קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה בית דין הוצאה לפועל: עסקינן בשתי בקשות לדחיית התובענה שלפניי (להלן: "התובענה") על הסף מחמת מעשה בית-דין, האחת מטעמם של הנתבעים מס' 5-1 והשנייה מטעמה של הנתבעת מס' 6. עניינה של התובענה והרקע להגשתה 1. במוקד התובענה עומדים הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצאה לפועל (הרצליה) שמספרו 26-06843-99-1 (להלן: "תיק ההוצל"פ") - שנפתח לפני למעלה מעשור בין הנתבע מס' 1 מר ראובן שבתאי כזוכה (להלן: "שבתאי"), לבין בעלה של התובעת גב' ברכה ניסנוב כחייב (להלן: "התובעת" ו- "החייב"). לגרסתו של שבתאי, ביום 25/9/00 ניתן בתיק ההוצל"פ על ידי ראש ההוצאה לפועל צו עיקול על זכויות החייב בעיזבון אימו, שטרם חולק (להלן: "צו העיקול"). העיזבון כלל מגרש הידוע כגוש 6546 חלקה 1 בהרצליה (להלן: "המגרש"), וחנות הידועה כגוש 6533 חלקה 7 תת חלקה 3 בהרצליה (להלן: "החנות"); אימו של החייב הותירה לו בצוואתה שליש מן הזכויות בכל אחד מנכסים אלה. ביום 28/11/00 התמנה בא כוחו של שבתאי ככונס נכסים במסגרת תיק ההוצל"פ על זכויות החייב בעיזבון אימו - על פי הנטען על מנת למנוע ניסיונות מצידו של החייב להבריח זכויות אלה (להלן: "כונס הנכסים" ו- "צו הכינוס") (ראו סעיפים 14-11 לכתב ההגנה מטעם שבתאי). משחולק העיזבון ובהמשך לצווי העיקול והכינוס שלטענת שבתאי ניתנו זה מכבר (על זכויות החייב בעיזבון אימו) - לבקשת שבתאי אלה שבו וניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל, בחודשים ינואר ופברואר 2002, על זכויות החייב בנכסים עצמם; ובהתאם נרשמו הצווים במרשם המקרקעין. אלא שסמוך לאחר הוצאתם כנטען של צו העיקול וצו הכינוס וטרם חלוקתו של העיזבון, בראשית חודש נובמבר 2000 ערכו התובעת והחייב (שהוא בעלה כאמור) הסכם ממון שלפיו המחה החייב לתובעת את כל זכויותיו בעיזבון אימו, בהמחאה בלתי הדירה; ובהמשך פנו התובעת והחייב לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאשר את ההסכם ואת המחאת הזכויות (להלן: "הסכם הממון"). ביום 25/12/00 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה תוקף של פסק דין להסכם הממון (תמ"ש 105360/00), ומכוח פסק הדין נרשמו ביום 14/1/02 בפנקס המקרקעין הערות אזהרה לטובת התובעת על זכויותיו של החייב במגרש ובחנות (ראו נספחים א-ה2 לכתב התביעה). 2. בשנת 2005 הגישה התובעת בקשה לראש ההוצאה לפועל, להורות על ביטולם או עיכובם של הליכי ההוצאה לפועל ביחס למגרש ולחנות - בטענה שלפיה היא הבעלים בשליש מן הזכויות בנכסים אלה, מכוח הסכם הממון עם החייב. לאחר שקיבל את תשובתו של שבתאי לבקשה, ביום 14/8/05 קבע ראש ההוצאה לפועל כי הליכי הכינוס יימשכו כסדרם (להלן: "החלטת ראש ההוצל"פ"). ביום 2/10/05 זכו הנתבעים מס' 5-2 (להלן: "חכמי ואברמוב") בהתמחרות שערך כונס הנכסים לרכישת חלקו של החייב במגרש, ועסקת המכר אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל ובהמשך גם על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ר' רונן). הנתבעת מס' 6 (להלן: "שטיין") היא אחותו של החייב, והיא רכשה באמצעות כונס הנכסים את זכויותיו בחנות; גם עסקה זו אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל, ביום 11/6/07. לדבריהם של שטיין, חכמי ואברמוב, הם רכשו את הזכויות במגרש ובחנות על פי צו מכר מאת ראש ההוצאה לפועל, בתום לב ובתמורה, וכשהן נקיות מזכויות צד ג' כלשהו (ראו סעיפים 13-9 לכתב ההגנה מטעם שטיין, וסעיף 11 לכתב ההגנה מטעם חכמי ואברמוב). 