קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלה גנטית או רשלנות רפואית: X נולד להוריו, התובעים 2 ו-3, בבי"ח סורוקה בבאר-שבע ביום 14.11.79, בלידה מכשירנית תוך שימוש במכשיר הנקרא "שולפן ריק", לידה המוכרת יותר כלידת ואקום. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם X סובל משיתוק מוחין שמקורו ברשלנות בלידה, כטענת התובעים, או מתסמונת גנטית, כטענת הנתבעים. ההיריון של האם הוגדר כהריון בסיכון גבוה מפאת סכרת הריונית שאובחנה בשבוע ה-35 להריונה וחשד לרעלת הריון. לאור החשש שמדובר בעובר גדול הוחלט על זירוז הלידה (רישום מיום 13.11.79) על ידי מתן פיטוצין כשבמקביל ניתנו פטידין ופנרגן לאלחוש, כשתובעת מחוברת למוניטור. עד השעה 19:20 רישום המוניטור היה תקין עד כי במקטע 83 הופיעו האטות משתנות, על-כן הוחלט על סיום הלידה באמצעות שולפן ריק. התובע נולד במשקל 3,080 גרם, ציוני אפגר: 7, בדקה הראשונה ו-10 בדקה החמישית. התובע נולד עם שטף דם בקרקפת cephalhematoma)) ובדיקתו נקבעה כתקינה. עמדת התובעים התובעים סומכים תביעתם על שתי חוות דעת שהוגשו על ידי פרופ' אלכס שיינפלד, מומחה בתחום הגניקולוגי, אשר מנה הכשלים שנפלו בתהליך הלידה ורישומים הקשורים להליך זה. כך לדוגמא, אין למצוא בטופס הלידה של X זכר לקיומה של אותה מצוקה עוברית fetal distress)), הבאה לידי ביטוי בת/3 ואין רישום לגבי אופי המצוקה וזמן הופעתה. אין תיאור לגבי אופי הלידה המכשירנית, תחילתה, הטכניקה בה בוצעה, מספר משיכות כפית השולפן הריק ותיאור התובע לאחר שחולץ, אף כי בטופס תיאור הלידה (ת/4) יש שדה למילוי מצב העובר במהלך הלידה ואחריה, תוך פירוט המרכיבים הרלוונטיים כמו, דופק, נשימה, טונוס ותגובה בבדיקת האפגר שלאחר הלידה. בנוסף, קיים רישום סותר, באשר למשקלו של הילוד. בגליון שחרור הילוד נרשם משקל 3,080 גרם (ת/6) ואילו בטופס תיאור הלידה, נרשם משקל 3,430 גרם (ת/4, אם כי ב"כ התובעים מתעלם מכך שבמסמך זה נרשם תחילה משקל הילוד 3,080 גרם ורק בהמשך 3,430 והרושם הוא שהרישום המאוחר מקורו בטעות סופר). ביצוע הלידה בשולפן ריק על ידי מתמחה, מוכשר ככל שיהיה, ללא רופא מיילד מנוסה, בלידה שהוגדרה בסיכון גבוה, הינה בגדר רשלנות, במיוחד כשההערכה הקיימת שמדובר בילד גדול. הנתבע 2 לא הזמין רופא תורן בכיר ממנו לסייע לו בפעולותיו, שעה שכל נסיונו הסתכם בשמונה חודשי התמחות בבי"ח הקריה בתל-אביב ובארבעה חודשים בסורוקה. טענת הנתבע 2 כי הזעקת רופא כונן באמצעות ביפר אורכת זמן, על כן החליט לסיים הלידה בעצמו, כדי למנוע נזק לאם או לעובר, מביאה למסקנה כי גם הנתבע 2 סבר שהוא זקוק לעזרתו של רופא מומחה ומשמעות הדבר כי בית החולים לא יצר נוהל מהיר ויעיל למקרה של מצוקת יולדת, שבו ניתן להיעזר ברופא מיומן. התובעים סבורים שלא מדובר בארוע דחוף וממילא עבר זמן בהכנות הפעולה לשימוש בשולפן הריק, גם לאור עדותו של פרופ' הרמן, המומחה מטעם הנתבעים, הסבור כי יש להמתין כ-20 עד ללידה מכשירנית לאחר הופעת ההאטות במוניטור. לכן היה די והותר זמן להזעיק רופא כונן בביפר או לקבל הנחיות טלפוניות, אלא שהנתבע 2 בחר לבצע פעולה מעל כישוריו באותה עת, בסוברו שיכול לעשות כן לבדו. היה על הנתבע 2 להמתין לרופא הבכיר - שגם לעדותו - נמצא בסביבה, במיוחד בהתחשב בעדותו של פרופ' שינפלד, לאור תפקידו הבכיר באותה עת, שבכל לידה מכשירנית בשנת 79 השתתפו שני רופאים, זו הפרקטיקה שהיתה מוכרת לו והטענה כי הפרקטיקה בבית חולים סורוקה שונה מזו שבמחלקתו של פרופ' שיינפלד לא הוכחה. פרופ' שינפלד סבור כי מכשיר הואקום לא מוקם נכון על השקע האחורי של הקרקפת, אלא על הצד הימני של הגולגולת. על כן, בהעדר כל סימן אחר ולאור הסימנים בצד הימני של גולגולת התובע, יש לקבוע כי כפית השולפן הריק לא מוקמה נכון. לא הובאה ראייה לגבי המכשיר בו נעשה שימוש בעת הלידה. אין התיחסות, כאמור, למספר המשיכות וללחץ האטמוספרי בו השתמש הרופא ולהדרגתיות הנדרשת ביצירת הלחץ. מכאן מסיק פרופ' שיינפלד כי ללא רישום טכניקת הביצוע, המסקנה היא שהחילוץ נעשה בצורה שגויה, חפוזה וטראומטית, תוך יצירת שטף דם נרחב בגולגולת. בלידת ואקום קיים סיכון של דמם מתחת לחלק הגרמי של הגולגולת ודמם תוך מוחי. ניתן היה לבצע בדיקת PH מחבל הטבור כדי לבדוק את רמת החומציות בדם העובר ולבחון מצבו לאחר הלידה. ללא בדיקה זו לא ניתן לדעת מה ארע אצל התובע בעת לידתו, כיוון שזו הבדיקה האמינה ביותר לבחון נזק נוירולוגי, כפי שקבעה ד"ר קורן- לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי. לבדיקת האפגר אין בכלל ניבוי נוירולוגי ולא ניתן להשתמש בציוני האפגר לחיוב או לשלילה. באפגר גבוה בסמוך לאחר הלידה, בהתחשב בכך כי הוזרק לתובע נרקן ששיפר את מצבו, אין כדי לשלול קיום פגם מוחי. תמיכה לקיומו של דימום אצל התובע, בתחבושת הסטרילית על ראשו לאור החבלות הקשות שנגרמו לו בקרקפת, כפי שהעידו הוריו. פרופ' שיינפלד מגיע למסקנה כי לתובע נגרם דימום מוחי מסוג subgaleal hemorrhage, שגורם לשינוי בפרופיל הדם הקרישתי של העובר. בבדיקה מיום 18.11.79 (ת/28) עמדה ספירת הטרומבוציטים (טסיות דם) על 68,000 בעוד שככלל ספירה זו צריכה להיות כ- 150,000 טרומבוציטים. הספירה של התובע מתאימה לדימום. מאחר ולא היה דימום חיצוני, הרי שהדימום היה לתוך רקמת המוח. דימום פנימי מסוג צפלוהמטומה אינו נרחב ואינו גורם לירידה בטרומבוציטים. בנוסף, הנתבע 2, בהיותו מתמחה, התעלם מתרשימי הניטור של קצב לב העובר ולמצוקה שנקלע אליה ולא הורה על הפסקת מתן החומר המזרז, סינטוצינון לאם, אשר גרם לרחם להיות היפרטונית, דהיינו בגירוי יתר, כאשר במצב זה שריר הרחם המתכווץ בעקבות ציר, אינו נח בין ההתכווצויות, מצב שגורם לעייפות השריר. הזלפת הסינטוצינון ללא בקרה הביאה לגירוי יתר של הרחם. רחם היפרטונית שמתכווצת באופן בלתי מבוקר, בתדירות גבוהה, מביאה לסגירת כלי דם מהשיליה לעובר ומגדילה את החמצון הלקוי. כך במקטעים 72-73 מהם ניתן ללמוד על רחם היפרטונית ומקטע 83 שוב ניתן לראות עלייה בקצב הלב של העובר, דבר המצביע על מצוקה עוברית קשה. פרופ' שיינפלד סבור כי המצוקה העוברית נמשכה כ-40 דקות. הוא מגדיר את המצוקה כתשניק בלידה, לומד זאת מתוך הרישום שלfetal distress כיוון שבשנת 79 המשמעות היתה זהה. מסכים שכיום נעשות אבחנות שלא היו נהוגות בשנת 79. ד"ר קורן לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי, קבעה כי התובע סובל משיתוק מוחין שהוא מצב נוירולוגי הנגרם על ידי פגיעה חד פעמית ולא פרוגרסיבית ברקמת המוח במהלך הלידה. לתובע שיתוק בארבע גפיים. לא מדובר במצב תורשתי כטענת הנתבעים ל- HSP: hereditary spastic paraparesis, כיוון שאין רקע קודם במשפחה ולא נערכה בדיקה גנטית כדי לאשש מצב זה. מחלתו של התובע אינה מחלה מתקדמת שמתאימה לרקע מולד אלא לפגיעה בתהליך לידה. פגם נוסף בעובדה שלא נרשם בגליון הילוד, שהתובע סבל מ- ,fetal distress אלא נתון זה נרשם רק בגיליון של האם, חסרות בדיקות שלאחר הלידה, כיוון שאם זה מצב הילוד הוא מחייב עריכת בדיקה מדוקדקת. היתה חובה לערוך בדיקות לרבות בדיקת PH כדי לשלול את