קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בגין הפרת תנאי שחרור: זוהי בקשה לעיון חוזר בגדרה מתבקש בית המשפט להורות על מעצרו מחדש של המשיב בשל הפרת תנאי שחרור בערובה ועל חילוט ערובות. רקע הרקע להחלטה זו הובא בשורה של החלטות שניתנו בעניינו של המשיב 1. להלן אביא, פעם נוספת, קיצורם של דברים ככל שהם נוגעים לבקשה שבפניי. 1. המשיב הואשם, יחד עם שניים מאחיו, בשורה של עבירות, וביניהן עבירה של סיוע לאחר מעשה פשע לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380(א) + 382 לחוק, ועבירות נוספות, הכל כמפורט בכתב האישום. בד בבד עם כתב האישום, הגישה המאשימה בקשה למעצרם של השלושה עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטות קודמות שניתנו בגדרי פרשיה זו, הוריתי על מעצרם של שני אחיו של המשיב (שהואשמו גם בעבירת רצח) עד לתום ההליכים נגדם, ולאחרונה הוריתי על שחרורו של אחד מהם (נאשם מס' 2) לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בישוב פקיעין. בהחלטתי מיום 12.10.10 הוריתי לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב שלפניי, לצורך בחינת המסוכנות הנשקפת ממנו ושקילת חלופת מעצר. עוד הוריתי לשירות המבחן, כי במסגרת התסקיר תינתן הדעת על הסכסוך הקיים בין משפחת המשיב ומשפחת המנוח, סכסוך שהינו הבסיס לאירועים המיוחסים למשיב ולאחיו במסגרת כתב האישום, ומסוכנותו של המשיב תיבחן בהתחשב בסכסוך ותוצאותיו. לאחר הגשת התסקיר, אשר לא בא בהמלצה על שחרור המשיב, לנוכח סכסוך הדמים בין המשפחות, ומשלא הוצגה לבית המשפט חלופת מעצר מניחה את הדעת, הוריתי ביום 7.11.10 על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ביום 5.12.10 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו. בין היתר טען הוא, כי ביום 30.11.10 נחתם הסכם הודנה (הסכם רגיעה) בין המשפחות, שנועד, בין היתר, לשמש מנגנון להשכנת שלום בין הניצים, מתוך מגמה למנוע החרפת האלימות ולהביא את הסכסוך לסיומו בדרכי שלום. לאור האמור, ביקש המשיב כי בית המשפט יורה על שחרורו לחלופת מעצר ביישוב המרוחק מרחק רב מהעיר נצרת, ודרומית לקו תל אביב-ירושלים כפי שהגדיר בית המשפט בהחלטה קודמת, בפיקוחם של ארבעה ערבים. לאחר שהתקיים דיון בבקשה והוגש תסקיר משלים בעניינו של המשיב, הוריתי ביום 29.12.10 על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בישוב חורה, בפיקוחם של שלושה ערבים (המשיבים 2-4 שבפניי) ובאיזוק אלקטרוני מלא. ביום 28.02.11 הגיש המשיב בקשה לשינוי תנאי מעצר בית במסגרתה ביקש להעתיק את מקום מעצרו - מהישוב חורה אל בסמת טבעון. בבקשתו טען המשיב כי שחרורו למעצר בית לא גרם להסלמת הסכסוך בין המשפחות היריבות ואף חזרתו לאיזור הצפון לא צפויה, לטענתו, להלהיט את הרוחות. עוד טען הוא, כי משך החודשיים בהם שהה במעצר בית עד למועד הגשת הבקשה, לא נרשמו לחובתו כל הפרות של תנאי השחרור, דבר המצביע על מחוייבותו לתנאים שהשית עליו בית המשפט. בדיון טען בא כוחו, כי בקשה זו לא היתה מוגשת לולא התרשם בעצמו כי המשיב מתגורר בתנאים תת אנושיים. המבקש, כך בא כוחו, חי בפחון המשמש מחסן בבית חרושת, ללא מקלחת, בלילה יורדות הטמפרטורות מאד ובשעות היום חם בו, עד כדי שהשהייה במקום הופכת לבלתי נסבלת. אין למשיב כל קרוב משפחה או ידיד באיזור, ומצבו הנפשי מתדרדר. המדינה התנגדה לבקשה בטענה כי כבר ביום 5.01.11 פנתה היא עצמה לבית המשפט בטענה שמקום מעצר הבית בכפר חורה אינו ראוי למגורי אדם, וכי בתגובה לכך, המשיב טען אז כי התנאים ידועים לו וביקש כי בית המשפט יורה על מעצרו במקום על אף התנאים הקשים. בנוסף, טענה היא, שלא חלף זמן רב מאז מתן ההחלטה ולא ניתן להצביע על נסיבות חדשות המצדיקות הקלה בתנאים. באשר לחלופה המוצעת בבסמת טבעון, טענה היא שלא זו בלבד שמדובר בסטייה ניכרת מהגיזרה הגיאוגרפית שהגדיר בית המשפט, אלא שאין בידה לאשרה בשל מידע מודיעיני שהוצג לעיוני במעמד צד אחד באותו דיון. נוכח הדברים האלה, ובעיקר נוכח המידע המודיעיני שהציגה המדינה, חזר בו ב"כ המשיב מהבקשה לעיון חוזר, תוך שמירת טענותיו והאפשרות להגיש בקשה חדשה. ואכן, ביום 21.03.11 הוגשה בקשה חדשה לשינוי מקום מעצר הבית של המשיב מאותם נימוקים שהועלו בבקשתו הקודמת. במסגרת הבקשה ביקש הוא כי בית המשפט ישנה את ההגדרה הגיאוגרפית כפי שנקבעה בהחלטה מיום 26.12.10, לפיה רשאי המשיב להגיש לבית המשפט הצעת חלופה אחרת שתמצא בנקודה כלשהי דרומית לכביש ירושלים תל אביב, ולקבוע תחתיה כי המשיב יהא רשאי להציע חלופה בכל מקום המצוי במרחק העולה על 40 ק"מ מהעיר נצרת. המשיב הציע חלופה בכפר טייבה זועבי שבעמק יזרעאל - שהמרחק ממנו לעיר נצרת, כך לטענתו, הוא כארבעים ק"מ - בפיקוחם של שלושה ערבים. בדיון שהתקיים ביום 15.05.11 לא התנגדה המדינה לשינוי החלופה ולהקלה בתנאי המחייה הקשים של המבקש, אך טענה כי החלופה המוצעת בכפר טייבה זועבי, מחזירה את המשיב אל מוקד הסכסוך, ולא עומדת אף ברדיוס בו נקב המבקש עצמו, של ארבעים ק"מ מהעיר נצרת. אף הסכם ההודנה שנחתם בין הצדדים אינו הרמטי, ונרשמים אירועים חריגים באופן תדיר, כפי שעולה מסקירה משטרתית שהוגשה לתיק בית המשפט. מכל מקום, טענה ב"כ המדינה כי שירות המבחן לא בדק את החלופה המוצעת ולא בא בכל המלצה ביחס אליה. בהחלטתי מאותו יום ציינתי שאני שוקל אפשרות של המרת חלופת המעצר הנוכחית בזו המוצעת בכפר טייבה זועבי, בכפוף להכפלת סכום הערובה שהופקד והגדלת מספר הערבים, והוריתי לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר משלים במסגרתו יתייחס להתאמת החלופה המוצעת ולהתאמתם של ארבעת הערבים שיוצעו. ביני לביני, בשל הקושי של המשיב להמשיך ולשהות בתנאי המחייה הקשים בכפר חורה, ולאחר שנעתרתי לבקשת שירות המבחן לדחיית מועד הגשת התסקיר, הגיש המשיב, ביום 25.05.11, בקשה להורות, בין היתר, על העברתו ממעצר הבית בו הוא שוהה, אל בית הכלא צלמון וזאת עד להכרעה בבקשתו לשינוי מקום חלופת המעצר. המשיבה לא התנגדה לבקשה זו. ביום 26.05.11 הוריתי על ביטול זמני של חלופת המעצר של המשיב, והמשיב הוחזק במעצר בכלא צלמון. 