קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת מזון בשטח אצטדיון כדורגל: 1. האם זכאים התובעים למכור את מרכולתם בכל שטח אצטדיון קריית אליעזר בחיפה (להלן "האצטדיון"), או שמא הם מוגבלים רק לשטח המזנון המוחזק על ידם באצטדיון? זוהי השאלה הדרושה הכרעה במסגרת התביעה דנן. 2. התובעים הינם השוכרים בשכירות מוגנת והמפעילים מזה למעלה מ-30 שנה מזנון יחידי באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר בחיפה (להלן "המזנון"). נתבעת מס' 1 עיריית חיפה (להלן "העירייה") הינה הבעלים של האצטדיון. נתבעת מס' 2 החברה לאמנות, תרבות וספורט בחיפה (להלן "החברה") הינה חברה פרטית אשר לקחה על עצמה, החל משנת 1996, על יסוד הסכם עם העירייה, לנהל עבורה נכסים מסוימים, ובכללם האצטדיון. 3. בתביעה דנן טוענים התובעים כי על פי המערכת החוזית הקיימת בינם לבין העירייה, יש להם זכות למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון, ולחילופין, זכות זו קיימת להם מכח נוהג רב שנים שהפך לחלק אינטגראלי מהמערכת החוזית הנ"ל לטענתם. 4. על מנת לעמוד על טענותיהם הנ"ל של התובעים יש לתאר את המערכת החוזית שעליה מושתתת תביעתם. מערכת זו נסמכת על התקשרויות קודמת שהיו בין העירייה לבין שוכרים קודמים, שתחילתן היה בהסכם שנחתם ביום 28.7.1957 בין העירייה מצד אחד ובין אדם בשם משה בן מיכאל ניסלוביץ מצד שני, במסגרתו התחייב מר ניסלוביץ להקים שלושה ביתנים בשטח האצטדיון: מזנון, ביתן סניטרי וחדרי הלבשה. תמורת הקמת הבניינים הנ"ל, התחייבה העירייה להשכיר למר ניסלוביץ את המזנון בשכירות מוגנת לתקופה של 8 שנים, וזאת כפי שנקבע בסעיף 4 להסכם שזו לשונו: "העירייה מתחייבת להשכיר לשוכר והשוכר מתחייב לשכור מאת העירייה את ביתן המזנון בלבד לתקופה של שמונה שנים החל מתאריך 1 בינואר שנה 1958 ועד 31 בדצמבר שנת 1965". בסעיף 15 להסכם הנ"ל נקבע: "העירייה מתחייבת לא להרשות במשך תקופת השכירות, הקמת מזנון אחר בשטח האצטדיון עצמו וכן לא תתן רשיונות למכירת מצרכים מאותו הסוג שעליהם יינתן רשיון לשוכר ולעסוק בהם בשטח האצטדיון" 5. ביום 20.12.1965 נחתם הסכם בין העירייה מצד אחד ובין ה"ה צבי סטולארסקי ולולה וימן מצד שני, לפיו הועברו זכויות השכירות וההפעלה של המזנון לידיהם לתקופה של 35 חודשים. הוראות ההסכם הנ"ל היו זהות להוראות ההסכם המקורי משנת 1957. 6. ביום 4.7.1976 נחתם הסכם בין העירייה מצד אחד ובין התובעים מצד שני, לפיו הועברו זכויות השכירות המוגנת והפעלת המזנון מסטולארסקי אל התובעים (להלן "הסכם השכירות"). בפתיח הסכם השכירות נקבע כי התובעים קיבלו את כל זכויות הדיירות המוגנת של סטולארסקי בהתאם להסכמים משנים 1957 ו-1965, והוראותיו של הסכם זה היו דומות להוראות ההסכמים הקודמים. בסעיף 15 להסכם השכירות נקבע כדלקמן: "העירייה מתחייבת לא להרשות לכל אדם אחר הקמת מזנון דומה למזנון של השוכרים בשטח האצטדיון. כמו כן לא תתן העירייה לאחרים רשיונות רוכלות למכירת מצרכים