דיון בבקשת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים לעולם כוללת את השילוש הבא: קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר והיעדרה של חלופת מעצר שבכוחה לאיין את המסוכנות הגלומה בעילת המעצר. במקרה שבפניי אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. השאלה היחידה הניצבת לפתחו של בית המשפט הינה, האם ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. בעבירות שנעברו על רקע "סכסוך משפחות" נפסק כי עברו הנורמטיבי של הנאשם לא יהווה נתון בעל משקל רב הואיל והסיכון אינו טמון בהיותו עבריין מועד, אלא נובע מהחשש שכתוצאה מהסכסוך יבוצעו מעשי אלימות נוספים (ראו: בש"פ 2324/08 נאהיל ערבאס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.3.2008). עם זאת השופט רובינשטיין קבע לאחרונה בכגון דא כלהלן: "אל מול השיקולים כבדי המשקל שהמדינה הצביעה עליהם יש לזכור, כי מדובר בעוררים ללא הרשעות פליליות... גם אם האירוע המיוחס לעוררים אכן אינו מצביע על "מעידה רגעית" (שכן מדובר באירוע ממושך ומתוכנן) - גם אין הוא מעיד על דרך חיים עבריינית... אוסיף ואזכיר באשר לתסקירים, כי נאמר בהם שעברם של שני העוררים נקי, והמפקחים נמצאו ראויים - אלא שרמת הסיכון מבוססת על היעדר סולחה והמשך הסכסוך, ועל כן לא הומלץ על שחרור עד לסולחה. שירות המבחן נמנע איפוא ממתן המלצה חיובית, לא בשל אופיים של העוררים אלא בשל אופיו של הסכסוך... בנסיבות, סברתי כי אין הכרח להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכזכור מצוות המחוקק היא - ועליה להיות תדיר לנגד עינינו בתיקי מעצרים - שלא להורות על מעצר אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה"... העובדה שפעילות עבריינית מסוימת נקשרת לסכסוך משפחות, או לריב חמולות, מחייבת כמובן בחינה של כל רוחב היריעה - אך גם אין הנאשמים באירוע קונקרטי (להם כמובן עדיין עומדת חזקת החפות) יכולים להיות "בני ערובה" של הסכסוך הכולל, ומצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותם שלהם... אכן, במובנים מסוימים סכסוכי המשפחות אינם מצייתים לעיקרון המקראי "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" (דברים כ"ד, ט"ז), אך עובדה זו אינה פוטרת את בתי המשפט ממחויבותם לעיקרון זה; ולאמור בסוף אותו פסוק "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", ובימינו "איש בחטאו ייעצר - ולא בחטאם של אחרים"... כלל זה - המחייב לבחון את המסוכנות האישית חרף קיומו של סכסוך כולל בין משפחות - אמנם אינו מחייב את בית המשפט לפעול כסומא בארובה, ועליו לבחון את התמונה כולה ואת כל ההשלכות האפשריות של שחרור - אך במוקד חייבת לעמוד המסוכנות הקונקרטית והאפשרות להפיגה... לענין זה יש משמעות כמובן למרחק הפיסי של החלופה, כדי לצמצם את האפשרויות ההפרה עד למירב. ביסוד הדברים עומדות אמיתות ידועות שבית המשפט חוזר עליהן שוב ושוב: "אכן כל מי שעבר לכאורה עבירה לגביה יש חזקת מסוכנות, עלול לחזור על המעשים. ואולם, גם כאשר ישנה חזקת מסוכנות יש צורך לבדוק חלופת מעצר. סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות למימוש הסיכון"..." (בשפ 5886/10 מדינת ישראל נ' סלאם אלטורי). לאחרונה עמד כבוד השופט עמית על האופן שבו תישקל האפשרות לבחון חלופה, באמרו: "לא אכחד כי כאשר קראתי לראשונה את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, סברתי כי אכן מקומו מאחורי סורג ובריח גם בשלב המעצר, על מנת להגן על הציבור. כידוע, גם עבירות רכוש עשויות להקים עילת מסוכנות, במיוחד כאשר מדובר במספר עבירות הנעשות בשיטתיות, בתחכום ועם שותפים נוספים... אלא שמעצר אינו מקדמה על חשבון העונש, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם, אלא אם נוכח, בין היתר, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה"... בחינה זו נעשית למרות קיומן של עילות מעצר כמו מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט... השיקולים העיקריים בבוא בית המשפט לבחון אפשרות לחלופה כוללים, בין היתר, עבר פלילי ומהותו, מספר האישומים ונסיבותיהם ותסקיר שירות המבחן... משמצא בית המשפט כי יש טעם בבחינת חלופת מעצר, יבחן בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת ואם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות... בכגון דא, ראוי לייחס משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית, שבחנה באופן מקיף ויסודי את פרטי חלופת המעצר והתרשמה ישירות מהמפקחים ומהערבים... ולבסוף, יש לזכור כי חלופת המעצר נדרשת להפחית ולהקהות במידה רבה את עילת המעצר (מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי משפט) אך אין מדובר בחלופה "הרמטית" כמעצר מאחורי סורג ובריח, "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מה מידת ההסתברות להתממשות הסיכון"..." (בשפ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל). מעצרסכסוך