3. התובעת אינה משלימה עם הליכי הכינוס במסגרת תיק ההוצל"פ, ועם מכירתן של זכויות החייב במגרש לחכמי ולאברמוב וזכויותיו בחנות לשטיין. במסגרת התובענה דנן טוענת התובעת כי צו העיקול כלל לא ניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 25/9/00 כנטען על ידי שבתאי; משכך, לא היה צו כזה תקף בעת שהחייב המחה לה את זכויותיו בעיזבון, ואלה הועברו אליה כשהן חופשיות מכל עיקול. עוד נטען כי ביום 25/9/00 בכל מקרה לא היתה לראש ההוצאה לפועל סמכות ליתן את צו העיקול - באשר רק בית המשפט לענייני משפחה יכול להורות על עיקול זכויות בעיזבון שטרם חולק. בהקשר זה התובעת מציינת כי מלכתחילה צו הכינוס ניתן רק לצורך הגשת בקשות לבית המשפט הדן בבקשת החייב לעניין צו ירושה, ולא בכדי לטענתה. נגד שבתאי מוסיפה התובעת וטוענת כי הוא ביצע תרמית, וגרם להטעייתו של ראש ההוצאה לפועל בנוגע למועד הוצאתו של צו העיקול. על יסוד טענות אלה עותרת התובעת לצו הצהרתי שיקבע כי לנוכח הסכם הממון והמחאת הזכויות בעיזבון, אין תוקף לצו העיקול ולצו הכינוס שניתנו בתיק ההוצל"פ ולכל פעולה שנעשתה בתיק בעקבות זאת; וכן עותרת התובעת להצהיר כי היא הבעלים בשליש מן הזכויות במגרש ובחנות. שבתאי טוען מצידו כי צווי העיקול והכינוס ניתנו כדין במסגרת תיק ההוצל"פ, עובר לחתימתו של הסכם הממון והמחאת זכויות החייב בעיזבון לתובעת. עוד נטען, כי עצם סמיכות הזמנים שבין ניהול ההליכים בתיק ההוצל"פ לבין חתימתו של הסכם הממון, היא הנותנת כי כל תכליתו של הסכם זה היתה אך ורק להבריח את זכויות החייב מידיו של שבתאי (ראו סעיף 21 לכתב ההגנה מטעמו). ייאמר כבר כעת כי טענתה של התובעת בנוגע לתוקפם של צווי העיקול והכינוס אינה טענה חדשה. טענה זו נדונה ונדחתה זה מכבר על ידי שורה של מותבים, בשלל הליכים שנפתחו על ידי התובעת נגד הנתבעים או מי מהם בערכאות שונות. אין לי אלא לצטט מתוך הביקורת החריפה שמתח בית המשפט העליון (כבוד השופטת מ' נאור) על התנהלותה של התובעת בנדון - וזאת במסגרת החלטה בבקשת רשות ערעור שהגישה התובעת על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7/9/09 (כבוד סגן הנשיא י' זפט) לדחות את בקשתה לצו מניעה זמני בתובענה דנן: "טענתה העיקרית של המבקשת (התובעת- ע.ב.) , לפיה לא הוטל עיקול על הזכויות עובר להמחאתן לידיה, נדונה ונדחתה על ידי שלל ערכאות, בין היתר על ידי בית משפט זה. כך קבע בית משפט זה (השופט א' גרוניס) בהחלטתו מיום 25.3.2007: '...ערכאות שונות כבר דנו בסוגיה וקבעו כי העיקול אכן הוטל לפני ההמחאה. בחנתי את החומר שהוצג ואף אני שוכנעתי, כי הוטל צו עיקול לפני ההמחאה... אין זה ברור מדוע ראתה המבקשת לנכון להעלות שוב את אותה שאלה שכבר הוכרעה בעבר.'  ... לא ניתן לסיים מבלי להתייחס להתנהלותה של המבקשת, התנהלות אשר פורטה לעיל בהרחבה יתרה, ולא בכדי; המבקשת שבה וממחזרת טענות שנדונו בעבר בפני ערכאות שונות, ולא טורחת לעדכן את בית המשפט בדבר ההליכים השונים. כמו כן, המבקשת נוקטת בהליכים דומים במקביל; כך הגישה המבקשת שתי בקשות רשות ערעור לבית משפט זה, הבקשה שלפניי והבקשה ברע"א 7612/09, אשר שתיהן מבוססות על אותה טענה, בדבר אי קיומו של צו עיקול תקף עובר להמחאת הזכויות, מבלי לציין את הדבר. כן הגישה המבקשת, במספר מקרים, בקשות לביטול הכרעה שיפוטית מחמת 'תרמית', ללא בסיס. נדמה, כי המבקשת ממאנת להשלים עם הכרעות בתי המשפט השונים, ובשל כך מגישה הליכים אשר חוזרים על עצמם, במטרה לדחות את הקץ. התנהלות זו מובילה לבזבוז המשאב היקר של זמן שיפוטי, ומטריחה את המשיבים לשווא." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [רע"א 7410/09 ניסנוב נ' שבתאי, תק-על 2009(4) 650, 657 (2009); להלן: "החלטת השופטת נאור")]. בקשות הסילוק על הסף 4. בכתבי ההגנה מטעמם טענו הנתבעים כולם לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין, ובדיון מקדמי מיום 17/11/09 נעתרתי לבקשתם לאפשר להם שהות להגשת בקשות בכתב בנדון. ביום 17/12/09 הוגשה בקשה לסילוק על הסף מאת שבתאי, חכמי ואברמוב, ועוד באותו יום הוגשה בקשה דומה מאת שטיין (לעיל ולהלן: "בקשות הסילוק על הסף"). לאחר שהתקבלו בתיק התגובות לבקשות אלה, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בהן על סמך החומר שבתיק ולאחר שיוגשו סיכומים בכתב (ראו פרוטוקול הדיון מיום 26/10/10); וכך אמנם נעשה. התובעת טוענת כי החלטות ראש ההוצאה לפועל בנוגע להליכי העיקול והכינוס הן החלטות מינהליות שניתנו במעמד צד אחד, ועל כן בשום אופן אינן יכולות ליצור מעשה בית-דין - מה גם שהתובעת עצמה לא היתה צד לתיק ההוצל"פ ולהליכים שהתנהלו בו. התובעת מודה כי שאלת תוקפם של צווי העיקול והכינוס אמנם עלתה לאחר מכן בשורה של הליכים אחרים שננקטו על ידה בבית המשפט - ואולם לגישתה של התובעת גם במסגרת הליכים אלה מעולם לא התנהל הליך אדוורסרי ראוי לבירור השאלה, לא נשמעו עדים ולא הובאו ראיות, וממילא גם לא נקבעו ממצאים בנדון על ידי בית משפט מוסמך. לשון אחר, התובעת סבורה כי טרם היה לה יומה בבית המשפט לטעון בנוגע לזכויותיה במגרש ובחנות, ולכן אין לדחות את התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין. המסגרת הנורמטיבית 5. על פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בית משפט רשאי בכל עת לדחות תובענה נגד נתבעים, כולם או מקצתם, מחמת קיומו של מעשה בית-דין. ביסוד הוראה זו ניצבת ההכרה בכוחו המחייב של פסק דין שניתן על ידי בית משפט: "הדוקטרינה של מעשה בית דין (res judicata) מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' (privity) עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן. כך, משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(4) 242, 251 (2009)]. בדוקטרינת מעשה בית-דין יש משום הגנה לא רק על עניינו של בעל דין שנתבע באותו עניין ועל ידי אותו תובע בשנית, אלא גם על האינטרס הציבורי שבמניעת כפל התדיינויות: "בע"א 4078/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, , 8.9.2005) נאמר כי: 'בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העלולה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל דין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר'." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ע"א 10443/08 לופו נ' בנק אגוד לישראל סניף הרצליה, , תק-על 2010(3) 830, 834 (2010)]. 6. לדוקטרינה האמורה שני נדבכים - השתק עילה והשתק פלוגתא: "מושכלות ראשונים הם כי דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. ...המונח עילת תביעה לצורך השתק עילה פורש בפסיקה בהרחבה. נקבע, כי עקרון מעשה בית דין יחול אם התשתית הבסיסית של עילות התביעה דומה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת; לצורך עניין זה נבחן העיקר, הטמון 'בתשתית הבסיסית של העילה' (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985)). ... השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ענין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי 137, 146 (1991) (להלן: זלצמן))." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד שושני, , תק-על 2010(4) 3075, 3082 (2010)]. בהתייחס להשתק פלוגתא, בהלכה הנוהגת נקבעו ארבעה תנאים להיווצרותו: "ניתן, אם כך, להעמיד ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של השתק-פלוגתא: התנאי הראשון הוא, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. התנאי השני הוא, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן, לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה 'היה יומו בבית המשפט' ביחס לאותה פלוגתא. התנאי השלישי הוא, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. התנאי