מאותו הסוג שעליהם יינתן רשיון לשוכרים לעסוק בהם בשטח האצטדיון" 7. לטענת התובעים, החל מהיום הראשון בו פעל המזנון ועד היום, משך כ-50 שנה, נהגו השוכרים למכור מוצרי מזון ומשקאות גם בשטח האצטדיון עצמו (הטריבונות), ולא רק בשטח המזנון, בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם להסכמות מפורשות עם העירייה. לשיטתם, הדבר היה מחויב המציאות מטעמי יעילות ואף מטעמי בטיחות, על מנת למנוע הצטופפות אוהדי קבוצות כדורגל יריבות, על שעריו של מזנון אחד ויחיד. 8. בשנת 1996 הועבר ניהול האצטדיון לידי החברה שהיא נתבעת מס' 2 כאמור. עם קבלת הניהול לידיה, התגלה לחברה כי התובעים פעלו באצטדיון כבשלהם וככל העולה על רוחם לצורך מכירת מרכולתם, כאשר פעילותם נעשתה בצורה פרטיזנית, בלתי בטיחותית ובניגוד לסטנדרטים מקובלים, על פי הנטען. על כן החליטה החברה להסדיר את נושא מכירת מרכולתם של התובעים בתחנות/נקודות מוגדרות ומוסדרות בשטחי האצטדיון (מחוץ לשטח המזנון). 9. לטענת הנתבעות, בהתאם לכך, נחתם ביום 28.5.1996 הסכם בין החברה מצד אחד לבין התובעים מצד שני, שעניינו היה במתן רשות לתובעים למכור את מרכולתם בשני מקומות מכירה מתחת ליציעי קהל האצטדיון בשטח שהוגדר בהסכם כ"שטח הרשות" (להלן "הסכם הרשות"). תקופת הרשות על פי הסכם זה היתה לחמש שנים, היינו עד ליום 30.4.01. ביום 1.6.01 נחתם הסכם רשות נוסף הזהה בתוכנו להסכם הראשון, לתקופה של חמש שנים נוספות, היינו עד ליום 1.6.06. 10. לאחר יום 1.6.06 התנהל בין הצדדים משא ומתן לעריכת הסכם רשות נוסף, כאשר בתקופה זו המשיכו התובעים להפעיל את שני הדוכנים לפי אותם תנאים. 11. בתחילת שנת 2007, העבירה החברה לידי התובעים טיוטת הסכם רשות חדש. בטיוטה זו נכללה, בין היתר, תניה שמחייבת אותם לשלם תמורה כספית עבור מתן הרשות למכור את מרכולתם בשטחי הרשות. התובעים סירבו לחתום על טיוטת ההסכם בטענה שתנאיה משנים את מצבם לרעה. לשיטתם, זכותם למכור את מוצריהם מחוץ למזנון ובכל שטח האצטדיון לא נולדה עם החתימה על הסכמי הרשות, אלא היא מעוגנת בהסכם השכירות שנחתם עם העירייה, וכן בהתנהגות הצדדים על פני עשרות שנים. אי לכך, מנועה העירייה מלשנות תנאים אלה לשיטתם. 12. ביום 15.5.07 שלחה העירייה לתובעים מכתב שבו אסרה עליהם למכור את מרכולתם בתחומי האצטדיון למעט בשטח המזנון (נספח י"א לכתב התביעה). לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים, הגישו התובעים את התביעה דנן ובה עתרו למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעות למנוע מהם למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון, ובכלל זה בשני הדוכנים שהוקמו על פי הסכם הרשות. לטענתם, שתי עמדות המכירה מתחת ליציעים היו כבר קיימות מזה עשרות שנים קודם לכן, והסכם הרשות נועד להסדיר את השימוש בהן בצורה מקובלת ומכובדת יותר, ותו לא. עוד חזרו וטענו כי זכותם למכור את מוצריהם ביציעים וביתר שטחי האצטדיון, לא נולדה עם חתימתם על הסכם הרשות, אלא שנות דור קודם לכן, והיא לא באה אל קיצה עם סיומו. לחילופין טענו כי זכותם הנ"ל קמה מכח נוהג או מנהג שהשתרש במשך עשרות שנים ואשר הפך לחלק אינטגראלי מהמערכת החוזית שבין הצדדים. 