מיזוג הוא טכניקה משפטית המאפשרת למוסדות המוסמכים של התאגיד "המוכֶר" (תאגיד היעד) ושל התאגיד "הרוכש" (התאגיד הקולט) להגיע להסכמה בדבר תנאי מכירת מניות התאגיד המוכר לתאגיד הרוכש (ידידיה שטרן, רכישת חברות (ירושלים, תשנ"ו) בעמ' 458). עד לחקיקת חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") לא היו במסגרת הדין הוראות המאפשרות מיזוג שיסודו בהסכמה ידידותית שמובלת על ידי הנהלותיהן של החברות המתמזגות. מיזוג חברות התאפשר אך בדרך של הסדר לפי הוראות סעיפים 233 ו-234 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), ובהתאם להוראות באותם סעיפים היה המיזוג כפוף לאישור בית המשפט. עם חקיקת חוק החברות הוסף במסגרתו פרק מיוחד העוסק במיזוג חברות הסכמי (פרק ראשון לחלק השמיני, סעיפים 327-314 (להלן: "מיזוג הסכמי". וראו לעניין מהלך המיזוג וזכויות בעלי המניות בתהליך ה"פ (מחוזי-ת"א) 786/07 שני נ' מלם מערכות בע"מ, פורסם במאגרים [21.10.07] וכן מבט משווה למדינת דלוואר בארה"ב - Omnicare, Inc. v. NCS Healthcare, Inc., 818 A.2d 914 (Del. Supr. 2003)). בד בבד, במקביל לדרך המיזוג ההסכמי, נותרה בעינה הדרך של שינוי מבנה ומיזוג בהסדר, שהיו קבועים כאמור, בסעיפים 233 ו-234 לפקודת החברות והועתקו לסעיפים 350 ו-351 לחוק (יחיאל בהט, חברות - החוק החדש והדין העשור השני, כרך ג' (מהדורה 12, תשע"א) עמ' 11). ואולם, קיים הבדל משמעותי בין המיזוג ההסכמי לבין המיזוג לפי סעיפים 350 ו-351 לחוק. המיזוג ההסכמי הוגדר בסעיף ההגדרות (סעיף 1 לחוק) כ"העברה של כלל הנכסים והחיובים, לרבות חיובים מותנים, עתידיים, ידועים ובלתי ידועים, של חברת יעד לחברה קולטת, אשר כתוצאה ממנה מתחסלת חברת היעד". במיזוג ההסכמי נקבעת התמורה במשא ומתן מסחרי המתנהל בין הנהלות שתי החברות והיא מועברת ישירות לבעלי המניות בחברת היעד. התמורה יכולה להיות במזומן, באגרות חוב, במניות בחברה הקולטת או בכל תמורה אחרת. המיזוג לפי פרק זה הוא טוטאלי ובלתי מסויג. במסגרת המיזוג מועברים באופן אוטומטי כל נכסיה והתחייבויותיה של חברת היעד לחברה הקולטת. מדובר במעבר שלם של כלל הזיקות המשפטיות שהיו לחברת היעד, כשהחברה הקולטת אינה יכולה לברור בין הזיקות המשפטיות השונות, את אלו שברצונה לקבל ולדחות את האחרים. החברה הקולטת מקבלת עם המיזוג גם את אותן זיקות משפטיות שהיא לא הייתה מודעת להן או להיקפן עובר למיזוג והיא אינה יכולה להתנער מהן. תוצאת המיזוג ההסכמי היא חיסול אישיותה המשפטית של חברת היעד הנבלעת בחברה הקולטת. לעומת זאת, מיזוג לפי סעיף 351 לחוק מחייב וידוא הוראותיו המדויקות של בית המשפט באשר לנכסים והחיובים שהועברו מהחברה המוכרת לחברה הרוכשת. כך גם, סעיף 350 לחוק עשוי לשמש גם למיזוג המתקבל על ידי הסדר בו נכפית העברת המניות על מיעוט מתנגד, בלי שבהכרח מתחסלת החברה המוכרת. זאת ועוד, המיזוג ההסכמי יונק את חיותו מאישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית. לעומת זאת, הליך המיזוג לפי סעיף 350 לחוק החברות יונק את כוחו מבית המשפט. סעיף 350 לחוק קובע כי "רשאי" בית המשפט לכנס אסיפה כללית, אך הוא אינו חייב לעשות כן (וראו פש"ר (מחוזי-ת"א) 2146/01 אלישרא מערכות אלקטרוניקה בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [18.4.02]). משכך, ברור מאליו כי לא ניתן לפעול למיזוג הסכמי כאשר החברה הקולטת נמצאת בהליכי פירוק, בין בהליך פירוק מרצון ובין בהליך