קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד התיישנות עילת תביעה בנושא צו הריסה: 1. החלטה זו עוסקת בהשלכותיו של הליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים על טענת ההתיישנות של הנתבעת בתביעה זו. תמצית העובדות: 2. התובעים הם הבעלים של דירת מגורים בתל-אביב (להלן - הדירה). ביום 10.7.03 הוציאה הנתבעת צו לפי סעיף 7 לחוק העזר תל-אביב-יפו (הריסת מבנים מסוכנים), התשס"ב - 2001 (להלן - הצו), לפיו נדרשו התובעים להרוס את מעקה המרפסת של הדירה, שהיווה לטענתה סכנה לציבור. התובעים הותרו בצו, שאם לא יבצעו את ההריסה בעצמם, הנתבעת תהיה רשאית לבצע זאת במקומם ולתבוע מהם את ההוצאות הכרוכות בכך. באותו יום - יום חמישי בשבוע - הודבק הצו בדירה. לטענת הנתבעת, הוא גם נמסר למחזיקים ששהו בה. יצוין, כי באותה עת הדירה הושכרה לאחרים. ביום ראשון שלאחר מכן, ביום 13.7.03, ביצעה הנתבעת את ההריסה בעצמה. התובעים טוענים כי כל המרפסת נהרסה ואילו הנתבעת טוענת כי מעקה המרפסת בלבד הוא שנהרס. 3. ביום 22.9.05 הגישה הנתבעת לבית משפט השלום תל-אביב-יפו תביעה לתשלום הוצאות ביצוע ההריסה (ת.א. 49605/05) . מטעם כלשהו, התביעה הוגשה נגד התובע 3 דנן בלבד. התביעה נדונה בפני כב' השופט מנחם (מריו) קליין, שבפסק דין מיום 18.6.08 דחה את התביעה, מהטעם שהנתבעת (כאן) לא הוכיחה את מסוכנות המבנה שנהרס, מהטעם שלא ניתנה לתובעים (כאן) שהות סבירה להביע את דעתם או לבצע את התיקון הנדרש בעצמם, ובכלל זה נקבע כי הנתבעת לא עשתה מאמץ סביר לאתר את התובעים, בעליהם של המבנה, ולמסור את הצו לידיהם (להלן - פסק דין השלום). הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, ובית המשפט (כב' השופט ישעיהו שנלר) דחה בפסק דין מיום 20.9.10 את הערעור, באמצו את עיקר מסקנותיה של הערכאה הראשונה (להלן - פסק הדין בערעור). 4. ביום 11.11.10 הגישו התובעים תביעה זו, במסגרתה נתבעים הסעדים הבאים: א. צו עשה לנתבעת לבנות את המרפסת מחדש, ולחילופין לחייב אותה בתמורה כספית, ב. לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי עבור אובדן הפרש דמי שכירות בין דירה עם מרפסת לדירה ללא מרפסת, ג. פיצויים עונשיים ועוגמת נפש. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את החבות הנטענת כלפיה ואת הנזקים הנטענים וטענה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. תמצית טענות הצדדים: 5. הנתבעת טוענת כי עילת התובענה נולדה ביום ביצוע ההריסה, 13.7.03, ואילו תביעה זו הוגשה ביום 11.11.10, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות של שבע שנים. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה. התובעים טוענים, כי עילת התובענה נולדה ביום מתן פסק הדין בערעור, 20.9.10, אשר הבהיר את צדקת טענותיהם כלפי הנתבעת, או אף ביום 28.10.10, לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. עוד טוענים התובעים כי נסיבות העניין אינן תומכות בטענת השיהוי. דיון בטענת ההתיישנות: 6. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - החוק) קובע: " התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים. . . . " סעיף 6 לחוק קובע: " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". ההגדרה המקובלת של המונח "עילה" לצורך החוק הוא: מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד שמבקש התובע (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (להלן - גורן), עמ' 118). עוד יצוין בהקשר זה סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו: " לענין תקופת ההתיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה הוא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל. . . " 7. לכאורה, על פי האמור לעיל, עילת התובענה נולדה ביום ביצוע ההריסה. האם יש בתביעה הקודמת ובפסקי הדין שניתנו בעקבותיה כדי לשנות את התוצאה? בעניין זה דומה, שחלה התפתחות מסוימת בפסיקת בית המשפט העליון, אותה אני מבקש להדגים כאן באמצעות שני פסקי דין. הראשון - ע"א 450/82, 46/84 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מ (1) 658 (להלן - חירם לנדאו) ואלה נסיבותיו: המערערת (להלן - המדינה) פרסמה מכרז לאספקת והובלת תערובת לסלילת כביש, אשר הכילה מרכיב בשם "ביטומן". במכרז זכו המשיבה (להלן - חירם) וחברה נוספת, והמדינה חתמה עם שתיהן על הסכם דומה, בו נקבע כי "המדד על פיו תשולמנה ההתייקרויות יהיה מדד מחירי הביטומן בלבד". חירם הגישה למדינה חשבונות שכללו התייקרויות על מרכיב הביטומן בלבד ולא על יתר מרכיבי התערובת, והמדינה שילמה את החשבונות. החברה האחרת דרשה התייקרויות לפי מדד מחירי הביטומן על כל מרכיבי התערובת, ומשהמדינה סירבה לכך היא נתבעה על ידי החברה, והתביעה הוכרעה לטובת החברה. סמוך לאחר מכן הגישה חירם תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שיצהיר על כך שההתייקרות חלה על כל מרכיבי התערובת וזכתה בתביעתה. לאחר מכן הגישה חירם תביעה כספית נגד המדינה לתשלום ההפרשים המגיעים לה בעקבות פסק הדין ההצהרתי שניתן. המדינה טענה, בין היתר, טענת התיישנות, משום שלמן התשלומים שבוצעו ועד להגשת התביעה הכספית חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו ובפני בית המשפט העליון נדונה, בין היתר, בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט (כב' השופט גולדברג) קבע (עמ' 665-666): " כמצוין בהחלטה האמורה, סמכה המשיבה את תביעתה הכספית הן על החוזה והמכרז והן על פסק הדין ההצהרתי. בהחלטתו דחה, כאמור, בית המשפט קמא את טענת ההתיישנות, מאחר שסבר כי יש לראות בפסק הדין ההצהרתי כאילו הוא חיוב מקורי. סבורני, כי בהנמקתו זו הגיע בית המשפט קמא לכלל טעות. פירוש החוזה בפסק הדין ההצהרתי לא יצר כל עילה חדשה בידי המשיבה, ועילת תביעתה נשארה כשהייתה על פי החוזה בלבד". יצוין, כי למרות זאת, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות, מטעם אחר שיידון בהמשך. 8. פסק הדין השני הוא ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ ואח' (2010) (להלן - פסגת אשדוד). המערערת חתמה הסכם עם המשיבות, לפיו היא רכשה מהן מגרש בשטח של 8 דונם, למעט "זכות לבניית 1035 מ"ר מסחרי" שנמכרו לעמותה מסוימת. בשלב מאוחר יותר, טענה העמותה כי זכויותיה במגרש עומדות על שליש ממנו. המערערת הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי, שיכריז כי זכויות העמותה מסתכמות ב-690 מ"ר בלבד מהמגרש, אך בית המשפט הצדיק את העמותה וקבע כי זכויותיה עומדות על שטח של 4,140 מ"ר מהמגרש. בעקבות פסק הדין ההצהרתי, הגישה המערערת תביעה נגד המשיבות להשבת התמורה ששילמה ביתר. המשיבות טענו טענת התיישנות, משום שלמן חתימת ההסכם ביניהן ועד להגשת התביעה הכספית חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה ודחה את התביעה מטעם זה. בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה) סקר את תכלית מוסד ההתיישנות, שהוא לאזן בין אינטרס הנתבע המחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו ובין אינטרס התובע לתת לו שהות מספקת להגשת תביעתו ושהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט, וכן האינטרס הציבורי המצדיק את הגבלת משך הזמן להגשת תביעות על מנת שלא להציף את מערכת המשפט בתביעות שעניינן נסב על עניינם ישנים ולאפשר לו לעסוק בענייני היום, כאשר לאלה מתווסף היבט נוסף שעניינו קיום זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט (סעיפים 15 ו-16 לפסק הדין), ולאחר זאת הוא קובע (סעיפים 17 ו-18 לפסק הדין): "המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש . . . היום בו נולדה עילת התובענה הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע . . . אולם, הגדרה זו אינה ממצה את מלוא מובנו של המושג "מועד היוולדה של עילת התובענה". לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה. . . הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש; לצורך היוולדה של עילת התובענה נדרש, אפוא, כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות, לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם. . . . . . מירוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן שבה נתון בידי התובע לא רק כח תביעה מושגי, אלא גם כח קונקרטי, אשר ממנה ואילך הבשילה עילת התביעה שבידו להכרעה בידי הערכאות . . . המבחן לצורך קביעת מועד תחילת מירוץ התיישנות בתובענה אזרחית מותנה, אפוא, בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבל סעד שהוא טוען לו. כוח תביעה מהותי עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית. . . . קיומו של כח תביעה במשמעות האמורה מצביע על בשלותה המלאה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד. ממועד זה נולדת עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות. " ביישום הדברים למקרה שבפניו, קבע בית המשפט (בסעיף 22), כי " תביעת ההשבה היתה, אפוא, תביעת בוסר כל עוד לא ניתנה ההכרעה השיפוטית בבקשה לסעד הצהרתי", וכי " כח התביעה המהותי בתביעת ההשבה עומד, אפוא, בידי המערערת רק עם מתן ההכרעה החלוטה בזכויותיה של העמותה". 9. האם פסק דין פסגת אשדוד הפך את ההלכה שנקבעה בפסק דין חירם לנדאו, וניתן עתה לקבוע שכל אימת שהליך משפטי קודם שהיה בין הצדדים הסתיים בקביעה המשליכה על הסעד הנתבע בתביעה "החדשה", "עילת התובענה" נולדה ביום מתן פסק הדין בהליך הקודם? אינני סבור, שניתן לקבוע זאת בצורה קטגורית ודומני שגם פסק דין פסגת אשדוד לא התיימר לעשות כן. בהקשר זה אני מבקש לצרף את דעתי לדעה שהובעה בפסק דין שניתן לאחר מכן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ענת ברון) בת.א. 1244/04 מוקטדר נ' בדאני (2010) ולפיו, ככלל, מנין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד שבו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, אך יחד עם זאת, ובעקבות הקביעה שנקבעה בפסגת אשדוד, " ייתכנו מקרים, שבהם דרושה הכרעה שיפוטית קודמת על מנת שיקום לתובע כוח תביעה מהותי נגד הנתבע, ואולם הכוונה היא לאותם מצבים שבהם בהעדר הכרעה כאמור התביעה היא תביעת בוסר, בין משום שהיקף זכויותיו של התובע לוט בערפל, ובין משום שאין בידיו מידע מספיק באשר להיקף החבות כלפיו" (סעיף 16 לפסק הדין). בעניין שנדון בפניו, סבר בית המשפט כי עילת התובענה נוצרה בהסכם הקומבינציה וביום חתימתו ולא ביום מתן ההכרעה השיפוטית הקודמת. אך ראו והשוו עם פסק דינה של כב' השופטת תמר שרון נתנאל ב-ת.