קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלוקת לגבי זהות הנהג בזמן התאונה: התובע נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 8.5.04 מרכב דו גלגלי בבעלות נתבע 1 (להלן: "התאונה"). במסגרת הליכי פשרה קובע נזק התובע בפסק דין חלקי ביום 31.3.11 על סכום של 236,796 ₪. המחלוקת שנותרה להכרעה בתיק היא שאלת זהותו של הגורם האחראי לתשלום הפיצויים לתובע. שאלה זו נגזרת ממעמדו של נתבע 1 במועד התאונה. היינו, האם במועד התאונה נהג נתבע 1 כשיש לו ביטוח חובה בתוקף מטעמה של נתבעת 2, או שמא במועד התאונה היה נתבע 1 מודע לכך שרישיונו נפסל, ולפיכך בהתאם להוראות הדין ולתנאי פוליסת הביטוח לא היה רכבו מבוטח אצל הנתבעת 2. העובדות וההלכות המשפטיות המוסכמות ברי, כי ככל שיקבע כי נתבע 1 היה מבוטח כדין ולרכבו פוליסת ביטוח בת תוקף מטעם נתבעת 2, הרי שהגורם עליו תוטל מלוא החבות הכספית לפיצוי התובע, בהתאם להוראות הדין, הוא נתבעת 2 והיא לבדה. לעומת זאת אם ימצא שרכב נתבע 1 לא היה מבוטח, תישא נתבעת 3 בהתאם להוראות הדין באחריות לפיצוי התובע, ובמקרה כזה יהיה צורך להכריע גם בהודעת צד ג' ששלחה נתבעת 3 לנתבע 1. הצדדים אינם חלוקים ביחס לתוצאה האופרטיבית דלעיל. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי נתבע 1 עבר בשנת 2000 עבירת תנועה, בגינה זומן למשפט בבית משפט לתעבורה (נ/ 1) ולא התייצב. ביום 31.12.00 נשפט הנתבע 1 בהעדרו, הורשע ונגזר עליו קנס בסך 600 ₪ לתשלום בשני תשלומים הראשון תוך עשרה ימים, רישיונו נפסל למשך חודש וכן הוטלה עליו פסילה על תנאי (ת 37061/00 מדינת ישראל נגד דרחי -נ/ 2). גזר הדין נשלח לכתובתו הרשומה של נתבע 1 ולא נדרש (נ/8 דף 2). לאחר שנשמעו הראיות והוצגו המסמכים, הוכח, וגם בעניין זה לא קיימת מחלוקת, כי הקנס בתוספת ריבית פיגורים בסכום כולל של 750 ₪ שולמו ביום 12.2.01 (נ/8 דף 6), וכי קודם לתשלום הוצאה הודעת התראה ממזכירות בית המשפט לתעבורה ביום 18.1.01, לאחר שחלף מועד התשלום הראשון (נ/8 דף 3). עוד יצויין כי הצדדים אינם חולקים על ההלכות המשפטיות לפיהן פסילת הרישיון תחילתה במועד שננקב בגזר הדין, אך תקופת הפסילה מתפרשת על פני כל התקופה שעד להפקדת הרישיון במשרד התחבורה ולריצוי תקופת הפסילה, ולאורך כל התקופה עד להפקדת הרישיון בפועל, הנהיגה ברכב אסורה ולחובת הנאשם עומדת פסילת רישיון. בפרשה שלפניי לא הופקד רישיונו של נתבע 1, אלא לאחר התאונה נושא תיק זה, וגם על נתון זה אין מחלוקת. המחלוקת לב ליבה של המחלוקת היא אם הנתבע 1 ידע על כך שרישיונו נפסל אם לאו, והצדדים השקיעו משאבים רבים בעדויות, ראיות ובסיכומיהם לשכנע בעניין זה, כל אחד לפי עניינו. המסגרת המשפטית המסגרת המשפטית בחוק היא ברורה. סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, שעניינו נהיגה בזמן פסילה מתייחס למי שהודע לו שנפסל רישיונו, וסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 העוסק בנהג חסר רישיון. בע"א 11924/05 שומרה חב' לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוחה ממו (להלן: "עניין שומרה") עמד בית המשפט העליון על חובת הידיעה הממשית של הנהג לגבי פסילת רישיונו, ובלשון בית המשפט "באין הודעה לנהג - אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה". מבלי למעט מדרישת הידיעה הממשית והפוזיטיבית, הובהר כי ניתן לקיים את דרישת הידיעה בכל דרך שתבסס ידיעה בפועל של הנהג לגבי הפסילה, בין בכתב ובין בעל פה, בין על ידי קבלת גזר הדין, בין על ידי קבלת הודעה ממשרד הרישוי, ובין על ידי הודעה פורמלית