קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקה על הסף של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי: מונחות לפני בקשותיהן של הנתבע 1, עו"ד אהרון ריבלין, בתפקידו ככונס נכסים (להלן: "כונס הנכסים" או "הכונס") של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ (להלן: "אופנהיימר"), ושל הנתבע 2, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), לסילוקה על הסף של התובענה אשר הוגשה כנגדם על ידי התובעת, חברת גיאו-בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "גיאו-בר"), ואשר במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלותו של הסכם מכר מקרקעין. מאחר והבקשות עוסקות בעניינים דומים ועניינן העיקרי הוא עתירה לסילוק התובענה על הסף - מצאתי לנכון לדון יחד בשתי הבקשות האלה. א. תמצית הרקע העובדתי והחלטות קודמות ביום 4.11.1998 נחתם הסכם מכר מקרקעין (להלן: "הסכם המכר") בין כונס הנכסים לבין גיאו-בר. בהתאם להסכם המכר רכשה גיאו-בר מכונס הנכסים, במחיר של 4,550,000 ש"ח בתוספת מע"מ, חלק ממבנה המיועד לשימוש לתעשייה הנמצא ברחוב המפעלות 13 בירושלים (גוש 29510, חלקה 40 תת חלקות 122 ו- 127) בשטח של כ- 4,564 מ"ר (להלן: "הנכס"). זכויות החכירה בנכס היו שייכות לאופנהיימר, ובעת מכירתו של הנכס לגיאו-בר היו נכסי אופנהיימר, לרבות הנכס, משועבדים לטובת הבנק. בהסכם המכר נקבע כי גיאו-בר תשלם לכונס הנכסים במועד חתימת ההסכם סך של 2,250,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ואילו לגבי יתרת המחיר, אשר נקבע כי תשולם על ידי גיאו-בר בכפוף להעברת הנכס על שמה במנהל מקרקעי ישראל, סוכם כי תועמד על ידי הרוכשת ערבות בנקאית לטובת הכונס (סעיף 5 בהסכם המכר - נספח י"ז לכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי גיאו-בר ביום 20.1.2011). בין הצדדים התגלעו מחלוקות רבות, ובין היתר גם לגבי שטחו של הנכס אשר נמכר ונמסר לגיאו-בר. אשר על כן, הגיש הכונס תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים לאכיפת הסכם המכר ולחיובה של גיאו-בר בתשלום יתרת התמורה על פי הסכם זה (ת.א (מחוזי ירושלים) 4175/02 אהרון ריבלין עו"ד כונס הנכסים של אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ נ' גיאו-בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "תביעת האכיפה")). ביום 15.10.2006 נתן כב' השופט י. ענבר פסק דין מקיף בתביעת האכיפה בו דחה את רוב טענותיה של גיאו-בר לגופן וקבע כי בהתקיים תנאים מסויימים ניתן יהיה לאכוף את הסכם המכר. בפסקאות 97-98 בפסק הדין נקבע כדלקמן: "אני ממנה את התובע ככונס נכסים לצורך ביצוע העברת הזכויות על שם הנתבעת... תוקף המינוי מותנה באישור הסכם המכר על ידי בית משפט של כינוס נכסים. אני מצהיר, כי אם יעלה בידי התובע להציג תוך זמן סביר אישור של המנהל, לפיו אין מבחינת המנהל מניעה להעביר את הזכויות על שם הנתבעת, אזי יהיה התובע זכאי לקבל מהנתבעת את מלוא יתרת התמורה על פי ההסכם; כל זאת, בכפוף לכך שהיקפן של הזכויות שהתובע יבקש להעבירן כאמור לא יפחת מזכויותיה של הנתבעת על פי התשריט נספח ד' לכתב התביעה, ובתנאי נוסף שעד אז יתקבל אישורו לעסקה של בית משפט של כינוס נכסים" [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. על פסק דינו של כב' השופט ענבר הוגש ערעור התלוי ועומד לפני בית המשפט העליון (ע"א 10064/06). כמו כן ישנם מספר הליכים נוספים התלויים ועומדים בין הצדדים בקשר לנכס נושא הסכם המכר, לרבות לענין קביעת שטחו. ביום 2.2.2010 הגישה גיאו-בר בבית משפט זה תביעה נוספת כנגד כונס הנכסים וכנגד הבנק. תובענה זו הוגשה בדרך של המרצת פתיחה ובמסגרתה עתרה גיאו-בר "ליתן פסק דין הצהרתי המורה כי הסכם מכר המקרקעין... בטל ומבוטל כדין, בהתאם להודעת הרוכש מיום 13/7/09" (פיסקת הפתיחה של המרצת הפתיחה) וכן "להעתר גם לסעד הנסמך לפסה"ד ההצהרתי ולצוות על המשיב [הכונס - ב.