א. (מחוזי-חיפה) 6091-02-11 מולא נ' קדמאני (2011), שיישמה גם היא את הלכת פסגת אשדוד על המקרה שנדון בפניה והגיעה למסקנה שונה. 10. חסרונה של המסקנה הנובעת מהלכת פסגת אשדוד נעוץ בחוסר הוודאות שהיא יוצרת. כל עוד הוגדרה "עילת התובענה", לצורך ציון תחילת תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק), על בסיס עובדתי (גורן, עמ' 18, ראו גם: זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א', עמ' 120), נמצאנו על קרקע יציבה או כמעט יציבה. משהעמדנו את "עילת התובענה" על מושג מופשט של "כוח תביעה מהותי", שיש לצקת לו תוכן עובדתי ומשפטי גם יחד, והנתון לאינטרפרטציות שונות, מתערערת הקרקע מתחת לרגלינו ובכך אנו פוגעים ללא משים באחד מהטעמים העיקריים שנמנו לקיומו של עקרון ההתיישנות: עקרון הוודאות וההסתמכות (ראו: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקא, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים, פ"ד נז(1) 289 (להלן- יחזקאלי) עמ' 300-301). אולם, כנגד חסרון זה עומדות תכליות שאינן פחותות בעוצמתן, ובראשן זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, שהוכרה כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי (פסגת אשדוד, סעיף 15 לפסק הדין). כמו כן, כאשר התנהל הליך משפטי קודם בין הצדדים, לא חלים בדרך כלל הטעמים העיקריים האחרים שנמנו בהקשר לעקרון ההתיישנות: הנימוק הראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים והחזקה בדבר ויתור מצד התובע (יחזקאלי, עמ' 300-301), שכן הנתבע כבר נדרש לשמור על ראיותיו ומסמכיו במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בתוך תקופת ההתיישנות, ועצם ניהול ההליך על ידי התובע מצביע על כך שהוא לא ויתר על תביעותיו. 11. ליישום המסקנה האמורה על ענייננו. עילת התובענה הראשונית נוצרה ביום ביצוע ההריסה. אולם, בצדק ציין ב"כ התובעים, כי חזקת התקינות (או החוקיות) המינהלית העיבה על בהירותה של עילה זו. על פי חזקה זו, נקודת המוצא הינה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין. חזקה זו נתקבלה בפסיקה הישראלית והיא חלה בכל תחומי המשפט הציבורי, וממילא גם על פעולותיהן של רשויות מקומיות (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, עמ' 755-756). ניתן כמובן לסתור את החזקה והנטל מוטל על המבקש לעשות כן (שם, עמ' 755). מעשה ההריסה על ידי הנתבעת נהנה, אפוא, מחזקת התקינות, ובאותו שלב תביעת התובעים הנסמכת על אי חוקיותה של ההריסה היתה "תביעת בוסר" ונדרש היה מהתובעים לסתור חזקה זו. נמצא, שפסק דין השלום ולאחריו פסק הדין בערעור הם שנתנו בידי התובעים "כח תביעה מהותי וקונקרטי" (השוו גם לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, 2008). לפיכך יש לקבוע, כי "עילת התובענה" לעניין תחילת תקופת ההתיישנות נוצרה ביום מתן פסק הדין בערעור או לכל המוקדם ביום מתן פסק דין השלום. 