2. התסקיר המשלים שהוגש לבית המשפט ביום 9.06.11 התבסס על פגישה עם המשיב ועם שניים מהערבים המוצעים, וכן על שיחה עם הערב העיקרי בכפר חורה ועם משפחת הקורבן. התסקיר הציג התרשמות חיובית בעיקרה מהמשיב, ואף הערב העיקרי בכפר חורה, מר אל עטוואנה, מסר תיאור חיובי אודות התקופה בה שהה המשיב תחת פיקוחו. באשר לחלופה המוצעת בכפר טייבה זועבי ולשני הערבים איתם נפגשה קצינת המבחן, צויין כי הערבים אמנם מגוייסים לסייע למשיב, ונכונים לדווח במידה וזה יפר את תנאי מעצרו, ואולם החלופה, כפי שהיא מוצעת כרגע, הינה בעייתית. שני הערבים עובדים במהלך רוב שעות היום, ובפועל ישאר המבקש שעות ארוכות ללא גורם אנושי מפקח. ההצעה לפיה בשעות היום יפקח על המשיב בנו של אחד הערבים, בן 19, אשר לא הגיע לשיחה, אינה יכולה אף היא, לשיטת קצינת המבחן, להוות פיקוח הולם על המשיב נוכח אופי הסכסוך. תסקיר שירות המבחן אף ציין, לראשונה, כי מעיון בדו"ח ההפרות של מינהלת האיזוק האלקטרוני עולה כי עד לתאריך 22.05.11 נרשמו לחובת המשיב 28 הפרות, הכוללות אי חזרה במועד מחלון שנפתח, ויציאות ממקום הפיקוח. לאור האמור, ובהתייחס למאפייני אישיותו של המשיב סברה קצינת המבחן כי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר באיזור הצפון תקשה עליו ועל הסובבים אותו לשמר את ההודנה, ומשכך לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו לחלופה המוצעת. 3. בדיון שנערך ביום 13.06.11 טען ב"כ המשיב לגבי מספר אי דיוקים שנפלו, לשיטתו, בתסקיר שירות המבחן ואף הציע לעבות את מספר הערבים המוצעים.   באשר לדו"ח ההפרות של מינהלת הפיקוח, טען ב"כ המשיב כי חלק מההפרות המוזכרות בו נבעו מהפסקות חשמל ולא היו הפרות של ממש. חלק אחר של ההפרות נרשמו בשל איחור של דקות ספורות, כך להגדרתו, בחזרה מחלון שנפתח לצורך דיונים בבית המשפט ונבעו מכך שהמשיב היה עושה דרכו חזרה לכפר חורה במשאית, ולא ברכב פרטי, והנסיעה נמשכה מעבר למתוכנן. מכל מקום, חזר וטען ב"כ המשיב, כי מאז שחרורו למעצר בית, אשר לכשעצמו לא הביא להתלהטות הרוחות כפי שחששה המשיבה, לא נרשמו אירועים חריגים במסגרת הסכסוך. הצדדים מנסים בימים אלה להגיע לסולחה, ויש להניח, כך ב"כ המשיב, כי אף שחרורו של המשיב לכפר טייבה זועבי לא יגרום להסלמה ולא יחבל במאמצי הסולחה. מנגד, טענה ב"כ המדינה, כי אם בדיון הקודם התנגדותה לחלופה המוצעת נבעה, בראש ובראשונה, מהיותה קרובה מדי לנצרת, אפילו על פי הקריטריונים שהציע הסניגור עצמו, הרי שעתה נוספו עילות נוספות להתנגדותה. ראשית, הפנתה היא לסקירת האירועים המשטרתית שהוגשה לבית המשפט ממנה עולה כי האירועים האלימים התחדשו כבר בתחילת פברואר, עם פתיחת המשפט, ולא כפי שטען ב"כ המשיב. ישנן הפרות לא מעטות, על ידי שני הצדדים, שהאחרונה היתה אך כחודש ימים עובר לאותו דיון. אף כי ברי שאין באמור כדי להטיל את האחריות לאירועים על כתפי המשיב, הרי שיש בהם כדי להעיד כי המצב בשטח אינו רגוע. באשר לדו"ח ההפרות ציינה ב"כ המדינה שהיא למדה עליהן לראשונה מתסקיר שירות המבחן. לעניין זה הבעתי דעתי, בהחלטתי מיום 23.06.11, כי מדובר בתקלה מערכתית שיש לדאוג לתיקונה, שהרי בהיעדר דיווח על ההפרות לגוף הרלבנטי, לא ננקטת כל סנקציה בגינן, וכל נושא האיזוק האלקטרוני, כגורם מפקח ומרתיע, מרוקן למעשה מכל תוכן. לגופו של עניין טענה ב"כ המדינה כי מדו"ח ההפרות עולה תמונה שונה בתכלית מזו שמציג הסניגור. הדו"ח כולל יציאות רבות ממקום הפיקוח, בשעות שונות של היום ולמשך פרקי זמן שונים (זאת בנוסף להפרות שמקורן בתקלה בקו הטלפון, או בחיישן הרצועה). בנוסף, נרשמו איחורים רבים וארוכים, לעיתים של מספר שעות, בחזרה מחלון שנפתח לצורך הגעה לדיונים בבית המשפט. בעניין זה ציינה היא, כי החלון שנפתח למשיב לצורך הדיונים הינו בין השעות 05:00-21:00 ובהינתן השעות בהם מסתיימים הדיונים בפועל, מדובר בחלון זמן נדיב, שאמור להספיק למבקש כדי להגיע לכפר חורה במועד, אף אם הנסיעה היא במשאית. לעניין החלופה המוצעת, טענה ב"כ המדינה, כי תסקיר שירות המבחן נתבקש על מנת לשמש כלי עזר בידי בית המשפט בטרם יחליט האם להורות על שינוי מקום מעצר הבית של המשיב, שינוי שהינו בבחינת הקלה משמעותית אשר המשיבה מתנגדת לה נוכח אופי הסכסוך. שירות המבחן, כגורם המקצועי, עמד גם הוא על הבעייתיות שבמקום החלופה, והמדינה סבורה כי לא יהיה נכון לקרוא מתוך התסקיר חלקים מסוימים בלבד, ויש לאמצו בכללותו. 4. בטיעון משלים שהוגש מטעם המדינה לעניין ההפרות הנטענות, טענה היא כי לאחר ניפוי המקרים בהם יצא המבקש מתחום האיזוק לפרק זמן קצר ושב אליו טרם הגעת הסייר למקום, והמקרים בהם שב המבקש באיחור סביר מדיוני בית המשפט, נותרו שש הפרות מהותיות, לגביהן לא ניתן הסבר מניח את הדעת : ביום 10.03.11 בו היתה קבועה ישיבת הוכחות שבוטלה לבקשת הסניגורים, נעדר המשיב ממקום מעצר הבית עד השעה 21:56 לפחות, מועד עזיבת הסייר. בשיחה שקיים הסייר עם אחד הערבים נמסר לו שהמבקש מתעכב בשל פקקים בכביש 6. המשיבה סבורה כי אף אם נניח שהיו פקקים בכביש 6 בשעות הלילה, הרי שאין בהם כדי להצדיק חזרה למקום המעצר למעלה מאחת עשרה שעות לאחר קבלת ההחלטה המבטלת את הדיון. ביום 13.03.11 בו התקיים דיון בבקשת המשיב לעיון חוזר בתנאי השחרור, שהחל בשעה 10:30 ונסתיים לפני השעה 12:00, המשיב חזר למקום מעצר הבית בשעה 21:26. ביום 30.03.11 - ישיבת הוכחות שהיתה קבועה לאותו יום בוטלה מבעוד מועד, ובבוקר הדיון, לבקשת הסניגור, בוטל אף הדיון שאמור היה להתקיים בפניי. חרף העובדה שבפועל לא נתקיימו דיונים בעניינו של המבקש, הוא עזב את מקום מעצר הבית בשעה 05:00, ושב רק בשעה 23:18. ביום 27.04.11 נתקיימה ישיבת