אחרת על ידי גורם מוסמך, ורשימת האפשרויות אינה רשימה סגורה, "ובלבד שאמנם תהא הודעה". הסקת המסקנה בדבר ידיעה ממשית, אם כן, אינה מוגבלת, ובלבד שמכלול הראיות, בין אם הן ראיות ישירות ובין אם מארג של ראיות נסיבתיות, מבססות מסקנה מתחייבת כי הנהג ידע על פסילת רישיונו. אשר להוכחת הידיעה וחלוקת הנטלים בין הצדדים, בהתאם לעקרונות המקובלים לעניין היקף האחריות מכוח פוליסת ביטוח רכב, על הטוען כי מתקיימים התנאים בהם נשללת זכאותו של נהג מבוטח לכיסוי ביטוחי מטעם הגורם המבטח, נטל הראיה והשכנוע. אציין עוד כי בנסיבות הידיעה הממשית הנדרשת לעניין פסילת הרישיון, כמו גם אופני הוכחתה כמבואר לעיל, אינני סבורה כי עסקינן בנושא המצוי בידיעתו האישית של הנתבע באופן שמעביר אליו את נטל הראיה או השכנוע. הנתבעת 2 מבקשת לבסס על ת.א. (חי') 1592/00 בראסטר נגד אבו כלב מסקנה לפיה די בעצימת עיניים מטעם הנתבע 1 כדי לבסס ידיעה בפועל. עיון בנסיבותיו של אותו תיק מעלה כי שם בוצעה מסירה כדין של גזר הדין לאחיו של הנהג שהוא בן משפחה המתגורר עימו, והמחלוקת הייתה אם הנהג ידע על אודות גזר הדין אם לאו. בשל נסיבות המסירה על פי דין, קבע בית המשפט כי עומדת כנגד הנהג חזקת ידיעה, ואם הוא מבקש להפריכה עליו הנטל לעשות כן. השופט ברלינר הגיע למסקנה כי הנהג לא עמד בנטל זה, הוא לא שוכנע כי הנהג לא ידע בניגוד לחזקת הידיעה, והוא ראה בנסיבות עצימת עיניים שכמוה כידיעה. דברים אלה נאמרו בקונטקסט הקונקרטי דלעיל, ואין בהם כדי ללמד על כוונת בית המשפט להרחיב את אופי הידיעה באמצעות קונסטרוקציות משפטיות לידיעה שאינה ממשית (וראו לעניין דרישת הידיעה הממשית: ע"א (ת"א) 3374/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, , ת.א. (רמ') 2075/06 פנסקו נגד וודופיאנוב) . יצויין כי גם המובאה שהובאה בעניין שומרה מתוך ע"פ 2514/92 מדינת ישראל נגד רחמים ניתנה לשם ההדגמה, ואין לנתקה מהנסיבות שהתקיימו באותו פס"ד בו נקבעה חזקת הידיעה בשל כשרות המסירה, והנטל עבר לנהג להוכיח כי למרות המסירה כדין לבן משפחה לא ידע על גזר הדין. בכך נבדלים שני פסקי הדין הנזכרים מהפרשה שלפניי. המסגרת הראייתית - האם הוכחה ידיעה ממשית? האם הונחו ראיות ישירות או נסיבתיות שיש בהן כדי להוביל למסקנה כי הנתבע 1 ידע על פסילת רישיונו עובר למועד התאונה נושא התיק שלפני? לאחר שבחנתי את העדויות, הראיות, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומיהם ובסיכומי התשובה מטעמם, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה לפני הידיעה הממשית הנדרשת, ומשכך מוטלת החבות במלואה על נתבעת 2. אבהיר את טעמיי. הנתבע 1 בן 17 במועד הרלבנטי בשלהי שנת 2000, התגורר עם אמו בבית האם. כפי שצויין בפתח פסק הדין נתבע 1 ידע על ההליך בבית המשפט לתעבורה, בחר שלא להתייצב אליו, ולא דרש את דבר הדואר ובו גזר הדין. גזר הדין, אם כן, לא הובא לידיעתו במסגרת דיון בבית המשפט ואף לא במסגרת קבלת עותק ממנו בדואר. השאלה הנשאלת בנסיבות אלה היא אם היה קיים מקור אחר למסירת הידיעה על פסילת הרישיון לנתבע 1, שלא באמצעות דבר הדואר שלא נדרש. שקלתי בכובד ראש את טענת הנתבעת 2 כי תשלום הקנס בעיתוי ובנסיבות בהן בוצע, ביחד עם הימנעות הנתבע 1 מלהדרש לנתון זה בתצהירו ועדותו, עד אשר נחשף בחקירתו הנגדית, יש בהם כדי להוכיח כי הנתבע 1 היה מודע לא רק לכך שניתן גזר דין, אלא גם לתוכנו לרבות מרכיב הפסילה. בחנתי גם אם תשובתו בחקירה הנגדית כי אילו היה יודע כי נגזר דינו היה ניגש ומברר את תוכן גזר הדין, יש בה כדי ללמד שאכן כך נהג. בסופו של