המצוקה העוברית. עמדת הנתבעים פרופ' שיינפלד ביסס חוו"ד על סמך טענות עובדתיות של ההורים, שהוכחו כלא נכונות הן רפואית והן הגיונית. כך לדוגמא התעלם מעדות האב שהעיד שהרופא המיילד הורה לעלות הלחץ במכשיר הואקום ל-3 ולאחר מכן ל-5 אטמוספרות, אף כי ידע כי מכשיר הואקום המילדתי בנוי על מקסימום אטמוספרה אחת. התובע אינו סובל משיתוק מוחין בגלל תשניק סב לידתי, שכן מצבו של התובע לאחר הלידה ובעת שהותו בבית החולים שוללים אפשרות לקיומו של התשניק ולא התקיימו הקריטריונים החיונים לקיומו של התשניק. היו לו ציוני אפגר גבוהים, הוא לא סבל מפגיעה רב מערכתית. גם היום אינו סובל משיתוק מוחין אלא מתסמונת HSP גנטית, פרוגרסיבית שסימניה מצויים בתובע. פרופ' שיינפלד אינו טוען שהתובע סבל מתשניק בעת לידתו. ד"ר קורן לובצקי העידה כי לא התקיימו הקריטריונים לסיווג המצוקה העוברית כתשניק סב לידתי ולא מצויים בתובע ארבעת הקריטריונים ההכרחיים להגדרה של מצוקה עוברית. קיימת מחלוקת בין המומחים מטעם התובע למקור הרשלנות. בעוד שפרופ' שיינפלד סבור שהסיבוך מקורו בשימוש במכשיר ואקום על ידי רופא שאינו מיומן, סבורה ד"ר קורן כי התובע סבל מתשניק בלידתו. דיון לעולם לא נדע בודאות האם שיתוק המוחין של התובע מקורו במצוקה עוברית במהלך הלידה, כפי שסבורה ד"ר קורן-לובצקי, המומחית מטעם התובע בתחום הנוירולוגי, או שמקורו בשימוש לא נכון במנגנון לידת הואקום, כפי שסבור פרופ' שיינפלד, המומחה מטעם התובע בתחום הגניקולוגי, או שמדובר בתסמונת גנטית, כפי שסבורים הנתבעים. ב"כ התובע, בהיותו מודע לחילוקי הדעות שנפלו בין המומחים מטעמו עושה שילוב ומייחס את שני הגורמים לשיתוק המוחין של התובע. התביעה הוגשה ביום בו מלאו לתובע 25 שנה, דהיינו עם תום תקופת ההתישנות. הגשת התביעה למחרת היום היתה נכנסת לתחום ההתישנות. נכון שאין מניעה משפטית להגשת התביעה ביום האחרון. אך כאשר חלפו 25 שנה מיום הלידה, אין פלא שהנתבעים מתקשים בהבאת ראיותיהם. עוד יש לזכור שבמשך תקופה ארוכה מעת לידתו של התובע הוא היה במעקב מתמשך במשך שנים ובחלק מהזמן על ידי ד"ר קורן-לובצקי, המומחית מטעמו, ולא אובחן כלוקה בשיתוק מוחין. התובע טען לתחולה של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הדבר מדבר בעד עצמו, משהתקיימו שלושת היסודות של רכיב זה. לתובעים לא היתה ידיעה ולא יכולה להיות להם ידיעה בדבר הנסיבות שגרמו לנזק משהפעולות הרפואיות שבוצעו על ידי הנתבע 2, אינן בידיעת התובעים. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעים השליטה המלאה בו, הוא מכשיר הואקום והתרופות שניתנו לאם התובע, היו כולם בשליטת הנתבעים וגם היסוד השלישי מתקיים כאן, משהנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שעשו כן. גם אם שני היסודות הראשונים מתקיימים כאן, לא כך הדבר לגבי היסוד השלישי ועל כך בהמשך. בסיכומי התובע נטען כי הנתבע 2, שהיה רופא מתמחה בתחילת דרכו נשאר במחלקה, שעה שמנהלת המחלקה עזבה ואמרה לנתבע 2 כי היא מקווה שלא יקרא לה, ובכך יצרה לחץ מיותר על הנתבע 2. איני רואה באמירה זו יצירת לחץ, אלא יותר מקום לתקוה שלא יהיו סיבוכים שידרשו נוכחותה. פרופ' שיינפלד תולה את שיתוק המוחין בכשלים שנפלו במהלך הלידה, החל מחוסר נסיונו של הרופא המיילד ובהעדר תאור של הטכניקה ומשך זמן הביצוע של הלידה המכשירנית. סומך הוא על תאור האב, לקיומו של עור קרוע בצד הימני של הקרקפת כסימן לכך כי השימוש בכפית לצורך לידת הואקום לא היה נכון משזו לא הונחה על השקע האחורי ו"היא הושמה בצד ימין של הגולגולת- דבר הגורע מהצלחת המשיכה כלפי חוץ עקב הוקטור הפיסקלי הלא נכון של תהליך החילוץ בכללותו (עמ' 6 לחווה"ד מיום 10.11.04). פרופ' שיינפלד מאשר בחקירתו את אשר טען בחוו"ד כי החילוץ בואקום הוא שהיה לקוי בלידה וגרם לשיתוק המוחין ולא המצוקה העוברית ממנה סבל התובע וכי לא היה מקום להפסיק הלידה בגין רחם היפרטונית (פר' 26.12.06 עמ' 17 ש' 14 - עמ' 18 ש' 15). המסקנה, איפוא, שהנזק של התובע אין מקורו ברחם היפרטונית ומתן חומרי אלחוש לאם. פרופ' שיינפלד מציין בחוות דעתו, (ת/11), תוך הסתמכות על עדות אבי התובע, אותה קיבל כ-25 שנה לאחר הארוע כי: "נסיון להצמדת כפית ראשונה לקרקפת העובר נכשל ובשעת משיכת הכפית נשמטה... ראה (הכוונה לאבי התובע ש.ד) כי באותה העת על המנומטר בו מצוייד מכשיר השולפן הריק הופיעו 3 אטמוספרות (ניתן להבין כי לקצין טכני של חיל האוויר קל לעקוב אחר ערכים אלה). זאת ועוד, הוא מוסר כי לאחר השמטת הכפית הראשונה, ביקש ד"ר בר דויד כפית מס' 3 (הכוונה לכפית גדולה יותר) ומתחיל בנסיון לחבר כפית זו לקרקפת העובר. נסיון החילוץ נתקל בקשיים, הרופא המבצע מזיע מאוד ונמצא באי שקט בולט והמשך החילוץ נעשה על ידי המיילד, כאשר לצדו עומדת מיילדת שעוזרת לו במשיכת העובר החוצה. באותה העת על המנומטר מופיע הערך של 5 אטמוספרות". עם חילוץ התינוק רואה האב דם טרי המכסה את רוב שטח הקרקפת ובנוסף עור קרוע במיוחד בצד ימין של גולגולת התינוק. עקב הפצע הושמה על הקרקפת הינומה סטרילית. (עמ' 5 לחווה"ד). בניגוד לסיכומי ב"כ התובע, פרופ' שיינפלד בחקירתו מאשר כי לא ניתן היה להמתין עם לידת הואקום עד הופעת רופא בכיר וכי מועד החילוץ בואקום היה המועד הנכון (פרוטוקול 26.12.06 עמ' 18 ש' 16-20). בנוסף, מאשר פרופ' שיינפלד, לאחר חקירה ארוכה ומייגעת - החקירה הפכה למייגעת ולא בגין עוה"ד שחקרה את פרופ' שיינפלד - אלא משום שפרופ' שיינפלד אינו עונה לשאלות. כשהשאלות אינן נוחות לו ולתיאוריה אותה בנה לרשלנות הנטענת, מתעלם מהשאלה ומנסה ללכת לעולמות אחרים. כך כשנשאלה שאלה מאוד ברורה, לאחר שלא נתן מענה "האם כשהילד עובר בתעלת הלידה ויש לנו דימום, מקור של דימום כתוצאה מהחיץ יכול להיות מצב שהראש שלו יהיה מכוסה בדם אמהי?" זו שאלה שהיא מאוד ברורה, כאמור, שאין להרבות במילים במתן תשובה, אלא שפרופ' שנייפלד אינו עונה מתחמק מליתן תשובה וכך מתנהל הדו-שיח- "תשובה: מהחיץ, שהחתך של החיץ? שאלה: שאלתי אותך יש עוד מקום שיכול להביא לדימום, יכול להיות שהילד התלכלך בדם אימהי? תשובה: אם היה נזק, עניתי, אם היה נזק בתעלת הלידה, שזה קשור לצוואר הרחם, לפעמים נקרע כי הלידה היתה, לא חשוב". השאלה אינה אם נגרם נזק או לא נגרם נזק אלא מאוד ממוקדת. לא אמשיך בציטוט אבל כך נמשך הדו-שיח. כאשר ב"כ הנתבעים מנסה למקד את פרופ' שיינפלד לשאלה - והוא בשלו, עונה על אשר כלל לא נשאל, תוך הרצאה והסברים מיותרים שאין בינם לבין השאלה דבר וחצי דבר. רק לאחר דו-שיח ארוך, מיותר, בגין תשובותיו של פרופ' שיינפלד, כשברור לו שאין ברירה ועליו ליתן מענה, שאינו נוח לו: "אני שואלת אותך שאלה מאוד פשוטה יכול להיות, שילד, תינוק שנולד לאשה הפיזיוטומיה יהיה מלוכלך בדם האימהי? תשובה: באופן כללי, כן" (פר' 26.12.06 עמ' 36 ש' 22, עמ' 38 ש' 24). מומחה, אף אם נותן חוו"ד מטעם מי מהצדדים, מצפה אני שיספק נתונים אובייקטיביים לבית המשפט, גם אם נתונים אלה לא תמיד תומכים בחוו"ד הבסיסית. יש הסבר שהוא סביר מדוע הילד יצא עם דם, כיוון שבוצעה פיזיוטומיה (חתך חיץ) והוא כוסה בדמה של האם. ניתן