הוכחות בבית המשפט המחוזי בנצרת והחלון שנפתח למבקש היה בין השעות 06:00 - 20:30. המשיב הגיע למקום המעצר רק בשעה 22:21. ביום 15.05.11 אמורה היתה להתקיים ישיבת הוכחות (שבוטלה מבעוד מועד), והתקיים דיון בבקשה לעיון חוזר. הדיון בבקשה החל בשעה 11:30 ולא נמשך מעבר לשעה 13:00. למרות זאת, לא נמצא המבקש במקום המעצר עד לעזיבת הסייר בשעה 21:27. ביום 22.05.11 התקיימה ישיבת הוכחות ולמבקש נפתח חלון בין השעות 05:00 - 21:00. לטענת המשיבה לא נמשכה הישיבה מעבר לשעה 15:00, והמבקש לא נמצא במקום המעצר עד לעזיבת הסייר בשעה 21:50. ב"כ המדינה טענה כי מדובר בסדרת הפרות המהוות דפוס קבוע, לפיו המשיב מנצל טווח זמנים רחב שנפתח לו במסגרת האיזוק האלקטרוני, מעבר לדרוש לצורך השתתפות בדיוני בית המשפט. על פי תנאי השחרור, ההיתר שניתן למשיב לעזוב את מקום החלופה הינו לשם יציאה לבית המשפט וחזרה ממנו, בימים בהם מתקיימים דיונים בפועל, ובהתאם לזמנים בהם יושב בית המשפט בדין. מטווח הזמן הנדיב שניתן למשיב ניתן לראות כי נלקח במסגרתו טווח ביטחון לאותם מקרים בהם חל עיכוב שלא ניתן היה לצפותו מראש. ואולם, אין בזמן זה כדי להוות היתר למשיב לשהות מחוץ למקום בו הוא אמור לשהות שעות ארוכות שלא לצרכי דיונים, או לחרוג מחלון הזמן שניתן לו. לאור האמור, טענה ב"כ המדינה, כי מקום בו הוכיח המשיב שלא ניתן לסמוך עליו שימלא בדקדקנות אחר תנאי החלופה, כאשר מדובר בחלופה המרוחקת ממקום הסכסוך, בוודאי שאין ליתן בו אמון שיצדיק שינוי החלופה באופן שיקרבו אל מוקד הסכסוך. משכך, ביקשה היא כי בית המשפט לא ישנה את הגדרות הגיזרה הגיאוגרפית לפיה ישהה המשיב בחלופה שתהא דרומית לקו תל-אביב - ירושלים. ב"כ המדינה אף התנגדה לחלופה המוצעת בכפר טייבה זועבי, מנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 23.06.11 ואיני רואה לחזור עליהם. בא כוח המשיב, בתשובתו להשלמת הטיעון מטעם המדינה, חזר על הדברים שטען במסגרת הדיון. ב"כ המשיב ציין אירוע אחד, אשר במועדו לא נקב, במסגרתו אירעה תקלה ברכב בו נסע המשיב, והוא נדרש להמתין לרכב חלופי. לטענתו, באותו מועד לא ידוע, הודיע על כך המשיב, טלפונית, למינהלת האיזוק האלקטרוני, כפי שעשה, לטענת הסניגור, במקרים נוספים בהם חשש כי לא יגיע בזמן למעצר הבית. האמור, סבר ב"כ המשיב, מעיד כי מדובר במפוקח אחראי המכיר בהגבלות המוטלות עליו ושומר עליהן. 5. בהחלטתי מיום 23.06.11, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שנטענו הן במסגרת הדיון והן במסגרת השלמת הטיעון מטעמם, קבעתי כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות. באשר לדו"ח ההפרות קבעתי כי לגבי ששת המקרים בהם לא חזר המשיב מחלון זמנים שנפתח לו לצורך דיוני בית המשפט, לא נמצא לי כל הסבר מניח את הדעת בטיעוני המשיב. הדבר מלמד כי המשיב אינו מקפיד לקיים את ההגבלות שהושתו עליו על ידי בית המשפט, ונראה כי הוא מנצל יציאות מאושרות לצורך השתתפות בדיונים, אף למטרות אחרות שאינן חלק מן מההיתר שניתן לו, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. באותה החלטה אף קבעתי כי גם החלופה המוצעת, בכפר טייבה זועבי, אינה חלופה ראויה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הן בשל קירבתה הגיאוגרפית למוקד הסכסוך, והן בשל זהות הערבים. מסקנה זו, קבעתי, מתחזקת נוכח העובדה כי המשיב אינו מקפיד כנדרש על מילוי הוראות בית המשפט, ומפר לא אחת את תנאי מעצר הבית שהושתו עליו. 6. ביום 30.06.11 הגיש ב"כ המשיב בקשה חדשה לשחרור המשיב לחלופה בכפר שיח' דנון שליד נהריה, בפיקוחם של המשיבים 5-7. שירות המבחן בחן את החלופה ואת הערבים המוצעים והמליץ על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת. בדיון שהתקיים ביום 17.07.11 התנגדה ב"כ המדינה לבקשה, אולם קיבלה את הצעת בית המשפט להותיר את העניין לשיקול דעתו. עם זאת, ביקשה היא, כי נוכח ההפרות המיוחסות למשיב עת שהה בחלופת מעצר בישוב חורה, הפרות עליהן עמדתי לעיל, יובהר למשיב, פעם נוספת, כי עליו לשוב למקום החלופה מיד בתום ישיבת בית המשפט. בהחלטתי מאותו יום הוריתי על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת בכפר שיח' דנון, בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוחם של שלושת הערבים המוצעים, תוך שקבעתי, בין היתר, כי: "המבקש ישהה במעצר בית בדירה האמורה במשך 24 שעות ביממה ולא יצא את הדירה אלא לצורך התייצבות לבית המשפט. היציאה מהדירה לבית המשפט תיעשה שעה וחצי לפני שעת הדיון שאליו יוזמן המבקש, כאשר מיד לאחר הדיון יחזור המבקש לדירה ויגיע אליה לא יאוחר מאשר שעה וחצי מתום הדיון. בהקשר זה רואה אני להבהיר , כי תום הדיון פירושו כל מצב בו אינה יותר נדרשת נוכחותו של המבקש בבית המשפט, בין משום שהדיון בעניינו כבר הסתיים באותו היום ובין משום שלא נערך כלל מסיבה זו או אחרת. נסיעתו של המבקש לבית המשפט וחזרה ממנו לדירה תיעשה בקו ישר , ככל האפשר , ובלא סטיות לצורך ביקור בני משפחה, חברים או כל אדם שהוא. הפרת הוראה כלשהי מההוראות האמורות בסעיף זה תהווה עילה למעצרו של המבקש ולעיון חוזר בהחלטה זו... בית המשפט רואה בזה להבהיר לערבים כי אסור שיווצר מצב לפיו המבקש ישהה בדירה ולו לדקה אחת בלבד מבלי שהמבקש נמצא בה ללא פיקוח". 