קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת תביעה למחוזי עקב סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה: 1. לפני בקשתו של הנתבע 2 (להלן - קושניר) לסלק את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות ענינית, בטענה שהסמכות הענינית לדון בתביעה כלפיו נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. התובעות מתנגדות לבקשה, ולטענתן נתונה לבית משפט זה הסמכות הענינית לדון בתביעתן כלפי קושניר. רקע 2. התובעת 2 (להלן - סיגמה) עוסקת במסחר בדגנים וקטניות. על פי הנטען בכתב התביעה (סעיף 6), התובעת 1 (להלן - סילבר) הוקמה על ידי סיגמה בקפריסין במיוחד לצורך ביצוע העסקאות ברוסיה, נשוא תביעה זו. תחילתו של הקשר בשנת 2008, כאשר התובעות התקשרו עם הנתבע 1 (להלן - בורקיס) לשם יבוא משלוחי חומוס מרוסיה, ומאוחר יותר ההתקשרות כללה גם שליטה על כל שרשרת גידול והכנת החומוס למשלוח ברוסיה, כולל התקשרות עם מגדלים ומתווכים מקומיים. לשם כך גם נעשה הסכם בכתב בין התובעות ובין בורקיס בדבר ההשתתפות בהשקעות ובהכנסות הפרוייקט. ההכנסות מהתקשרות זו שנגעה לשנת 2008 היו, לטענת התובעות, קטנות מהצפוי, אך יצוין כי התובעות אינן תובעות דבר בגין שנה זו. מכל מקום, לטענתן, כבר בשלב זה קושניר היה קשור לפרויקט ומודע לכל ההסכמות. קושניר מצדו, מכחיש כל קשר או ידיעה לגבי הפרויקט שנוהל בשנת 2008, שלדבריו התנהל בין התובעות ובין בורקיס בלבד. 3. בשנת 2009 הקימו התובעות ובורקיס, יחד עם איש עסקים מקומי, חברה רוסית בשם "סרטובסקי נוט" (להלן - סרטובסקי), לביצוע הפרוייקט המתואר. (התובעות מתארות התפתחות זו כשיפור ההתקשרות משנת 2008, בורקיס טוען כי דובר בהתקשרות חדשה ושונה. מחלוקת זו איננה מעניננו כאן). בפרויקט זה הועסק גם קושניר. הצדדים חלוקים על הגדרת תפקידו של קושניר. התובעות טוענת כי היה שלוחו של בורקיס (סעיף 8 לכתב התביעה), שימש כמנכ"ל סרטובסקי ושלט על כל הנעשה בה (סעיף 24 לכתב התביעה), ואילו קושניר מכחיש בכתב הגנתו טענות אלה בתוקף, ולטענתו, הוא לא היה שלוחו של בורקיס (סעיף 20 לכתב ההגנה), מנכ"ל החברה היה איש רוסי שמונה על ידי התובעות עצמן (סעיף 72 לכתב ההגנה), ואילו הוא שימש כמתאם ואיש קשר בלבד בין התובעות וסרטובסקי ובין כל הגורמים המקומיים (סעיף 30 לכתב ההגנה). 4. מכל מקום, אין חולק שקושניר קיבל תמורת עבודתו משכורות חודשיות מסיגמה. לטענת התובעות, הדבר נעשה לבקשת הנתבעים, והמשכורות היו "על חשבון חלקו ברווחים הצפויים" (סעיפים 21 ו-23 לכתב התביעה). גם טענה זו מוכחשת בתוקף על ידי קושניר, כשלטענתו, תמורת עבודתו היתה משכורות בלבד שקיבל מסיגמה כעובד שכיר, ללא כל חלוקה ברווחים (סעיפים 69 ו-71 לכתב ההגנה). 5. לטענת התובעות, בורקיס וקושניר "העלימו" כמויות גדולות של סחורה שהיתה צריכה להגיע אליהן וכן "העלימו" חלק מהכספים שהתובעות הזרימו כהשקעה בסרטובסקי. התובעות מאשימות את בורקיס ואת קושניר בהונאתן (סעיף 36(ד) לכתב התביעה). במחצית שנת 2010 פסקה ההתקשרות בין הצדדים. ביום 2.6.10 שלחה סיגמה לקושניר הודעה על הפסקת עבודתו (נספח א' לכתב הגנת קושניר). 6. בתביעה זו עותרות התובעות "בראש ובראשונה" (סעיף 44 לכתב התביעה) לחייב את הנתבעים "במסירת חשבונות מלאים ומדויקים, מאומתים בידי רואה חשבון מוסמך בכל הנוגע לפעילות המיזם המשותף...". כן הן תובעות לחייב את הנתבעים בהחזר השקעותיהן במיזם ובפיצוי על הנזקים שנגרמו להן, לטענתן, ממעשי הנתבעים. בורקיס טוען כי כל החשבונות מצויים בידי התובעות. קושניר טוען כי הוא מעולם לא עסק בחשבונות ובכספים. שניהם מכחישים את הנזקים הנטענים. 