א.] ("צו עשה") להשיב למבקש את תשלומיו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק" (סעיף 107 בהמרצת הפתיחה). כונס הנכסים הגיש בקשה לסילוקה על הסף של המרצת הפתיחה, ולחלופין - להורות על הגשתה של התובענה בסדר דין רגיל. בקשה זו נמחקה ביום 20.6.2010 בהסכמת הצדדים. לאחר מכן, הגיש כונס הנכסים בקשה נוספת בה עתר להעברת הדיון בהמרצת הפתיחה לדיון בסדר דין רגיל. לבקשה זו של כונס הנכסים הצטרף אף הבנק. לגרסת כונס הנכסים והבנק התובענה שהוגשה לא עמדה בתנאים הנדרשים בדין להגשתה בדרך של המרצת פתיחה וזאת לנוכח מהות העניין, היקף המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, והסעדים שהתבקשו בהמרצת הפתיחה אשר כללו, בין היתר, עתירה למתן "צו עשה" להשבת התשלומים ששולמו לכונס הנכסים על ידי גיאו-בר. לדידם של כונס הנכסים והבנק מאחר שהתובענה כללה גם סעד כספי הרי שאין לדון בה בדרך של המרצת פתיחה, ולפיכך נטען על ידם כי יש לחייב את גיאו-בר להגיש תביעה כספית בסדר דין רגיל ולשלם בגינה אגרת בית משפט כדין. ביום 20.12.2010 קיבל בית משפט זה את בקשתם של כונס הנכסים ושל הבנק, קבע כי התובענה איננה ראויה להתברר בדרך של המרצת פתיחה, וכפועל יוצא מכך - אף הורה כי היא תועבר לפסים של תובענה בסדר דין רגיל. לצורך כך נקבע כי "כתב תביעה מתוקן יוגש על ידי גיאו-בר בתוך 30 ימים" (סעיף 32 בהחלטה). ביום 20.1.2011 הוגש על ידי גיאו-בר כתב תביעה מתוקן בו עתרה גיאו-בר למתן צו המצהיר על בטלותו של הסכם המכר (פיסקת הפתיחה של כתב התביעה המתוקן). בכתב התביעה המתוקן הובהר על ידי גיאו-בר כי "עילת התובענה דנן, לביטול הסכם מכר המקרקעין... מתייחסת אך ורק לנסיבות ולפרק הזמן הבלתי סביר בעליל, שחלף מאז יום 15/10/206 (הוא יום מתן פסק הדין של כב' השופט י. ענבר) ועד יום הודעת ביטול ההסכם שנמסרה למשיב ביום 13/7/09" [ההדגשה במקור - ב.א.] (סעיף 9 בכתב התביעה המתוקן). כן הובהר כי "תובענה מתוקנת זו אינה כוללת צו עשה להשבה... התביעה להשבת הכספים, שהופקדו בידי המשיב. תביעה זו תוגש בנפרד לאחר מתן פסק הדין בתובענה דנן" [ההדגשות במקור - ב.א.] (סעיף 4.א. בכתב התביעה המתוקן). במסגרת כתב התביעה המתוקן כללה גיאו-בר בקשה להתיר לה לפצל סעדים מאחר שבכוונתה להגיש כנגד כונס הנכסים וכנגד הבנק תביעה להשבת הסכומים ששולמו על ידה לכונס על פי הסכם המכר ולתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב רשלנותם של הכונס ושל הבנק (סעיפים 66-72 בכתב התביעה המתוקן). לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הגיש כונס הנכסים ביום 22.2.2011 הודעה לצד שלישי למינהל מקרקעי ישראל. במסגרת הודעה זו נטען על ידי כונס הנכסים כי ככל שיקבע שחל עיכוב בהעברת הזכויות בנכס על שם גיאו-בר אצל מנהל מקרקעי ישראל הרי שהאחריות לכך צריכה להיות מוטלת על מנהל מקרקעי ישראל. כונס הנכסים והבנק, כל אחד בנפרד, הגישו בקשה לסילוקו על הסף של כתב התביעה המתוקן מהנימוקים שיפורטו להלן. ב. עיקר טענות הצדדים עיקר טענות הבנק בבקשה לדחיית ו/או למחיקת התביעה על הסף כנגד הבנק לטענת הבנק יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה כנגדו על ידי גיאו-בר מכח האמור בתקנה 101(א)(3) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א") מאחר שכתב התביעה המתוקן אינו מגלה יריבות בין גיאו-בר לבין הבנק. לחלופין טוען הבנק כי יש למחוק את התביעה כנגדו מכח האמור בתקנה 100(1) בתקנות סד"א מאחר שכתב התביעה המתוקן אינו מגלה עילת תביעה כלפיו. בסעיפים 7-9 בבקשת הבנק נטען כי הואיל ובכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי גיאו-בר מצויין במפורש כי מדובר בתביעה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם המכר, מחמת אי קיומו של פסק הדין אשר ניתן על ידי כב' השופט ענבר בתביעת האכיפה - אזי לא ניתן ללמוד מנוסחו של כתב התביעה המתוקן על יריבות משפטית הקיימת בין גיאו-בר לבין הבנק או על קיומה של עילת תביעה כלפי הבנק, שכן הבנק לא היה צד להסכם המכר או לתביעת האכיפה. בסעיפים 10-15 בבקשתו טוען הבנק כי בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בתביעת האכיפה מינה כב' השופט ענבר את התובע דשם (הוא כונס הנכסים) לשמש ככונס נכסים לצורך ביצוע העברת הזכויות בנכס על שם גיאו-בר, על דעתו ולא במסגרת בקשה של הבנק, ומכל מקום - כונס הנכסים אינו שלוח של הבנק אלא שלוחו של בית המשפט. בסעיפים 17-20 בבקשת הבנק נטען כי יש למחוק את התובענה ולא לאפשר לגיאו-בר לפצל את סעדיה שכן על פי דין "אין ליתן סעד הצהרתי במקום שבו יכול התובע להגיש תביעה כספית" (סעיף 17 בבקשת הבנק), וכי כוונתה של גיאו-בר בהגשת התביעה במתכונתה הנוכחית הינה להתחמק מתשלום אגרת בית משפט. כן מציין הבנק כי בקשתו נסמכת על טענות משפטיות בלבד העולות מכתב התביעה המתוקן, ולפיכך היא אינה דורשת תמיכה בתצהיר (סעיף 23 בבקשת הבנק וסעיף 2 בתשובתו לתגובת גיאו-בר). עיקר טענות כונס הנכסים בבקשתו לסילוק על הסף לטענת כונס הנכסים, כמפורט בסעיפים 3-6 בבקשתו, יש למחוק את התביעה שהוגשה על ידי גיאו-בר הואיל והיא נעדרת סעד אופרטיבי של השבה, שכן "אין להעניק לבעל דין סעד הצהרתי מקום בו יכול אותו בעל דין לתבוע סעד ממשי ואופרטיבי" [ההדגשה במקור - ב.