12. בנדון דנן לא התקיימו גם הטעמים העיקריים שנמנו כאמור בהקשר לעקרון ההתיישנות. באשר לקושי לשמור משך תקופה ארוכה על הראיות, פסקי הדין הנדונים קבעו שעוד במסגרת ההליך שנדון בפניהם הנתבעת לא השכילה לשמור על ראיותיה (ראו למשל סעיף 22 לפסק הדין בערעור), והתגוננותו של התובע 3 (הנתבע שם) והטענות שהועלו על ידו במסגרתה מעידות על כך שהתובעים לא ויתרו על תביעתם, מה גם, שכפי שהנתבעת ציינה בתשובתה לתגובת התובעים לבקשה דנן (עמ' 2 למעלה), התובע 3 הכריז כבר במסגרת הגנתו שם כי בדעתו להגיש תביעה אודות הנזקים שנגרמו לו עקב ההריסה. 13. הזכרתי לעיל את דעתו של כב' השופט גולדברג בחירם לנדאו, לפיה עילת התובענה נוצרה בחוזה שנעשה בין הצדדים ולא בעת מתן פסק הדין ההצהרתי. למרות זאת, דחה כב' השופט גולדברג את טענת ההתיישנות שהועלתה מטעם אחר (עמ' 666): " הנימוק הפשוט לדחייתה של טענת ההתיישנות נעוץ בכך, כי התובענה שהגישה המשיבה (על שלושת ראשיה) לפסק דין הצהרתי הפסיקה את מירוץ ההתיישנות, שכן התקופה של שבע שנים, האמורה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, שבה מתיישנת התביעה, היא כי "שלא הוגשה עליה תובענה. . ." אולם משהוגשה "תובענה" (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות), הרי עצם הגשת התביעה דייה להפסיק את תקופת ההתיישנות. . .". לעניות דעתי, נימוק זה אינו "פשוט" כפי שהוא נראה. אמנם, מרישת סעיף 5 לחוק ניתן אכן להסיק, כי הוא איננו חל על תביעה שכבר הוגשה עליה תובענה, וזו איננה מתיישנת בתקופות הנקובות באותו סעיף, אך כיצד מתיישנת תביעה שכזו ומהי תקופת ההתיישנות החלה עליה? על כך אין תשובה בחוק. יושב לב, כי סעיף 15 לחוק, הדן גם הוא בתביעה שכבר הוגשה עליה תובענה בעבר, עוסק במצב בו התובענה הקודמת נדחתה, כלשון הסעיף, או הופסקה, על פי הפרשנות שנתנה הפסיקה לסעיף זה (ראו, למשל ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (להלן - זיסר), בעמ' 179). בעניין שנדון בחירם לנדאו, התביעה הקודמת שהגישה חירם לפסק דין הצהרתי לא נדחתה, אלא אדרבא התקבלה, ולכן לא ניתן היה ליישם עליו את סעיף 15, ונותרה השאלה שהצגתי לעיל. מכל מקום, ניתן ליישם את דעתו של כב' השופט גולדברג בחירם לנדאו גם על התביעה דנן, משום שכבר הוגשה בעניין שנדון בה תביעה קודמת - תביעת הנתבעת. 14. אני סבור כי ניתן להחיל על המקרה דנן גם את סעיף 15 לחוק, שהזכרתי לעיל, שזה לשונו: "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אמנם, סעיף זה הוחל כאשר התביעה הקודמת הוגשה על ידי מגישה של התביעה הנוכחית, והתביעה הקודמת נדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה בית-דין (ראו: זיסר, עמ' 178 ויחזקאלי, עמ' 305-308), ולכן גם הובעה הדיעה שאין להחילו על המקרה שבו התביעה הקודמת הוגשה על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית ( כך סברה, למשל, כב' השופטת ענת ברון בעניין מוקטדר, סעיף 18 לפסק הדין), אך, לדעתי, ניתן להחילו גם על הסיטואציה שבה התביעה הנוכחית הוגשה על ידי הנתבע בתביעה הקודמת. מסקנה זו מתיישבת, לדעתי, גם עם לשון הסעיף וגם עם תכליתו. 