קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימוש אופציה שכירות משרד עורך דין: 1. בפני שתי תביעות אשר נדונו במאוחד: תביעה לפינוי וסילוק יד ותביעה כספית ע"ס 33,459 ₪ (להלן: "התביעה הראשונה"), וכן תביעה כספית נוספת ע"ס 670,000 ₪ (להלן: "התביעה השניה"). רקע 2. התובע הינו הבעלים של נכס מקרקעין, המשמש כמשרד עו"ד, ברח' לסקוב 18 תל אביב (להלן: "המושכר"). הנתבע שכר את המושכר מאת התובע על פי חוזה שכירות מיום 6.10.05 (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). הנתבע הפעיל במושכר משרד עורכי דין. התביעה הראשונה תמצית טענות התובע 3. לפי חוזה השכירות, תקופת השכירות היתה מיום חתימת חוזה השכירות (6.10.05) למשך 24 חודשים, כאשר תנאי למימוש שלוש תקופות אופציה, בנות שנה כל אחת, הוא שהנתבע יפקיד בידי התובע ו/או בחשבון הבנק שלו, 12 שיקים עד 60 יום לפני תום תקופת השכירות ו/או תום תקופת האופציה. המועד להפקדת השיקים חלף ביום 6.8.07 ועל כן, מכיוון שהנתבע לא הפקיד את השיקים במועד האמור, התנאי למימוש האופציה לא התקיים, כך שתקופת השכירות הסתיימה ביום 5.10.07. התובע עתר לפינוי הנתבע מהמושכר וכן לחיובו בפיצוי מוסכם בסך 60$ ליום עבור כל יום מיום 6.10.07 ועד מועד הפינוי בפועל. במועד הגשת התביעה, העמיד התובע את סכום החיוב בניכוי סכומים ששילם הנתבע, ע"ס 33,459 ₪. תמצית טענות הנתבע 4. הנתבע הודיע על רצונו לממש את האופציה בהודעה בכתב מיום 17.6.07. מאחר שהנתבע היה ביתרת זכות כספית, הוסכם בין הצדדים, כי הוא יערוך סיכום מדויק ובתום השנה ישלח את השיקים הנדרשים לשנת האופציה. הנתבע שלח את התחשיב בצירוף שיקים עתידיים ביום 19.11.07. רק ביום 17.4.08 שלח התובע מכתב ובו טען כי האופציה לא מומשה, בין השאר מאחר שהשיקים לא הופקדו במועדם. הנתבע טוען לשיהוי ומניעות. בסיכומיו טען הנתבע, כי על פי חוזה השכירות, היה על התובע ליתן לו התראה בגין ההפרה ולאפשר לו לתקנה, ומשלא עשה כן, מנוע הוא מלהגיש את התביעה. דיון ומסקנות 5. באשר לטענתו האחרונה של הנתבע- אינני מוצאת מקום לקבלה. הטענה שביסוד התביעה הראשונה, מצריכה הכרעה בשאלה האם התקיימו התנאים למימוש האופציה. תביעה זו אינה נסמכת על טענה להפרת חוזה השכירות (וזאת בהבדל מהתביעה השנייה, בה אדון בהמשך). על כן, בהקשר זה, אין רלבנטיות לטענות הנתבע המבקש להסתמך על חובת התובע ליתן התראה בדבר ההפרה. חרף האמור, וכפי שיפורט להלן, דין התביעה להידחות. 6. להלן נוסחו של הסעיף נשוא המחלוקת: "תנאי למימוש האופציה: שהשוכר יודיע למשכיר בכתב 60 יום לפני תום תקופת השכירות ו/או תום תקופת האופציה לפי העניין, על רצונו במימוש האופציה, ויפקיד 12 שיקים בהתאם". (סעיף 4(ג) לחוזה השכירות) אין חולק כי כבר ביום 17.6.07 שלח הנתבע הודעה בכתב בדבר רצונו לממש את האופציה (נספח ג' לתצהיר הנתבע), כך שגם לשיטת התובע, ההודעה נמסרה במועד. אלא שהמחלוקת מתמקדת בשאלת קיומו של התנאי המתייחס למועד הפקדת השיקים. בכתב התביעה ובתצהיר התובע, נאמר כי בהתאם לסעיף האמור, ובשים לב לכך שהחוזה נחתם ביום 6.10.05 היה על