דבר, לאחר שבחנתי את כל מכלול הנסיבות, והראיות, הגעתי למסקנה כי אף אם יש בראיות שהוצגו כדי לבסס את מודעות הנתבע 1 לעצם קיומו של גזר דין בעניינו ולעונש של קנס, אין בהן כדי להצביע מעבר לניחושים וספקולציות על מודעותו לעונש הפסילה, ואין בתמיהות כדי לבסס מארג ראייתי נסיבתי במידת ההוכחה הנדרשת. ודוק, מן הראיות שהוצגו, ולא הוצגו ראיות המלמדות אחרת, עולה כי מכתב ההתראה שנשלח לאחר שקנס לא משולם במועד אינו מפרט את מרכיבי הענישה שנגזרו, ומתייחס לקנס בלבד (נ/ 8 דף 4). אין, אם כך, במכתב ההתראה, גם ככל שהנתבע 1 הוא זה שפתח אותו והיה מודע אליו, כדי להוביל למסקנה שלנתבע 1 הייתה ידיעה מתוקף קבלת מכתב ההתראה על פסילת הרישיון. נתבעת 2 לא הציגה כל ראיה ממשית לפיה מכתב ההתראה פירט את עונש הפסילה או היה נלווה אליו עותק מגזר הדין, או הודעה אחרת על גזר הדין, ומהעדויות שנשמעו והראיות שהוצגו מתבקשת, כאמור, מסקנה אחרת. לא מצאתי בעובדה שקיימת הערה כללית לעניין משך התפרשותה של תקופת הפסילה טרם הפקדת הרישיון, כדי לבסס את המסקנה לה חותרת נתבעת 2. לאור העובדה שאין בקבלת מכתב ההתראה כשלעצמו כדי לבסס ידיעה כלשהי על עונש הפסילה, אין חשיבות להכרעה הפוזיטיבית בשאלת המודעות של נתבע 1 לפסילת הרישיון, אם הנתבע 1 הוא שקיבלו כנטען על ידי נתבעת 2, או שמא התקבל המכתב ונפתח על ידי אמו. זאת ועוד, גם אם אקבע, בניגוד לטענת האם ונתבע 1 כי הקנס שולם על ידי האם, כי מי ששילם את הקנס הוא הנתבע 1 בעצמו, ואף אם הייתי נוכחת שהתשלום נעשה במזכירות בית המשפט לתעבורה - נתון שלגביו אין ראיות מספיקות - עדיין אין בעובדת התשלום של הקנס כדי ללמד כי נמסרו לנתבע 1 באותו מעמד עותק מגזר הדין או פרטים לגביו, וזאת מבלי שקיימת לכך אף לא ראשית של ראייה. אין בעובדה שיתכן שמצופה מאדם שמגיע לשלם קנס בגין הליך פלילי אליו נמנע מלהתייצב, לברר את פרטי הענישה, כדי להוביל למסקנה שכך נעשה בפועל על ידי הנתבע 1, ואין בהנחות אלה כדי לבסס תחליף להוכחת הידיעה הממשית הנדרשת. מעבר לנדרש, אציין כי בנסיבותיו של תיק זה ספק בעיני אם ההנחות שבהגיון תקפות, שכן מדובר בנער צעיר, שבחר להתעלם מהליך פלילי אליו זומן, ובנסיבות אלה קשה לעמוד על טיב ההתנהגות המצופה ממנו. לכל אלה אני מוסיפה את העובדה שרישיונו של הנתבע 1 חודש במהלך השנים עד לתאונה, לא היה רישום על הפסילה במערכת, ולא נמסר לנתבע 1 על ידי משרד התחבורה על פסילת הרישיון, להיפך (נ/ 13). לאור האמור לעיל, ואף בלוקחי בחשבון את כל התמיהות התהיות הסתירות בעדויות, ויתר הטעמים שמפרטת הנתבעת 2 בהרחבה במסמכיה, לא נוכחתי כי הונחה תשתית לידיעה ממשית מצד נתבע 1 אודות פסילת רישיונו עובר לתאונה. אינני סבורה כי בנסיבות תיק זה יש בקביעות שבמהימנות כדי להוביל לתוצאה שבניגוד להצהרת נתבע 1 ולמכלול הראיות, הוא ידע בפועל על פסילת הרישיון. למעלה מן הצורך אציין כי אין מדובר בסתירות שמקעקעות באופן מהותי את גרסת הנתבע 1. בהקשר זה אני שבה ומזכירה כי לאור העובדה שלא הוכחה מסירה כדין, הנטל מוטל על כתפי נתבעת 2 להוכיח ידיעה ממשית, ולא מוטל על נתבע 1 להוכיח שלא ידע. סוף דבר אשר על כן, אני קובעת כי במועד התאונה היה בידי נתבע 1 ביטוח רכב בתוקף, ולפיכך נתבעת 2 חייבת בסכום הפיצוי שנפסק במסגרת פסק הדין החלקי, לרבות אגרה. הסכום ישולם תוך 30 יום ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום מלא בפועל. הודעת צד ג' כנגד נתבע 1 נדחית. בנסיבותיו של תיק זה, כפי שהן משתקפות בהחלטות במהלך הבאת הראיות, לא מצאתי לחייב את נתבעת 2 בהוצאות הצדדים. זהות הנהג