7. ביום 17.11.11 הוגשה בקשה זו שבפניי, בגדרה עותרת המבקשת כי בית המשפט יעיין פעם נוספת בהחלטתו מיום 17.07.11 ויורה על מעצרו מחדש של המשיב מאחורי סורג ובריח וכן על חילוט הערובות שהופקדו על ידי המשיבים כולם, וזאת בשל הפרות חוזרות ונשנות של תנאי הערובה שהוטלו על המשיב, הן במסגרת החלופה הראשונה בכפר חורה, והן במסגרת החלופה עתה בכפר שיח' דנון. תמצית נימוקי הבקשה 8. באשר להפרות שנרשמו עת שהה המשיב בחלופה בכפר חורה, אשר פורטו, כאמור, בהחלטתי מיום 23.06.11, טוענת המבקשת כי לאחר מתן ההחלטה, הנחתה היא את משטרת ישראל להשלים ולמצות את החקירה באופן שיבהיר היכן שהה המשיב עד שובו למקום החלופה. הראיות שאספה המשטרה כוללות איכונים טלפוניים של מכשיר הטלפון הסלולרי של המשיב, דיווחים מאת מינהלת כביש 6 אודות עומסים בתאריכים הרלוונטים, דיווחי תנועה נוספים, חקירת הערבים (משיבים 2-4) וחקירה נוספת של המשיב. מכל אלה עולה, כך לטענת המבקשת, כי בכל אחת משש ההפרות שפורטו בהחלטה מיום 23.06.11, שהה המשיב בנצרת ובאיזור נצרת משך שעות ארוכות לאחר תום הדיונים בבית המשפט בטרם שב למקום החלופה, וזאת בניגוד מוחלט לתנאי הערובה אשר כל תכליתם היתה הרחקתו מנצרת - מוקד הסכסוך. כך, למשל, ביום 10.03.11, בו בוטלה ישיבת בית המשפט לבקשת הסניגור ללא שנשמעו עדים, שב המשיב למקום חלופת המעצר רק בשעה 22:42. סייר שהגיע למקום ולא מצא את המשיב, שוחח עם אחד הערבים בטלפון, ונמסר לו כי המשיב מתעכב בגלל פקקים בכביש מס' 6. דא עקא, טוענת המבקשת, כי מאיכון הטלפון הנייד של המשיב עולה כי בין השעות 7:59 - 10:59 שהה המשיב בבית המשפט בנצרת ("צומת היינקן נצרת"), אולם בין השעות 11:04 - 18:37 מאוכן המנוי באתרים שונים בעיר נצרת ובסביבתה. בשעה 21:46 מאוכן המנוי באיזור קיבוץ אייל (על כביש 6), ובשעה 22:43 בצומת שוקת (איזור החלופה). בדיקה מול מוקד כביש 6 העלתה כי לא נרשמו כל עומסי תנועה בתאריך זה בשעות הרלוונטיות. ראיות דומות נאספו אף באשר להפרות שנרשמו ביום 13.03.11, ביום 30.03.11, ביום 27.04.11, ביום 15.05.11 וביום 22.05.11, אשר בכולם אוכן מכשיר הטלפון של המשיב באתרים שונים בעיר נצרת, משך שעות ארוכות מאד לאחר שכבר לא היה אמור להימצא בה. 9. עוד טוענת המבקשת כי בחקירתו מיום 14.11.11 טען תחילה המשיב כי דיוני בית המשפט בעניינו נמשכו עד שעות מאוחרות, ואיחוריו להגיע למקום החלופה, ככל שהיו כאלה, נבעו מהמרחק הרב שבין נצרת לחורה ומפקקי תנועה בדרך. לאחר שעומת עם פרוטוקולי הדיונים ועם איכוני מכשיר הטלפון שלו טען כי אינו זוכר, אולם הוא לא התעכב בדרך מבית המשפט לכפר חורה. אף המשיבים 2-4, שנמצאו ראויים לשמש ערבים מפקחים על המשיב במסגרת חלופה זו, לא סיפקו כל הסבר מניח את הדעת לראיות שהוצגו בפניהם. הם לא זכרו מי משלושתם ליווה את המשיב לבית המשפט בכל אחד מהמועדים הרלוונטים, אך טענו בצורה כללית כי המשיב לא הפר את תנאי החלופה. עם זאת, הודה המשיב 2 בחקירתו כי לעיתים "עשו הפסקות בנצרת" או "ישבו יחד בקניון" (אף כי דבריו לא עולים בכנה אחד עם שעות הדיונים בבית המשפט) והוסיף כי המשיב "באמת היה ממושמע, אבל בפעמים שהוא יצא לבית המשפט זה היה יום איוורור בשבילו, חגיגה". 10. לטענת המבקשת, לחובת המשיב נרשמו שתי הפרות נוספות במסגרת החלופה בה הוא שוהה עתה, בכפר שיח' דנון : ביום 3.11.11 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק העיקרי ולמשיב נפתח חלון עד השעה 17:30. מבדיקת מצלמות האבטחה של בית המשפט נראה המשיב, כך לטענת המבקשת, יוצא מהיכל המשפט בשעה 14:58 כשהוא מלווה בבני משפחתו. חרף זאת, חזר המשיב למקום החלופה רק בשעה 18:56, קרי ארבע שעות לאחר תום הדיון וכשעה וחצי לאחר שנסתיים החלון שנפתח לו. בחקירתו מיום 14.11.11 אמר המשיב כי הדיון הסתיים רק בשעה 16:00, והנסיעה לשיח' דנון, מרחק 47 ק"מ, ארכה כשעתיים בשל פקקי תנועה. מחקירת המשיבים 5-7, הם הערבים המפקחים על המשיב במסגרת חלופה זו עולה, כך המשיבה, כי לדבריהם ליווה המשיב 5 את המשיב אל הדיון בבית המשפט, והמשיב 6 ליווה אותו בדרכו חזרה. המשיב 6 לא סיפק גירסה מניחה את הדעת לגבי האיחור הרב בהגעה למקום החלופה. לעומתו, המשיב 5 העיד כי לאחר תום הדיון נסע עם המשיב אל בית הוריו, שם אכלו, ולאחר מכן עזב המשיב 5 את הבית, והמשיב 1 נשאר במקום עם אחיותיו וארוסתו. בהמשך, ביום 14.11.11 בשעה 13:15, כך לטענת המבקשת, הגיעו בלשים מימ"ר צפון למקום מעצר הבית של המשיב על מנת לעוצרו לחקירה בגין ההפרה הקודמת. מחומר החקירה שבידי המבקשת עולה, כך לטענתה, כי המשיב שהה במקום לבדו, ללא אף אחד מהמפקחים. לדברי המשיב, המפקח (המשיב 5) יצא לזמן קצר, על מנת לקנות אוכל, אולם משיחה טלפונית שקיים איתו השוטר עלה כי הוא כלל לא הגיע באותו יום כדי לפקח על המשיב, בשל בדיקה רפואית שנקבעה לו. המפקח לא הודיע לאיש אודות הבדיקה ולא ביקש מאחד המפקחים האחרים שיחליפו, וכך יצא שהמשיב שהה לבדו מהשעה 07:45, עת עזב המשיב 6 את הבית, ועד הגעת השוטרים. המשיב 6 מסר בחקירתו כי לא יכול היה להמתין עד להגעת אחיו, המשיב 5, והוסיף כי "חמזי לא ילד, וסומכים עליו". לאור האמור, נוכח מספרן הרב של ההפרות חרף ההזדמנות שנתן בית המשפט למשיב במסגרת החלטתו מיום 17.07.11, סבורה המבקשת כי יש להורות על מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה אי הקפדה על תנאי החלופה והימנעות ממתן הסנקציה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים מקום בו נאשם בר מעצר מפר צו שיפוטי ומועל באמון שניתן בו, לא זו בלבד שהיא מסכנת את שלום הציבור, אלא שהיא אף חותרת תחת האפקטיביות של המוסד החשוב של חלופת מעצר, יוצרת זילות של הוראות בית המשפט, וסופה ערעור אדני שלטון החוק. בנוסף, מבקשת היא כי בית המשפט יורה על חילוט הערבויות אותן העמיד המשיב עצמו (בסך כולל של 20,000 ₪), וחילוט הערבויות אותן העמידו הערבים, משיבים 2-7 כאן. מהלך הדיון בבקשה 11. בפתח הדיון מיום 17.11.11 הודיעה ב"כ המבקשת כי במקביל להגשת הבקשה נשוא החלטה זו, נעצר המשיב בגין ההפרות המיוחסות לו, הוגשה הצהרת תובע, ובהמשך הוגש נגד המשיב כתב אישום לבית משפט השלום וכן בקשה למעצרו עד לתום ההליכים. ב"כ המשיב הביע תרעומת על כי המדינה עשתה שימוש באמצעי של הגשת הצהרת תובע, שלא לתכליתו המקורית, קרי - הגשת כתב אישום, אלא רק על מנת לשמור על "רצף מעצר" עד להגשת בקשה זו שבפניי, דבר הפוגע בחירותו של המשיב יתר על המידה. לאור הערת בית המשפט, ועל מנת להימנע מפסיקות שונות בשתי ערכאות שונות בגין אותן עבירות, הודיעה ב"כ המבקשת כי היא תחזור בה מן הבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה לבית משפט השלום. ב"כ המשיב ביקש כי בית המשפט יאפשר לו לקבל לידיו את חומר הראיות הרלוונטי ולשם כך להורות על דחיית מועד הדיון, תוך שהסכים כי עד למתן החלטה בבקשה, יוחזק המשיב במעצר. עוד הוחלט, על דעת הצדדים, כי הדיון בבקשת חילוט הערבויות שהועמדו על ידי הערבים יידון בנפרד. 