לראות שלאחר שנוקה לא נותרו סימני דם עליו. מצב עובדתי זה אינו מתאים לתאוריה של פרופ' שיינפלד ומכאן התשובות שאינן מענה לשאלות, אלא נסיון לקחת אותנו למקומות אחרים. פרופ' שיינפלד אינו פתוח לבחינת ממצאים מחדש שאולי לא ראה אותם קודם או לא שם לב אליהם. הוא טוען לדימום פנימי ומציין, בין היתר, כי הילד יצא מלא דם, אך מתעלם מהעובדה שיתכן ומקור הדם בחתך החיץ שבוצע לאם, וממשיך להתעקש שרואים דם על מצחו של התינוק ואומר: "אני חושב שמה שרואים פה שכל המצח של העובר, אני לא יודע..." ובהמשך "אני רואה דם שמכסה את כל אזור המצח" (עמ' 39 - 40). כשבית המשפט מעיר שלא ניתן לראות דבר במוצג ת/7, אומר המומחה שהוא רואה דם שמכסה את כל המצח (עמ' 40). עיון בתמונה המקורית אינו מלמד זאת, ורחוק מכך, אין לתינוק דם על המצח. בנקודה זו אין לפרופ' שיינפלד כמומחה, יתרון על אף אחד אחר כיון שאין מדובר במומחיות אלא בהתבוננות בתמונה, וכל המתבונן בתמונה יראה שאין דם על מצחו של התינוק ולא בכל מקום אחר הנראה בתמונה. (התמונה המקורית סומנה נ/1 וצורפה לצילום שהוגש לביהמ"ש וסומן כת/7 לתצהירו של האב). תשובות אלה של פרופ' שיינפלד מצביעות על חוסר האובייקטיביות שלו במתן העדות. גם הטענה של פרופ' שיינפלד כי לא נרשם מצב הילוד ומה הסיבה לאפגר 7 בלידה אינה מדוייקת כיוון שבת/2 מצויין מפורשות שהסיבה לכך צבע ונשימה וכשניתן נרקן כעבור 5 דקות האפגר עולה ל-10. (חבל שב"כ התובעים, שעה שחקר את פרופ' שטיינברג הציג לו מצג שלא ניתן לדעת מהמסמכים על סמך מה נקבע אפגר 7 (פר' 19.9.10 עמ' 37 ש' 3-12). האם השימוש במכשיר הואקום הוא המקור לנזק, כנטען ע"י פרופ' שיינפלד? אין מחלוקת כי יכול להיגרם נזק מוחי כתוצאה משימוש בשולפן ריק כשהוא ממוקם לא נכון או בלחץ לא נכון. יכול גם להיגרם דימום בתוך המוח, זאת מאשר גם המומחה מטעם הנתבעים (עמ' 128). השאלה אם זה אשר ארע כאן. אין גם מחלוקת שהתובע סבל מצפלהמטומה ושבכל לידת ואקום תמיד יהיה סוג של בצקת. פרופ' שיינפלד מעיד שהדימום היה מתחת לקרום שעוטף את עצם הגולגולת, לא בתוך הגולגולת עצמה, לא בתוך הראש ולא בתוך המוח. הוא גם מאשר שדימום של צפלהמטומה, הוא חיצוני, אינו פנימי, הוא נספג ואינו משאיר נזק מוחי (עמ' 46-47). כשמתבקש פרופ' שיינפלד להצביע, במאמרים שצירף לחוות דעתו, על עדות לנזק מוחי, כמו זה של התובע כתוצאה משימוש בואקום, אינו עונה לשאלה אלא אומר שלדעתו כתוצאה מהואקום נגרם דימום במוח של העובר (עמ' 49 ש' 7-6). הקליניקה שהוא מוצא כדי לתמוך בעדות זו במסמכים הרפואיים והסיבוכים כוללים "דמם מתחת לחלק הגרמי של הגולגולת subsgaleal hemorrhage ודמם תוך מוחי" (עמ' 6 לחווה"ד). כשנשאל מה הבסיס לקביעה זו, מסביר שמדובר בדימום מופשט מעל לקליפת המוח, מתחת לחלק הגרמי, דימום שגורם לשינויים בפרופיל הדם הקרישתי של העובר (עמ' 50 ש' 6-4). שבא לידי ביטוי בת/28 שם ניתן ללמוד שטסיות הדם עומדת על 68,000 ₪, כאשר אצל תינוק שנולד הנורמה היא 150,000 והדימום גורם לירידה במספר הטסיות (עמ' 51 ש' 24-26) ומאחר והדימום של התובע לא היה חיצוני, מסקנתו שהיה דימום פנימי לתוך רקמת המוח שגרם לנזק (עמ' 51). טוען ב"כ התובעים כי פרופ' הרמן אישר כי היתה עליה בערכי הבילורובין וזאת ניתן לייחס לצהבת או בשל ספיגה של קריש דם גדול, אך בהעדר רישום על צהבת, המסקנה המתבקשת שספיגת קריש הדם והדימום המוחי שנגרם לו הם הסיבה לעליה זו. טענה זו אינה מדוייקת, שכן פרופ' הרמן גם מסביר כי נשלחה ספירת דם ונמדדו ערכי המוגלובין שעמדו ביום הלידה על 17מ"ג, למחרת 19.2מ"ג ולאחר מכן 17מ"ג. פרופ' הרמן סבור שערכי ההמוגלובין שהינם רגילים לילוד, מלמדים על כך שלא היה אובדן דם בנפח משמעותי, אחרת היה צריך הדבר למצוא ביטויו בערכי ההמוגלובין. בחקירתו בבית המשפט מסביר פרופ' הרמן: "אחרי שפרופ' שיינפלד כתב והתייחס גם בחוות הדעת שלו עלה הנושא של הטסיות, הלכתי והסתכלתי יש שלוש בדיקות, משלושה ימים רצופים, כי הם רצו לבדוק אם התינוק המוגלובין שלו יורד, אם הצפלהמטומה משפיעה בצורה ניכרת על ההמוגלובין וכמעט אין שינוי ברמת ההמוגלובין. רמת ההמוגלובין נשארת יציבה אילו אכן היה דימום בנפח גדול משמעותי... ההמוגלובין היה צריך לרדת הוא לא ירד". בהמשך "כדי להגיד שיש בעיה של קרישה אתה לא מתייחס רק לטסיות, צריך מנגנון קרישה שלם והכי חשוב הוא לראות אם יש ירידה בהמוגלובין. אם יש תהליך פעיל, אם העובר מדמם למקור אחר שאתה לא יודע ההמוגלובין הזה הוא תקין לחלוטין... לא סביר שהיה פגוע במנגנון הקרישה, משום כשיש פגיעה במנגנון הקרישה, יש דימומים קטנים, יש דם בשתן ובכל נגיעה על העור אתה רואה סימנים בתת עור שטפי דם בתת העור... ואם לא ראו את זה וזה לא היה, רק טסיות יותר נמוכות לכשעצמו, לא מצביע על פגיעה במנגנון הקרישה" (פר' 9.9.07 עמ' 207 ש' 13 עד עמ' 208 ש' 26). פרופ' שיינפלד התעלם מהעובדה שההמוגלובין נשאר יציב, אף כי כתב חוו"ד משלימה - שהיא ארוכה יותר מחווה"ד הבסיסית - בעקבות חווה"ד של פרופ' הרמן. כשמופנה פרופ' שיינפלד לספרות הרפואית ומתבקש להסביר כיצד יש מעבר של כלי דם לרקמת המוח, עונה: "תשובה: אני ציירתי, לך בעצם ציירתי, את מדברת על הקפוט ועל מה שנקרא בצקת, ואני מדבר על מה שסוג אפודורוטיק אם או אר אץ, אני כתבתי סב גאלה, זה אותו דבר, שהיא נמצאת במקום יותר נמוך, ופה רואים את הגולגולת, ופה רואים את החלל בין העצב של הגולגולת לבין כל רקמת המוח. שאלה: הכל היה נכון, בל (הכוונה ל"אבל" ש.ד) לא היה לו את זה. תשובה: היה לו, היה לו, ולכן ירדו לו הטרומבוציטים, זאת דעתי" (פר' 26.12.06 עמ' 53 ש' 2-10). התחום הנוירולוגי אינו במומחיותו של פרופ' שיינפלד אך מסביר הוא שכל רופא מיילד שמבצע פעולות ואקום אמור לדעת מה הנזקים הצפויים מהפעולות המבוצעות על ידו ולכן במומחיותו להסביר זאת. כשנשאל האם יהיה נכון שהשערה זו המועלית על ידו, תקבע על ידי נוירולוג עונה: "אימוץ שלה" (עמ' 54 ש' 15-12). מאשר שדימום כזה צפוי להיפסק כעבור מספר שעות והטסיות חוזרות למצב רגיל מספר ימים לאחר מכן, כשבוע (עמ' 56). אלא שהמומחית, בתחום הנוירולוגי, מטעם התובעים, לא התייחסה לכך בחוות דעתה ולא אימצה תיאוריה זו, משאינה סבורה שזו הסיבה לנזקי התובע. התיאוריה של פרופ' שיינפלד אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של פרופ' הרמן, שיש לבחון הירידה בטסיות יחד עם ירידה בהמוגלובין שאינה קיימת כאן, טענה שפרופ' שיינפלד לא התייחס אליה. גם לאחר שהאזנתי בקשב רב להסבריו של פרופ' שיינפלד עדיין לא ברור לי כיצד עבר הדם לתוך המוח שעטוף בקרום. כשמופנה פרופ' שיינפלד למאמר עליו סמך משנת 1997 "Vacuum - Assisted Vaginal delivery", בעמ' 2202, שם כתוב שלעיתים נדירות יכול להתקיים דימום פנימי וחיצוני במקביל, עונה שזה אשר ארע כאן. כשמופנה לספרו של פרופ' שנקר עמ' 491, שם מצויין שרק מעל שש משיכות ואקום ניתן לראות סיבוכים נדירים וכאן היו רק שלוש משיכות, עונה: "מי אומר שהיו רק שלוש משיכות". בתשובה מופנה לתצהירו של אבי התובע, עליו ביסס חוו"ד ועונה "לא, לא אימצתי שום תצהיר של האב, אני כתבתי שאין שום תיעוד