15. המסקנה האמורה מתיישבת עם לשון סעיף 15 לחוק משום ש"התובע" הנזכר בסעיף הוא התובע בתביעה הנוכחית, כפי ש"התובע" בסעיפים 8 או 17 לחוק הוא התובע בתביעה הנוכחית, ואילו "התובענה" שהוגשה בעבר, הנזכרת בסעיף היא, על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק: "הליך אזרחי לפני בית-משפט", והגדרה זו יכולה להכיל הן תביעה שהוגשה בעבר על ידי התובע בתביעה הנוכחית והן תביעה שהוגשה בעבר על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית. אם התובענה הקודמת שהוגשה, בין על ידי התובע בתביעה הנוכחית ובין על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית, נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע בתביעה הנוכחית להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, הרי שסעיף 15 חל, ולא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה הקודמת ובין דחייתה. 16. המסקנה האמורה מתיישבת גם עם תכליתו החקיקתית של סעיף 15 לחוק, וכלל התכלית קובע, כי את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה (פרופ' אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני (פרשנות החקיקה), עמ' 85). כפי שפורט לעיל, כאשר התנהל הליך משפטי קודם בין הצדדים, ההנחה היא שלא מתקיימים הטעמים שביסוד עקרון ההתיישנות (יחזקאלי, עמ' 300-305): הנימוק הראייתי הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים, שכן אלה נשמרו (ככל שהיו קיימים) לצורך ניהול ההליך הקודם; החזקה, שלפיה שיהוי בהגשת תובענה לפרק זמן ארוך מצביע על נכונות לויתור על הזכות המהותית, שכן הגשת התביעה (או ההגנה) בהליך הקודם סותרת חזקה זו; וכן לא מתקיים אינטרס ההסתמכות עקב ניהול ההליך הוקדם. גם מקומו של סעיף 15 בפרק השלישי של החוק עשוי ללמד על תכליתו. באותו פרק נמנו מקרים אחדים: קטינות (סעיף 10), ליקוי נפשי או שכלי (סעיף 11), יחסי אפוטרופסות (סעיף 12), קשר נישואים (סעיף 13) ושהות מחוץ לישראל (סעיף 14), שהמשותף לכולם הוא, שאין להסיק מאי הגשת התביעה במשך התקופה שבה חלו אותם מקרים ויתור על זכויותיו של התובע. מבחינה זו, אפוא, אין הבדל אם התביעה הקודמת הוגשה על ידי התובע בתביעה הנוכחית או על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית. גם כשהתביעה הקודמת הוגשה על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית, נדרש היה ממנו לשמור את ראיותיו לשם ניהול אותה תביעה, עצם ניהול ההגנה בתביעה הקודמת על ידי התובע בתביעה הנוכחית מלמד על כך שהוא לא ויתר על זכויותיו וטענותיו, ובוודאי שלא נוצר אינטרס הסתמכות כאשר תביעתו הקודמת של הנתבע נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע בתביעה הנוכחית להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. נוסף לכל אלה ומעליהם, ההיבט שעניינו קיום זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, שכאמור הוכרה כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי (פסגת אשדוד, סעיף 15 לפסק הדין), גם היא תכלית חקיקתית התומכת במתן פרשנות לסעיף 15 לחוק, באופן שהוא יחול גם כאשר התובענה הקודמת הוגשה על ידי הנתבע בתביעה הנוכחית ולא רק כאשר היא הוגשה על ידי התובע בתביעה הנוכחית. 17. לשאלת זהות העילות - אמנם, הסעדים הנדרשים בשתי התביעות: הקודמת והנוכחית, שונים. הסעד הנתבע בתביעה הקודמת הוא תשלום ההוצאות שנגרמו מביצוע ההריסה והסעד הנדרש בתביעה הנוכחית הוא תשלום הנזקים שנגרמו בשל אותה הריסה והשבת המצב לקדמותו. אולם, מבחן "זהות העילות" לעניין חלותו של סעיף 15 לחוק מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת, וגם אם קיים שוני בסעדים הנדרשים בכל תביעה (זיסר, עמ' 181). בענייננו, התשתית העובדתית בשתי התביעות: הריסת המרפסת/המעקה, מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת, מעשיהם ו/או מחדליהם של התובעים, היא זהה, ולכם גם אם בשתי התביעות נתבעים סעדים שונים, המחייבים פירוט עובדתי נוסף ונפרד, עדיין עסקינן ב"אותה עילה". 