א.] (סעיף 4 בבקשת הכונס). בסעיפים 14-18 לבקשתו טוען כונס הנכסים כי יש לדחות את התובענה עקב שימוש לרעה הנעשה על ידי גיאו-בר בהליכי משפט. לטענת כונס הנכסים גיאו-בר היא המכשילה את השלמת ביצועו של הסכם המכר, ולפיכך הגשת התובענה לביטול ההסכם מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. בהקשר זה טוען הכונס כי "המשיבה [גיאו-בר - ב.א.] לא בוחלת בהעלאת טענות שווא, חסרות כל שחר, בערבוב שלא ממין הענין וביצירת סבך מכוון של מסמכים ועובדות שגויות..." (סעיף 17 בבקשת הכונס) ומשכך - יש לדחות את התובענה על הסף. בנוסף טוען כונס הנכסים, בסעיפים 7-12 בבקשתו, כי הואיל ולפני בית המשפט העליון תלוי ועומד ערעור על פסק דינו של כב' השופט י. ענבר לגבי תקפותו של הסכם המכר (ע"א 10064/06 הנזכר לעיל) הרי שיש למחוק מכתב התביעה את כל הטענות המשותפות להליך הנוכחי ולהליך התלוי ועומד בבית המשפט העליון, וכן לעכב את ההליכים בתובענה הנוכחית עד למתן פסק הדין בערעור, שכן "אין כל טעם בניהול דיונים כפולים וזהים בשאלת תוקפו של ההסכם". בהקשר זה מציין כונס הנכסים, בסעיף 13 בבקשתו, כי על פי כלל מיצוי העילה היה על גיאו-בר לטעון במסגרת ההליך התלוי ועומד בבית המשפט העליון כל טענה ועובדה אשר ארעו קודם ליום מתן פסק הדין בתביעת האכיפה, ואין להתייחס לטענות ועובדות כאלה בהליך הנוכחי. לחלופין טוען כונס הנכסים, בסעיף 20 בבקשתו, "כי מסכת האירועים, עליה נסמכת המשיבה בכתב-תביעתה, אשר ארעה קודם ליום 23/1/2004 (7 שנים טרם הגשת כתב התובענה המתוקן על-ידי המשיבה), התיישנה כליל", ולפיכך יש לסלק על הסף כל חלק מתביעתה של גיאו-בר המתייחס לאירועים שקדמו למועד האמור. עיקר טענות גיאו-בר במענה לבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי הבנק ועל ידי כונס הנכסים בתגובתה לבקשת הבנק טוענת גיאו-בר (סעיף 2(ב) בתגובה) כי בקשת הבנק הוגשה לאחר שניתנה החלטה על ידי בית המשפט לגבי הגשת כתב התביעה המתוקן, ולפיכך - הבנק אינו רשאי להגיש בקשה נוספת לסילוק על הסף. כמו כן, נטען בסעיף 3 בתגובת גיאו-בר כי יש לדחות את בקשת הבנק הואיל היא אינה נתמכת בתצהיר. לגופו של ענין טוענת גיאו-בר, בסעיף 32 בתגובתה, כי בתפקידו של עו"ד ריבלין ככונס נכסי אופנהיימר "הבנק היה שותפו ומוליכו של הכונס במעשיו על כל צעד ושעל", וכי עו"ד ריבלין מונה על ידי כב' השופט ענבר ככונס נכסים להעברת הנכס על שם גיאו-בר בכובעו ככונס הנכסים של אופנהיימר - המחוייב חוזית להעברת הנכס על שמה. לפיכך, גורסת גיאו-בר כי אין מדובר במינוי חדש ונפרד של עו"ד ריבלין ככונס נכסים (סעיף 28 בתגובה), ומשכך - הבנק הינו שולחו האמיתי של כונס הנכסים, והינו בעל דין נדרש אף בתובענה להצהיר על בטלותו של הסכם המכר כפי שהוגשה על ידי גיאו-בר. אשר לטענת הבנק למחיקת התובענה עקב אי הכללתו של סעד כספי אופרטיבי ואי תשלום על ידי גיאו-בר של מלוא האגרה הנדרשת - טוענת גיאו-בר, בסעיף 33 בתגובתה, כי בהחלטת בית המשפט מיום 20.12.2010 "הורה כב' בית המשפט להגיש תובענה מתוקנת בה יוסר הסעד להשבה לקדמות וכך אכן נעשה ובוצע הלכה למעשה". יצויין כי גיאו-בר מפנה אף לטענות שהועלו על ידה בבקשה אשר הגישה לסילוקן של הבקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי הבנק ועל ידי הכונס, ואשר נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 14.3.2011. בבקשה הנ"ל (סעיפים 3-5) ציינה גיאו-בר כי ביום 20.6.2010 נמחקה בהסכמת הצדדים בקשת הכונס לדחיית התובענה על הסף והצדדים לא הגישו ערעור על החלטה זו "ובכך הפכה החלטתו/פסיקתו של כב' ביהמ"ש בענין זה, לפסיקה חלוטה שהינה: "השתק פלוגתא" ו"מעשה בית דין" [ההדגשה במקור - ב.א.] (סעיף 4 בבקשה לסילוקן של בקשות הבנק והכונס). כן צויין בסעיף 5 של הבקשה הנ"ל כי "עילות התובענה לא שונו כלל במסגרת "תיקון תביעה" [הנוסח וההדגשה במקור - ב.א.]