פירוק על ידי בית המשפט (להלן: "הליך פירוק כפוי"). הליך המיזוג נועד להגדיל את פעילותה של החברה הקולטת, ואילו חברה המצויה בהליכי פירוק היא חברה גוססת שהמשך קיומה אינו אלא עניין של זמן. תפקידו של המפרק לפי סעיף 307 לפקודת החברות נוגד את מטרת המיזוג ופשיטא כי הוא אינו יכול לפעול לקידומו. מה גם, שעל פי רוב, בחברה המצויה בהליכי פירוק, וודאי חברה הנמצאת בהליכי פירוק מפאת חדלות פירעון, לא ניתן לעמוד בתנאים הנדרשים לאישור המיזוג, היינו שיש בידי החברה הקולטת את היכולת לקיים את התחייבויות חברת היעד לנושיה (סעיף 315 לחוק החברות). בד בבד, די ברור גם כי לא ניתן לפעול למיזוג הסכמי כאשר חברת היעד מצויה בהליכי פירוק כפוי מפאת חדלות פירעון. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהפן ההסכמי הוא הפן הדומיננטי במיזוג לפי החלק השמיני לחוק. בעלי האינטרסים במיזוג לפי פרק זה הם בעלי המניות ולא הנושים של החברה. אדרבה, נושי החברה מוצאים עצמם לאחר המיזוג בהתקשרות עם חברה שייתכן שלא היו מסכימים להעניק לה אשראי. למשל, בשל היותה רבת סיכונים יותר מהחברה שהעניקו לה את האשראי או מכל טעם אחר. לכן, תנאי בסיסי למיזוג הסכמי הוא אישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית בכל אחת מהחברות המתמזגות (סעיף 314 לחוק, בכפוף לחריגים שונים המנויים בסעיף 320 לחוק). לעומת זאת, אישורם של הנושים אינו נדרש. הנושים מוצאים את הגנתם בהעברת כל הנכסים והחיובים של חברת היעד, לרבות חיובים מותנים, עתידיים, ידועים ובלתי ידועים לחברה הקולטת (סעיף 323(1) לחוק החברות), ובחובת הדירקטוריון של כל אחת מהחברות המתמזגות לדון ולקבוע האם קיים לדעתו חשש סביר שעקב המיזוג לא יהיה ביכולתה של החברה הקולטת לקיים את התחייבויות החברה לנושיה, והוא מנוע מלאשר את המיזוג אם מצא שקיים חשש שכזה (סעיף 315). הגנה נוספת נמצאת בחובת מסירת הודעה על הצעת המיזוג לנושיה של חברת היעד (סעיף 318), הזכאים להגיש התנגדות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי להורות על אי ביצוע המיזוג אם נוכח כי אכן קיים חשש לאי יכולת החברה הקולטת לפרוע את חובות חברת היעד לנושיה (סעיף 319). לעומת זאת, הליכי פירוק כפוי נועדו בראש ובראשונה להגן על האינטרסים של נושי החברה שבפירוק. תפקידו של המפרק הוא למקסם את קופת הפירוק באופן שיאפשר פירעון מרבי של חובות החברה לנושיה. בעלי המניות בהליך פירוק נדחים לסוף סדר הנשייה. המיזוג ההסכמי כאמור, אינו משמש ואינו מקדם תכלית זו, ולכן המפרק אינו יכול לפעול למימושו. מאידך, כפי שנאמר במפורש בסעיפים 350 ו-351 לחוק, המפרק יכול לפעול למיזוג החברה על פירוקה הוא אמון בדרך של הסדר פשרה בין נושיה ו/או בין בעלי מניותיה. מטרתו של מיזוג לפי סעיפים אלו זהה למטרת פעילותו של המפרק (בדרך כלל) שהיא מקסום קופת הפירוק לטובת הנושים. מטעם זה, המיזוג לפי סעיפים אלו, דורש, מעצם טבעו, את אישורם של הנושים. מיזוג זה, בשונה מהמיזוג ההסכמי, אינו דורש את אישור הדירקטוריון והאסיפה הכללית בחברה הנמצאת בפירוק, אלא את אישורו של בית המשפט הרשאי כאמור, להורות גם על העברה חלקית של הנכסים או החיובים אל החברה הקולטת. המיזוג לפי סעיפים 350 ו-351 לחוק יעשה לפי הוראותיו של בית המשפט והוא פטור מהפעולות המקדימות שיש לבצע כתנאי למיזוג ההסכמי (הקבועות בסעיפים 316 לחוק ואילך ובתקנות החברות (מיזוג), התש"ס-2000). דיני חברותפירוק חברהמיזוג חברות