הנתבע להפקיד את השיקים עד ליום 6.8.07. אין בידי לקבל את עמדתו האמורה של התובע. עיון בסעיף, מעלה כי לא נאמר בו מפורשות, כי על הנתבע להפקיד את השיקים, בד בבד עם הודעתו בדבר מימוש האופציה. אם כן, מהו המועד שבו היה על הנתבע להפקיד את השיקים? התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית, ואין היא עולה ברורות מתוך הסעיף, כך שהסעיף נתון לפרשנות. לעניין זה קובע סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, בנוסחו העדכני: "פירוש של חוזה - 25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל. (ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו. (ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים". בנסיבות העניין לשון חוזה השכירות אינה מספקת שכן אין בו מועד ברור שבו נדרש הנתבע להפקיד את השיקים. בפרשנות החוזה יש אפוא לבחון את אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע הן מתוך החוזה והן מנסיבות העניין, תוך מתן משקל לכך שהחוזה נוסח על ידי התובע (עמ' 12 שורות 16-19) ועל כן יש להעדיף את הפירוש שעומד כנגדו. 8. כפי שיפורט להלן, פרשנות חוזה השכירות בענייננו, מטה את הכף לחובת התובע. בתצהירו, כמו גם בכתב התביעה, טען התובע כי על הנתבע לצרף את השיקים להודעה על מימוש האופציה. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, לא עמד התובע באופן נחרץ על עמדתו האמורה, אלא גרס כי: "המילה בהתאם הכוונה שלה לשני דברים, ראשית באותם שישים הימים שיש לשלוח את ההודעה, ולכל המאוחר בתחילת האופציה". (עמ' 12 שורות 27-28). בהמשך חקירתו הנגדית, אישר התובע כי : "...זה שהוא מודיע הרבה לפני המועד, אני לא רואה בזה כחובה שלו לצרף באותו רגע לצרף את השיקים. אבל, ברגע שבו חולף עד זמן ומגיע המועד של שישים יום לפני תום הסכם השכירות, כאן קמה חובתו להפקיד את השיקים בהתאם. הוא היה צריך להפקיד את השיקים לכל המאוחר, לפי תנאי ההסכם ביום 5.8.07...ואם תאמר שהתשלום צריך להיות רק כשמתחילה תקופת האופציה הרי הוא היה צריך להיות ביום 6.10.08 ולא ביום 15.2.08... וגם לשיטתך אם נכנסת ביום 15.12.07, עדיין היית צריך שהתשלום הראשון יהיה מיד לאחר מועד זה ולא ביום 15.2.08" (עמ' 13 שורות 1-11). הנה כי כן, אף התובע מוכן לאשר, כי לא היה הכרח שהנתבע יצרף את השיקים להודעה בדבר מימוש האופציה, אלא מקובל עליו כי די בכך שיפקידם בידיו עם תחילת תקופת האופציה. גם ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי בעת שמתחילה תקופת האופציה, יהיו בידי התובע שיקים להבטחת דמי השכירות במשך תקופת האופציה, בלא שיהא הכרח כי יצורפו דווקא להודעה בדבר מימוש האופציה. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שהנתבע שילם את דמי השכירות כסדרם, ולמעט מחלוקת לגיטימית לגבי תחשיבים והוצאות מיוחדות לא היו לתובע טרוניות כלפיו (כך עולה מהתכתובות בין הצדדים). עוד יש ליתן משקל לכך שבידי התובע היו בטחונות נוספים, כך שהתובע לא היה חשוף למצב שבו ימצא עצמו מול שוקת שבורה, ועל כן לא היתה הצדקה מיוחדת לדרוש את הפקדת השיקים זמן רב לפני מועד תחילת תקופת האופציה. זאת ועוד. התרשמותי היא, כי במקרה הנדון אין מדובר בשוכר בעייתי, אלא במי שפעל בתום לב על פי הבנתו ועל יסוד הסכמות אליהן הגיע עם התובע וגם בכך יש כדי להצדיק שלא להקפיד עימו הקפדה יתרה שאינה מתחייבת בבירור על פי האמור בחוזה השכירות. 