. בנוסף, וכפי שכבר פורט בסעיף 6 לעיל, בסעיפים 66-72 בכתב התביעה המתוקן התבקש בית המשפט לאפשר לגיאו-בר לפצל את סעדיה ולעתור בשלב זה רק לפסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר הואיל ולנוכח נזקיה המתמשכים "מאזן הצדק והמשפט מחייב מתן פס"ד בהקדם, ובכך יהיה כדי להקטין את נזקי המבקשת" (סעיף 68 בכתב התביעה המתוקן). בתגובתה לבקשת כונס הנכסים חוזרת גיאו-בר על הטענות שנטענו על ידה ביחס לטענת הבנק לגבי היות הסעד המבוקש תיאורטי בלבד. כן התבקש בית המשפט, בסעיף 13 בתגובה, לאפשר לגיאו-בר לחקור את עו"ד ריבלין על תצהירו ונטען כי אין לקבל אף "טענת ההתיישנות ושאר טענותיו [של הכונס - ב.א.] שיסתרו ויוזמו אחת [כך במקור - ב.א.] בחקירת המצהיר על דוכן העדים" (סעיף 15 בתגובה לבקשת הכונס). יצויין כי תגובותיה של גיאו-בר לבקשות לסילוק על הסף החילו בעיקר טענות המתייחסות למעשי הונאה הנטענים על ידה כלפי הבנק וכונס הנכסים. לא מצאתי לנכון לחזור על טענות אלו, שכן אינני סבור כי הן רלוונטיות להכרעה בבקשותיהם של הבנק ושל כונס הנכסים המתייחסות לאמור בכתב התביעה המתוקן גופו, לעילות התביעה הנטענות בו, ולסעדים שאינם מצויים בו. ג. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה המתוקן, בבקשות הבנק וכונס הנכסים, בתגובות גיאו-בר לבקשות אלה, בתשובות שהוגשו על ידי הבנק וכונס הנכסים לתגובות גיאו-בר, בנספחים שצורפו למסמכים אלה, בפרוטוקולי הדיונים, ובהחלטותיו הקודמות של בית המשפט בהליך זה הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין ראוי לקבל את בקשותיהם של הבנק ושל כונס הנכסים לסילוקה של התובענה על הסף, ולהורות על מחיקת התובענה. אפרט להלן את הנימוקים אשר הביאוני להחלטתי זו. הענקתו של סעד הצהרתי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו למשל: ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, 88 (1977) (להלן: "ענין ברקליס"), ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ''ד נו(3)41, 46 (2002)). אשר על כן, אף בנסיבות בהן לכאורה התובע זכאי להצהרה המבוקשת על ידו מוסמך בית המשפט לקבוע כי לא יינתן למבקש הסעד ההצהרתי. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר הסעד ההצהרתי מבוקש כסעד יחיד. במקרה זה "על התובע להוכיח את קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי גרידא" [ההדגשות במקור - ב.א.] (ה"פ (מחוזי מרכז) 6341-05-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' מנהל אגף המכס והבלו (פורסם במאגרים משפטיים, , 12.11.2009) בפסקה 6 בפסק הדין (להלן: "ענין טבע")). לשון אחר: במקרים בהם לא הציג התובע אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי כסעד יחיד על בית המשפט להימנע מדיון לגופה של התובענה ובית המשפט מוסמך אף למחוק את התובענה על הסף, שכן בהעדר טעם לגיטימי למתן הסעד ההצהרתי כסעד יחיד העומד בפני עצמו, הרי שאף אם יוכיח התובע את כל האמור בתביעתו עדיין לא יהיה זה ראוי להעניק לו את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידו בתביעתו. בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ"ד לו(2) 309, 316 (1982)) קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט ימנע מלתת סעד הצהרתי, בין היתר, במקרים בהם "...השאלה המוצגת לפני בית המשפט היא אקדמית גרידא, או שמבקש ההצהרה אינו יכול להצביע על עניין ממשי שיש לו בפתרון הבעיה המוצגת לפני בית המשפט, או כאשר בידי תובע הסעד היכולת לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות" [ההדגשה אינה במקור - ב.א.] (וראו גם 9580/05 גליקלד נ' צ'ורני (צ'רנוי) (פורסם במאגרים המשפטיים, , 10.9.2007) בפסקה 6 בפסק הדין (להלן: "ענין גליקלד"). אמנם, בפסק הדין בענין ברקליס קבע בית המשפט העליון כי "מוסמך בית-המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה" [ההדגשה לא במקור - ב.א.] (בעמ' 89). אולם, הואיל ועל בית המשפט לשקול כנגד האינטרס של התובע גם את האינטרס של הנתבע לא להיות מוטרד בתובענה נוספת בגין אותן נסיבות, נקבע בפסק הדין בענין ברקליס כי "העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר" (בעמ' 89). בפסק הדין בענין ברקליס פורטו מספר נסיבות בהן ידון בית המשפט בתובענה למתן סעד הצהרתי כסעד יחיד. כך למשל, נקבע כי תישמע תובענה למתן סעד הצהרתי כסעד יחיד כאשר נבצר מהתובע לקבל את הסעד המלא, כאשר התובע עותר למתן סעד הצהרתי כדי לנקות את שמו, או כאשר התובע מבקש הדרכה כיצד לנהוג מכאן ולהבא - כגון במסגרת תביעה לפרשנותו של חוזה (ראו ענין ברקליס בעמ' 90 וכן ענין טבע בפסקאות 6-7). יודגש כי האינטרס הציבורי תומך אף הוא בהגשת התובענה מלכתחילה כך