בתי המשפט נוהגים בזהירות יתירה במתן החלטה הדוחה את התביעה על הסף ואשר מסיימת בכך את הבירור המשפטי כבר בשלב המקדמי. יחד עם זאת תקנות 100 ו101 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") אינן תיאורטיות בלבד, אלא מקנות הן לבית המשפט סמכות לסלק על הסף הליכים אשר ניכר בהם, על פניו, כי גם אם יתבררו עד תום לא יזכו את מגישם בסעד המבוקש. בע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, בעמוד 584, התייחס כבוד השופט א' ריבלין לסוגיה וקבע כדלקמן: ”אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי-המשפט כזכות יסוד, אשר בית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות אחרות (ע"א 6805/99) תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433; ע"א לוין נ' לוין, פ"ד מח(2), 862), תפקידם של בתי-המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3),, 577)". כלל הוא כי בית המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה [ע"א 693/83 שמש נ. רשם המקרקעין ת"א ואח' פ"ד מ(2) 668]. משכך, נוקט בית המשפט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה. בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש, וישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן" [ע"א 35/83 חסין נ. פלדמן פ"ד לז(4) 721, 724]. עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש [ע"א 163/84 מדינת ישראל נ. חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ לח קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקה על הסף: בפניי בקשת הנתבעת למחיקת התובענה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית, ובשל העדר עילת תביעה כנגד הנתבעת. התביעה הוגשה על ידי התובע ללשכת רשום המקרקעין בנתניה כבקשה לצו עשה כנגד הנתבעת לחייב אותה לחתום על יפוי כח בלתי חוזר שיאפשר העברת הדירות בנכס הרשום על שמה, על שם הדיירים שרכשו את הנכס מאת הקבלן אתו חתמה הנתבעת על הסכם קומבינציה. המפקח על המקרקעין קבע שאין לו סמכות לדון בתביעה והעביר אותה לבית משפט זה. הנתבעת הגישה בקשה למחיקה על הסף כפי שיפורט בהמשך. בטרם אביא את טענות הנתבעת בעניין המחיקה כל הסף, אביא בקצרה את השתלשלות העניינים אשר קדמו לבקשה נשוא החלטה זו, כאמור בכתבי הטענות; טענות התובע 1. כאמור בכתב התביעה, מהותה של התביעה העיקרית בתיק זה הינה למתן צו עשה. התובע, אהוד רן, הגיש תביעתו בשם ועד הבית של הבניין ברחוב המעלות 9 בהרצליה ב', גוש 6520, חלקה 73 [להלן - הבניין]. הבניין, על פי כתב התביעה, מכיל כיום 7 דירות וקומת ביניים שסווגה בהיתר כקומת חנייה שניה, ושונתה ב 12/07 בהליך שינוי תבע נקודתית, על ידי הוועדה המחוזית, לשתי דירות מגורים, וכן שטחים משותפים. 2. המגרש עליו הוקם הבניין, היה בבעלותה של הנתבעת, אסתר נורית כלב, אשר חתמה בשנת 1996 על עסקת קומבינציה עם הקבלן אריאל סולסי [להלן - הקבלן]. על פי העסקה, קיבלה הנתבעת דירות ושטחים בנויים בבניין, תמורתם העבירה לקבלן את כל זכויותיה בקרקע. 3. הקבלן מכר את הדירות לדיירים שמתגוררים בבניין כיום, ואשר שילמו עבורן את מלוא התמורה, על פי הסכמים שנחתמו עם הקבלן, באמצעות עו"ד חיימובסקי. בזמן החתימה על ההסכמים, הצהיר עו"ד חיימובסקי, וכך גם צוין בהסכמים, כי כל השטחים והדירות שנמכרו לרוכשים על ידו, הינם בבעלותו הבלעדית, והוא רשאי למכרן. 4. בידי עו"ד חיימובסקי, הופקד יפויי כוח בלתי חוזר, מאת הנתבעת, המתיר לו לבצע ולחתום על כל העסקאות, לרבות רישום הדירות בטאבו על שם הרוכשים, ורישום הבניין כבית משותף. 