שמתאר את ביצוע הואקום" (עמ' 58 ש' 8-18). בסופו של יום מאשר פרופ' שיינפלד שהיו שלושה נסיונות חילוץ (עמ' 33 ש' 19-10). וגם זאת לאחר שהשאלות חוזרות ונשנות כשהוא מנסה לשמור את כל האופציות. ובכך נשמט הבסיס למסקנתו לסיבוכים נדירים שיכולים לקרות רק מעל 6 משיכות וכאן, כאמור, היו רק שלוש. כשנוח לפרופ' שיינפלד הוא מקבל את תצהיר האב כלשונו, אבל משסבור שיהא בתצהיר האב להשמיט הבסיס לרשלנות הנטענת בחוות דעתו, האמור בתצהיר האב אינו רלוונטי מבחינתו. כך לדוגמא בחוות דעתו המשלימה מיום 9.6.2005 מציין פרופ' שיינפלד כי תצהירו של האב מקובל עליו לחלוטין, האב בתצהירו מסביר על הדרגתיות בביצוע לידת הואקום וכי נעשו 3 נסיונות, כאשר בנסיון השלישי חולץ העובר, עדות זו יש בה כדי להשמיט הטענה שלא היתה הדרגתיות בלידה. תאור הלידה על ידי האב, מלמד שמדובר בהליך הדרגתי. אין גם טענה בכתב התביעה שהנזק מקורו בשימוש בואקום שלא בהדרגתיות. טענה זו היא התפתחות מאוחרת, במהלך שמיעת הראיות, כשהתברר לתובעים שיש קושי בפן העובדתי, משטענותיהם אינן עולות בקנה אחד עם ההגיון הכללי והרפואי כאחד. כתב התביעה מלמד שהיו שלוש משיכות. ב"כ התובעים, בהיותו מודע לעובדה, שעדות זו משמיטה הבסיס תחת טענותיו להעדר רישום הדרגתיות בשימוש בואקום, טוען שהאב אינו רופא ואינו יודע על הפעולות הפנימיות שבוצעו. נכון הדבר שהאב אינו רופא, אך בעדות זו של האב יש כדי להצביע על הדרגתיות ועל מספר המשיכות. לא ניתן לומר ששלוש משיכות הוא ידע לספור ומעבר לזה לא. בתצהיר מיום 15.10.06, שהוגש לבית המשפט, מציין אבי התובע כי "עם לידתו לא השמיע התובע קול בכי והוא נראה עם כתמים כחולים, עור קרוע בצד ימין של הגולגולת, פצע נפוח בראש ודם טרי מכסה שטח נכבד של הקרקפת" (סעיף 9א), והנה האב חתם על תצהיר נוסף, שלא הוגש על ידו לביהמ"ש, תצהיר שנועד, לכאורה, לגבות את עילת התביעה. התצהיר נחתם ביום 18.10.04 (נ/3) ונמסר לפרופ' שיינפלד להכנת חווה"ד. שם תיאר האב את לידתו של התובע "כאשר X נולד, לא ניתן היה שלא להבחין בפצע פתוח גדול שהיה בקרקפת וממנו דימם. הפצע היה בצורת עיגול כאשר מרכז הפצע היה כחול מאוד. בגלל הפצע שנגרם לX בראש, שמו לX בבית החולים מגן הינומה סטרילי מיוחד שימנע מגע בפצע" (ס' 6 לנ/3). מתצהיר זה מתברר שהדימום היה חיצוני. דווקא עובדה זו לא באה לידי ביטוי בתצהיר שהגיש האב לבית המשפט. בתצהיר זה (נ/3) אין זכר לטענה כי היה עור קרוע בצד ימין של הגולגולת. דווקא בתצהיר שנערך שנתיים לאחר מכן, לדיון בשלב הראיות בא לידי ביטוי עור קרוע שלא קיים, שנתיים קודם לכן. מניחה אני ששנתיים קודם האב זכר טוב יותר. גם שנתיים קודם זה לא ממש סמוך לארוע אלא כ-25 שנה אחרי הלידה. עדות זו של האב בתצהיר ממנה ניתן ללמוד לקיומו של דימום חיצוני מסיבי יש בה כדי להפריך התאוריה של פרופ' שיינפלד לדימום פנימי במוח. יש סתירה פנימית בטיעוני התובע, שכן מצד אחד באה הטענה שבגלל הדימום החיצוני הושמה תחבושת בדמות סדין על ראשו של התובע, מנגד טוען לדימום פנימי שלא היתה לו אפשרות של ניקוז חיצוני. אבל התחבושת הסטרילית שהושמה על ראשו, נטען הרי, שהושמה בגלל דימום חיצוני והיא משמיטה הבסיס לתיאוריה של פרופ' שיינפלד לקיומו של דימום פנימי. הדימום החיצוני הוא גם ההסבר לירידה במספר הטסיות. אוסיף ואומר שטענות רבות נשמעו לעניין תחבושת סטרילית שהושמה על ראשו של הילוד, אך אין על ראשו תחבושת סטרילית, אלא סדין שככל הנראה הונח מתחת לראשו. התביעה מבוססת, בין היתר, על עדות האב לפיה השימוש בואקום נעשה בלחץ אטמוספרות מאוד גבוה, שאינו סביר לשימוש בבני אדם וזה אשר גרם לנזק. במצב זה היתה חובה על פרופ' שיינפלד, כמומחה, היודע את הלחץ המקסימלי האפשרי, לציין זאת בחוות דעתו, אך הוא מתעלם מכך שהלחץ האטמוספרי במכשיר ואקום אינו עולה על אטמוספרה אחת והלחץ המקסימלי הוא של 0.8-0.9 אטמוספרות. האב מעיד כי "אני זוכר כי לאחר כשלון הנסיון הראשון, הופיעו 3 אטמוספרת במד וד"ר בר דוד ביקש מכשיר נוסף ואיתו בוצע נסיון שני לחילוץ. לפני הנסיון השלישי, שבו חולץ התובע, אני זוכר שד"ר בר דוד ביקש מאחות שנכחה שם להעלות ל-5 אטמוספרות. בשלב זה מאוד נבהלתי, שכן לאור הרקע האישי שלי בתחום הידראוליקה והמכונאות אני יודע שמדובר בלחץ גדול שיכול לעשות חור בפח..." (ס' 8 לתצהירו). בחקירתו, אישר האב, בהגינותו, שעד שהתקבל תצהירו של הנתבע 2, כלל לא ידע שהלחץ המקסימלי נע בין 0.8 - 0.9, אבל היה איתן בדעתו כי "בחדר לידה נאמר על ידי ד"ר בר דוד תעלי ל-3 אטמוספרות. תעלי ל-5 אטמוספרות" (פרו' 24.12.06 עמ' 10), יתכן וזה אשר נאמר כאשר הכוונה ל-0.3 או 0.5, כיוון שברור היום שלא ניתן להגיע בואקום המילדותי למדדים אלה. ברור לנו היום שהאב לא יכול היה לראות 3 אטמוספרות במד ולכל היותר יכול היה לראות 0.3 אטמוספרות, שהינו שימוש סביר במכשיר. בסיכומים המשלימים, בהיות התובע מודע לקושי זה בעדותו של האב, לאור טענתו כי השימוש במכשיר השולפן הריק בוצע בלחץ אטמוספרי, שאינו קיים במכשירים בהם נעשה השימוש בחדרי לידה, מנסה להסביר זאת בסיכומיו כי האב אמנם זכר פרטים מהלידה, אך ראייתו אינה ראייה רפואית מקצועית בשים לב לכך שמדובר בלידה ראשונה גם מבחינתו (ס' 9 לסיכומים עמ' 3). לא ניתן לטעון, כאשר נוח הדבר, שיש לסמוך על עדות האב וכאשר עדות האב מנתקת כל קשר לרשלנות הנטענת, לומר שראייתו אינה ראייה מקצועית. אכן ראייתו אינה ראייה מקצועית, אבל עדיין, לבוא ולטעון כי הנזק נגרם עקב שימוש בשולפן ריק בשימוש באטמוספרות שמתאימים אולי לפח מטוסים אך לא לבני אדם, המרחק רב. יתכן והאב מתוך נסיונו במטוסים נטה לחשוב, מתוך ראייה מוטעית, שזה הלחץ שהופעל. אך טענה זו, טרם באה לעולם, חייבת לקבל התיחסות מקצועית של המומחה מטעם התובעים. תמוה שפרופ' שיינפלד אף כי ציין בחוות דעתו, כי סמך על תצהיר האב ושוחח עימו טלפונית לבירור העובדות, לא מצא להתייחס לטענה זו של הלחץ האטמוספרי שבו נעשה שימוש בשולפן הריק בלידה. למרות שהאב בתצהירו מוסר עובדות לא הגיוניות, לשימוש במכשיר רפואי, לא מצא פרופ' שיינפלד לתקן טעות מהותית זו ולהתייחס ללחץ האטמוספרי. כשנשאל על כך עונה שלא התייחס ללחץ האטמוספרי של 3 ו-5 יחידות, מפי האב ברצינות ובהמשך מוסיף "בזהירות, לא ברצינות" (עמ' 28 ש' 9-14). תשובה זו, לא רק שאינה ברורה, אלא גם תמוהה, שכן אין מדובר בהערכות או מחשבות או הסקת מסקנות אלא מדובר במיכשור רפואי, שהמאפיינים שלו מאד ברורים. הדבר תמוה עוד יותר לאור חוות דעתו של פרופ' שיינפלד מיום 10.11.04, בה הוא מציין כי האב "ראה באותה עת על המנומטר בו מצוייד מכשיר השולפן הריק 3 אטמוספרות (ניתן להבין כי לקצין הטכני של חיה"א קל לעקוב אחר ערכים אלה)" (עמ' 5). עם כל הכבוד להבנה של קצין טכני וכי לא כאן המקום לומר זה לא הגיוני. באמירה זו מאשר פרופ' שיינפלד שהלחץ בשולפן הריק יכול לעמוד על 3 או 5 אטמוספרות. וכי זה סביר? הרי פרופ' שיינפלד אמור לדעת מה הלחץ האטמוספרי המקסימלי אליו מגיע המכשיר המילדותי. לצערי, פרופ' שיינפלד, בהמשך חקירה זו, כשברור לו שיש קושי בעדותו, מתחמק ממתן תשובות