שתכלול גם את הסעד האופרטיבי. הטעם לכך הוא הרצון למנוע קיומם של הליכים כפולים המגבירים שלא לצורך את העומס על מערכת המשפט, שכן "בית המשפט אינו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת" (ענין גליקלד בפסקה 6 בפסק הדין). הקביעה הכללית לפיה כאשר יכול התובע לתבוע סעד אופרטיבי אין לאפשר לו לעתור לסעד הצהרתי בלבד, הוחלה בפסיקה אף כאשר התובענה לסעד הצהרתי עסקה בהצהרה על ביטולו (או אי תקפותו) של הסכם. בפסק הדין ברע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס (פורסם במאגרים משפטיים, , 21.7.1998) דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחתה בקשה למחיקתה על הסף של תובענה להצהרה על בטלותם של הסכמים לביצוע עסקאות פורוורד. בפסק דין זה נקבע כי "המשיב יכול היה להגיש את תביעתו כנגד המבקש בדרך המלך של תביעה לסעד אופרטיבי, דהיינו תביעה כספית או תביעה לתיקון יתרת חשבונו אצל המבקש" (פסקה 6 בפסק הדין). לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי אין לדון בתובענה כתובענה לסעד הצהרתי בהעדר טעם לגיטימי לכך. באופן דומה נקבע ברע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי (פורסם במאגרים משפטיים, , 5.10.2009) כי בהעדר אינטרס לגיטימי למתן הסעד ההצהרתי, אף במקרה של תביעה עתידית לפיצויים, ואף אם קיים קושי לכמת את הנזק, אין לקבל תובענה לסעד הצהרתי בלבד ועל התובע לתבוע את מלוא הסעד האופרטיבי. בתובענה דנן עותרת גיאו-בר להצהרה על בטלותו של הסכם המכר תוך שהיא מתייחסת באופן מפורש לכך שבכוונתה לתבוע בעתיד הן השבה של הסכומים ששילמה במסגרת הסכם המכר, והן פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב רשלנותם של הכונס ושל הבנק. ברור איפוא כי בנסיבות הענין הנוכחי מתן הסעד ההצהרתי לא יוביל לסיום ההליכים, והנתבעים ידרשו לעמוד בפני תובענה נוספת במסגרתה יתבעו הסעדים הכספיים האופרטיביים. יצויין, כי גיאו-בר לא טענה כי קיימת מניעה אשר אינה מאפשרת לה לתבוע כבר עתה את השבתם של הסכומים ששולמו על ידה לכונס הנכסים במסגרת הסכם המכר ואת הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהרשלנות הנטענת על ידה כלפי הבנק וכלפי כונס הנכסים. יתר על כן: גיאו-בר עצמה מפרטת בסעיף 67 של כתב התביעה המתוקן את סכום הנזק החודשי הנטען על ידה, וזאת - אף אם לטענתה "סכומה של תביעת הנזיקין עדין לא התגבש סופית" (סעיף 4(ב) בכתב התביעה המתוקן). לפיכך, על גיאו-בר מוטל הנטל להוכיח כי במקרה דנן קיים אינטרס לגיטימי בגינו ראוי שבית המשפט יעניק לה סעד הצהרתי בלבד, על אף שהיא יכולה לתבוע כבר עתה סעדים אופרטיביים, דהיינו: לתבוע את השבת הסכומים ששילמה על פי הסכם המכר ותשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הרשלנות הנטענת על ידה כלפי הבנק וכלפי כונס הנכסים. מתגובותיה של גיאו-בר לבקשות הבנק וכונס הנכסים לסילוק התובענה על הסף, וכן מכתבי בי דין נוספים שהגישה גיאו-בר, ניתן לדלות בדוחק מספר טענות המועלות על ידה ואשר על פיהן על בית המשפט להעניק לה את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידה כסעד יחיד ומבלי שתתבע כבר עתה סעדים אופרטיביים. א. בסעיף 33 בתגובתה מציינת גיאו-בר כי בהחלטת בית המשפט מיום 20.12.2010 "הורה כב' בית המשפט להגיש תובענה מתוקנת בה יוסר הסעד להשבה לקדמות וכך אכן נעשה ובוצע הלכה למעשה". הפכתי והפכתי בהחלטתי מיום 20.12.2010 אשר דנה בהגשתה של התובענה המקורית בדרך של המרצת פתיחה ולא מצאתי כי כך נקבע באותה החלטה. בסעיף 27 בהחלטה הנ"ל נקבע במפורש כי המרצת הפתיחה כללה אף סעד כספי ומשכך אין מדובר בתובענה לסעד הצהרתי גרידא: "משכך, אני קובע כי בתובענה שלפני יש תביעה מפורשת של גיאו-בר לסעד אופרטיבי שעניינו השבתם לידיה של מלוא הכספים ששולמו על ידה על פי ההסכם. למותר לציין כי תובענה זו איננה ראויה להתברר בהליך של המרצת פתיחה בתואנה כי מדובר ב"סעד הצהרתי גרידא" ותוך הימנעות מתשלום אגרת בית משפט הנדרשת". מטעם זה, ומטעמים נוספים שפורטו בהחלטה (ראו סעיפים 28-30 בהחלטה מיום 20.12.2010) הוריתי "על העברתה של המרצת הפתיחה לפסים של תביעה רגילה" ועל הגשת כתבי טענות מתוקנים על ידי הצדדים (סעיף 32 בהחלטה). הא ותו לא. ברי איפוא, כי לא ניתן להסיק מהחלטת בית המשפט מיום 20.12.2010 כי הגשת התובענה בסדר דין רגיל, חלף הגשתה כהמרצת פתיחה, דורשת את הסרתו של סעד ההשבה שנתבע במסגרת המרצת הפתיחה, ולפיכך דין טענה זו של גיאו-בר להדחות. ב. בבקשה שהגישה גיאו-בר לסילוקן של הבקשות לסילוק התובענה על הסף שהוגשו על ידי הבנק ועל ידי כונס הנכסים נטען כי ביום 20.6.2010 נמחקה בהסכמת הצדדים בקשת כונס הנכסים לדחיית התובענה על הסף, והצדדים לא הגישו ערעור על החלטה זו "ובכך הפכה החלטתו/פסיקתו של כב' ביהמ"ש בענין זה, לפסיקה חלוטה שהינה: "השתק פלוגתא" ו"מעשה בית דין" [ההדגשה במקור - ב.