5. כתוצאה מסכסוך בין הנתבעת לקבלן, מסרבת הנתבעת לחתום על תשריט הרישום בטאבו, והסעד שנתבקש בתביעה דנא הינו שהבניין יירשם במרשם המקרקעין על פי התשריט שנערך על ידי מודד מוסמך, ואשר נחתם על ידי כלל בעלי הדירות בבניין, פרט לנתבעת. 6. תביעה זו הוגשה בראשית הדרך למפקח על רישום המקרקעין. המפקח על הרישום העביר את הדיון בתביעה לבית משפט זה, בהחלטתו מיום 15/08/10 בה קבע כי אין למפקח על רישום המקרקעין סמכות לדון בתביעה, אלא הסמכות נתונה לבית משפט שלום. טענות הנתבעת חוסר סמכות עניינית 7. בכתב הגתה, טוענת הנתבעת, כי דין התביעה להידחות, מפאת חוסר סמכותו העניינית של בימ"ש זה לדון בה, שכן עניינה של התובענה דנא הינו רישום בית משותף. אמנם, כך הנתבעת, התביעה הועברה על ידי המפקח על רישום מקרקעין בנתניה (להלן:"המפקח") מפאת העדר סמכות, אך המפקח, לדידה של הנתבעת, אינו עונה על תנאי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, מאחר שאיננו "בית משפט", ועל כן לא היה בסמכותו להעביר התביעה. יוצא אפוא לטענתה כי היותה של העברת התביעה משוללת כל תוקף, מביאה לכך כי דין התביעה להימחק. 8. חוסר יריבות הנתבעת טוענת כי לתובע אין כל עילת תביעה כנגדה, באשר מעולם לא רכש כל זכויות בבניין, הנתבעת מעולם לא התחייבה כלפיו לכל דבר שהוא, ומשכך אין כל יריבות בין השניים, ואין לתובע כל עילת תביעה כנגדה. 9. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי החברה "טבע הדברים" שבהנהלת התובע, רכשה לכאורה זכויות בחלקה, ובגינן הגישה היא תביעה נפרדת, לביצוע הסכם בינה לבין חברה אחרת אשר ממנה רכשה לכאורה את הזכויות בחלקה. גם מסיבה זו, טוענת הנתבעת, יש למחוק התובענה דנא. 10. לגופו של עניין, מאשרת הנתבעת כי ערכה הסכם קומבינציה עם חברת "אריאל סולסי בע'מ", אך החברה לא קיימה התחייבויותיה על פי ההסכם, הפרה אותו הפרה יסודית, וכעת תלויים ועומדים צווי הריסה כנגד הבניין, בגין בנייה בלתי חוקית, וממילא לא ניתן לרשמו כבית משותף. 11. לשיטת הנתבעת, רישום הבית המשותף, והזכויות בו, הינו עניין קנייני, שנוי במחלוקת, וכל עוד לא הוכרעה סוגיה זו, לא ניתן לרשום הבית כבית משותף, ואף אין ליתן צו למפקחת על הרישום, לרשמו כבית משותף. דיון והכרעה 12. הפן הנורמטיבי : העיקרון המנחה הוא כי בירור המחלוקת שבין הצדדים לגופה עדיפה על מחיקת או דחיית התובענה לפני בירורה הענייני. בתי המשפט נוהגים בזהירות יתירה במתן החלטה הדוחה את התביעה על הסף ואשר מסיימת בכך את הבירור המשפטי כבר בשלב המקדמי. יחד עם זאת תקנות 100 ו101 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") אינן תיאורטיות בלבד, אלא מקנות הן לבית המשפט סמכות לסלק על הסף הליכים אשר ניכר בהם, על פניו, כי גם אם יתבררו עד תום לא יזכו את מגישם בסעד המבוקש. בע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, בעמוד 584, התייחס כבוד השופט א' ריבלין לסוגיה וקבע כדלקמן: ”אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי-המשפט כזכות יסוד, אשר בית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות אחרות (ע"א 6805/99) תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433; ע"א לוין נ' לוין, פ"ד מח(2), 862), תפקידם של בתי-המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3),, 577)". 13. כלל הוא כי בית המשפט יעדיף תמיד הכרעה עניינית על פתרון דיוני, כאשר פתרון דיוני מכריע את גורל התביעה [ע"א 693/83 שמש נ. רשם המקרקעין ת"א ואח' פ"ד מ(2) 668]. משכך, נוקט בית המשפט בזהירות וביד קמוצה במחיקת תביעה מחמת העדר עילה. 14. בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש, וישתמש בסמכותו זו במקרים יוצאי דופן" [ע"א 35/83 חסין נ. פלדמן פ"ד לז(4) 721, 724]. עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש [ע"א 163/84 מדינת ישראל נ. חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ לח(4)1, 8]. 