9. מן הראיות עולה, כי כבר בשלב מקדמי, חודשים לפני סיום תקופת השכירות, הביע הנתבע את רצונו להפקיד את השיקים. כך, במכתב מיום 17.6.07, בנוסף להודעה בדבר רצונו לממש את האופציה, הוסיף הנתבע: "אנא הודיעני בחוזר מתיי הינך מעוניין לקבל את 12 השיקים לתקופת האופציה הראשונה". (נספח ג' לתצהיר הנתבע). לגרסת הנתבע, לאחר משלוח ההודעה האמורה, שוחח טלפונית עם התובע. לטענתו, אשר לא נסתרה, במהלך השיחה הוסכם כי לאור כך שבמהלך השנתיים לא נערכו בין הצדדים חישוב הפרשי שכירות, הוסכם ביניהם, כי ימתינו עד למועד האחרון בו יש לערוך תחשיב ואז ישלח הנתבע את יתרת השיקים (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). בפועל, מסר הנתבע את השיקים ביום 19.11.07, כאשר השיקים היו שיקים עתידיים אשר זמן פירעונו של הראשון בהם היה ליום 15.2.08 (נספח ד' לתצהיר הנתבע). 10. לאור האפשרות לפרש את החוזה כמחייב את הפקדת השיקים עם תחילת תקופת האופציה, קיימת חשיבות לקביעת המועד שבו תמה תקופת השכירות. בהקשר זה טען הנתבע, כי הגם שהיה אמור להיכנס למושכר ביום 15.11.05 הרי למעשה, נדחתה כניסתו ליום 15.12.05. על יסוד הראיות שבפני, הכוללות גם תכתובת בין הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במכתבים נ/3- נ/4, הריני מקבלת את גרסת הנתבע וקובעת כי הוא אכן נכנס למושכר רק בחודש דצמבר 2005 כך שיש למנות את תקופת השכירות למשך 24 חודשים ממועד זה. בשים לב לכך שהנתבע הפקיד את השיקים בידי התובע ביום 19.11.07, דהיינו קודם לתחילת תקופת האופציה, הרי אין לראותו כמי שלא קיים את התנאי הנדרש למימוש האופציה. 11. הריני ערה לכך שמועד פירעונו של השיק הראשון היה ליום 15.2.08, ואולם נחה דעתי כי אין לזקוף את הדבר לחובת הנתבע וזאת בשל תחשיב שערך ואשר הביא אותו למסקנה כי הוא עומד ביתרת זכות. במכתב מיום 19.11.07 (נספח ד' לתצהיר הנתבע) אליו צורפו השיקים, פרט הנתבע את חישוב הפרשי תשלומי השכירות בגין הפרשי שער, כאשר לשיטתו עומדת לזכותו יתרה בסך 7,352 ₪. באותו מכתב הוסיף הנתבע וציין: "הואיל ומועד כניסתי למשרד היה רק ב 15/12/05 ועומד לזכותי הזיכוי האמור לעיל, מצ"ב שיקים לתשלום דמי השכירות החל מחודש 15/2/08". הנתבע הצהיר, כי פעולתו כאמור, היתה בתום לב בהסתמך על הסכמות אשר הגיע אליהן עם התובע בשיחה טלפונית, ועל יסוד המצג שהוצע על ידי התובע לפיו אכן יש להמתין עד לתום תקופת השכירות בכדי לערוך חשבון מדויק. גרסה זו של הנתבע לא הופרכה והיא מקבלת חיזוק בשתיקתו של התובע במשך מספר חודשים לאחר קבלת מכתב זה. רק ביום 13.2.08 שלח התובע מכתב בו העלה השגות כנגד תחשיביו של הנתבע ודרש ממנו השלמת תשלום בסך 8,220 ₪ בצירוף מע"מ ( נספח ה' לתצהיר הנתבע). יצוין, כי במכתב זה אין כל התייחסות לתקופת