7. האם התקיימו בנסיבות דנן יחסי עובד-מעביד? סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - החוק) קובע את סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד...". מכאן, שהכניסה לשערי בית הדין היא גם לגבי מי שעצם מעמדו כעובד מוטל עדיין בסימן שאלה (דב"ע שן/2-17 לביא נ' שאול, פד"ע כג 77, וראו: אליענה רובין-בלייר, עו"ד, בית הדין לעבודה, סמכות וסדר דין (להלן - רובין-בלייר), עמ' 12). למעשה, די בכך שהשאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד-מעביד שנויה במחלוקת של ממש על מנת שהסמכות הייחודית של בית הדין תחול עליה (ע"א 321/75 שירות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד ל(1) 381, 382). 8. אני מוכן להניח מצבים, שבית המשפט לא ישעה לטענה לקיומם של יחסי עובד-מעביד, כאשר מתוך כתבי בי-הדין ונספחיהם נראה בעליל כי הטענה היא בדיה שאין לה על מה לסמוך, וידחה את הטענה מתוקף סמכותו הטבועה, גם ללא הפניית הענין לבית הדין לעבודה. לא זה המצב אצלנו. קושניר הפנה בבקשתו לכל תלושי המשכורת, שקיבל מסיגמא בתקופת עבודתו (נספח א'), החזרי ההוצאות שקיבל ממנה בהתאם לדו"חות שהגיש לה (נספח ב') ולמכתב הפיטורין (נספח ג'). התובעות טוענות כי כל אלה אינם משקפים את מעמדו האמיתי של קושניר, שפעל שלא על פי הנחיותיהן או פיקוחן, וכי המשכורות ניתנו על חשבון הרווחים המגיעים לו בלבד. קושניר מכחיש כאמור טענות אלה. כך או כך, הטענה לקיומם של יחסי עובד-מעביד נתמכת על פניה במסמכים אמינים, שהתובעות לא התכחשו אליהן, והמקום לבירור טענותיהן הנגדיות של התובעות הוא בית הדין לעבודה. אוסיף בהקשר זה, כי גם אם לכאורה תשלום "שכר" על בסיס אחוזים מסוימים מרווחי העסק עשוי ללמד על שותפות עסקית ולא על קיום יחסי עובד-מעביד, לא מן הנמנע שמשכורתו של עובד שכיר תשולם, כולה או מקצתה, על בסיס אחוז מרווחי המעביד, ובית הדין לעבודה הוא המוסמך לפסוק בסוגיה זו (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4), 689, 702). 9. קושניר צודק עוד בטענתו, כי למרות תיאור הרקע המתייחס לשנת 2008 בכתב התביעה, הרי שהתביעה עצמה נסבה על השנים 2009-2010 בלבד (סעיף 27 ואילך, וסעיף 47 לכתב התביעה), השנים בגינן קיבל תלושי משכורת, כאמור לעיל. 10. האם עילת התביעה היא ביחסי עובד-מעביד? על פי לשונו של סעיף 24(א)(1), לאחר שהתובענה עברה את מבחן הלגיטימציה, דהיינו - זהות הצדדים, צריכה היא לעבור את מבחן המטריה, דהיינו - מבחן העילה. המלה "עילה" נתפסת כמילה נרדפת למילה "ענין", ולמעשה, כאשר נוקטים בלשון "עילה", מתכוונים לתובענות שעניינן ביחסי עובד-מעביד. ראו: רובין-בלייר, עמ' 18-19, והפסיקה המובאת שם. לאור עקרונות הפרשנות הכלליים בעניין חלוקת הסמכויות, "עילה" - קרי, עובדות המקימות זכות או חובה בדיני עבודה, בחוזה עבודה או בדין אחר, או מקור הסכסוך - שבסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, תתברר רק בבית הדין לעבודה, "עילה" כאמור שאינה בסמכות בית הדין לעבודה תתברר רק בבית המשפט האזרחי (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטרונט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (2004)). 11. בחינת מסכת העובדות הרלוונטית והטענות המועלות נגד קושניר בכתב התביעה מעלה כי כולן קשורות לעבודתו בתקופה הנדונה. בפרק העובדתי נטען כלפי קושניר (יחד עם בורקיס) לדיווחים סותרים על כמות היבול שהופקה במסגרת המיזם (סעיפים 87 ואילך), להונאת התובעות (סעיף 136(ד)) ולמעשי נוכלות (סעיף 42) באותו הקשר, למחדלים (סעיף 38) ולחוסר שיתוף פעולה (סעיף 41). בפרק עילות התביעה והסעדים נכתב (סעיף 44): "בראש ובראשונה עותרות התובעות לחיוב הנתבעים במסירת חשבונות מלאים ומדויקים, מאומתים בידי רואה חשבון מוסמך, בכל הנוגע לפסילת המיזם המשותף...". בהמשך נטען כי קושניר ובורקיס הפרו את התחייבויותיהם כלפי התובעות ביחס לשנים הנדונות (סעיף 47), כי לא נקטו במיומנות ובמידת הזהירות הנדרשת ובכך התרשלו כלפיהן (סעיף 48), כי קושניר גרם להפרת ההסכם שבינו ובין בורקיס (סעיף 49) ולהתעשרותם של קושניר ובורקיס שלא כדין (סעיף 50). עוד נתבע קושניר להשיב את המשכורות שקיבל "על חשבון הרווחים" (סעיף 52(ה)). 