15. יישום העקרונות על המקרה הנדון: השאלה המשפטית הראשונה אותה יש לבחון בנסיבות העניין, הינה האם בדין הועברה הבקשה מאת המפקחת על רישום המקרקעין, אל בימ"ש זה; היינו, האם היה בסמכות המפקחת להעביר הבקשה, על פי תנאיו של סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. 16. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט קובע כך: 79"(א) מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם. בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר העניין כאמור, לא יעבירנו עוד." 17. יש לשים אל לב, כי תכליתה של הוראה זו, הינה צמצום נזקיו של בעלי דין שנמצא כי תובענתם הוגשה לערכאה שאיננה מוסמכת לדון בה. משכך, יש לבחון כעת את מעמדה של המפקחת על רישום המקרקעין. 18. למפקחת על רישום המקרקעין סמכות שיפוטית, כאמור בסעיף 72 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969: 72 "א) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון או סעיפים 58, 59, 59א-ו, או לפי סעיף 6 לחוק הבזק, התשמ"ב - 1982, יכריע בו המפקח. (ב) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר השגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת, או לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית משפט מוסמך או לפני המפקח..." 19. ואכן, בתי המשפט ראו במפקח על הרישום, כ"בית דין" לעניינים הנדונים לפי חוק בתי המשפט [ראה בר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 קרית אונו ואח' נ. ירדני ואח' לח(4), 487, ע"א 44/72 ציפורה ודוד שם טוב נ. פנינה פריבס וערעור שכנגד, פ"ד כו(1), 617]. סבורני כי גם בעניינו של סעיף 79 לחוק בתי המשפט, יש לראות במפקח על רישום המקרקעין בית דין, שבכוחו להעביר לערכאה אחרת עניין שאינו בסמכותו. 20. ראה בעניין זה דבריו של כב' השופט קלינג, בת.א.(ת"א) 1098/01 פיק נכסים בע"מ נ. נציגות הבית המשותף, : "מדיוק בלשונו של סעיף 79(א) ניתן ללמוד כי בית הדין נזכר רק לעניין קבלת עניין שמועבר אליו על ידי בית משפט, וכי אין בית דין יכול להעביר עניין לבית משפט. אלא שנראה לי שמדיניות שיפוטית ראויה צריכה להוליך לפרשנות שתביא לשוויון במעמדן של שתי הערכאות; שתיהן תוכלנה לקלוט ולהעביר עניין שהתגלגל אליהן ושאינו בסמכותן. הטעם לעצם הקניית הסמכות להעביר הוא ברצון למזער את נזקו של מי שהגיע לערכאה שאינה מוסמכת. טעם זה יפה הן למי שהגיע לבית משפט והן למי שהגיש עניינו לבית דין..." 21. דעה שונה לדעתו של כב' השופט קלינג, הובעה מפיו של כב' השופט משה סובל, בת.א. (י-ם) 9037/07 יוסף פליישמן נ. מפעל חסד תורה ירושלים [2007], שסבר כי סעיף 79(א) עושה שימוש במונח "בית משפט" ועל כן, אין סמכות למפקח על הרישום להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט אחר, מאחר והוא איננו עונה להגדרת "בית משפט". 22. עוד סבר שם כב' השופט סובל, כי היה על המפקח דשם לדחות הבקשה לתיקון צו הרישום אשר הונחה בפניו, ולא להעביר את הדיון בבקשה לבית המשפט, אשר הביא למצב של חוסר התאמה בין כתב הטענות המונח בפני בית המשפט לבין הסכסוך בו מצופה ממנו לדון. לשיטתו, הדבר מהווה נגזרת נוספת של חוסר התאמת סמכות ההעברה לפי סעיף 79(א), להליך שננקט בפני המפקח. משכך, מצא כב' השופט סובל, כי יש להחזיר את התיק למפקח. 