות, על פי ניסיון של ניתוחי לב וחופשת מחלה למי שלוקה בהתקף לב, ולא גרמה הפרעות קצב, דינה שהשפעתה נמחקת. לא סביר בעיני שצלקת תגרום ולא שמעתי מעולם להפרעת קצב 16 שנים לאחר מכן, מה עוד שכאשר קיימת מחלה כלילית מפושטת זאת הסיבה השכיחה המקובלת והידועה הן לאוטם שריר הלב והן להפרעות קצב."  לשאלת הוועדה השיב המומחה: "ש.        אם האירוע היה קורה שנה לאחר האוטם של 1990 האם היית משנה דעתך. ת.        גם היה רחוק, אם זה היה קורה בחודשיים ראשונים לאחר האוטם בלי שהופיע אוטם חדש הייתי אומר שזה קשור בגלל הרקמה הצלקתית שהיא לא יציבה מבחינה חשמלית. הפרעת קצב היא סה"כ קצר חשמלי..." 14. לאור עדויות אלה ולאור העובדה שממסמכים רפואיים בעניינו של המנוח עולה כי הוא עישן, סבל מיתר משקל משמעותי, מעודף שומנים בדם ומיתר לחץ דם והיסטוריה משפחתית של בעיות קרדיולוגיות, הועדה שוכנעה כי הסיבה המשמעותית והסבירה יותר למותו של המנוח היא מחלת טרשת העורקים ממנה סבל. כאמור, מידת ההוכחה הנדרשת מהמערערים במקרה זה שלפנינו, היא כמקובל בתביעה אזרחית, מעבר לסבירות של 50%. המערערים לא עמדו בנטל זה. נוסיף ונאמר מעבר לצורך להכרעה בתיק זה, כי גם אם בסיום הדיון היה נותר ספק בלב חברי הוועדה וכפות המאזניים היו מאויינות, היה מקום לקבוע כי המערערים לא יצאו ידי חובת ההוכחה המוטלת עליהם (ראה: ע"א 192/85 - קצין התגמולים נ' פרומה הכט. פ"ד מד(3), 646), שכן ההכרעה במצב של "תיקו" הוא כנגד מי שנטל ההוכחה עליו. 15. סיכומו של דבר, לאחר שבחנו את חומר הראיות ובמיוחד את חוות הדעת והעדויות של המומחים שהופיעו לפני הועדה, הגענו למסקנה כי המערערים לא הוכיחו ברמת הוכחה של למעלה מ - 50% כי יש קשר בין האוטם המוכר לבין האירוע הלבבי נשוא פטירת המנוח. אשר על כן הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. הערעור נדחה. בנסיבות אין צו להוצאות. משטרהמקרי מוותמוות בתאונת עבודההתקף לב / אוטם שריר הלבשוטר