18. למרות שהנתבעת לא טענה לכך, וכדי למנוע טענה כזו בעתיד, אוסיף, כי אין בכך שהתובעים 1 ו-2 בתביעה הנוכחית לא היו בעצמם צד בתביעה הקודמת (התובע 3 היה לבדו הנתבע שם), כדי לשנות מהמסקנה האמורה ביחס אליהם, הן משום שהתובע 3 זכאי לתבוע לבדו את כל הסעדים הנתבעים בתביעה זו והן משום שניתן להגדיר את התובעים 1 ו-2 כ"חליפיו" של התובע 3, לעניין סעיף 18 לחוק, באופן שגם הם יכולים לתבוע אותה זכות שהתובע 3 תובע או יכול לתבוע, כיוון שהמקור לתביעתם זהה: זכויות הבעלות שלהם בדירה. דיון בטענת השיהוי: 19. בנסיבות ענייננו, כפי שפורטו לעיל, גם דינה של טענת השיהוי להידחות. אמנם, חרף קיומן של תקופות התיישנות בחוק, נותרה על כנה סמכות בית המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות, אולם טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה מבחינות רבות (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, עמ' 443-445). שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. קיים תנאי חלופי נוסף שעניינו שיהוי הנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (שם, עמ' 446). 20. בענייננו, הנתבעת דנן ניהלה תביעה נגד התובע 3 דנן באותו עניין ממש ותביעתה נדחתה, תוך שבתי המשפט בפסק דין השלום ובפסק הדין בערעור הצדיקו את טענותיו ועמדתו של הנתבע באותה תביעה. עד למתן פסקי הדין, כאמור לעיל, זכותם של התובעים לא הייתה מגובשת דייה ופסקי הדין הן שנתנו בידיהם "זכות תביעה מהותי". התובעים נהגו, לכן, כשורה כאשר המתינו להכרעת בית המשפט בתביעה הקודמת בטרם הגשתה של תביעה זו (השוו: רע"א 695/85 עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד ז"ל נ' בן יאיר השרון בע"מ, פ"ד מ(1) 337). התגוננות הנתבע באותה תביעה לימדה על כך שהוא לא ויתר על זכויותיו וכאמור לעיל הנתבע הכריז עוד במסגרת אותה תביעה כי בכוונתו לתבוע את נזקיו. משכך, אין באיחור בהגשתה של תביעה זו כדי ללמד על ויתור של התובעים על זכויותיהם ובוודאי שלא נוצרה לנתבעת דנן ציפיה לגיטימית שלא להיתבע. 21. בהקשר זה אוסיף, כי הנתבעת עצמה השתהתה בהגשת תביעתה (התביעה הקודמת) למעלה משנתיים מיום ביצוע ההריסה, כאשר הסכום הנתבע עמד על סכום קטן של 2,297 ₪ בלבד (סעיף 1 לפסק דין השלום) וכאשר כל הנתונים לביסוס תביעתה היו מצויים בוודאי בידיה עוד ביום ביצוע ההריסה או סמוך לאחר מכן. תביעה זו, לעומת זאת, הוגשה פחות מחודשיים לאחר מתן פסק הדין בערעור. תוצאה: 22. לאור כל אחד מהטעמים האמורים לעיל, ובוודאי לאור הצטברותם, נדחית בזה בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. כן נדחית בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ₪, ללא קשר להוצאות בסוף הדיון. 23. ניתן בזה צו גילוי ועיון מסמכים ותשובות לשאלונים, ככל שאלה יידרשו, בתוך 30 יום מהיום. לאחר מכן יגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית: התובעים בתוך 30 יום שלאחר מכן והנתבעת בתוך 30 יום מקבלת תצהירי התובעים. גם חוות דעת מומחים יוגשו בתוך המועדים האמורים. ימי פגרה במניין. הריסת מבנהצו הריסהצוויםהתיישנות