ענייניות. כשנשאל- " אבל עלה בדעתך שהיה בסורוקה מכשיר ואקום 3 של אטמוספרות או 5 אטמוספרות, כשאנו מודעים שמכשיר ואקום מילדתי בנוי לאטמוספריה אחת מקסימום?" במקום לענות שמצב כזה אינו אפשרי, מתחיל דיאלוג שלם כדלקמן: "אני אגיד לך, התשובה הזאת היא תקלקל לך את כל הקו, כי אף אחד לא אמר לי איזה בכלל מכשיר ואקום היה בסורוקה" (עמ' 28 ש' 15-21). וכי יש חשיבות איזה מכשיר ואקום היה בסורוקה, כשברור לכולנו שאין מכשיר ואקום מילדותי שהלחץ בו מעבר ל-0.9 אטמוספרות? וכך מתנהל הדו-שיח בהמשך: "שאלה: נראה לך שיש בבית חולים במדינת ישראל מכשיר ואקום שיש לו יכולת ואקום כמו שמשמשת לפח של מטוסים? תשובה: במדינת ישראל באותה שעה היו מכשירי ואקום מ-4 חברות" (עמ' 28 ש' 24 -29 ש' 2). כדי להפסיק את התשובות המיותרות והמביכות האלה - שאינן תורמות לכבודו של המומחה - התערבתי בחקירה והמומחה נשאל שוב "מה היה הלחץ המקסימלי במכשירי הואקום האלה..." (עמ' 29 ש' 5), והתשובה שוב אני לא יודע מה היה בסורוקה. כאשר אין חשיבות מה היה בסורוקה, שכן השאלה היא מקסימום הלחץ שניתן היה להפיק במכשיר מילדותי. פרופ' שיינפלד שוב לא נותן מענה לגופו של עניין ורק לאחר חקירה מאומצת בה בית המשפט נאלץ להתערב שוב ושוב, מועיל פרופ' שיינפלד לענות ולומר שהוא סבור שזה היה עד אטמוספרה אחת (עמ' 30). תיאוריה זו של הפעלת לחץ בלתי סביר נסתרת גם בדברי פרופ' הרמן, המומחה הגניקולוגי מטעם הנתבעים, אשר מסביר, כי ברגע שמופעל לחץ רב יותר מהמותר, הצלחת ניתקת מראש העובר, כיון שכך בנוי השולפן הריק (עמ' 5 לחווה"ד). (פרופ שיינפלד אף כי הגיב לחוות דעת זו בחר שלא להתייחס לכך). בחקירתו מסביר כי הכח שניתן להפעיל במכשיר ואקום מוגבל וכשעוברים את הכח המותר, הכובע של הואקום ניתק ובלחצים אלה לא נגרם דימום למוח (עמ' 213 ש' 20-27). פרופ' שיינפלד הסיק כי כפית מכשיר הואקום לא מוקמה על השקע האחורי של הקרקפת, אלא על הצד הימני של הגולגולת, ולכן נפגמה יעילות המשיכה וזאת בהתבסס על עדות אבי התובע כי היה עור קרוע בצד ימין של הקרקפת. טוען ב"כ התובעים כי הנתבע 2 אמנם העיד כי הלידה היתה LOA, שמשמעותה כי חלקו האחורי של הראש היה בקצה אגן התובעת וכיפת הואקום היתה חייבת להיתפס בחלק האחורי העליון של הראש ולא יכלה לגרום נזק בצד הימני, אלא שמדובר בהשערות, כיוון שאין כל רישום בטופס תיאור הלידה (ת/4). על כן, בהעדר סימן אחר ולאור הסימנים בצידו הימני של התובע אחר לידתו, כעדות הוריו, יש לקבוע כי כפית השולפן הריק לא מוקמה נכון ולחילופין משהועבר הנטל לנתבעים, לא הוכיחו אלה כי הכפית חוברה למקומה הנכון. לעניין זה התיחס פרופ' הרמן בעדותו, עת הסביר את תהליך הלידה וציין כי נרשם שזו לידת LOA. "LOA אומר שהילוד נולד עם עורף לפנים, כשהוא נוטה שמאלה... כשהראש של העובר נכנס לאגן הוא נכנס לאגן העורף חייב להיות לצד, כי זה הקוטר הקטן ביותר... לאחר מכן העורף יכול ללכת קדימה או אחורה...". מאשר כי אין רישום אך מוסיף שמאחר ויודיעם איך התינוק יצא, אף בהעדר רישום, סביר להניח שהוא הניח את כפית הואקום במקום הנכון פר' 9.9.07 (עמ' 211-212). לא רק זאת הטענה של עור קרוע בקרקפת אינה מצויה בתצהיר האב, (נ/3), שנמסר לפרופ' שיינפלד, אלא בתצהיר מאוחר יותר, שהוגש לביהמ"ש ונשאלת השאלה למה? פרופ' שיינפלד, כה להוט להצדיק חווה"ד עד כי לעיתים אומר דברים מחוסרי בסיס, כך לדוגמא, הטענה הגורפת כי לא יכול להיוולד תינוק עם פגיעה מוחית ללא בעיה בלידה. מאחר ותשובה זו הינה אינה סבירה, נשאל על כך פרופ' שיינפלד מספר פעמים ואישר זאת שוב ושוב (עמ' 3-4 לפרוטוקול). בניגוד לפרופ' שיינפלד, המומחית, בתחום הנוירולוגי, אינה סבורה שכל ילוד שסבל סבל עוברי, בהכרח יסבול מנזק מוחי (פר' 2.9.07 עמ' 28 ש' 20-25). המומחית אפילו מביעה תמיהה מסויימת לשאלה זו. יש קושי של ממש לסמוך על חוות דעתו של פרופ' שיינפלד, כיוון שהתחושה הכללית מחקירתו היא של חוות דעת מטעם מבלי שיהיה בעובדות כדי להשפיע או לשנות מחוות דעתו. כאמור, פרופ' שיינפלד סבור ששיתוק המוחין שנגרם לתובע מקורו בלידת הואקום וחוסר נסיונו של הרופא. חוסר הנסיון לכשעצמו אינו בגדר רשלנות. יש לבחון אם חוסר נסיון זה הוא הגורם לנזק המוחי וקשה לסמוך לעניין זה על עדותו של פרופ' שיינפלד. כאשר התשובות מתאימות לחוות דעתו, פרופ שיינפלד יודע בדיוק איזה מכשירים ומה היו הנהלים בבית חולים סורוקה, אבל אם סבור הוא שיש בתשובותיו כדי לשמוט ולו קמעא את הקרקע לחוות דעתו אין הוא יודע מה היה בסורוקה. התעלמותו של פרופ' שיינפלד, מהלחץ האטמוספרי שהופעל, עובדה כה ברורה לכל העוסקים בתחום המילדותי, לא כל שכן למומחה בעל נסיון כמו זה של פרופ' שיינפלד, והתחמקויותיו ליתן תשובות בחקירה הנגדית, מעוררות חוסר נוחות ותמיהות לרב. בהתעלמו מהעובדות, כמו התמונה בה נראה התובע לאחר שנוקה מהדם שהיה עליו בלידה ובכל זאת טוען להיותו מלא בדם, ותשובותיו בחקירתו הנגדית, כל אלה משמיטים הבסיס לחוות דעתו ולא אוכל לסמוך על מומחיותו בתיק זה. גם שהמומחית בתחום הנוירולוגי, מטעם התובעים, בחקירתה בבית המשפט שוללת למעשה את התיאוריה של פרופ' שיינפלד בדבר הדימום במח, כמו גם פרופ' שטיינברג שמונה כמומחה מטעם ביהמ"ש. כשנשאלת המומחית האם הדימום לא יתן ביטוי קליני דהיינו, האם יכול להיות מצב שהתינוק יהיה ערני, אוכל יונק ויהיו לו סימנים חיוניים ובכל זאת יהיה לו דימום במוח, עונה שכן במידה ויש דימומים ב"דרגות קטנות". אבל אם הדימומים הם בדרגות קטנות, מאשרת שלא יוותר נזק מוחי אך מוסיפה שהוא סבל מתשניק בזמן הלידה (עמ' 102), פרופ' שיינפלד מתעלם מהעובדה שאין כל ראיה ולא נטען ע"י ההורים שהתובע היה אפתי, לא אכל , לא שתה ולא היו לו סימנים חיוניים . המסקנה של פרופ' שיינפלד שהתובע סבל מדימום פנימי במוח נעדרת בסיס עובדתי ודינה להידחות. בניגוד מוחלט לחוו"ד של פרופ' שיינפלד, ד"ר קורן לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי, סבורה שהמקור לפגיעה המוחית של התובע במצוקה העוברית בזמן הלידה וסבורה שסבל הוא מתשניק סב לידתי. מציינת כי "התפתחותו השכלית והמוטורית היתה איטית מלכתחילה. בגיל 4 שנים אובחן כסובל מבעית שפה קשה (אפזיה) בנוכחות ממצאים חורגים ברגליים. בגיל 6 אובחן כסובל מפיגור שכלי משני. כיום X סובל מפיגור שכלי ומקשיי הליכה עם פראפרזיס ספסטית (פגיעה מוחית שנגרמה בזמן הלידה). הבעיות הנוירולוגיות מהם סובל X נגרמו כתוצאה מהמצוקה העוברית בזמן הלידה. העובדה שהסימנים אובחנו לא מיד אלא עם הזמן, אופיינית לילדים הסובלים משיתוק מוחין" (עמ' 3 לחוות דעת מיום 19.9.05, (ת/13). יש לציין שהתובע היה במעקב של היחידה לנוירולוגיה של הילד בבית חולים "ביקור חולים" בירושלים, בין היתר במעקב של המומחית ובכל אותה עת לא אובחן כסובל משיתוק מוחין. כאשר במהלך השנים נבדקו אפשרויות נוספות ממה נגרמה פגיעת התובע, ללא מסקנה. בחוות דעת משלימה לאחר מתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים, ד"ר נתן ווטמברג, מציינת המומחית כי התובע מתאים לאבחנה של שיתוק מוחין. הוא סובל מפגיעות אחרות שניתן למצוא אותן במקרה C.P כמו