א.] (סעיף 4 בבקשה לסילוקן של בקשות הבנק והכונס). בנוסף, צויין בסעיף 5 של הבקשה הנ"ל כי "עילות התובענה לא שונו כלל במסגרת "תיקון תביעה" [הנוסח וההדגשה במקור - ב.א.]. אף טענה זו יש לדחות. גם אם אניח כי מחיקת הבקשה לסילוק על הסף בהסכמת הצדדים עשויה למנוע בנסיבות מסויימות את הגשתה מחדש (כך למשל, במקרים בהם הגשת הבקשה בשנית מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט) "כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה... פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה... אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית" [ההפניות הוסרו - ב.א.] (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ''ד נו(4) 505, 507 (2002), רע"א 8205/08 מצלח נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, , 12.11.2008) בפסקה 9 בפסק הדין), וכן ראו: ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב, פ''ד כח(2) 228, 234 (1971) בו נקבע כי דחיית בקשה לדחיית תובענה על הסף אינה מהווה מעשה בית דין וניתן להעלות בקשה דומה פעם נוספת). במקרה הנוכחי, וכפי שנטען על ידי הבנק ועל ידי כונס הנכסים (סעיפים 6-7 בתשובת הבנק וסעיף 5 בתשובת כונס הנכסים), הואיל וגיאו-בר הגישה כתב תביעה מתוקן אשר שונה בנוסחו מהמרצת הפתיחה, הרי שמדובר בשינוי נסיבות. משבחרה גיאו-בר לנסח מחדש את תביעתה, אין זה ראוי וצודק למנוע מהנתבעים להגיש בקשות התוקפות את כתב התביעה המתוקן (השוו: רע"א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' סביון, פ''ד נא(2) 656 (1997) בו נקבע כי משהוגש כתב תביעה מתוקן רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן החורג מהתיקון שנעשה בכתב התביעה, ובכלל זה רשאי הנתבע, להגיש הודעה לצד שלישי אף אם לא הגיש הודעה כזו לגבי התובענה המקורית). יתר על כן: במקרה הנוכחי הסעד שנתבע על ידי גיאו-בר בכתב התביעה המתוקן שונה מהסעדים שנתבעו בהמרצת הפתיחה. בקשות הסילוק שהוגשו על ידי הבנק ועל ידי כונס הנכסים מבוססות, בין היתר, על נימוקים הנובעים משינוי הסעדים הנתבעים. בקשות אלה שונות מבקשתו של כונס הנכסים לסילוקה על הסף של המרצת הפתיחה אשר נמחקה בהסכמה ביום 20.6.2010. לפיכך, ברי כי משהשתנו הנסיבות אין הנתבעים מנועים מהגשת בקשותיהם הנוכחיות לסילוק התובענה על הסף. ג. בכתב התביעה המתוקן ביקשה גיאו-בר מבית המשפט ליתן לה לפצל את סעדיה (סעיפים 66-72 בכתב התביעה המתוקן). לטענתה כתוצאה מרשלנותם של הבנק ושל כונס הנכסים נגרמים לה נזקים מצטברים "מן המצב שבו כספי פיקדונה (של המבקשת) עבור הנכס נגרע [כך במקור - ב.א.] מהונה העסקי של המבקשת ומאידך גיסא - ממכר נכס המקרקעין לא הועבר על שם המבקש" (סעיף 67 בכתב התביעה המתוקן). לפיכך, ולנוכח נזקיה המתמשכים "מאזן הצדק והמשפט מחייב מתן פס"ד בהקדם, ובכך יהיה כדי להקטין את נזקי המבקשת" (סעיף 68 בכתב התביעה המתוקן). (לדיון בשאלה האם כאשר מוגשת תובענה לסעד הצהרתי נדרשת בקשה פיצול סעדים ראו ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, , 24.11.2005) בסעיפים 17-18 בפסק הדין). דווקא מהטעם הנטען על ידי גיאו-בר, קרי: רצונה להשיג הכרעה מהירה במחלוקת שבין הצדדים לשם הקטנת נזקיה הנטענים, נדרש כי תינתן כבר עתה הכרעה לגבי סעד ההשבה, שכן בלא דיון בסעד ההשבה מתן הסעד ההצהרתי לא יועיל להקטנת נזקיה של גיאו-בר שהרי הסכומים ששילמה לכונס הנכסים על פי הסכם המכר ישארו בידי כונס הנכסים עד לאחר הדיון בתביעת ההשבה. מתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו של הסכם המכר כסעד יחיד יחייב את גיאו-בר להגיש תביעה נוספת להשבה, אשר רק בירורה יאפשר את הקטנת נזקיה הנטענים של גיאו-בר. כפועל יוצא מכך ידרשו הנתבעים להתגונן מפני תביעה נוספת שתוגש כנגדם על ידי גיאו-בר וזו תטיל עליהם מעמסה דיונית נוספת, הוצאות נוספות ואף תכביד ללא צורך על המערכת השיפוטית בהליך נוסף. לאור האמור, אני קובע כי בנסיבות העניין הנוכחי גיאו-בר לא הצליחה להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצריך ניהולה של תובענה לסעד הצהרתי גרידא כאשר ברי כי ביכולתה לתבוע כבר עתה סעדים אופרטיביים נוספים המגיעים לה על פי טענתה. בהקשר זה אציין בקצרה כי כבר נקבע לא אחת שהרצון להימנע מתשלום מלוא אגרת בית המשפט בגין הגשת תובענה לסעד כספי איננו מהווה אינטרס לגיטימי להגשת תובענה לסעד הצהרתי מבלי לתבוע סעדים אופרטיביים ברי תביעה (ראו למשל: בר"ע 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ' פ"ד מו(3) 414, 417 (1992)). לא למותר לציין כי לגיאו-בר כבר ניתנה על ידי בית משפט זה ההזדמנות לתקן את כתב תביעתה כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 20.12.2010. אולם, מטעמים השמורים עימה בחרה גיאו-בר שלא לצעוד ב"דרך המלך" ונמנעה מלהגיש כתב תביעה מתוקן הכולל את כל הסעדים שנתבעו במסגרת המרצת הפתיחה, לרבות הסעד של השבת הסכומים ששולמו על ידה לכונס על פי הסכם המכר (ראו: סעיף 107 בהמרצת הפתיחה ולציטוט מהחלטתי מיום 20.12.2010 המופיע לעיל בסעיף 17 של החלטה זו). חלף זאת, בחרה גיאו-בר להגיש כתב תביעה מתוקן אשר אינו כולל סעד כספי אופרטיבי, וממילא שאף לא שילמה אגרת בית משפט הכרוכה בהגשת תובענה כספית, וזאת - מבלי שהציגה אינטרס לגיטימי המצדיק ניהולה של תביעה שכזו. לפיכך, לא מצאתי לנכון לאפשר לגיאו-בר לתקן פעם נוספת את כתב התביעה, והנני מורה על מחיקתה של התובענה אשר הוגשה על ידה. בהקשר זה יצויין כי בתגובותיה של גיאו-בר לבקשותיהם של הבנק ושל כונס הנכסים בית המשפט לא התבקש כלל, ולו באופן חלופי, לאפשר לגיאו-בר לתקן פעם נוספת את כתב התביעה המתוקן כך שיכלול אף סעדים אופרטיביים. לנוכח המסקנה אליה הגעתי אינני מוצא להאריך ולדון ביתר טענותיהם של הבנק ושל כונס הנכסים לסילוק התובענה על הסף. עם זאת, אתייחס בקצרה למספר טענות שהועלו על ידי הבנק ועל ידי הכונס בבקשותיהם. אני סבור כי בנסיבות הענין ניתן לקבל אף את טענת הבנק לפיה יש למחוק את כתב התביעה ככל שהוא מופנה כנגדו, שכן "אין הכתב מראה עילת תביעה" כאמור בתקנה 100(1) בתקנות סד"א. "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585, 1591 (1951), וראו גם: רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, , 14.4.2010) בפסקה 18 בפסק הדין (להלן: "ענין צרפתי")). במקרה הנוכחי, הואיל והבנק אינו צד להסכם המכר ולא היה אף צד בתובענה לאכיפת הסכם המכר (ת.א (ירושלים) 4175/02), אזי אף אם יוכחו כל העובדות הנטענות בכתב התביעה המתוקן, הסעד המבוקש בו אינו מתייחס כלל לבנק ומשכך כתב התביעה המתוקן אינו מגלה עילת תביעה כלפיו. כך למשל מציינת גיאו-בר בסעיף 122 של כתב התביעה המתוקן "הנה חלפה כשנה נוספת ויותר, והמשיב לא מילא את מחויבותו החוזית ולא רשם את המקרקעין ברשם המקרקעין [צ"ל "במנהל מקרקעי ישראל" - ב.א.] כפי שהתחייב חוזית. ללמדך מכל היבט ומבט, המשיב הפר את מחויבותו החוזית ולא רשם המקרקעין. לא בתוך פרק זמן סביר ולא בכלל". כפועל יוצא מכך התבקש בית המשפט, בסעיף 125 בכתב התביעה המתוקן, להצהיר על בטלות הסכם המכר. מניסוחו של כתב התביעה ברור איפוא כי הדברים האלה שבכתב התביעה המתוקן מיוחסים לנתבע 1, דהיינו - לכונס הנכסים. על אף האמור, לא מצאתי בנסיבות הענין כי יש לדחות על הסף את התביעה כנגד הבנק בהעדר יריבות. כבר נקבע לא אחת כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בעת מחיקתה של תובענה על הסף (ראו למשל: ענין צרפתי, בפסקה 18 בפסק הדין) וקל וחומר בעת דחייתה. במקרה הנוכחי לא ניתן לשלול את האפשרות כי תובענה הכוללת גם סעדים אופרטיביים תכלול עילת תביעה גם כנגד הבנק. לפיכך, וגם על מנת שלא לחסום בפני גיאו-בר את זכות הגישה לערכאות, אני סבור כי אין לעשות שימוש בסנקציה החמורה של דחיית התובענה, ובמקרה הנוכחי ניתן להסתפק בסעד של מחיקת התובענה בלבד. אני סבור כי אף טענת ההתיישנות אותה טען כונס הנכסים דינה להדחות. מבלי להרחיב מעבר לנדרש אציין כי תקופת ההתיישנות מתחילה במועד היווצרותה של עילת התובענה (סעיף 6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). במקרה הנוכחי, עילת התביעה, כפי שהובהרה בכתב התביעה המתוקן, נוצרה במועד כל שהוא לאחר יום 15.10.2006 הוא מועד מתן פסק הדין על ידי כב' השופט ענבר בתובענה לאכיפת הסכם המכר. אין כל חולק כי ממועד מתן פסק דינו של כב' השופט ענבר טרם חלפה תקופת ההתיישנות, יהיה משכה הקבוע בחוק ההתיישנות אשר