הרביעי הוא, שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה." [נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 141 (1991); להלן: "זלצמן"]. מן הכלל אל הפרט 7. כפי שכבר צוין, עניינה של הפלוגתא העומדת במרכזה של התובענה שבפניי הוא תוקפם של צו העיקול וצו הכינוס שניתנו במסגרת תיק ההוצל"פ. ואולם כפי שיבואר להלן לא יכול להיות חולק כי פלוגתא זאת הוכרעה לגופה זה מכבר, עוד בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה) ביום 26/3/06 (בבר"ע 2533/05) - ועל כן אין מקום לשוב ולהידרש לאותה פלוגתא גם במסגרת ההליך דנן. לא זו אף זו: בשורה של הליכים קודמים שננקטו על ידי התובעת כבר נקבע קיומו של מעשה בית-דין בהקשר זה, כך שעצם הגשתה של התובענה בה עסקינן מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. מכיוון שההליכים הקודמים הם כה רבים, אין טעם להכביר מילים ולמנות את כולם. בהמשך הדברים אתייחס בעיקר לאותן החלטות שיש בהן חשיבות לעניין קיומו של מעשה בית-דין בשאלה נושא התובענה הנדונה; ובאשר ליתר ההחלטות - ניתן להסתפק בהפניה להחלטת השופטת נאור הנזכרת לעיל, הסוקרת בפירוט את שורת ההליכים שבהם נקטה התובעת בקשר עם תיק ההוצל"פ. 8. כנימוק לטענתה כי לא יכול היה להיווצר מעשה בית-דין בכל הנוגע לשאלת תוקפם של צו העיקול וצו הכינוס, מציינת התובעת כי היא לא היתה צד לתיק ההוצל"פ שבמסגרתו הוצאו צווים אלה. ואולם חרף העובדה שלא היתה צד לתיק ההוצל"פ, התובעת נטלה חלק בהליכים שהתנהלו בו - כאשר עתרה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לעכב או לבטל את ההליכים, בטענה כי צו העיקול וצו הכינוס נסוגים בפני זכויותיה במגרש ובחנות מכוח הסכם הממון שעשתה עם בעלה החייב. לאחר שנדחתה בקשתה בהחלטת ראש ההוצל"פ כהגדרתה לעיל, הוסיפה התובעת ועתרה לבית המשפט המחוזי לקבלת רשות ערעור על החלטה זו - בקשה שנדחתה לגופה על ידי בית המשפט (כבוד השופט מ' אלטוביה), שעה שדן בבקשה כבערעור וקבע בפסק דין מיום 26/3/06 כי אין מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ (בר"ע 2533/05, להלן: "הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ" או "הערעור"). גם על פסק דין זה הגישה התובעת בקשת רשות ערעור, בגלגול שלישי, לבית המשפט העליון - הליך שגם הוא נדחה (רע"א 3498/06). משמיצתה התובעת את הליכי הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, התמלאו ארבעת התנאים הנדרשים להיווצרותו של השתק פלוגתא - והתוצאה היא שיש לדחות את התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין; ואפרט. הגם שבמסגרת הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ עתרה התובעת לסעד של ביטול או עיכוב הליכי ההוצל"פ, ואילו בתובענה דנן היא עותרת לסעד הצהרתי בנוגע לזכויותיה הנטענות במגרש ובחנות - ברי כי הן הערעור והן התובענה עניינן באותה פלוגתא: תוקפם של צווי העיקול והכינוס (להלן: "הפלוגתא המשותפת"). כך עולה מכתבי הטענות בתובענה, וכך גם מהחלטתו של בית המשפט העליון (כבוד השופט א' רובינשטיין) שבמסגרתה פורטו טענותיה של התובעת בערעור כהגדרתו לעיל, כדלקמן: "לגופם של דברים חזרה המבקשת (התובעת- ע.ב.) על טענותיה בבית המשפט המחוזי (בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ- ע.ב.), לפיהן בעת המחאתן של זכויות החייב בנכסי העיזבון על שם המבקשת היו אלה נקיות מכל חוב או עיקול, ועל כן צווי העיקול וכינוס הנכסים אינם תקפים כלפיה, הואיל וניתנו לאחר המחאתן והעברתן של הזכויות על שמה. לדברי המבקשת, המחאת הזכויות במועד האמור נעשתה עקב מצבו הרפואי של החייב, שהלך והידרדר באותה עת. לטענתה, מהאמור עולה, שהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 14.8.2005 ניתנה בחוסר סמכות, שכן אין הוא מוסמך ליתן צו או החלטה לפועל (כך במקור- ע.