הפרעה בשפה ופיגור שכלי ומחלתו אינה מתקדמת. יש לציין שהמומחית בחוות דעתה אינה מגדירה את התובע כסובל משיתוק מוחין אלא "... כתבתי שיש לו פיגור ופרפרזיס ספסיטית" (עמ' 88 ש' 16-19). המומחית מאשרת שכדי לקבוע שיתוק מוחין, צריכים להתקיים ארבעה תנאים יסודיים, שהם הקונזנסוס וחמשה תנאים נוספים. אותו קונצנזיוס עליו גם דיבר פרופ' שטיינברג, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט וקבע שאלה אינם מתקיימים בתובע (על כך ארחיב בהמשך) המומחית מאשרת כי ציוני אפגר נמוכים, הנדרשים כאחד התנאים לקביעת שיתוק המוחין, אינם מתקיימים בתובע. עוד מאשרת המומחית כי אבחנה של שיתוק מוחין נעשית בגיל שנה עד להגיע הילד לשלוש שנים. מאשרת שבגיל חמש ושש שנים אם קיים שיתוק מוחין, מאבחנים זאת (עמ' 94 ישיבה מיום 2.9.07). מאשרת שהתובע בספטמבר 84 עת היה כבן 5, לא אובחן כסובל משיתוק מוחין אלא כסובל מאיחור בהתפתחות, הפרעת דיבור הקשור לסבל עוברי (עמ' 98 ש' 2-25) בספטמבר 84 מאובחן התובע כסובל מהפרעה בשפה ומעט בעיה במוטוריקה עדינה והפרעה בקשר בין הפקודות למוטוריקה ושוב אין אבחנה של שיתוק מוחין ולא כתוב שהוא סובל מבעיות בהליכה (עמ' 106). בבדיקה נוספת מועלית אפשרות שהתובע סובל מתסמונת מסוג גרצמן, תסמונת שיכולה להיות התפתחותית או נרכשת, תסמונת שמתבטאת בהפרעות בשפה ביכולת להבדיל בין ימין לשמאל והפרעה בחשבון (עמ' 107). בבדיקת התובע על ידי המומחית בפברואר 86, במסגרת מעקב שגרתי, כשהוא כבן שש שנים מפרטת היא שהוא סובל מהפרעה בשפה, הבעה והבנה עם פיגור שכלי משני ושוב אין אבחנה של שיתוק מוחין, גם לא כתוב שהוא סובל מהפרעה בהליכה (עמ' 104). האבחנה של המומחית ושל ד"ר אמיר, שנחשבה לאחת מבכירות הנוירולוגים בארץ, שמדובר ב- dispheasia שמשמעותה הפרעת שפה, כאשר בדיקת E.E.G תקינה וכך גם תפקוד בלוטת התריס. אין כאן אבחנה לשיתוק מוחין או להפרעות בהליכה, כאשר הילד כבר בן שש ושמונה חודשים (עמוד 105). באוגוסט 87 חשדו בתסמונת פראגייל X, שזו תסמונת גנטית שמופיעה אצל בנים המתבטאת בפיגור, אבל זו נשללה באחת הבדיקות, המומחית אינה זוכרת היכן (עמ' 108). בספטמבר 84 התובע נבדק על ידי המומחית, וצויין שהוא הולך תקין על עקבים וגם על אצבעות. מצבו היום שונה לחלוטין כפי שפורט בחוו"ד המומחית שם צויין, שאינו מסוגל לעמוד על העקבים והולך הליכה איטית וקשה. כשנשאלת המומחית, אם לאור דבריה ששיתוק מוחין היא מחלה שאינה פרוגרסיבית או שהביטוי שלה לא יהיה פרוגרסיבי בעוד אצל התובע רואים את הפרוגרסיביות בהתקדמות המחלה, עונה ש"הגורם למחלה אינו פרוגרסיבי, אבל הביטוי יכול להשתנות" (עמ' 110 סיפא). כשנשאלת האם אין כאן אלמנט של החמרה לאור העובדה שבעבר הלך הליכה תקינה עונה: "... אם אנחנו מתחילים מהתחלה, X לא הלך בגיל תקין מהתחלה היתה לו הפרעה בהליכה, זה שהוא הלך, זה שהוא עשה, הוא רכב על אופניים, לא שולל איזה שהיא הפרעה בהליכה, זה שרירים אחרים... הגג שאנחנו מרשים לילדים ללכת זה שנה וחצי, אז הוא איכשהו איחר בהתחלת ההליכה". בהמשך כאשר מושם הזרקור באופן מאוד חד על הנסיגה בתפקודיות התובע שעה שבעבר הלך הליכה תקינה גם על עקבים ואצבעות למצב שהוא בקושי מסוגל ללכת ואף עבר ניתוח למתיחת השרירים, וחוזרים על השאלה: "את יכולה להגיד שאין כאן החמרה במצב שלו? ואין כאן איזה שהוא אלמנט של פרוגרסיביות?" התשובה היא "אולי" (עמ' 111-112). למומחית שכאן יתרון על כולם כיוון שהיא בדקה את התובע בגיל 4 והיא מציינת שהליכתו תקינה גם על עקבים ואצבעות. מכאן ניתן להסיק שגם אם החל ללכת באיחור, הרי עם השנים חלה נסיגה של ממש בשימוש בגפיים התחתונות. מהליכה תקינה הוא בקושי הולך, אינו מסוגל לעמוד על עקבים ונזקק לניתוח למתיחת השרירים. המומחית מאשרת שראתה התובע עד גיל 6 ובשום מקום לא נכתב שיש בעיה או מגבלה בהליכה מעבר לעובדה שהחל ללכת מאוחר ואם היתה מגבלה כזו היתה מפרטת זאת ברישומים שערכה (עמ' 112). בסופו של יום מאשרת המומחית שאינה שוללת את האפשרות שהתובע אינו סובל משיתוק מוחין (עמ' 117 ש' 23 עד עמ' 118 ש' 5). כשמדובר בהבדל כה מהותי ומשמעותי בין תחילת דרכו של התובע לבין הגיעו לבגרות והנסיגה היא כה בולטת ומשמעותית בגפיים התחתונות, לא ניתן להגיע למסקנה, אלא שמדובר במחלה פרוגרסיבית, שמשמיטה את הקביעה שמדובר בשיתוק מוחין, כיוון ששיתוק מוחין אינו מחלה פרוגרסיבית. יתכן ולא ניתן לאבחן בגיל הרך שמדובר בשיתוק מוחין, כיוון שיש תנועות שאפשר לגלותן רק כשהילד גדל ואמור לבצע אותן פעולות. אבל לא זה המקרה שכאן, לאור העובדה שבגיל 4 התובע הלך כאחד האדם, ללא כל מגבלות ולא כמצבו היום, ונמצאו בו בעבר מגבלות התפתחותיות שאינן קשורות לשיתוק מוחין והוא גם לא אובחן ככזה. בתיק זה הוגשו הסיכומים בשנת 2008. בבואי לכתוב את פסק-הדין נתקלתי בקושי אמיתי, לאור העובדה שהסימנים של X לגבי שיתוק מוחין אינם סימנים מובהקים (כמפורט בחקירתה של ד"ר קורן-לובצקי) ומטים הכף לדחיית התביעה. מאחר ומדובר בתובע, פגוע קשות, סברתי שמן הראוי שהטענה בדבר תסמונת גנטית תתברר, מתוך מחשבה שאם תישלל התסמונת הגנטית, יהיה בכך אולי לזכות התובע בפיצוי המבוקש. התובע הסכים למינוי המומחה ואילו הנתבעים התנגדו לכך. בסופו של יום מונה פרופ' שטיינברג, נוירולוג ילדים, כמומחה מטעם ביהמ"ש כדי לבחון אם התובע סובל מתסמונת גנטית H.S.P.. זהות המומחה באה בהסכמת הצדדים לצערי, הבדיקות התארכו שוב ושוב, לאור הצורך בבדיקות רבות, לרבות הפניית התובע למומחית בתחום הגנטיקה, דבר שגרם לעיכוב גדול בתיק. בחוות הדעת של פרופ' שטיינברג מיום 23.2.10 הוא ציין כי: "הדרך הודאית היחידה לאשר את האבחנה של H.S.P היא במציאת הגן הספציפי הגורם לתסמונת זו אצל התובע. דא עקא, שיש גנים רבים שיכולם להיות אחראיים להיווצרות תסמונת זו, שכן H.S.P היא קבוצה הטרוגנית של מחלות, הן מבחינת התסמונת הקלינית והן מבחינת הממצאים הגנטיים...". לאור העלות הגבוהה מאוד של הבירור הגנטי, לרבות הצורך להיעזר במעבדות בחו"ל ומכיוון שממילא הסיכוי לאשר האבחנה באמצעות הבדיקות הגנטיות נמוך יחסית וגם לאור המלצתו של פרופ' שטיינברג שלא להמשיך בבירור הגנטי, אלא להשלים הבדיקות האחרות כדי לקבוע סיבת נכותו של התובע באופן הסתברותי-סטטיסטי, הוריתי שלא להמשיך בבדיקות הגנטיות, משהגעתי למסקנה שלא תצמח מכך כל תועלת בשלב זה, למעט הוצאות מיותרות. פרופ' שטיינברג מסביר בחוו"ד: "H.S.P היא קבוצת מחלות שונות מבחינה קלינית וגנטית המכנה המשותף לכולם הוא נוכחות ספסטית וחולשה של הגפיים התחתונות... הצורה הנקיה של H.S.P מאובחנת כאשר מדובר בהחמרה בהדרגתיות של התסמינים... וכאשר יש סיפור משפחתי של חולשה בגפיים התחתונות. כאשר החולשה בגפיים התחתונות ניכרת כבר בתוך שנת החיים הראשונה ובעיקר כאשר החולשה היא סטטית ולא פרוגרסיבית - סביר יותר להניח שמדובר בשיתוק מוחין "רגיל" ולא ב-H.S.P. H.S.P בצורה המורכבת היא מצב נדיר מאוד, ולכן קיימת סבירות גבוהה יותר שמדובר במחלות אחרות ולא ב-H.S.P מורכב". בסופו של יום, מגיע פרופ' שטיינברג למסקנה כי "מבחינה סטטיסטית יש סבירות גבוהה יותר שמדובר בשיתוק מוחין "רגיל" ולא ב-H.S.P מורכב". בהמשך חווה"ד ציין פרופ' שטיינברג כי מאחר ולא התבקש לקבוע מה האטיולוגיה לשיתוק מוחין של התובע, אינו מתייחס בחוו"ד לשאלה האם ארועים טרם הלידה של התובע יכולים ליתן מענה רפואי לסיבה בגינה סובל הוא משיתוק מוחין ספסטי דיפלגי. מסקנתו של פרופ' שטיינברג שמדובר בשיתוק מוחין ענינה סטטיסטיקה גרידא כיוון ש"לאור העובדה שלא בוצע בירור גנטי - לא ניתן להכריע באופן מדעי מהימן ומדוייק אם אמנם מדובר ב-H.S.P ... מבחינה קלינית גרידא - לא ניתן להכריע באיזו צורה של שיתוק מוחין מדובר... לפיכך הנני סבור כי יש להתחשב בהיבט הסטטיסטי. מבחינה זו, אין ספק ששיתוק מוחין "רגיל" הוא שכיח בהרבה בהשוואה ל-H.S.P". אם כי, יש לציין, ולכך אתייחס בהמשך, ההחמרה ההדרגתית של התסמינים, אינה עולה בקנה אחד עם האבחנה של שיתוק המוחין רגיל. הנתבעים ביקשו להורות לפרופ' שטיינברג להשלים חוות דעתו לגבי האטיולוגיה של שיתוק המוחין של התובע. מצאתי לנכון לעשות כן על אף התנגדות התובעים. התובעים התנגדו משסברו שפרופ' שטיינברג אינו מומחה אובייקטיבי, לאור עמדתו כפי שבדקו אותה, כי הנחה מקובלת על החוקרים שברוב המקרים אין קשר סיבתי בין תשניק סב לידתי לבין נזק מוחי. התובעים הם אלה שהציעו את פרופ' שטיינברג, מלכתחילה - כנטען על ידי הנתבעים, אף כי הובהר להם כי הוא נותן חוו"ד בתיקים שבטיפול הנתבעים, אם כי גם נחקר על ידם, בחקירה נגדית על חוות דעת שנתן לתובעים למיניהם. שעה שמונה פרופ' שטיינברג התובעים ידעו כי משרד ב"כ הנתבעים מתייעץ עימו והוא גם נתן חוות-דעת מטעמם, אך מנגד פרופ' שטיינברג נתן לא אחת חוות דעת לתובעים או נתבעים או מונה כמומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות אלה למרות התנגדות התובעים, סברתי שמאחר ומדובר בשאלה ספציפית, אין פגם, שימשיך בהשלמת חווה"ד. בחוות דעתו המשלימה מיום 25.5.10 מציין פרופ' שטיינברג כי ההנחה המקובלת היא כי רק ב-10% מכלל התינוקות הסובלים משיתוק מוחין, פיגור, אפילפסיה, הגורם הישיר והבלעדי הוא תשניק סב לידתי. כדי לקבוע שאכן מדובר בתשניק סב לידתי צריכים להתקיים מרבית הממצאים כדלקמן: ניטור עוברי פתולוגי, לידה קשה, אפגר לידה נמוך, חמצת מטבולית קשה, צורך בהנשמה מלאכותית, בדיקה נוירולוגית פתולוגית סמוך ללידה (כמו שינוי בהכרה, היפוטוניה וקשיי האכלה) פרכוסים סמוך ללידה, פגיעה בתפקוד של כליות, לב, כבד, מעורבות מוטורית כחלק מהנזק הנוירולוגי, הוכחות הדמייתיות (M.R.I, C.T, U.S) והעדר סיבות אחרות לנזק נוירולוגי כמו פגות, מחלות מטבוליות, הפרעות כרומוזומליות ובעיות בהריון. פרופ' שטיינברג מציין כי ההנחה המקובלת היא שיש צורך בקיום 4 קריטריונים הכרחיים ליצירת קשר סיבתי בין ארועים סב לידתיים לבין נזק מוחי קבוע ועוד 5 קריטריונים התומכים בקשר הסיבתי אך אינם הכרחיים ליצירת קשר זה (כפי שגם העידה ד"ר קורן-לובצקי, המומחית מטעם התובעים). ארבעת הקריטריונים ההכרחיים לקביעת הקשר בין תשניק סב לידתי לבין נזק מוחי הם: עדות לחמצת מטבולית קשה - PH נמוך מ-7 בחבל הטבור. בדיקה שלצערי הרב לא בוצעה. אם כי, אין זו בדיקה שגרתית המבוצעת בכל ילוד, אלא בילודים שמצבם הקליני קשה ובעיקר אלה שנזקקים עם לידתם לאינטובציה והנשמה מלאכותית. מאחר ולא אלה היו הממצאים הקליניים שכאן, לא בוצעה בדיקת PH. פרופ' שטיינברג סבור שלו בוצעה הבדיקה הנתונים הקליניים מלמדים שהיא היתה תקינה. עדות לאנצלופתיה מוקדמת בדרגה חמורה או בינונית - ירידה משמעותית במצב ההכרה, פרכוסים מיד לאחר הלידה ובסמוך אליה. אין בפנינו עדות שזה אשר ארע לתובע. העדות הקיימת שהוא תיפקד באופן תקין סמוך ללידה ובתקופה הראשונה שלאחריה. שיתוק מוחין מסוג קוודרופלגיה ספסטית או דיסקינטית -פגיעה מוטורית סטטית הנובעת מפגיעה מוחית סמוך לאחר הלידה. סימן זה התקיים משסבור פרופ' שטיינברג שקיימת סבירות גבוהה שמדובר בשיתוק מוחין "רגיל" , מאשר שיתוק מוחין על רקע מחלה גנטית מסוג H.S.P. היעדר גורמים אחרים להסבר הנזק המוחי - "לאור הדיספורמיזם הבלתי ספציפי של התובע קיים חשד לאטיולוגיה גנטית, שאמנם על פי הערכתי בחוות דעתי הראשונה היא איננה מסוג H.S.P" (עמ/ 4). חמשת הקריטריונים התומכים בקשר הסיבתי בין ארועים סב לידתיים לבין נזק מוחי (אם כי אינם הכרחיים), הם: ארוע היפוקסי סמוך מאוד ללידה - אשר לא התרחש. שינוי פתאומי בקצב הלב של העובר לאחר שקודם לכן היה תקין - התקיים, שכן היו האטות עמוקות בדופק העובר. ניקוד נמוך של האפגר, כאשר מרבית המחקרים דורשים שהוא יהיה בין 0-3 אחרי 5 דקות, בעניינו הרף אינו רלוונטי שכן לא התקיים כאן. פגיעה רב מערכתית בתוך 72 שעות לאחר הלידה - לא התקיימה כאן. ממצאים הדמייתיים במוח, התומכים בנזק מוחי לאחר ארוע על רקע אסכמי-היפוקסי - לא התקיים כיוון שבדיקת ה-M.R.I של המוח שנערכה כעבור מספר שנים, היתה תקינה. לאור ממצאים אלה מגיע פרופ' שטיינברג למסקנה כי: "ניתוח הקריטריונים הנ"ל ביחס למקרה שלפנינו מעלה את המסקנה כי לא היה ארוע היפוקסי איסכמי חמור סביב הלידה, שכן התרחשות מצב כזה היה גורם לתינוק להיות במצב קליני קשה - הכרה ירודה, בדיקה נוירולוגית פתולוגית, צורך בהנשמה מלאכותית ופרכוסים. כל זה בודאי לא התרחש בפועל ולהיפך העובדה שהתובע סובל משיתוק מוחין ספסטי ללא הסבר אטיולוגי ידוע ... איננו יוצר קשר סיבתי לארועים סב לידתיים כלשהם כאמור לעיל. ברוב מכריע של אנשים הסובלים משיתוק מוחין (כ-90%) אף אם הוא התרחש סמוך ללידה, אין הוא נובע מארועים היפוקסיים - איסכמיים סב לידתיים...". פרופ' שטיינברג מאשר שהמעבר בין הליכה תקינה לבין מצב של ספסטיות המחייב ניתוח זה חלק מתהליך מתקדם וכפי שאנו יודעים שיתוק מוחין אינו פרוגרסיבי. פרופ' שטיינברג לא שלל קיומה של תסמונת גנטית כלשהי. פרופ' שטיינברג הבהיר כי שיתוק המוחין ממנו סובל התובע, אין מקורו בלידה וכי היותו של התובע חולה במחלה גנטית היא בהחלט אפשרות שלא ניתן לשלול אותה (עמודים 68 ו-71). לגבי הטראומה בלידת הואקום המיוחסת על ידי פרופ' שיינפלד, כמקור לפגיעה, מציין פרופ' שטיינברג: "בחומר שלפני גם לא מצאתי עדות לטראומה מוחית. אמנם היה ממצא של צפלהמטומה הנובעת משימוש בשולפן ריק, אך ממצא זה הוא קרקפתי ולא מוחי. ההתנהגות הקלינית של התובע סמוך ללידתו אינה תואמת מצב לאחר טראומה מוחית משמעותית שאמורה - לפי הנטען - להותיר נזק נוירולוגי משמעותי. כמו כן, בבדיקת M.R.I מוח - אמנם בגיל מבוגר - אין כל עדות לנזק נוירולוגי הנובע מטראומה סב לידתית". המסקנה של פרופ' שטיינברג, איפוא, שלא היה ארוע של טראומה מוחית סביב הלידה (עמ' 4 לחוו"ד מים 20.6.10). במסקנותיו מציין פרופ' שטיינברג כי: "הסיבה לשיתוק המוחין של התובע יכולה להיות גנטית לאור הדיסמורפיזם הבלתי ספציפי או שהיא אינה ידועה. בכל מקרה במרבית המקרים של שיתוק מוחין גם אם הוא סב-לידתי, הוא איננו נובע מארועים סב-לידתיים". פרופ' שטיינברג, בחקירתו בבית המשפט, מסביר ששיתוק מוחין זו לא אבחנה אלא סף של מצבים. "כל מקרה שבו יש נזק בתפקוד המוטורי, בתפקוד תנועתי, והנזק הזה הוא סביר הלידה היא פחות או יותר סטאטי, אנחנו