13. הנתבעות הכחישו את טענותיהם הנ"ל של התובעים, וטענו כי לא קמה לתובעים כל זכות למכור את מרכולתם בשטחי האצטדיון, לא מכח הסכמים ולא מכח נוהג. עוד טענו כי הסכם השכירות מעולם לא הקנה לתובעים לא במפורש ולא מכללא, זכות כלשהיא למכור את מרכולתם בתוך יציע האצטדיון או בנקודות מכירה אחרות, וכי ההסכמים היחידים שהסדירו זאת היו הסכמי הרשות בלבד, אשר באו אל קיצם כמתואר לעיל. 14. ביום 18.7.07 ניתן לבקשת התובעים צו מניעה זמני, לפיו נאסר על מי מהנתבעות למנוע מהתובעים למכור את מרכולתם בשטחי האצטדיון עד למתן החלטה אחרת, בכפוף להסכמים הקיימים ביניהם. הצו הותנה בין היתר, בהפקדת ערבות צד ג' בסך של 200,000 ₪, וערבון כספי בסך של 100,000 ₪ (להלן "צו המניעה הזמני"). 15. ביום 16.11.2008 הגישו התובעים תביעה כספית שבה עתרו לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בסך של 35,000 ₪ בגין הפרת צו המניעה הזמני על פי הנטען. הדיון בתביעה הנ"ל אוחד עם הדיון בתביעה דנן. 16. במהלך ניהול המשפט, ביקשה העירייה להגיש תביעה נגדית כנגד התובעים, אך היא חזרה בה מבקשתה, תוך שמירה על זכותה להגיש תביעה כנ"ל בעתיד. 17. לאור מהות המחלוקת, הופנו הצדדים להליך גישור, אולם הליך זה לא צלח לצערי. 18. ביום 29.12.10 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו יינתן פסק דין מנומק בשתי התביעות המאוחדות, בהתבסס על חומר הראיות שהוגש לתיק ביהמ"ש וסיכומים בכתב, ללא צורך בחקירות, תוך שכל צד שומר על טענותיו, ומבלי שהדבר יתפרש כהודאה בטענות הצד שכנגד. הסדר זה קיבל תוקף של החלטה. 19. דיון התובעים טוענים כאמור כי זכותם למכור את מוצריהם בכל שטח האצטדיון מעוגנת בהסכם השכירות שנחתם עם העירייה ביום 4.7.1976. אולם, עיינתי ועיינתי בהסכם הנ"ל, ולא ראיתי יסוד ו/או בסיס לטענתם הנ"ל. במה דברים אמורים? התובעים הפנו בסיכומיהם למספר הוראות בהסכם השכירות המלמדות לטענתם על קיומה של הזכות הנ"ל. כך למשל, הפנו התובעים להוראת סעיף 15 בהסכם הקובעת כדלקמן: "העירייה מתחייבת לא להרשות לכל אדם אחר הקמת מזנון דומה למזנון של השוכרים בשטח האצטדיון. כמו כן לא תתן העירייה לאחרים רשיונות רוכלות למכירת מצרכים מאותו הסוג שעליהם יינתן רשיון לשוכרים לעסוק בהם בשטח האצטדיון" לשיטתם, מסעיף זה ניתן ללמוד על הקניית זכות בלעדית לתובעים למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון. 20. לצערי, פרשנות זו אינה עולה מלשון הסעיף, ואף אינה מתחייבת ממנו. אין בין הקניית בלעדיות כאמור בסעיף הנ"ל לבין מתן רשות למכור מוצרים בכל שטח האצטדיון ולא כלום, ואין להסיק ממתן הבלעדיות הנ"ל, על קיומן של זכויות אחרות שזכרן לא בא בהסכם הנ"ל במפורש. אימוץ הפרשנות המוצעת על ידי התובעים יש בה התערבות בוטה בתנאי ההתקשרות שסוכמו בין הצדדים, ואף חריגה מאומד דעתם כפי שהיא משתמעת מההסכם, שכן משמעה הכללת תניות שהצדדים - או לפחות אחד מהם - כלל לא נתנו את דעתם עליהן, ויתכן שאף לא חפצו בהן. כאן המקום לציין כי הנתבעות ניסו "לנצל" הליך זה על מנת לדון בשאלת תוקפה של תנית הבלעדיות הנ"ל, וחלק גדול מסיכומיהם הוקדש לטענה כי תניה זו הינה בטלה מחמת היותה נוגדת את תקנת הציבור ו/או דיני ההגבלים העסקיים ו/או ניתנת לביטול בשל שינוי הנסיבות, אולם לא מצאתי צורך לדון בטענותיהן הנ"ל, שכן לא שוכנעתי כי דיון כאמור הינו חיוני ודרוש לצורך ההכרעה במחלוקת העומדת בבסיס תביעה זו. 21. התובעים הפנו בסיכומיהם עוד לסעיף 1 להסכם משנת 1957 שהוראותיו אומצו בהסכם השכירות, הקובע כדלקמן: "השוכר מתחייב להחזיק במצב טוב ותקין במשך כל תקופת השכירות לשביעות רצון העירייה את המזנון ואת השטח שמסביב למזנון. כן עליו לנקות בתדירות את השטח שמסביב למזנון לרבות לאחר כל התחרות או הצגה כל שהיא שתתקיים באצטדיון וכן לנקות את שטח האצטדיון מכל פסולת ושיירי מצרכים שיימכרו על ידי השוכר למבקרים באצטדיון". (ההדגשות אינן במקור, כ.ג') גם מסעיף זה מבקשים התובעים ללמוד על קיומה של זכות למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון. אולם לצערי, המסקנה שלה מייחלים התובעים אינה עולה מהוראת סעיף זה ואף אינה מתחייבת ממנו, וניכר כי התובעים מנסים לתת פרשנות מאולצת לסעיפים בהסכם, במטרה להוכיח את קיומה של הזכות האמורה. ממה נפשך! התובעים טוענים כי מדובר בשטר אשר שוברו בצדו. אמנם לא יכולה להיות מחלוקת כי בצד כל זכות קיימת חובה. אולם, בנסיבות ההתקשרות שבפנינו, החובה לנקות את שטח האצטדיון מכל פסולת ושיירי מזון, אינה מלמדת בהכרח על קיומה של זכות למכור את המוצרים בכל שטח האצטדיון, הגם שלא ניתן לקבוע את קיומה של הזכות האמורה על דרך ההסקה, שכן דרכם של מתקשרים סבירים לציין את דבר קיומה של הזכות באופן נהיר ומפורש, ולא על דרך ההסקה. 22. בניסיון נוסף להוכיח את תביעתם, הפנו התובעים להוראת סעיף 7 להסכם משנת 1957 הקובע כדלקמן: "השוכר יהיה רשאי להשתמש במזנון לשם ניהול עסק של מזנון ובתנאי שהשוכר יבקש וישיג את הרשיון או הרשיונות הדרושים לפי החוק לשם ניהול העסק, אולם הותנה במפורש כי השוכר אינו רשאי למכור במזנון משקאות חריפים כל שהם לא במקום ולא מחוץ למקום. כן לא יעסוק בהכנת מאכלים העלולים לגרום להפצת ריחות או מטרדים אחרים" (ההדגשה אינה במקור, כ.ג'). לצערי, גם מסעיף זה לא יכולתי ללמוד על קיומה של הזכות האמורה, ואין לי אלא לחזור על מסקנתי שמדובר בפרשנות מאולצת שאינה מתחייבת מלשון הסעיף. 23. ואם היה ספק בדבר קיומה או אי קיומה של הזכות האמורה על פי הסכם השכירות, באו הסכמי הרשות שנחתמו עם התובעים בשנים 1996 ו-2001 והסירו ספק זה לדידי. במה דברים אמורים? במבוא להסכם הרשות הראשון (הזהה להסכם השני) צוין בין היתר: "והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר מכירה של המוצרים בשתי נקודות מכירה מתוך הדוכנים, והואיל והחברה מוכנה לאפשר לבר הרשות מכירה של המוצרים בשני מקומות הנ"ל מתחת ליציעי האצטדיון וזאת בצורה תקינה ואסטטית לרווחתם ונוחיותם של באי האצטדיון, והואיל ומותנה ומוסכם כי בר הרשות יפעל במקומות מכירה אלו על פי רשות החברה בלבד ואין לו כל זכויות שכירות או חזקה מכל מין וסוג שהוא" בסעיף 2 להסכם נקבע: "החברה מרשה בזה לבר הרשות לתחום שני מקומות מכירה בשטח שמתחת ליציעי הקהל באצטדיון המוגדרים בסקיצה ובנספח להסכם זה והמסומן באות "א" (להלן: שטח הרשות") בסעיף 4 (ב) להסכם נקבע: "בר הרשות יהא רשאי למכור ביציעים למעט יציע הכבוד את המוצרים אשר נמצאים בשטח הרשות" בסעיף 7 סיפא להסכם נקבע: "בר הרשות יהא חייב לנקות את שטחי הרשות ולשמרם במצב תקין ונקי בכל עת וזאת מבלי לפגוע בחובת הניקיון כאמור בהסכם מיום 4.7.76" בסעיף 10 (ו) להסכם נקבע: "בתום תקופת הרשות ובמידה ולא תוארך תקופת הרשות אזי בר הרשות יהא רשאי למכור מוצרים בנקודות סבירות אחרות ברחבי האצטדיון לפי תיאום בין הצדדים". (ההדגשה אינה במקור, כ.ג') ובסעיף 11 להסכם נקבע: "הסכם זה אינו מבטל את ההסכם מיום 4.7.1976 ואין בהסכם זה בכדי לפגוע בתנאי הסכם השכירות המוגנת מיום 4.7.76 וכל סתירה בין שני ההסכמים יפורש על פי ההסכם מיום 4.7.76". עינינו הרואות כי הסכמי הרשות נועדו להעניק לתובעים רשות למכור את מרכולתם במקומות אחרים מחוץ לשטח המזנון, לתקופה מוגבלת, ותוך הקניית זכות לעירייה לביטול הרשות הנ"ל. נשאלת איפא השאלה, מדוע הסכימו התובעים לחתום על הסכם המעניק להם זכות שממילא היתה קיימת להם על פי הסכם השכירות לשיטתם, ומדוע לא דאגו "לשַמֵר" את זכותם המדוברת בהסכמי הרשות שנחתמו? התשובה לכך היא, שאין הדבר כך אלא מפני שהם חפצו בהסדרת אופן פעילותם באצטדיון (מחוץ למזנון) במסגרת הסדרית מוסכמת עם העירייה, שלא היתה קיימת קודם לכן, שאם לא נאמר כן, נמצא כי הסכמי הרשות היו חסרי כל צורך. 24. טענת התובעים שלפיה הסכמי הרשות נחתמו על מנת להסדיר את דרך השימוש בשני הדוכנים בצורה מקובלת ומכובדת יותר ותו לא, אין בה ממש, והיא אף לא מתיישבת עם הוראות ההסכמים הנ"ל, במיוחד הוראת סעיף 10 (ו) להסכם המקנה לעירייה הזכות שלא להאריך את תקופת הרשות. 25. מכאן שעדיפה עלי גרסתה של העירייה שלפיה הסכמי הרשות נועדו להעניק לתובעים רשות לעשות שימוש בשטחים מוגדרים באצטדיון (מחוץ למזנון) לצורך מכירת מרכולתם, לתקופה מוגבלת, וכי אין בהסכמים הנ"ל כדי ליצור זכות יש מאין. אמנם אין להתעלם מהסיפא של הוראת סעיף 10 (ו) הקובעת כי במידה ולא תוארך תקופת הרשות, בר הרשות יהא רשאי למכור מוצרים בנקודות סבירות אחרות ברחבי האצטדיון, אך הדבר אמור להיעשות על פי תיאום בין הצדדים כלשון הסעיף. 26. תשומת לב מיוחדת מופנית גם לסעיף 4 (ב) להסכם הרשות אשר קבע כי "בר הרשות יהא רשאי למכור ביציעים למעט יציע הכבוד את המוצרים אשר נמצאים בשטח הרשות". סעיף זה מחדד את המסקנה כי עת רצו הצדדים להכליל הוראה בדבר זכותם של התובעים למכור את מרכולתם בשטחי האצטדיון שמחוץ למזנון, הם עשו זאת במפורש כדוגמת סעיף 4 (ב) הנ"ל, ואי הכללת סעיף דומה בהסכם השכירות מדברת בעד עצמה. 27. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא שוכנעתי בטענת התובעים כי זכותם למכור את מרכולתם בכל שטחי האצטדיון מעוגנת במערכת החוזית הקיימת בינם לבין העירייה. 28. האם זכותם הנ"ל של התובעים מעוגנת בנוהג רב שנים אשר הפך לחלק אינטגראלי בהתקשרות החוזית בין הצדדים לטענתם? אינני סבורה שכן משני טעמים: תחילה לא הוכח כי נוהג זה התקיים בהסכמת העירייה, מה שהופך אותו לחלק בלתי נפרד מההתקשרות החוזית שבין הצדדים. שנית - קיומו של נוהג זה לא נתמך בשום תשתית ראייתית מטעם התובעים, שכן מלבד תצהירו של תובע מס' 2 שהוגש בשמו ובשם תובע מס' 1, לא הוגשו תצהירים נוספים מטעם התובעים התומכים בקיומו של הנוהג הנטען. שלישית - גם אם אקבל את טענת התובעים כי נהגו למכור את מרכולתם על פני שנים רבות בכל שטח האצטדיון, בהסכמה שבשתיקה ו/או בחוסר מעש מטעם העירייה, הרי בא הסכם הרשות שנחתם בשנת 1996 "וביטל" נוהג זה על ידי קביעת הסדרים ברורים ומוגדרים למכירת מרכולתם של התובעים מחוץ לשטח המזנון. רביעית - אם הנוהג הנטען הפך לחלק אינטגראלי בהתקשרות החוזית שבין הצדדים על פי הנטען, ניתן היה לצפות כי הדבר יבוא על ביטויו בדרך כלשהי בהסכמי הרשות שנחתמו בין הצדדים בשלב מאוחר יותר, ומשלא כך הם פני הדברים, נשמטת הקרקע מתחת לטענה זו. 27. התובעים טענו כי שיקולי בטיחות ויעילות מצדדים בקיומה של זכות למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון. אמנם טעם והיגיון יש בטענתם הנ"ל, אולם הסכם יפורש בסופו של דבר על פי המצוי בו ולא על פי הרצוי, קרי על פי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיתה במעמד החתימה על ההסכם וכפי שהינה משתמעת ממנו, וטעמי היגיון, אף אם הינם סבירים, אינם יכולים לכונן זכות שאינה קיימת בהסכם, ושהצדדים המתקשרים לא נתנו את דעתם עליה במעמד החתימה. 28. סיכום התביעה העיקרית תהליך פרשני של הסכם מתחיל מלשונו. לגישה זו ניתן מעמד בכורה על פי התיקון מיום 26.1.2011 של סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ראה בעניין זה ע"א 3299/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ ). מלשון הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, לא ניתן ללמוד על קיום זכות לתובעים למכור את מרכולתם מחוץ לשטחי המזנון. התובעים ניסו ליצור זכות כאמור על ידי התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים מסעיפים אחרים בהסכם, אולם ניסיון זה לא צלח, שכן כללי פרשנות לא נועדו ליצור יש מאין. התובעים ניסו להוכיח קיומה של זכות כאמור על ידי נוהג, אולם נוהג כאמור לא הוכח, ולחילופין נוהג כאמור בוטל בהסכמי הרשות שנחתמו בין הצדדים ואשר נועדו למנוע הנצחת מצב בלתי רצוי ו/או פסול. לעניין סטייה מנוהג קיים, יפים בעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופטת ארבל בע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ ומשרד המסחר והתעשיה כדלקמן: "עם זאת, מנהג ופרקטיקה מקובלת אינם חזות הכל, והליכה בדרכם בכל מקרה ומקרה, אף אם מתברר כי מדובר בפרקטיקה שגויה, עלולים להנציח מצב בלתי רצוי, לעודד קיפאון ושמרנות וליצור הרתעת חסר שתמנע חדילה מן הנורמה הפסולה. לפיכך, ועל מנת שלא להשריש פרקטיקות פסולות או שגויות, יש לאפשר הסתמכות על הפרקטיקה רק אם הדבר משרת את התכלית בדבר צדק, הגינות ושוויון." 29. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלתובעים אין זכות למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון, לא מכח ההסכמים שנחתמו עם העירייה ולא מכח הנוהג הנטען על ידם, ומשכך דין תביעתם למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעות להדחות. 30. התביעה הכספית ביום 18.7.07 ניתן כזכור צו המניעה הזמני שאסר על הנתבעות למנוע מהתובעים למכור את מרכולתם מחוץ למזנון, בכפוף להסכמים שנחתמו בין הצדדים. ביום 11.9.08 התקיים אירוע "סגור" רב משתתפים של משרד הביטחון/רפא"ל. אל האצטדיון הגיעו מעל 10,000 ₪ איש, כאשר כל אחד מהם קיבל על ידי מארגני האירוע צידנית ובה מזון ומשקה, כפי בחירתו, לפי תפריט, אשר סופקה על ידי חברת הסעדה חיצונית. לטענת התובעים, במעשיהם הנ"ל, מנעו הנתבעות מהתובעים למכור את מרכולתם ברחבי האצטדיון, תוך הפרת צו המניעה הזמני, ובכך גרמו להם נזק כספי שהוערך על ידם בסך של 35,000 ₪, ואשר בגינו הגישו התובעים את תביעתם הנוספת. 31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בתביעה זו, הגעתי למסקנה כי גם תביעה זו דינה להדחות. בסעיף 4 (ג) להסכם הרשות שחל בתקופה הרלוונטית נקבע כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים כי החברה לא תיתן רשות ולא תתיר לאחרים הכנסת ו/או מכירת מוצרי מזון כלשהם בשטח האצטדיון באופן כלשהו. למרות האמור דלעיל תהיה רשאית עיריית חיפה ו/או החברה ו/או מי מאגודות הספורט הפועלות באצטדיון להכניס מוצרי מזון למטרות כיבוד באירועים שאינם מופעים המיועדים לציבור הרחב" לאור הסיפא של סעיף 4 (ג) הנ"ל, ומשהוכח כי המדובר באירוע סגור שלא היה מיועד לציבור הרחב, ושאליו היו רשאיות הנתבעות להכניס מוצרי מזון על פי הסעיף הנ"ל, לא שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את צו המניעה הזמני במעשיהן הנ"ל. טענת התובעים שכוונת הצדדים בסעיף הנ"ל היתה לאפשר לאותם שלושה גופים ציבוריים (העירייה, החברה ואגודות הספורט) , ולהם בלבד, ולא לצדדים שלישיים מטעמם, לערוך אירועים פרטיים תוך הכנסת מוצרי מזון למטרות כיבוד, אינה עולה מלשון ההסכם, ואף לא מצאתי בה ממש. 32. סוף דבר שתי התביעות שהוגשו בת.א 12789/07 ו- ת.א 7602-11-08 נדחות בזאת. התובעים ישלמו לנתבעות שכ"ט עו"ד בגין שני ההליכים בסך של 15,000 ₪ בשערוך ליום התשלום בפועל. כדורגלדיני ספורט