יהיה. אני סבור כי אין לקבל אף את טענת כונס הנכסים לפיה יש לדחות את התובענה על הסף עקב שימוש לרעה שעושה גיאו-בר בהליכי משפט. השאלה האם גיאו-בר היא זו המכשילה את העברת ורישום הזכויות בנכס על שמה במנהל מקרקעי ישראל מצויה בלב המחלוקת שבין הצדדים, ולא ניתן להכריע בה כבר בשלב מקדמי זה בטרם הגישו הצדדים את ראיותיהם בקשר לכך. בשולי הדברים אציין כי יש לקבל אף את טענת הבנק לפיה אין צורך בצירוף תצהיר מטעמו לתמיכה בבקשת הסילוק על הסף שהוגשה על ידו. כאשר בקשה נשענת על טענות משפטיות בלבד הנובעות מכתב תביעה אשר הוגש לבית המשפט אין צורך בהגשת תצהיר בתמיכה לבקשת הנתבע לסילוק התובענה על הסף. יפים לענין זה דבריו של כב' השופט א. גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009): "קיימת חובה לצרף תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה או לתשובה, הכל לפי העניין. אולם, אם בקשה מבוססת על נימוקים משפטיים בלבד, כמו בקשה למחיקה על הסף של תביעה מחמת היעדר עילה, או בקשה למחיקת כותרת 'בסדר דין מקוצר', אין צורך לצרף לה תצהיר". [ההדגשות לא במקור - ב.א.] (עמ' 758-759. וראה גם: בש"א (מחוזי נצרת) 2284/07 חברת דובק בע"מ נ' עזבון המנוחה שושנה רון ז"ל (פורסם במאגרים משפטיים, , 24.9.2007) בפסקה 1 בפסק הדין). יתר על כן: בע"א 8160/01‏ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ' א' בע"מ (בפירוק)‏, פ''ד נז(6) 597, 603 (2003) קבע בית המשפט העליון כי אף במקרים בהם הבקשה נשענת על עובדות אך "העובדות הנדרשות עולות מהבקשה ומהמסמכים המצורפים לה או ממסמכים אחרים אשר בפני בית-המשפט, אין צורך בתצהיר". עולה אם כן כי מאחר שבקשתו של הבנק לסילוק התובענה על הסף התבססה על נוסחו של כתב התביעה המתוקן ועל נימוקים משפטיים בלבד מבלי שנדרשה הוכחתן של עובדות נוספות לצורך קבלתה - לא היה צורך בהגשת תצהיר מטעם הבנק לשם תמיכה בבקשתו זו. בנוסף, לא מצאתי כי בנסיבות הענין נוצר צורך בחקירתו של עו"ד ריבלין על תצהירו שהוגש בתמיכה לבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה על ידי כונס הנכסים. הזכות לחקור בחקירה נגדית את המצהיר מטעמו של הצד שכנגד קבועה בסעיף 17(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. זכות זו הינה זכות מהותית ולא בנקל ימנע בית המשפט מבעל דין לחקור מצהיר מטעם הצד שכנגד על תצהירו. אולם, כפי שאף נקבע ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3), 26, 33-36 (1998) (להלן: "ענין מתן מערכות") הזכות לחקור חקירה נגדית מצהיר מטעמו של הצד שכנגד אינה זכות מוחלטת והיא כפופה להיותה של החקירה רלוונטית והוגנת (ראו גם: סעיף 2 בחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח - 1957, ותקנה 241(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א")). במקרה הנוכחי, החלטתי כי יש למחוק על הסף את התובענה מבוססת על קבלת טענתם המשפטית של כונס הנכסים ושל הבנק לפיה כתב התביעה המתוקן לא כלל סעדים אופרטיביים אשר גיאו-בר יכלה לתובעם בעת הגשתו של כתב התביעה המתוקן. הדיון בטענה זו הסתמך על ההלכות המשפטיות אשר נקבעו בפסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון, ועל בחינת נוסחו של כתב התביעה המתוקן ובקשותיהם של הכונס ושל הבנק כפי שהוגשו לבית המשפט. לפיכך אני סבור כי לא התעורר צורך בחקירה נגדית של עו"ד ריבלין על תצהירו. חקירתו של עו"ד ריבלין לא היתה תורמת לבירור המחלוקות המשפטיות המונחות בבסיס בקשת כונס הנכסים לסילוק התובענה על הסף, והתרתה של חקירתו היתה רק גורמת להתמשכות מיותרת של ההליך ולסרבול הדיון בבקשות שלפני. ד. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מורה בזאת על מחיקתה של התובענה. כפועל יוצא ממחיקת התובענה הנני מורה בזאת כדלקמן: ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי כונס הנכסים למנהל מקרקעי ישראל - נמחקת. ישיבת קדם המשפט הקבועה ליום 12.7.2011 מבוטלת. בנסיבות הענין, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את גיאו-בר בתשלום הוצאות הבנק וכונס הנכסים בגין מחיקת התובענה ומחיקת ההודעה לצד שלישי, לרבות בתשלום שכר טרחת עורכי דינם, בסכום כולל של 20,000 ש"ח אשר ישולם להם בחלקים שווים ביניהם. מאחר וטרם הוגש כתב הגנה על ידי מנהל מקרקעי ישראל ואף התקבלה בקשתו להארכת המועד להגשתו - אינני סבור כי יש מקום ליתן צו להוצאות לזכותו. המרצת פתיחהמחיקה על הסףסעד הצהרתי