האופציה. ביום 14.2.08 שלח הנתבע מכתב תגובה (נספח ו' לתצהיר הנתבע) ובמסגרתו העלה טענות לעניין התחשיב, כמו גם לעניין הוצאות שנגרמו לו בגין הצפת ביוב שארעה במושכר. על גבי מכתב זה נכתבה ביום 18.2.08 תשובה בכתב יד מטעם התובע (נספח ז' לתצהיר הנתבע). ביום 18.2.07 שלח הנתבע מכתב נוסף. לגרסת הנתבע באותו יום נערכה בין הצדדים שיחה טלפונית אשר בעקבותיה שלח לתובע מכתב (נספח ח') אליו צורף שיק, אשר בצידו נאמר: "חשבון סופי כולל דמי שכירות פברואר 2008". השיק נפרע ללא שהוצגה בפני מחאה מטעם התובע. ביום 19.3.08 שלח התובע דרישה לתוספת תשלום בסך 3,000 ₪ (נספח ט' לתצהיר הנתבע). רק במכתב זה התייחס התובע לראשונה לעניין מימוש האופציה וציין כי : "אין באמור לעיל לפגוע בכל זכות ו/או טענה (בכל מקרה אני רואה באי הפקדת השיקים במועדם עפ"י ההסכם, כאי מימוש האופציה, על כל המשתמע מכך)" (סעיף ה' למכתב). לאור השתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל, הריני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה ניתנה הסכמת התובע במפורש או למצער, בשתיקה, לכך שתקופת האופציה נכנסה לתוקף. 12. העובדה שהתובע קיבל את השיקים לידיו ביום 19.11.07 ללא מחאה, ובמשך כארבעה חודשים לא העלה כל טענה בדבר אי זכותו של הנתבע לממש את אופציה, עומדת לחובתו. בנסיבות העניין, יש לראות את התובע כמנוע ומושתק מלטעון כי האופציה לא מומשה. שתיקה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב להתכתבויות בין הצדדים, אשר התייחסו לנושאים אחרים ולא הועלתה בהן טענה לעניין אי מימוש האופציה. שתיקתו של התובע בסוגיית מימוש האופציה לאחר קבלת השיקים ביום 19.1107, מצטרפת לשתיקה שקדמה לה ומשמיטה את גרסתו לפיה היה על הנתבע להפקיד את השיקים עוד בחודש אוגוסט 2007. אם אכן סבר התובע כי תנאי למימוש האופציה הוא הפקדת השיקים בחודש אוגוסט, ניתן היה לצפות כי יעלה את טענתו בדבר אי מימוש האופציה בסמוך למועד שבו לסברתו היה על הנתבע להפקידם או לפחות כשקיבל את השיקים בחודש נובמבר 2007. משלא עשה כן, יש לראותו כמי שהסכים לכך שתקופת האופציה נכנסה לתוקף. 13. על יסוד המקובץ, הריני קובעת כי האופציה מומשה כדין וכי הנתבע החזיק במושכר כדין. לאור האמור, דינה של תביעת הפינוי להידחות. ראוי לציין, כי ישיבת ההוכחות התקיימה לאחר שהנתבע כבר פינה את המושכר. 14. באשר לתביעה הכספית - תביעה זו מבוססת על הטענה כי הנתבע אינו מחזיק כדין במושכר החל מיום 6.10.07. משנדחתה טענה זו, ממילא דינה של התביעה הכספית- להידחות. התביעה השנייה תמצית טענות התביעה 15. במסגרת תביעתו השנייה, טען התובע כי הנתבע הפר את חוזה השכירות, הפרה יסודית בכך שהעביר את זכויות השכירות במושכר לגוף אחר: אלדר אדטו- חברת עורכי דין (להלן: "החברה"). לטענת התובע, מדובר בהפרה מתמשכת, ובכל פעם שהונפקה חשבונית על ידי אלדר אדטו- חברת עורכי דין, בוצעה הפרה יסודית של חוזה השכירות על ידי הנתבע. התובע צירף לכתב התביעה חשבונית מס' 335 ומבקש לחייב את הנתבע במכפלת הפיצוי המוסכם ב- 335 הפרות יסודיות. לצרכי אגרה מועמד