23. עיינתי ובחנתי ארוכות את שתי הדעות המובאות לעיל, שתיהן מפי שופטי בית משפט מחוזי, וסבורני שהמקרה שבפניי מתאים יותר בנסיבותיו לקביעתו של כב' השופט קלינג. וזאת במיוחד מאחר ופסק דינו של כב' השופט סובל עוסק במקרה בו דן המפקח בבקשה מכוח סמכויותיו המינהליות (סעיף 145 לחוק המקרקעין) ואלו בפסק הדין של כב' השופט קליג ההתייחסות היא לתביעה שהוגשה למפקח מכוח סמכותו השיפוטית (סעיף 72 לחוק המקרקעין). סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט קבע את העקרון "בית משפט או בית דין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד" עקרון זה מעניק למעשה לבית המשפט הנעבר סמכות עניינית (ברור שגם מקומית), גם אם מלכתחילה לא הייתה קיימת, וזאת כדי למנוע מצב בו בעלי דין יועברו מערכאה לערכאה יותר מפעם אחת. 24. מגמה דומה של יעול הדין ומניעת טרחה מיותרת מבעלי הדין על חשבון הקפדה על סמכות מצאתי בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, הדן בסמכות נגררת והקובע כלדקמן: "הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או בית דין אחר". 25. משכך, מצאתי שלא לקבל את בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית. מצאתי כי במקרה הנדון הייתה למפקח הסמכות להעביר את התיק לבית משפט זה לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, ובהתאמה, ועל פי סעיף 79(ב), קונה בימ"ש זה סמכות לדון בתביעה, ואינו רשאי להעבירה שוב. 26. משהגעתי למסקנה כי במקרה הנדון הייתה למפקח הסמכות להעביר את התיק לבית משפט השלום מכוח סעיף 79(א), הרי שמכוח סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט אין לי סמכות להעביר את התיק לבית משפט אחר. הלכה למעשה נקנתה סמכותי לדון בתביעה. 27. לאור האמור לעיל מתייתר הצורך מלדון בשאלת הסמכות העניינית לגופה, שכן סמכותי נקנתה מעצם ההעברה. בשולי הדברים יוער שמכתב התביעה, כפי שנוסח לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי אינו בסמכות בית משפט השלום, אלא לצורך קביעה זו יש לערוך ברורים נוספים המתייתרים במקרה הנדון. 28. חוסר יריבות: לטענת הנתבעת לפיה אין יריבות בין בעלי הדין לתובענה דנא; כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי התובע אינו בעל נכס בבניין, מעולם לא רכש בו כנס, ולא רשומה לטובתו הערת אזהרה. את תביעתו הגיש בשם ועד הבית, ומכאן שוועד הבית איננו התובע, אלא הינו מיופה כוח, בשמו של התובע. 29. לכך השיב התובע, כי הינו בעל נכס בבניין, המייצג בהסכמה ולבקשת הוועד, את כל רוכשי הדירות בבניין, ואין לראותו כישות אחת מבין כלל רוכשי הדירות, אלא כאחד מהם. זאת ועוד, טוען התובע כי לא רק שהנתבעת מודעת לכך שרכש את הנכס כדין, אלא שהיא עצמה חתמה על כתב הסכמה, המתיר לקבלן למכור את הנכס לתובע. עורך דינה, מכוח ייפוי הכוח שניתן לו הימנה, הצהיר שהשטח האמור נמצא בבעלותו הפרטית של הקבלן, אינו מהווה חלק מהשטח המשותף, והינו רשאי למכרו לכל המעוניין. 30. נספח 2 לכתב התשובה שהגיש התובע, כותרתו "כתב הסכמה", חתום בידי הנתבעת, מיום 15.7.97, בו נרשם כך: "המרתף יימכר לאהוד רן המרתף ישמש כשטח אחסון או משרדים של מערכת עיתון "טבע הדברים". לא יוקצו יותר מ- 2חניות צמודות בחניון הבנין לאהוד רן או מערכת "טבע הדברים". 31. בסעיף 3 לתגובת התובע לתשובת הנתבעת, מציין התובע כי הינו מנהלה של חברת טבע הדברים, ומכוח היותו המנהל ויו"ר מועצת המנהלים, הינו מיופה כוחה לביצוע כל פעולה בשמה. בנוסף, כך לטענתו, הסמיכה אותו החברה להיות הגורם אשר יגיש בשמה את התביעה דנא. 32. מהאמור לעיל עולה, כי סוגית העדרה או קיומה של יריבות בין הצדדים, הינה סוגיה אשר לצורך הכרעה בה, אין מנוס משמיעת הראיות בתיק, שמיעת העדים, ופרישת הראיות בפני ביהמ"ש, ולא ניתן לקבוע ממצאים בעניין זה בשלב מקדמי זה של הדברים. 33. סוף דבר לאור האמור לעיל אינני מקבלת את הבקשה למחיקה על הסף. מחיקה על הסף