12. בדיון מיום 21.11.11 טען ב"כ המשיב כי את ההפרות המיוחסות למשיב ניתן לחלק לשלוש קבוצות : הקבוצה האחת הינה ההפרות שבוצעו לכאורה כאשר המשיב היה בחלופת מעצר בישוב חורה. לטענתו מדובר בחמש הפרות (למעשה מדובר בשש הפרות) אשר בית המשפט כבר נדרש להן במסגרת החלטה קודמת. מדובר היה, כך לשיטתו, בחלופת מעצר קשה, במחסן שלא ראוי היה למגורי אדם, עד שהמשיב עצמו ביקש לחזור למעצר עד אשר תימצא לו חלופה ראויה במקום אחר. בנסיבות חריגות אלה, ומבלי להקל ראש בחומרת ההפרות ככאלה, סבור ב"כ המשיב, כי ניתן "להבין לליבו" של המשיב. אף בית המשפט, לאחר שדבר ההפרות הובא לידיעתו, סבר כי למרות זאת יש מקום להורות על שליחתו של המשיב לחלופה אחרת בכפר שיח' דנון. הקבוצה השניה הינה ההפרה המיוחסת למשיב ביום 3.11.11. באותו יום נראה המשיב במצלמות האבטחה של בית המשפט כשהוא עוזב את המקום בשעה 14:58, מלווה בבני משפחתו, ושב למקום מעצר הבית, כך על פי הנטען רק בשעה 18:56, כשעתיים לאחר תום החלון שנפתח לו. לעניין הפרה זו טען ב"כ המשיב כי מדובר בראיה לכאורית בלבד, ואין הוא יודע אם המשיב אכן עזב את בית המשפט באותה שעה, או שרק יצא ממנו לזמן קצר ושב אליו מאוחר יותר, שכן גם דו"ח האיכון מלמד כי המשיב שהה באיזור בית המשפט עד השעה 16:14. הוא ציין כי כידוע הרקע לתיק זה הינו סכסוך בין שתי משפחות יריבות, אשר בין אם מתקיימים ביניהן מגעים לחידוש הסכם ההודנא ובין אם לאו, אין מחלוקת כי קיים ביניהן, גם היום, מתח רב. בנסיבות אלה, של חשש מפגיעות הדדיות, העלה ב"כ המשיב סברה כי המשיב מגיע לבית המשפט מלווה בבני משפחתו כקבוצה מגינה. לדבריו "בית משפחת המשיב נמצא 200 מטר מכאן...המצב הוא כזה שבו יש מתח ואני מבין שכאשר מגיע המשיב ממעצר הבית מתלווים אליו באיזושהי נקודה נכבדים ואחרים כדי להגיע יחד כקבוצה. הם כולם מתכנסים בבית המשפחה ומגיעים יחד לכאן, כך אני מבין. אני מבין ויכול להיות שבשוגג ההבנה היתה שצריך להחזיר אותם מבית המשפט ואז צריך המבקש ליווי כדי להגיע לשיח דנון" (עמ' 8 לפרוטוקול בשורות 4-9). מן האמור עולה, כך לטענתו, כי לא ברור עד איזו שעה שהה המשיב בבית המשפט, יתכן כי הוא עזב רק בסמוך לשעה 16:00 ובשל פקקים בדרך נגרמה ההפרה. בנוסף מדגיש הוא, כי מבלי להפחית בחומרת ההפרה, הרי שלא נטען כי זו היוותה קרקע לביצוע עבירה נוספת. במקרה הגרוע, טען ב"כ המשיב, אף אם נקבל את ראיות המבקשת במלואן, מדובר בבחור צעיר השוהה תקופה ארוכה במעצר בית, והלך בתום הדיון לאכול בבית אימו הסמוך בטרם ישוב למקום מעצר הבית. הוא הפנה לשני פסקי דין של בית המשפט העליון בהם בנסיבות דומות לנסיבות כאן, ואף חמורות מהן, ניתנה לנאשם הזדמנות נוספת. הקבוצה השלישית של הפרות המיוחסות למשיב במסגרת הבקשה עניינה ביום 14.11.11, בו נמצא המשיב במקום מעצר הבית, כשהוא לבדו ללא אף אחד מהערבים שמונו לפקח עליו, משך שעות ארוכות. הפרה זו, חמורה ככל שתהיה, מוכיחה, כך ב"כ המשיב, כי המשיב דווקא ראוי לאמון שניתן לו, שכן לא ניצל את היעדר הפיקוח האנושי עליו ולא עזב את מקום מעצר הבית. מדובר על כן, בהפרה מינורית, אשר לא ניתן לזקוף לחובת המשיב, שהרי לא מצופה ממנו כי "ירדוף אחרי הערבים" ויתקשר למשטרה לדווח על העדרם. לאור כל האמור, ובשים לב לחלקו של המשיב באירועים נשוא כתב האישום, ובשים לב גם שאחיו, אשר אין חולק כי חלקו היה גדול מזה של המשיב, שוחרר לאחרונה אף הוא למעצר בית, מבקש ב"כ המשיב כי בית המשפט ייתן למשיב הזדמנות נוספת, ולא יורה על מעצרו מאחורי סורג ובריח. לשאלת בית המשפט, האם אינו סבור כי למשיב ניתנו הזדמנויות רבות, והוא הוכיח עצמו כמי שאינו ראוי לאמון זה, השיב בא כוחו כי הוא סבור שהמשיב הינו "אדם למד". הוא מבין כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין הפרות אלה, אשר יתכן וייענש בעטיו, והוא אף מבין כי לא תינתנה לו הזדמנויות נוספות בעתיד. 13. מנגד טענה ב"כ המבקשת לעניין ההפרות שבוצעו עת שהה המשיב בחלופת המעצר בחורה (להלן - הקבוצה הראשונה), כי אין כל קשר בינן לבין תנאי המחייה הקשים במקום. אין חולק כי התנאים בהם שהה המשיב היו תנאים קשים, ומטעם זה אף לא התנגדה היא לשינוי החלופה. אולם ההפרות המיוחסות למשיב אינן כאלה אשר לכאורה נראה כי נועדו להקל על קשיי השהייה שלו במקום, אלא בוצעו כולן בימים בהם יצא המשיב ממקום החלופה לצורך דיוני בית המשפט, ובוצעו כולן בשטחי העיר נצרת וסביבותיה. אמנם דבר ההפרות הובא לידיעת בית המשפט והוא התייחס אליהן במסגרת החלטתו מיום 17.07.11, אולם באותה העת כל שהיה בידי המבקשת הוא דיווח אודות חריגות ארוכות מחלון זמנים שנפתח. לא היה בידיה כל מידע אודות מעשיו של המשיב והיכן שהה באותן שעות ולצורך כך נתבקשה המשטרה להשלים את החקירה. מהראיות שנאספו והמוצגות עתה עולה, כי המשיב שהה באותם מועדים, משך שעות ארוכות, במקומות רבים בעיר נצרת ובסביבתה הקרובה, שהיא כאמור מוקד הסכסוך, ושם טמונה המסוכנות הנשקפת ממנו. לטענת המבקשת, אין להקל ראש בהפרות אלה. אף בית המשפט ציין בהחלטתו מיום 17.07.11 כי הוא רואה בחומרה את ההפרות הללו והדגיש בגוף ההחלטה, בנוכחות המשיב ובא כוחו, כי כל חריגה בעתיד מתנאי החלופה, תהווה עילה למעצרו של המשיב. עתה מתברר, כך ב"כ המבקשת, כי לא זו בלבד שהמשיב חרג מחלון הזמנים הנדיב שנפתח לו לצורך השתתפות בדיוני בית המשפט, אלא הוא עשה זאת בתחומי העיר נצרת אשר כל תכלית מעצרו היתה להרחיקו ממנה. מדובר, לטענתה, בדפוס התנהגות קבוע, אשר לא ניתן להפריז בחומרתו. יתירה מזאת, טוענת היא, כי דפוס זה חזר על עצמו אף במסגרת החלופה החדשה בכפר שיח דנון (להלן - הקבוצה השניה). מחומר הראיות עולה כי אף לאחר שניתנה למשיב הזדמנות נוספת, והוא הוזהר על ידי בית המשפט לבל יפר בעתיד את תנאי מעצר הבית שנקבעו לו בשיח דנון, הגיע המשיב ביום 3.11.11.