מדברים על שיתוק מוחין" (פר' 19.9.10 עמ' 3 ש' 9-12). שיתוק מוחין מתחלק לשתי תתי קבוצות. בעניינינו רלוונטית הקבוצה שהאתיולוגיה שלה לא ידועה, שפרופ' שטיינברג מכנה אותה כשיתוק רגיל, שאין יודעים את הסיבות להיווצרותו. כשמופנה המומחה לתזה של פרופ' שיינפלד, שלפיה אצל התובע היה דימום סב גליאלי אשר הוביל לחדירה של דם לתוך הגולגולת ולמוח וגרם לנזק ונשאל אם זה אפשרי, עונה פרופ' שטיינברג, שמומחיותו, בין היתר, בתחום הנוירולוגי, להבדיל מפרופ' שיינפלד המומחה בתחום הגניקולוגי: "אני לא מכיר מנגנון שיש זליגת דם מתוך הקרקפת, מעל לגולגולת אל תוך המוח". ובהמשך "... אני לא חושב שזליגת דם מבחוץ פנימה תגרום לאיזה שהוא נזק למוח. הבעיה היא שצריך להיות פגיעה או בכלי הדם של המוח עצמו, דהיינו קרע של כלי הדם ודימום פנימי או יצירת אנמיה כללית בכל הגוף שכתוצאה ממנה, אין מספיק דם וחמצן שמגיע אל המוח וכתוצאה מהאנמיה שנוצרה בגין שאיבד דם רב על פני הגולגולת (עמ' 5 ש' 27 עד עמ' 6 ש' 18-19). מוסיף המומחה, שיתכן והיה דימום, אך זה לא השפיע על מצבו הקליני של התובע, "כי אם היה דימום מספיק משמעותי, שגורם נזק, אז ודאי שהצוות היה רואה את זה, היה רואה שהתינוק לא מתנהג רגיל" (עמ' 8 ש' 18-22). בהמשך אומר המומחה שהיתה צפלהמטומה וזה הבסיס לדימום (עמ' 8 ש' 13 עד עמ' 9 ש' 14). פרופ' שטיינברג מסביר שבהנחה שהיה דימום תוך מוחי אשר גרם בתאוריה לנזק, היה מצפה לראות שני דברים, שהתינוק היה מראה בעיות נוירולוגיות סמוך ללידה כיוון שאינו מכיר דימום שיכול לגרום לנזק בעתיד ש"עובר בשקט ולא רואים עליו ולא יודעים עליו ולא צריך לעשות שום דבר מבחינת הטיפול... והדבר השני יש ל נו היום M.R.I ... מראה שאין פגיעה מוחית" (עמ' 13 ש' 12-25). פרופ' שטיינברג מעריך באחוז מאוד גבוה שאם הדימום השאיר נזק כה נרחב היו צריכים לראות ב- M.R.I. אוטם באזור הדימום או שינויים בקליטת המגנט שמלמד שהיה פעם דימום באזור שגרם לנזק (עמ' 14 ש' 1-6). ובהמשך הסימנים הנוירולוגים שמצפים לראות שהתינוק לא בהכרה. סובל מפרכוסים אינו אוכל כמו שצריך (עמ' 14 ש' 10-15), אבל סימנים כאלה אין בנמצא. מסביר פרופ' שטיינברג לגבי ה-M.R.I שבוצע לאחר שנים: לא, אמרתי. אין מאה אחוז, אבל ככל שהנזק הוא יותר רחב בשטח, כתוצאה מהדימום, וככל שהנזק הוא יותר שארי, זאת אומרת שהוא נשאר, הוא לא נזק שהיה ועבר, אלא הוא נשאר, הנזק הזה, אם האטיולוגיה שלו היתה דימום, הייתי מצפה באחוז מאוד גבוה אין מאה אחוז, אני מסכים, אבל באחוז מאוד גבוה, שה-MRI יראה שהיה פעם דימום באזור הזה. בצורות שונות, יותר חמורות, פחות חמורות, אבל שיהיה משהו. וזה, בנוסף אמרתי, לצד הקליני, שמבחינה קלינית, אין לנו עדות שהיה שם דימום משמעותי" (עמ' 8 ש' 7-14). כשנשאל פרופ' שטיינברג בהנחה שהיה דימום בתוך המוח ובהנחה שהיו מאבחנים זאת בזמן, מה ניתן היה לעשות: "שום דבר. רק לציין את זה. ההנחה היתה שזה יספג" (עמ' 33 ש' 23-26). וזאת בהנחה שלא היה דימום מאסיבי. לציין שבאותם שנים לא היה M.R.I כן היה אולטרסאונד. מסביר פרופ' שטיינברג שסימני מצוקה עוברית הם אותות לגניקולוג לפעול בעניין, אך אם היו סימני מצוקה עוברית והתינוק נולד תקין, אין לממצאים אלה משמעות מבחינת הקשר הסיבתי לנזק. הנזק לתינוק נקבע לפי סימני המצוקה של התינוק ולא של העובר (עמ' 35 ש' 25-27). בניגוד לפרופ' שיינפלד, שהינו גניקולוג, סבור פרופ' שטיינברג שאם היה לתינוק נזק נוירולוגי בסיסי מעבר להשפעת הפטידין, הנרקן לא ישנה התמונה והתינוק ישאר רדום באותה מידה. הוא לא מעורר האדם להתחיל ולתפקד. אם התשניק בלידה או הדימום במוח גרם לו להיות אפתי, הנרקן לא ישנה זאת ולא יעיר אותו. הנרקן לא משנה את האפגר, הוא רק מסלק את השפעת הפטידין (עמ' 39-40). דעה זו של פרופ' שטיינברג גם הגיונית, הרי חומר מעורר לא ישנה פגיעה מהותית, לו זו היתה נגרמת לתובע, כתוצאה מהשפעת החומרים שניתנו לאם. אין מחלוקת שהעדר הרישום מקשה להבין את אשר ארע בזמן הלידה, וטוב היה לו היה רישום כנדרש, אך גם בהעברת נטל השכנוע, הוכח שהנזק אינו בפעולות הרופא ובחוסר המיומנות שלו. הרישומים אינם אידיאליים, וזאת בלשון המעטה, ובהעדר הרישומים יש כדי להעביר הנטל, אך גם בהעברת הנטל לא ניתן להגיע למסקנה שהנזק שנגרם לתובע מקורו בלידה, וזאת בהסתמך גם על עדותה של המומחית, בתחום הנוירולוגי, מטעם התובע ולא רק על עדותו של פרופ' שטיינברג, שכן שניהם מציינים את אותם קריטריונים שאמורים להתקיים בתובע - לו מקור שיתוק המוחין בתשניק סב לידתי - ולא התקיימו כאן, על כן אין מנוס מהמסקנה ששיתוק המוחין, ככל שהתובע סובל ממנו, מקורו אינו בלידה או בארועים סביב הלידה. לא התקיימו בתובע כל ארבעת הקריטריונים ההכרחיים לקביעת הקשר הסיבתי בין תשניק סב לידתי לשיתוק המוחין, על כן לא ניתן לקבוע הקשר הסיבתי בין הסבל העוברי או התשניק סב לידתי לבין הנזק המוחי ממנו סובל התובע. לא התקיימו בתובע הפרמטרים מהם ניתן ללמוד כי הוא סובל משיתוק מוחין שמקורו בלידה. לאחר הלידה לא סבל התובע מפרכוסים ופגיעה רב מערכתית, אין גם עדות לפגיעה נוירולוגית לאחר הלידה. אין ממצאים לפגיעה המצופה כתוצאה מדימום מוחי, כפי שמייחס אותו פרופ' שיינפלד, אין עדות שהתינוק לא היה ערני, לא אכל ולא גילה סימנים חיוניים. נטען על ידי ב"כ התובעים כי בשל העובדה שהדימום לא היה מסיבי ותופעות אי האכילה והרעידות לא פורשו על ידי ההורים באופן חריג, עת לא היו מודעים לתופעות אלה בהיותם, הורים צעירים ובהתקיים חסר רפואי, לא ניתן לדעת אם בוצעו כל הבדיקות לתובע או את מצבו לאחר הלידה ויש להעביר הנטל ומשהנתבעים לא הביאו ראיות ולא הרימו הנטל, יש לקבל התביעה. אלא שהנטל הורם כיון שכפי שכבר ציינתי אין טענה של ההורים לתופעות לוואי כלשהן בסמוך ללידה. שכן אבי התובע העיד שלראשונה שמו לב שתגובותיו של התובע אינם כילדים אחרים בני גילו, רק כאשר היה כבן חצי שנה. (ס' 10 לתצהיר האב). הפרמטר השלישי הקבוע בס' 41 לפקודת הנזיקין, לפיו הנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שעשו כן, אינו מתקיים כאן, משלא מתקיימים בתובע, כאמור, הסממנים הדרושים להוכחת הקשר הסיבתי שבין תשניק סב לידתי לנזקים שנגרמו לתובע. על כן במאזן ההסתברות שבמשפט אזרחי מטה הכף למסקנה שהתובע אינו לוקה בשיתוק מוחין כתוצאה מתשניק סב לידתי ואין מנוס מדחיית התביעה. מעבר לנדרש קיים גם קושי לקבוע כי התובע סובל משיתוק מוחין ולא מתסמונת גנטית אחרת כלשהי, מששיתוק המוחין אינו מחלה פרוגריסיבית וראינו שדווקא אצל התובע המחלה היא פרוגריסיבית. גם בעובדה שבמהלך ילדותו, אף כי היה בטיפול ובמעקב ביחידה להתפתחות הילד בבית חולים ביקור חולים, לא אובחן כלוקה בשיתוק מוחין ואף המומחית מטעמו אינה יכולה לשלול שמדובר במחלה פרוגריסיבית ומשכך לא ניתן גם להגיע למסקנה שמדובר בשיתוק מוחין. גם פרופ' שטיינברג מגדיר זאת כשיתוק מוחין אך רק בפן הסטטיסטי ואינו שולל את האפשרות שמדובר בתסמונת גנטית כלשהי. סוף דבר התביעה נדחית. לאור הפגיעה הקשה של התובע - אין צו להוצאות. לידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות