קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכירת רכב משוכפל: הנתבע (להלן- נתבע 1 או מוטולה) מכר בשנת 1997, בהפרש של חודש, שני רכבים מסוג מיצובישי פאג'רו. ביום 9.7.97 מכר מוטולה למר בנימין חקק את הרכב הראשון וביום 27.7.97 מכר מוטולה למר קוגמן את הרכב השני. שני הרכבים שנמכרו התבררו כגנובים/משוכפלים/מזויפים. הראל (סהר) חברה לביטוח בע"מ (להלן- התובעת) ביטחה בזמנים הרלוונטים לכתב התביעה את רוכשי הרכבים, מר קוגמן ומר חקק, בפוליסת ביטוח מסוג "ערבות להבטחת בעלות בכלי רכב פרטי", אשר מטרתה להבטיח פיצוי לרוכש רכב בתום לב כאשר זכות הבעלות נשללה ממנו. התובעת נאלצה לשלם סך של 305,711 ₪ למבוטחיה בגין פוליסות אלה. התובעת ביקשה לחייב גם את משרד התחבורה - רשות הרישוי (להלן- נתבע 2), אך לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ביקשה את מחיקת התובענה נגד נתבע 2, ללא צו להוצאות. התובעת מבקשת לממש את זכותה בתביעת תחלוף נגד נתבע 1 בגין העוולות אשר ביצע, לטענתה, בהתאם לסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. טענות התובעת בתמצית התובעת טוענת, כי הסמיכות בין מועדי מכירת כלי הרכב חושפת את כוונתו האמיתית של נתבע 1, למכור כלי רכב בעייתיים אשר רכש זמן קצר קודם לכן, לקונים תמימים ולקצור רווח מהיר על חשבונם ועל חשבון התובעת. התובעת טוענת להשתק פלוגתא לגבי טענתו של נתבע 1, כי לא ידע ולא היה באפשרותו לדעת כי כלי הרכב שמכר למר חקק גנוב. זאת לאור פסק הדין שניתן ביום 20.2.00 בת.א 092015/97 חקק נ' סהר חב' ישראלית לבטוח בע"מ, בו נקבע על ידי כב' הש' שרה דותן: "התובע הוכיח כי נתבע 2, ידע על הפגמים בבעלות ובכל זאת מכר את הרכב לתובע שלא בתום לב ומבלי לגלות לו פרטים מהותיים אודות הרכב." בנוסף נקבע, כי נתבע 1 פעל שלא בתום לב והפר את חובת הגילוי כשהוא מסתיר פרטים חיוניים בגין הממכר. נתבע 2 בפסק הדין הוא נתבע 1 בענייננו. התובעת ממשיכה וטוענת, כי נתבע 1 הצהיר כי לא ידע על חוסר ההתאמה בין הרישיון לבין רשומות המחשב, אולם בחקירתו במשטרה מיום 27.8.97 (נ/4) הצהיר, כי קנה את הרכב ללא בדיקה. מכאן מסיקה התובעת, כי מי שלא ערך בדיקה לרכב, לא רשאי להצהיר כי לא יכול היה לדעת על בעיה. מעבר לכך, נתבע 1 הצהיר כי רכש בעצמו פוליסות ביטוח להבטחת בעלות ברכב (סעיף 11 לתצהירו), אך לא ביקש לממש את תביעתו בגין הפוליסות כאשר נשללו ממנו הזכויות ברכבים, על אף שנאלץ לשלם מכספו סך של 80,000 ₪, בעודו טוען כי נפל בעצמו קורבן למעשי רמייה שנעשו כלפיו (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 21-26). התובעת מסיקה מכך, כי הנתבע לא הפעיל את הפוליסה משום שידע שפעל במרמה, דבר שלא יעמוד לו בהפעלת הפוליסה. יתר על כן, נתבע 1 הוא אשר שכנע את הקונים לרכוש את הביטוח (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 10-13), דבר המלמד על כוונותיו כבר בעת מכירת הרכבים. התובעת טוענת, כי נתבע 1, תוך הצגת מצג מטעה, ניהל משא ומתן בחוסר תום לב משווע, תוך הפרת חובת הגילוי המוטלת עליו. כך לא קיים נתבע 1 את חובותיו על פי חוקי המכר וחוקי החוזים. טענות נתבע 1 בתמצית נתבע 1 טוען, כי בשנת 1997 הייתה מכת זיופי רכבים וגם הוא נפל לה קורבן. עדת נתבעת 2, אשר נמחקה מהתובענה, הודתה, שהיו עשרות מקרים של זיופים באותה התקופה. נתבע 1 סבור, כי למדינה, נתבעת 2, אחריות לאירועים הללו משום שלא נקטה בכל האמצעים הנדרשים ורק לאחר מכן, בשנת 1998, שינתה את התנהלותה, את הנהלים ואת הבדיקות בעת העברת בעלות על רכב. נתבע 1 מוסיף וטוען, כי התובעת מכרה פוליסות ביטוח להבטחת פיצויו של רוכש רכב מזוייף, אך נוכחה לאחר זמן קצר, כי הפוליסה אינה כדאית וחדלה משיווקה. נתבע 1 סבור, כי לאחר שנוכחה התובעת, כי בשל גל הזיופים, היא נאלצת לשלם כספים רבים, ביטלה את הפוליסה ואין לה כל זכות שלא לפעול על פי תנאי הפוליסה, אותה גם מכרה לנתבע 1. בנוסף, התובעת הגישה תצהיר על ידי נציגה, מר אילן גרמיזה אשר לא העיד מידיעה אישית, חלקו בפרשה היה עריכת כתב קבלה ופיטורין בלבד. באשר לכלי הרכב שנמכר למר חקק, נתבע 1 טוען, כי הוכח שהרכב נבדק על ידי מומחה, אשר לא גילה את הזיוף. גם בבדיקה במוסך לא נמצא דבר חריג ופרטי הרכב אף נבדקו במשרד הרישוי. מכאן, כי נתבע 1 ומר חקק עשו כל שביכולתם לבדוק את הרכב ולא ניתן לבוא לנתבע 1 בטענות כלשהן. באשר לכלי הרכב שנמכר למר קוגמן, כלי הרכב נבדק במשטרה אך נמסר שהרכב תקין, כך גם במשרדי הרישוי. נתבע 1 סבור, כי המדינה הייתה צריכה לצפות את הסכנה, שכל רוכש רכב המסתמך על המידע המקוון במחשבי רשות הדואר, עלול להינזק לאור המידע החלקי. המדינה התרשלה בכך, שלא הזהירה את הציבור כי אין לרשות הדואר את כל הנתונים וכי קיימת תופעה של זיוף רשיונות. התיקונים שביצעה המדינה בנהליה לאחר מכן מוכיחים ביתר שאת טענה זו. דיון מכירת הרכב למר לחקק התובעת טוענת, כי בנוגע לאירוע מכירת הרכב לחקק, החלטת בית המשפט בת.א. 92015/97 חקק נ' סהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ, , בעניין הממצאים הפוזיטיביים והעובדתיים אשר נקבעו בנוגע לנתבע 1 מהווים "השתק פלוגתא". כך נקבע בפסק הדין לגבי נתבע 1: "הנתבע 2 (נתבע 1 בענייננו) לא הוכיח את טענותיו לפיהן הוא ביצע את הבדיקות הנדרשות, נהפוך הוא, מעדותו עולה כי רכש את שני כלי הרכב שמאוחר יותר נתגלו כגנובים, מבלי לבצע בדיקה כלשהי ובמטרה למכרם במהירות על מנת להרוויח... המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל הינה כי הנתבע 2 פעל שלא בתום לב ותוך עצימת עיניים והפר את חובת הגילוי כשהוא מסתיר פרטים חיוניים בגין הממכר." (ההדגשות הוספו). בתובענה שבפני, נקבע זה מכבר, על ידי כב' הש' רונית פינצ'וק- אלט, כדלהלן: "עיון בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ביום 20.2.2000 ובתביעה שבפניי, ככל שהיא נוגעת לאירוע מס' 2, מעלה כי עסקינן באותה מסכת עובדתית. בנוסף, למשיב 1 שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה שבפניי היה יומו בבית המשפט בתביעה הראשונה... אשר על כן, הממצאים העובדתיים הפוזיטיביים שהיו חיוניים לתוצאה הסופית אשר נקבעו בפסק הדין מהווים השתק פלוגתא, בכל הנוגע לאירוע מס' 2." על כן, הממצאים העובדתיים הפוזיטיביים שנקבעו בפסק דין בת.א. 92015/97 חקק נ' סהר חברה ישראלית לבטוח בע"מ, , לפיהם נתבע 1 פעל בחוסר תום לב, תוך עצימת עיניים ובכך הפר את חובת הגילוי תוך שהוא מסתיר פרטים חיוניים אודות הממכר, לעניין מכירת הרכב לחקק, חל בעניינינו השתק פלוגתא. מכירת הרכב למר קוגמן התובעת טוענת, כי נתבע 1 הכחיש בתצהירו את כל פרשת המכירה לקוגמן (ס' 10 א. לתצהיר עדות ראשית), אך בעדותו בבית המשפט חזר בו מהצהרתו (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 41). עוד נטען, שהתנהלות זו של הנתבע חוזרת לאורך כל הגנתו. נתבע 1 הציג מצג שווא לקוגמן לגבי הטעם למכירת הרכב וטען בפניו, כי הוא מוכר רכב שרכש עבור בנו וכעת אינו זקוק לו. נתבע 1 הודה, כי שילם תמורת הרכב סך של 70,000 ₪ ומכר אותו לקוגמן תמורת 130,000 ₪. התובעת טוענת, כי העובדה שנתבע 1 רכש את הרכב בסכום נמוך משמעותית משווי השוק, אמורה הייתה לעורר את חשדו ולכל הפחות היה עליו להעביר ולגלות לרוכשים מידע זה. התובעת ממשיכה וטוענת, כי נתבע 1 רכש גם הוא פוליסות ביטוח להבטחת בעלות ברכב (ס' 12.ג. לתצהירו). אולם, לא מימש את זכות התביעה על פי הפוליסות כאשר נשללו ממנו הזכויות ברכבים ובעודו טוען, כי נפל בעצמו קורבן למעשי רמייה, אך לא הגיש תביעה בטענה, שרצה לשכוח מהעניין (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 21-26). מכך מסיקה התובעת, כי נתבע 1 פעל במרמה, דבר אשר יעמוד כנגדו בעת הפעלת הפוליסה. התובעת סבורה, כי הפניית רוכשי הרכבים לרכוש פוליסה להבטחת זכות הבעלות מלמד על כוונתו של הנתבע במועד מכירת הרכבים (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 10-13) וכי יש בכך כדי ללמוד על חוסר תום ליבו וניסיון הטעיה אקטיבי. נתבע 1 טוען, כי קמה לתובעת אחריות ועליה לפעול לפי תנאי הפוליסה ולשלם את הכספים המגיעים למבוטחיה ולא להפנות אצבע מאשימה לעבר הנתבע. נתבע 1 ממשיך וטוען לעניין אחריות משרד הרישוי, נתבע 2, אשר נמחק מהתובענה, שלא נהג בזהירות הראויה ולא נקט בכל האמצעים הנדרשים לצורך העברת הבעלות ברכבים, וכך אפשר העברת בעלות גם בכלי רכב גנובים/מזויפים/משוכפלים. נתבע 2, אשר נמחק בהסכמה, היה צד לתובענה ואף הגיש את סיכום טענותיו. בסיכומיו, פירט את דרך העברת הבעלות בכלי רכב בזמנים הרלבנטיים למועד התרחשות האירועים; משרד הרישוי מנהל מאגר מידע ובו פרטי זיהוי של כלי הרכב בישראל וממנו ניתן לדלות פרטים. הרישום הוא דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי לשקף זכויות קנייניות של צד זה או אחר. בעבר, שינוי רישום הבעלות ברכב היה מתבצע בכל סניף בנק, מבצע הפעולה היה משלם אגרה ומקבל אישור זמני על שינוי רישום הבעלות. הנבדק לא היה בודק ואף לא היה ביכולתו לבדוק אם נתוני הרכב ונתוני הבעלים הרשומים בטופס ההעברה תואמים את המרשם והאם קיימת מניעה להעברת הבעלות. הבנק היה שולח את הנתונים בדואר לרשות הרישוי ושם היתה נערכת הבדיקה. נתבע 1 מפנה לע"א 2921/01 מדינת ישראל- משרד הרישוי מפרץ חיפה נ' עזאיזה ואח', , וטוען, כי היה על המדינה לצפות את התרחשות הנזק כבר בשנת 1997, לפיה כל רוכש רכב המסתמך על המידע במחשב המקוון של רשות הדואר, עלול לצאת וידו על ראשו, בשל המידע החלקי המצוי שם. "... אף כעניין שבמדיניות היה על המערערת לצפות את התרחשותו של הנזק: המערערת ידעה על הסכנה הצפויה משימוש במחשב מקוון שהנתונים בו חלקיים, בעוד שמבחינת הציבור היתה זו סכנה נסתרת; המערערת הינה מונעת הנזק הטובה ביותר שכן בשינוי המידע המועבר או במתן הודעה לציבור היו מתקשים הנוכלים בזיוף; ולבסוף, המאגר עצמו, אף אם הינו דקלרטיבי, הינו בעל חשיבות לעניין תקינות המסחר במכוניות משומשות." ולאחר מכן: "היה על המערערת להביא לידיעת הציבור את הסכנה שנתגלתה. בהוצאה כספית נמוכה יחסית לנזק שנגרם ניתן היה לידע את האזרח בדבר תופעת הזיופים ולאפשר לו למנוע מלשים את כספו על קרן הצבי. יתכן שהיה על המערערת אף לשקול הפסקת מתן השרות באמצעות בנק הדואר, באופן שבו ההעברות תהיינה רק אצל המערערת, וזאת עד אשר יוסדרו המערכות הממוחשבות". נתבע 1 מוסיף וטוען, כי בפסק הדין אשר צורף לסיכומי התובעת, ת.א 3530/99 בוסיבא נ' מדינת ישראל משרד התחבורה, , חויבה המדינה במלוא האחריות בעניין דומה. גם בפסק הדין הנוסף שצירפה התובעת, ת.א 10103/99 כהן נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, , קבעה כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי כדלהלן: "גם אם הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד קמה חובת זהירות על משרד הרישוי, כגוף שאמור להסדיר את רישוי הבעלות ברכב במדינה, וליתן שרות לציבור בעלי הרכב שיענה על מירב הבעיות שנצפות במהלך החיים הרגיל. כבר נאמר לא אחת שבעל מאגר מידע חב חובת זהירות מושגית כלפי האזרח להציג מידע מדויק ככל האפשר המצוי ברשותו." לאחר שעיינתי בחומר הראיות בתיק ושקלתי את טענות הצדדים סבורני, כי על אף מחיקתו של נתבע 2 מהתובענה, לא ניתן לפטור אותו מאחריות למחדלים שנעשו בעניין זה, כפי שנקבע בעבר לא אחת. נתבע 2 הגיש כתב הגנה, השתתף בדיון ההוכחות, בו אף העידה עדה מטעמו והוגשו סיכומיו. התובעת תמכה את הבקשה למחיקת נתבע 2, בכך שהאחראי העיקרי לאירוע הוא נתבע 1, אך אין בכך כדי לפטור מאחריות את נתבע 2. כפי שיפורט להלן. באשר למכירת הרכב לקוגמן אין חולק, כי נתבע 1 וקוגמן הגיעו יחד לבדיקה במשטרת הרצליה, לאחר שקוגמן העלה חשש, לפיו הרכב משוכפל ושם נאמר להם שהרכב אינו גנוב (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 27). גם בדיקת מ. הרישוי בהרצליה, לשם נשלח קוגמן לבדיקה בהמלצת משטרת הרצליה, לא גילתה, כי יש בעיה בכלי הרכב. כך גם העיד נתבע 1: "קוגמן כשהוא התקשר אלי, שזה רכב גנוב, הדבר הראשון שעשיתי, עזבתי את העבודה ורצתי למשטרת הרצליה, הגעתי למשטרה, נכנסתי ישר לחוקר, הייתי מאוד נסער... ביקשו מאיתנו להכניס את הרכב למוסך מאחור שמה, לחניון של המשטרה, הוא יצא ועשה עוד בדיקות בחוץ של הרכב ואומר לו תשמע, אני לא רואה שום דבר, תסעו למ. הרישוי למטה במבדק, בהרצליה, מיד ירדתי איתו למבדק, הם עשו הפכו את הרכב, לקחו מס' מפה ומשם ואמרו לי כי הרכב אין שום בעיה, כלום." (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 20-27). מאידך אין ספק, כי בין מכירת הרכב לחקק לבין מכירת הרכב לקוגמן דימיון רב: נתבע 1 הציג מצג בשני המקרים, כי מכירת הרכב נעשית משום שבנו הקצין קיבל רכב צבאי, הסמיכות הקרובה בין העסקאות והמלצתו של נתבע 1 לחקק ולקוגמן לרכוש את פוליסת הביטוח להבטחת זכות הבעלות. התובעת טוענת, כי התנהגותו של נתבע 1 מנוגדת לחוק המכר, התשכ"ח-1986, משום שלא ביצע את המכירה בתום לב כנדרש, לא סיפר לרוכש על אי ההתאמה ולא מסר את הפרטים הידועים לו תוך גילוי מירבי על מנת שהרוכש יוכל לכלכל את צעדיו בהתאם לכך. התובעת ממשיכה וטוענת, כי אי גילוי עובדות מהותיות על ידי נתבע 1, אשר לא חשף בפני קוגמן את כוונתו האמיתית- לעשות רווח מהיר, מהווה הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ואשר עולה כדי ניהול משא ומתן בחוסר בתום לב. התובעת טוענת, כי מעבר לחובת תום הלב, נתבע 1 לא נהג כאדם סביר באותן נסיבות, ולאור חובת הזהירות נתבע 1 התרשל וכתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק. מכל האמור עולה, כי האינפורמציה היתה בהישג ידו של נתבע 1 והיה עליו לגלותה למר קוגמן ולמר חקק. נתבע 1 לא גילה לרוכשים באילו נסיבות רכש את כלי הרכב ומה היה המחיר ששילם תמורתם. כאשר נשאל נתבע 1 מדוע סיפר לרוכשים, כי רכש את הרכבים לבנו על אף שזו לא הייתה האמת, התחמק בטענה, הבלתי סבירה, כי חלפו 13 שנים וכעת אינו זוכר (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 9-14). בנוסף, נתבע 1 הוא אשר הביא לידיעת הרוכשים את קיומה של פוליסת הביטוח להבטחת בעלות ואף הוא רכש פוליסה זו. סבורני, כי ניתן להסיק מכך, שנתבע 1 חשש מטענות עתידיות של הרוכשים כלפיו והעדיף לפזר את הסיכון לגורמים נוספים. על אף האמור לעיל, לא ניתן להטיל את האחריות כולה על נתבע 1. מר חקק בדק את הרכב שרכש עם חבר פחח ואף בדק את מספרו במוסך של מיצובישי ובמשרד הרישוי (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 1-7). מר קוגמן החליט להתקשר בעסקה עם נתבע 1 מבלי שבדק את מצב הרכב במשרד הרישוי או ביצוע בדיקה במכון או מוסך (מתוך הודעת קוגמן במשטרה מיום 10.8.97, ש' 4-5). מעבר לכך, גם לו רצה קוגמן לבדוק את מצב הרכב לאשורו במשרד הרישוי, כעולה מכתבי הטענות והעדויות- לא הייתה מתקבלת באותה עת תמונת מצב אמיתית עליה ניתן היה להסתמך. לסיכום, מצאתי כי בנוגע לכלי הרכב שנמכרו לקוגמן ולחקק האחריות לפיצוי התובעת מוטלת על כתפיהם של נתבע 1 ונתבע 2- אשר נמחק ללא צו להוצאות. אילו התובעת לא היתה מגישה מלכתחילה תובענה נגד נתבע 2 או שהיתה מוחקת את נתבע 2 בשלב קדם המשפט, נתבע 1 היה יכול לשלוח הודעה לצד שלישי נגד נתבע 2. מחיקת התובענה בשלב זה, לאחר הגשת הסיכומים, מונעת מהנתבע את האפשרות לשלוח הודעה לצד שלישי. סיטואציה זו מעלה קשיים מרובים המתוארים בהרחבה על ידי פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן בפרק, "ריבוי חייבים" בתוך הספר, "דיני חיובים - חלק כללי" (1994), החל מעמוד 155. הפיתרון הראוי, לדעתי, בנסיבות אלה הוא, שהתובעת רשאית להגיע להסדר עם אחד מהנתבעים, החייבים, אך אין היא יכולה לתבוע את מלוא נזקה מנתבע הנותר. אלא, היא יכולה לדרוש מהנתבע הנותר אך את חלקו היחסי בנזק שנגרם לתובעת. לאור כל האמור סבורני, שחלוקת האחריות בין הנתבעים הייתה אמורה להיות 60% לנתבע 1 ו-40% לנתבע 2. לאור ויתור התובעת על חלקו היחסי של נתבע 2, נתבע 1 ישלם לתובעת את חלקו היחסי בלבד. סוף דבר התובעת שילמה לחקק סך של 81,699 ₪ מכוח פסק דין בתיק ת.א 92015/97, ביום 19.3.2000. ולקוגמן סך של 130,000 ₪, ביום 25.1.98. סכומים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום הגשת התביעה, מגיעים לסך של 305,711 ₪. יתר הסכומים המפורטים בתצהירי התובעת לא נזכרו בכתב התביעה ומהווים הרחבת חזית. נתבע 1 ישלם לתובעת סך של 183,426 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 13.5.04 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, נתבע 1 ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, במסגרתן חושבו הוצאות בש"א 177452/05 ושכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מכירת רכברכב