לנצרת לצורך השתתפות בדיון בבית המשפט, ובתום הדיון, במקום לשוב למקום מעצר הבית כפי שצווה לעשות, נסע עם משפחתו לבית הוריו, הנמצא בטבורה של העיר נצרת, ושם שהה (הן על פי דו"ח האיכון והן על פי עדות אחד הערבים) משך כשעתיים בטרם שב לכפר שיח דנון. המשיב מתייחס בקלות ראש להוראות בית המשפט ואינו מבין את חומרת מעשיו, והוכיח בהתנהגותו כי אין כל חלופה שיהא בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. מדובר במשיב, כך המבקשת, שבית המשפט קבע לגביו שהוא נגרר בקלות אחר בני משפחתו ועיקר מסוכנותו נובעת מהיותו חלק מקבוצה אשר הוא אינו מוצא את הכוחות להתנגד לה. בנסיבות אלה, נוכח העובדה כי דיוני בית המשפט מתקיימים בעיר נצרת ומהווים, כך נראה, פיתוי שאין המשיב יכול לעמוד בו, נראה כי הדרך היחידה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו הינה מאחורי סורג ובריח. באשר להפרה האחרונה (להלן - הקבוצה השלישית) במסגרתה שהה המשיב במקום החלופה, ללא כל ערב מפקח משך כחמש שעות ציינה ב"כ המבקשת כי אמנם הפרה זו רובצת, בראש ובראשונה, לפתחם של הערבים, אולם טוב היה עושה המשיב לו לכל הפחות היה מודיע טלפונית לבא כוחו אודות המצב שנוצר ואי הימצאותם של הערבים במקום. המבקשת הפנתה לשורה של פסקי דין מהם עולה כי ההלכה לעניין זה היא כי, בהתקיים הפרה של תנאי מתנאי החלופה, ובוודאי מקום בו מדובר בשורה של הפרות יורה בית המשפט, ככלל, על מעצרו של המפר מאחורי סורג ובריח. בית המשפט יבחן חלופה חדשה רק בהתקיים נימוק טוב המצדיק זאת ובתנאי שהשחרור יהיה לחלופה שתאיין את המסוכנות. כאמור, סבורה המבקשת, כי אין זה המצב בענייננו. לעניין חילוט הערובות שהעמיד המשיב הפנתה המבקשת לפסיקה רלוונטית בציינה כי במקרה דידן מדובר בהפרות משמעותיות המבוססות על תשתית ראייתית חזקה. הערובות הועמדו לצורך הבטחת תנאי החלופה, ומשהופרו תנאים אלה יש להורות על חילוט הערובות, שאם לא כך הן תרוקנה מתוכן. דיון והכרעה 14. סעיף 21 לחוק המעצרים קובע כלהלן : "21. (א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה: (1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה: (א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת; (ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה; (ג) הואשם הנאשם באחד מאלה: (1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם; (2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב); (3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי; (4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם; (5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. (2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה. (ב) בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה: (1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה; (2) לנאשם יש סניגור, או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור." 15. העילה למעצרו של המשיב לפי בקשה זו הינה זו המנוייה בסעיף 21(א)(2) - הפרת תנאי הערובה. הסעיף מורה כי בכל מקרה בו מוגשת בקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו, לא יורה בית המשפט על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם לא הוכח כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה. עוד מורה הסעיף, כי ביחס לעילות המנויות בסעיף קטן (א)(1), לא יורה בית המשפט על מעצר, אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם תהא פחותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחוקק גילה דעתו שמקום בו עילת המעצר הינה הפרת תנאי החלופה, ככלל, לא ישוב בית המשפט ויתן אמון בנאשם שמעל כבר באמון שניתן בו. אמנם, הסעיף אינו שולל את כוחו של בית המשפט לבחון, גם במקרה כזה, את האפשרות להשיג את תכלית המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו של נאשם, שכן חובה זו הינה כללית, ונובעת מהוראות סעיפים 5 ו-11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם, הדבר ייעשה רק במקרים חריגים, ותוך איזון בין נסיבות המקרה הספציפי לבין גישת המחוקק (ראו לעניין זה בש"פ 10696/05 לבנון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.11.05). 16. כך על פי הפרשנות הלשונית של סעיף 21 הנ"ל, וכך גם על פי הפרשנות התכליתית. שהרי, עניין לנו במי שכבר נקבע לגביו כי קמה נגדו עילת מעצר בהתאם לאחת העילות המנויות בסעיף 21(א)(1), שאחרת לא היה נשלח לחלופת מעצר מלכתחילה. לעניין זה ביאר כב' השופט זמיר בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 לאמור: "חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית-המשפט רוחש לנאשם. שהרי, אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף-על-פי-כן, בית-המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה. לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית-המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי אין הוא ראוי עוד לאמון של בית-המשפט". הפרת תנאי חלופה מעידה על כך כי אין בכוחה של החלופה, על כל תנאיה והגורמים המפקחים בה, כדי להבטיח באופן אמיתי את תכלית המעצר המקורית, ולשמש לה תחליף ראוי. מעצר הבית נועד לאזן בין הצורך לשמור על שלום הציבור, לבין הפגיעה בחרותם של נאשמים לגביהם נקבע כי קיימת עילת מעצר, אולם הם טרם הורשעו ועדיין עומדת להם חזקת החפות. מעצר הבית, והתנאים המגבילים