סכום התביעה ע"ס 670,000 ₪. תמצית טענות הנתבע 16. הנתבע טוען, כי לא הפר את חוזה השכירות, שכן אין לראות בפתיחת חברת יחיד לצורך ניהול חשבונות, משום העברת זכויות במושכר. התובע לא שלח התראה כמתחייב על פי חוזה השכירות. לחילופין, ובאם ידחו טענות הנתבע, זכאי התובע לפיצוי בשל הפרה אחת, דהיינו לא יותר מ- 2000 $ בצירוף מע"מ. המסגרת הדיונית 17. התביעה השנייה הוגשה בסדר דין מקוצר, תוך כדי ניהול התביעה הראשונה, ולאחר שהנתבע כבר פינה את המושכר. ביום שבו נקבע דיון בבקשת הרשות להגן, הסכימו הצדדים, כי תינתן רשות להגן וכי ישיבת ההוכחות שהיתה קבועה באותו יום בתביעה הראשונה, תתייחס גם לתביעה השנייה. על כן התנהל הדיון על יסוד כתבי הטענות והראיות שנשמעו במאוחד בשני התיקים. דיון ומסקנות 18. כבר בפתח הדיון, אומר כי אין כל ממש בתביעה זו. התובע תולה יהבו בסעיף 7(א) לחוזה השכירות בו נאמר, כי השוכר מתחייב: "לא להעביר את זכויותיו במושכר על פי חוזה זה, כולן או מקצתן, לאחר ו/או לאחרים ולא להשכיר לשום אדם או גוף אחר את המושכר או כל חלק ממנו ולא למסור לשום אדם או גוף אחר את החזקה או השימוש במושכר או בחלק ממנו". על פי סעיף 17(א) לחוזה השכירות, נכלל סעיף 7 כסעיף שהפרתו תחשב להפרה יסודית, וכן נקבע פיצוי מוסכם בסך 2,000 $ בצירוף מע"מ במקרה של הפרה. 19. כאמור, טענת התובע היא, כי הנתבע הפר את סעיף 7 לחוזה בכך שהעביר את המושכר לגוף אחר: אלדר אדטו- חברת עורכי דין. הנתבע אישר, כי בהתאם לייעוץ שקבל מרואה חשבון, נפתחה עבורו חברה. חברה זו היא חברת עורכי דין כהגדרתה בחוק, דהיינו, חברה שאינה חברה בע"מ ואחריותה היא של חבות אישית מטעם בעל המניות. בעל המניות ומנהל החברה הוא הנתבע, אלדר אדטו ואין לחברה כל פעילות אחרת. עוד הצהיר הנתבע, כי גם לאחר הקמת החברה לא שינה מאומה בהתנהלותו במושכר. (סעיף 34 לתצהיר הנתבע). הצהרות אלה של הנתבע מקובלות עלי . שוכנעתי, כי החברה לא נטלה כל זכויות במושכר וכי לא בוצעה העברה או המחאת זכויות במושכר מהנתבע לחברה. לאור האמור, הריני קובעת כי אין לראות בנתבע כמי שהעביר את זכויותיו במושכר לגוף אחר. הריני ערה לכך שהנתבע אישר כי לחברה מספר ח.פ. נפרד והריני מודעת לפסקי הדין שאוזכרו על ידי התובע בסיכומיו, אך אינני סבורה כי יש בכך כדי להצדיק את קבלת התביעה. העובדה כי מטעמי מיסוי, בחר הנתבע להקים חברת עו"ד, באופן שאין לחברה כל זכויות במושכר, אינה עולה כדי הפרת חוזה השכירות. 20. הקביעה האמורה מתיישבת גם עם פרשנותו התכליתית של חוזה השכירות. מטרתו של הסעיף האוסר העברת זכויות במושכר לאחר, הינה ברורה ונועדה למנוע מצב שבו אין למשכיר שליטה על זהותו של השוכר. זכותו של המשכיר לבחור עם מי הוא מעוניין להתקשר ועל כן יש להבטיח כי זהות השוכר לא תשתנה, ולא יהיה גוף אחר אשר מחזיק במושכר שלא בידיעת המשכיר ובהסכמתו. בענייננו, כאמור, לא מדובר בחברה או בגוף אחר המחזיקים במושכר, אלא השוכר היה ונשאר הנתבע והוא בלבד. לאור האמור, לא נפגעה כל זכות של התובע ולא נפגע אינטרס ההסתמכות שלו. על כן, הריני קובעת כי האופן בו פעל הנתבע בהקמת החברה, כאשר הדבר נעשה לצורך הנהלת חשבונות ותו לא, אינו מהווה הפרה של חוזה השכירות. 