12. מסירת הדיווחים, עובדה המוכחשת כשלעצמה על ידי קושניר, נעשתה בודאי במסגרת עבודתו. גם התביעה למסירת חשבונות מלאים ומדויקים קשורה למסגרת עבודתו. הפרת התחייבויותיו ביחס לשנים הנדונות גם היא נעשתה באותה מסגרת. גם תביעת הרשלנות, למרות לבושה "הנזיקי", כאשר היא מתבטאת באי ביצוע עבודתו במיומנות ובחובת הזהירות הנדרשות, היא עילת תביעה ביחסי עובד-מעביד (ראו: רובין-בליייר, עמ' 30; מנחם גולדברג ונחום פינברג, דיני עבודה, מהדורה 52, כרך שלישי, עמ' 26). תביעה בשל גרם הפרת חוזה בקשר לסכסוך עבודה, כבמקרה דנן, מצויה גם היא בסמכות בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(1ב) לחוק. ובודאי שהתביעה להשבת המשכורות שקושניר קיבל הינה עילה מתחום העבודה. 13. התובעות טוענות כי ככל שייקבע שהתקיימו יחסי עובד-מעביד, הרי שקביעה זו יפה כלפי סיגמא בלבד, ששילמה את המשכורות לקושניר, ולא כלפי סילבר. אין בידי לקבל טענה זו, מאחר והתובעות עצמן כותבות בכתב תביעתן כי סיגמא הקימה את סילבר במיוחד לצורך ביצוע הפרויקט ברוסיה, ומאחר והתובעות אינן מבחינות בתביעתן לסעדים שהתבקשו בין סיגמא ובין סילבר, למרות שההסכם בכתב עם בורקיס, למשל, נחתם רק עם סילבר. 14. אני דוחה גם את טענת התובעות, לפיה ניתן לדון בתביעה כלפי קושניר כסמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. סעיף 76 לא חוקק כדי להקנות לבית המשפט סמכות נוספת או סמכות יתר, שהשימוש בה יהא נתון לשיקול דעת בית המשפט, ובמסגרת הסמכות הנגררת אין בית המשפט רשאי ליתן סעד, שראוי היה כי יינתן בידי בית המשפט המוסמך לכך (עו"ד משה קשת - הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה למעשה, מהדורה 15, עמ' 235 והפסיקה הנזכרת שם). קושניר מוצג בכתב התביעה כנתבע השווה במעמדו לבורקיס, והעובדות והעילות הנטענות כלפיו קשורות כמעט כולן לתחום יחסי העבודה שביניהן, ואין מדובר בענין שניתן לפסוק בו בדרך של גררא. 15. המסקנה היא, שהסמכות הענינית לדון בתביעה כלפי קושניר מצויה בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה. תוצאה זו תגרום בהכרח לפיצול הדיון, כאשר התביעה כלפי בורקיס והנתבעת 3 (שהוקמה על פי הנטען בכתב התביעה על ידי בורקיס "לצורך הברחת נכסים") תמשיך להתברר בבית משפט זה. אולם, כפי שכבר נפסק בענין פי.או.אס. הנ"ל, למרות האינטרס הציבורי שבמניעת פיצול הדיון - חסכון בזמן שיפוטי, מניעת הכרעות סותרות, חסכון בעלויות - אין מקום לפרשנות רחבה שתאפשר את ריכוז הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות ייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן עילות שאינן בסמכותו. האינטרס הציבורי אינו גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק. 16. על פי סעיף 76(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, "מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והיא בסמכותו של בית המשפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר...". בהתאם לכך, ראוי היה להעביר את התביעה כלפי קושניר לבית הדן האזורי לעבודה. מבחינה מעשית, הדבר לא ניתן כיוון שבתביעה נכללים גם הנתבעים 1 ו-3 שבית הדין האזורי לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעה כלפיהם. הפתרון הוא למחוק את התביעה הנוכחית כלפי קושניר בלבד, תוך שהתובעות יהיו רשאיות להגישה מחדש בבית הדין האזורי לעבודה. 17. אשר על כן אני מחליט: התביעה כלפי נתבע 2 - נמחקת. התובעות רשאיות להגיש את תביעתן כלפי נתבע 2 בבית הדין האזורי לעבודה. כיוון שהתביעה לגופה כלפי נתבע 2 לא הוכרעה, וכן לא הוכרעה לגופה שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, אינני פוסק הוצאות במסגרת בקשה זו. התביעה כלפי הנתבעים 1 ו-3 תמשיך להתברר כסידרה. התובעות והנתבעים 1 ו-3 ישלימו את כל ההליכים המקדמיים, עד יום 15.11.11. סמכות ייחודיתמחיקת תביעה / הליךבית הדין לעבודה