המתווספים אליו, לעולם לא יהוו חלופה הרמטית, וככאלה הם מושתתים, בראש ובראשונה, על אמון שבית המשפט נותן בנאשם. עם זאת, הם אמורים לשמש כחרב מעל ראשם של נאשמים, לבל יפרו אמון זה ביודעם שכל הפרה עלולה להשיבם אל בין כותלי בית האסורים. סלחנות מוגזמת של בית המשפט להפרת תנאי השחרור עלולה, בעקיפין, לעודד הפרות, ובכך לפגום ביעילותו של האמצעי שקבע המחוקק להגנה על חירות נאשמים. דלדול כוחה של חלופת המעצר להשיג את מטרתה ישמש כחרב פיפיות בכך שיוביל לצמצום האפשרות לעשות שימוש בחלופה זו, ויביא, בסופו של יום, לפגיעה גדולה יותר בחירות עליה ניסה המחוקק להגן. 17. לאור הדברים האלה, נקבע בהלכה הפסוקה כי הפרת תנאי חלופה גוררת אחריה, ככלל, מעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 3020/00 מאיר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.05.00, ראו גם בש"פ 10798/07 מדינת ישראל נ' חמד, ניתן ביום 24.01.08). ברי, כי אין מדובר במעצר חובה, וההחלטה בעניין זה מסורה לשיקול דעת בית המשפט בנסיבות כל מקרה ומקרה. במסגרת שיקול הדעת המסור לו יעמוד בית המשפט, בין היתר, על אופייה של עילת המעצר המקורית נגד הנאשם, מאפייני הנאשם שלפניו ואופי ההפרה המיוחסת לו, ויבחן אם בנסיבות המקרה הספציפי, עדיין יש ליתן בנאשם מידת אמון שיהא בה להצדיק מתן הזדמנות נוספת. כבר נקבע כי בבחינה זו, "ככל שהחשש מפני שחרורו של נאשם קל יותר, וככל שהפרת תנאי הערובה על ידו היא נקודתית ומתונה יותר, כן יקל ליתן הזדמנות נוספת לשחרור לחלופת מעצר, ולהפך" (בש"פ 3200/00 זנו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.05.00). עם זאת, קבע בית המשפט, בבש"פ 3239/08 קליף שוקרון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.05.08 כי נוכח הכללים והתכליות עליהם עמדתי לעיל "תוצאת האיזון תהיה במרבית המקרים - אם לא בכולם - מעצרו של הנאשם ללא שחרור לחלופת מעצר". 18. ומן הכלל אל הפרט : כאמור, הרקע למעצרו של המשיב הינו סכסוך דמים בין שתי משפחות יריבות בעיר נצרת, אשר גבה עד היום קורבנות בנפש משני הצדדים. בהחלטתי מיום 12.10.10 קבעתי כי קיימות נגד המשיב ראיות לכאורה, חזקת מסוכנות ועילת מעצר, ולאחר קבלת תסקיר בעניינו הוריתי, ביום 7.11.10 על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שקבעתי כי משתחול רגיעה בשטח ועם חלוף הזמן, תהא פתוחה בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט ולהציע חלופת מעצר שתהא מרוחקת מרחק רב מהעיר נצרת. בהמשך, ולאחר שנחתם הסכם הודנא בין המשפחות היריבות, הוריתי, לבקשת ב"כ המשיב, על שחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בישוב חורה. עיון בפרוטוקול בית המשפט מגלה כי גם באשר לחלופה זו, כמו גם באשר לחלופות אחרות שהוצעו בעניינו של המשיב עד היום, הושם דגש על מציאת חלופה שתהא מרוחקת מאד מהעיר נצרת. תוקף הסכם ההודנא פג זה מכבר, ומגעים המתקיימים כל העת בין המשפחות טרם הניבו הסכם חדש. גם האירועים האלימים לא פסקו בשום שלב, וקיים מתח רב כל אימת שבני המשפחות נתקלים אלה באלה. בנסיבות אלו ברי כי הרחקת המשיב מזירת האירועים הינה קריטית להפגת המסוכנות הנשקפת ממנו, ולהשגת תכלית המעצר. על רקע הדברים האלה, יש לבחון את ההפרות המיוחסות למשיב במסגרת בקשה זו. 19. למעשה, ב"כ המשיב אינו חולק על עובדת ההפרות, אלא מנסה לאבחנן אלה מאלה וליתן להן הסברים אשר יהיה בהם, כך לשיטתו, כדי להצדיק מתן הזדמנות נוספת למבקש. אין בידי לקבל אבחנות אלה, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, באשר סבורני כי עולה מהן דפוס התנהגות שיטתי. אבאר. צודק ב"כ המשיב בטענתו כי דבר ההפרות המיוחסות למשיב עת שהה בחלופת המעצר בחורה, כבר הובא לידיעת בית המשפט עת הורה על שליחתו לחלופה חדשה בשיח דנון. עם זאת, יש לזכור, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי דבר ההפרות נודע לראשונה מתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 9.06.11 ושייחס למשיב לא פחות מ- 28 הפרות. בסופו של יום, לאחר ש"נוקו" הפרות שמקורן בתקלות בציוד האיזוק, וכן הפרות למשכי זמן קצרים, הציגה המבקשת שישה מקרים בהם איחר המשיב לחזור מחלון שנפתח לו, למשך זמן ממושך. בהיעדר כל מידע נוסף אודות המקום בו שהה המשיב בזמן ההפרות ובהינתן כי היה ברי לכל שתנאי המחייה של המשיב בחורה היו קשים עד כי העדיף לחזור למעצר, החלטתי ביום 17.07.11 ליתן למשיב הזדמנות נוספת. אין פירושם של דברים כי התייחסתי בקלות ראש להפרות אלה, ואף נתתי ביטוי לחומרה הרבה שאני מייחס להן. עוד ראיתי לחזור ולהדגיש, הן באוזני המשיב ובא כוחו והן במסגרת ההחלטה, את הכללים אחריהם נדרש המשיב למלא, קלה כחמורה, תוך שציינתי כי כל הפרה תהא עילה למעצרו. עתה הציגה המבקשת את חומר הראיות התומך בבקשה, והכולל איכוני הטלפון הסלולרי של המשיב, חקירת המשיב מיום 14.11.11 אודות ההפרות המיוחסות לו, וחקירת כל הערבים המפקחים שמונו לו, הן בחלופה בחורה והן בחלופה החדשה בשיח דנון. מחומר הראיות עולה כי אין מדובר באיחור גרידא בחזרה מחלון שנפתח למשיב לשם הגעה לבית המשפט (חלונות לגביהם כבר קבעתי בהחלטות קודמות כי הם נדיבים ביותר מאפשרים חזרה בטוחה למקום מעצר הבית) , כפי שהוצג לי בעבר. מחומר הראיות עולה כי המשיב מנצל חלונות אלה, כעניין שבשיגרה, לצורך שהייה ארוכה, בת מספר שעות, בתחומי העיר נצרת. מדובר בהפרה חמורה, החותרת תחת תכלית מעצרו. אין מדובר בהפרות שכל תכליתן היתה להקל את תנאי המחייה הקשים בחורה, כפי שניסה ב"כ המשיב לטעון, שכן הן בוצעו, כולן, בימים בהם ממילא לא שהה המשיב במקום. 