21. זאת ועוד. בסעיף 11(ב) לחוזה השכירות נאמר: "טרם פנייה לערכאות ודרישה למימוש השטר ו/או תביעה כספית, מחוייב המשכיר ליתן התראה בכתב לשוכר, שבה תנתן לשוכר האפשרות לתקן ההפרה בתוך שבעה ימים. לא תוקנה ההפרה, רשאי המשכיר לפעול כאמור ברישא לסעיף זה". אם כן, ככל שסבר התובע כי הנתבע מפר את חוזה השכירות, שומה היה עליו, בהתאם לחוזה השכירות אשר הוא עצמו ניסח, להפנות התראה בכתב לנתבע ולאפשר לו את תיקון ההפרה, ככל שהיתה. התובע נמנע מלפעול כאמור. התובע לא טען, וממילא לא צירף מכתב התראה אשר שלח לנתבע בגין ההפרה הנטענת. חובת התובע לשלוח מכתב התראה מחויבת גם מכוח עקרון תום הלב, במיוחד כאשר מדובר בהפרה נטענת אשר ראוי היה לאפשר לנתבע לשקול מהלכיו לאור עמדת התובע. חובת משלוח מכתב ההתראה מקבלת משנה תוקף בשים לב לעיתוי הגשת התביעה. תביעה זו הוגשה לאחר שהנתבע כבר פינה את המושכר, ולאחר שכבר בשנת 2009 קיבל התובע שיקים שנמשכו על ידי החברה ולא העלה כל טענה לעניין זה (סעיף 35 לתצהיר הנתבע, וכן עדות התובע, עמ' 20 שורה 15 לפרוטוקול). התובע גם אישר כי לא דרש להחליף את השיקים של החברה וכי כל השיקים נפרעו (עמ' 20 שורה 22). בנסיבות העניין, הימנעות התובע ממשלוח מכתב התראה קודם להגשת התביעה, עומדת לחובתו. 22. התובע אישר כי בעת שקיבל את המושכר לידיו, לא טען לפגם כלשהו (עמ' 19 שורה 23). בהינתן העובדה כי במהלך תקופת השכירות, קיבל התובע את דמי השכירות מהחברה ללא מחאה ולא העלה כל טענה גם בעת שקיבל את המושכר לידיו בתום תקופת השכירות, יש לראותו כמי שהוא עצמו לא ראה בנתבע כמפר את חוזה השכירות. התנהלות זו של התובע מקימה כלפיו השתק ומניעות מלהגיש תביעה זו. 23. יתרה מכך. אין כל יסוד לסכום התביעה. אף היתה מתקבלת טענת התובע בדבר הפרת החוזה בשל העברת המושכר לאחר (ולא כך הוא) הרי היה מקום לדרוש לכל היותר את סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 17 לחוזה, דהיינו 2,000 $ בצירוף מע"מ, אך לא מעבר לכך. אין כל יסוד לדרישת התובע לחייב את הנתבע במכפלת הפיצוי המוסכם במספר החשבוניות שהנפיקה החברה. בנסיבות הענין, לא היה מקום להגשת התביעה בכלל, ולשיעורה המופרז, בפרט. הערה לסיום 24. בסיכומיו מעלה התובע טרוניה כלפי הנתבע, אשר "מרשה לעצמו להשכיר חלקים מהמושכר לצדדים שלישיים, בסכומים העולים על דמי השכירות שהיה צריך לשלם על-פי חוזה השכירות... " (סעיף 10 לסיכומי התובע, ההדגשה במקור, ע.ב). לא היה מקום לטרוניה זו של התובע שכן, על פי המוסכם בחוזה השכירות, היה הנתבע רשאי להשכיר חדרים מהמושכר בשכירות משנה (סעיף 7(א) לחוזה השכירות). הרשות שניתנה לנתבע לא הותנתה בתנאי לעניין שיעור דמי שכירות המשנה אותם זכאי הנתבע לגבות ולכן אין רלבנטיות לדמי שכירות המשנה שקבל הנתבע ואין בהם כדי להשליך על תוצאות התביעות. סוף דבר 25. שתי התביעות נדחות. התובע ישלם לנתבע הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 35,000 ₪. מימוש אופציהאופציהשכירותעורך דין