20. מוכן אני להניח כי לו היו אלה ההפרות היחידות המיוחסות למשיב, יתכן ולא הייתי מורה עתה על מעצרו מאחורי סורג ובריח. ואולם, מחומר הראיות עולה כי גם לאחר שניתנה למשיב הזדמנות נוספת והוא הוזהר בשנית לבל יפר את האמון שניתן בו, נרשמה לחובתו הפרה נוספת, בעלת דפוס דומה אף במסגרת החלופה החדשה בשיח דנון. מצפיה בסרט מצלמות האבטחה של בית המשפט עולה כי המשיב עזב ביום 3.11.11 את בית המשפט בתום הדיון בעניינו, כשהוא מלווה בבני משפחתו. מצפיה בסרט, עולה כי המשיב לא נראה חוזר לבית המשפט לאחר עזיבתו. הדבר מתיישב אף עם המועד בו נסתיים הדיון ועם העובדה (עליה הצהירה אף ב"כ המבקשת בדיון בפניי) שנוכח נפיצות המצב בין שתי המשפחות, מקפידים כוחות הביטחון הקפדה יתירה על עזיבת משפחה אחת בטרם יותר למשפחה האחרת לצאת את ההיכל, וזאת על מנת למנוע כל אפשרות למפגש ביניהן. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל חיזוק לסברה אותה העלה ב"כ המשיב, כי הלה עזב את בית המשפט בשעה מאוחרת יותר מזו הנטענת. אף עדותו של המשיב 5, מר סאלח חמודה, המשמש אחד הערבים המפקחים על המשיב, לא מותירה מקום לספק אודות מעשיו של המשיב עם עזיבתו את בית המשפט. בעדותו מיום 14.11.11 נשאל המשיב 5: " מה עשיתם אחרי שסיימתם את הדיון בבית משפט בנצרת" והוא משיב: "ירדנו לבית אחי ואליד אבו כארם אבא של חמזה, אכלנו אצלו ובסיום הארוחה אני הלכתי הביתה וחמזה נשאר עם אחיות שלו וארוסתו" (עמ' 4 לעדות בשורות 95-97). בנסיבות אלה, ברור כי אין עוד חלופה שיהיה בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, אשר חרף ההזדמנויות שניתנו לו, הוכיח עצמו ככפוי אמון. בית המשפט חוזר ונותן בו אמון, והוא מצידו שב ומפר את האמון שניתן בו. המשיב נדרש להגיע לנצרת לצורך השתתפות במשפטו, ונראה כי הוא אינו עומד בפיתוי ובלחץ המשפחה, ומנצל הגעות אלה לצורך שהייה ארוכה במקומות שונים בתחומי העיר, אשר הינה, כאמור, זירת הסכסוך העומד בבסיס האישומים המיוחסים לו. לאור האמור, סבורני כי הדרך היחידה לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב הינה מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. 21. בנוסף, עתרה המבקשת לחילוט הערבויות אותן העמיד המשיב: הפקדת מזומן בסך 20,000 ₪ וערבות עצמית בסך 50,000 ₪. סעיף 51 לחוק המעצרים קובע: "(א) שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע". אותם שיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה למעצרו של נאשם אשר הפר את תנאי החלופה, כפי שעמדתי עליהם לעיל, עומדים אף בבסיס ההחלטה להורות על חילוט הערובות. תכלית פסיקת הערובות הינה הרתעתית - על נאשם המשוחרר לחלופת מעצר לדעת כי במידה ויפר את התנאים שנקבעו לו, הדבר יעלה לו הן בחירותו והן בממונו, שהרי לשם כך נקבעות הערובות. בבש"פ 8626/04 סמואל צ'וסקין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.10.04) נקבע : " מושכלות ראשונים הם כי תנאי ערבות והפקדה כספית הנדרשים מנאשם כתנאי לשחרורו בחלופת מעצר נועדים להבטיח כי במקרה של הפרה הם ימומשו במלואם או בחלקם לאוצר המדינה. אף שסעיף 51(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 מדבר ב"חילוט הערבות" בלא ציון מפורש כי ניתן לחלט את הערבות כולה או מקצתה, בשונה מההסדר התחיקתי שקדם להוראה זו (סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982) הדעת נותנת כי שמורה לבית המשפט הסמכות להורות לא רק על חילוט הערבות כולה, אלא גם על חילוט חלקה, תוך שהשיעור הנאות נקבע בהינתן מכלול נסיבות הענין העומד לדיון (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, תשנ"ז-1997, עמ' 269). בכך, משמשים תנאי הערובה משום בטוחה לכך כי נאשם יכבד את תנאי השחרור וימנע מלהפר אותם, וכי הערבים שנטלו אחריות לפקח עליו יעמדו בחובתם זו, שאם לא כן, עלולים להם להיפגע בכיסם. להיקף הערבויות הכספיות המוטלות קשר ישיר לטיב העבירות בהן מואשם הנאשם ולמסוכנות הנובעת משחרורו, בין לביטחון הציבור, ובין להיקף החשש הנובע מכך לתקינות ההליך השיפוטי הצפוי. באותה מידה, סכום החילוט הסופי עליו מחליט בית המשפט במקרה של הפרת תנאי השחרור גם הוא תלוי נסיבות, ובכלל זה נגזר ממהות האישומים העומדים כנגד הנאשם ומאופי הפרת תנאי השחרור בו מדובר". אף לעניין החילוט, ככל שההפרות חמורות יותר ואין מדובר בהפרה נקודתית חד פעמית, וככל שהזלזול אותו מבטא נאשם בהוראות בית המשפט ובאמון שניתן בו גדול וחמור יותר, כך ייטה בית המשפט להורות על חילוט הערובות. כך באשר לערובות שהעמיד ערב לשם מילוי חובותיו של אחר, וכך, מקל וחומר, באשר לנאשם, אשר בידו הכוח לשמור או להפר את התנאים שנקבעו לו. בהחלטתי מיום 17.07.11, בעקבות היוודע דבר ההפרות הראשונות, לא החמרתי עם המשיב ולא הגדלתי את הערובות שנקבעו לו. אלא שהמשיב לא השכיל לנצל הזדמנות זו שניתנה לו, בז לה ולאמון שנתן בו בית המשפט, והפר פעם נוספת את תנאי החלופה. בנסיבות המקרה שלפניי, אין מדובר, כאמור, בהפרה חד פעמית, או בעלת גוון טכני, כי אם בשורת הפרות החותרות תחת תכלית המעצר. עם זאת, בהינתן כי בגין הפרות אלה באתי למסקנה כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, רואה אני להורות על חילוט הערבות הכספית במזומן בסך 20,000 ₪ שהופקד בקופת בית המשפט, מבלי להורות גם על חילוט הערבות העצמית מעבר לסכום זה. נתתי דעתי אף לשאלה, האם יש להורות על חילוט הערובה בגדרי הליך זה, שעה שכתב אישום שהוגש נגד המשיב בגין הפרות אלה עדיין תלוי ועומד בפני בית משפט השלום, ואשמתו טרם התבררה. התשובה נימצאה לי בהחלטת כב' השופט רובינשטיין בבש"פ 6567/09 רסמי שהאב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 7.09.09), שם נקבע לעניין זה כי "אין דופי משפטי עקרוני בהחלטה לחלט גם במסגרת ההליך בו נקבעו הערבויות, ואם אמנם יזוכו העוררים במשפט באשר להפרות - אין כל ספק כי המדינה, בפניה מינהלית ובהחלטה הנתונה לתקיפה במשפט המינהלי, תשיב את אשר חולט". סוף דבר, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ועל חילוט סך של 20,000 ₪ במזומן מתוך סך הערבויות שהעמיד המשיב. מעצר