ב.) כנגד רכושו של אדם, ובמקרה דנא נגד רכושה של המבקשת, אשר אינה החייב בתיק. נוכח האמור, נתבקשה הסרתו של צו העיקול." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (רע"א 3498/06, סעיף ג להחלטה מיום 30/4/06, לא פורסמה). מן ההחלטה כאמור של בית המשפט העליון עולה עוד כי הפלוגתא המשותפת הוכרעה באופן פוזיטיבי במסגרת הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ; וכן שעסקינן בהכרעה שאינה שולית כלל ועיקר, אלא מהווה את הנימוק העיקרי לדחייתו של הערעור: "בהחלטות בתי המשפט הקודמים נקבע, כי יש להמשיך בהליכי כינוס ביחס לנכסי העיזבון. החלטות אלה אימצו את עמדת המשיב (שבתאי- ע.ב.), לפיה צו העיקול וצו כינוס הנכסים הוטלו עובר להמחאת זכויותיו של החייב למבקשת (התובעת- ע.ב.); משאומצה עמדה זו, אין הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית, ולבה הוא בהתערבות בממצאי עובדה. משניתן למבקשת יומה בערכאה הדיונית וכן בערכאת הערעור, ומשאין הבקשה עומדת בכללים למתן רשות ערעור בגדרי ההלכה הנוהגת, איני רואה ליתן למבקשת יום ערעורי נוסף בערכאה זו." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (פסקה ד2 להחלטה). נמצאנו למדים מכל האמור, כי פסק הדין בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ ממלא אחר התנאי הראשון, השלישי והרביעי להתקיימותו של השתק פלוגתא. 9. באשר לתנאי השני לקיומו של השתק פלוגתא - התובעת טוענת כי לנוכח סוגם וטיבם של ההליכים הקודמים, לא ניתן לומר כי ניתנה לה אפשרות ממשית לטעון טענות ולהביא ראיות בנוגע לתוקפם של צווי העיקול והכינוס. לשיטתה, החלטת ראש ההוצל"פ היא החלטה מינהלית שניתנה ללא דיון, ומאחר שאין על החלטה מסוג זה ערעור בזכות אלא ברשות - יש לראות בה משום "החלטת ביניים" בהליך תלוי ועומד, ועל כן היא אינה יכולה להקים מעשה בית-דין. עוד נטען על ידי התובעת כי מכיוון שלא נעשה מעשה בית-דין במסגרת תיק ההוצל"פ כאמור, מקל וחומר שלא יכול להיווצר מעשה בית-דין בהליכי הערעור על החלטות שניתנו בתיק זה. נראה כי התובעת נתפסה לכלל טעות בכל הנוגע לנפקותו של הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בהקשר של מעשה בית-דין: הגם שייתכן כי החלטת ראש ההוצל"פ אינה כפופה למעשה בית-דין, לא זה המצב בנוגע להכרעה בערעור. ראשית דבר, אין ממש בטענתה של התובעת שלפיה הליך מסוג בר"ע או ערעור על החלטה של ראש הוצאה לפועל, מעצם טיבו וטבעו, אינו יכול להקים מעשה בית-דין: "בערעורי הוצאה לפועל לא קיימת כל הגבלה על הבאתן של ראיות חדשות בערעור, ואין צורך להוכיח שנבצר מבעלי הדין להביא ראיות בערכאה הראשונה. הדיון שנערך בפני ערכאת הערעור הוא שמיעה מחדש במובן הרחב ביותר, וערכאה זו יכולה לאשר את הצו או ההחלטה שמערערים עליהם, לבטלם או לשנותם כראות עיניה. ברור כי ההכרעה שניתנה על ידי ערכאת הערעור, בהשגה על החלטת הרשם, היא הכרעה שיפוטית לכל דבר ועניין והיא מקימה אחריה 'השתק עילה'." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות כרך א 117-116 (2011)]. יפים לעניין זה, בהשאלה, דברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בנוגע להיווצרותו של מעשה בית-דין בהליך ערעור על שומה שהוצאה על ידי פקיד שומה: "אכן, החלטה מינהלית אינה כפופה לכלל של מעשה בית דין והיא מאופיינת בגמישות מסוימת המיועדת לאפשר התאמתה לתנאי החיים המשתנים (ראו: בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 117-116 (2003); יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 982-981 (תשנ"ו)). יחד עם זאת, שומה שהוצאה אשר לא השיגו עליה בתוך המועד הקבוע בחוק או שניתן לגביה פסק דין, הרי היא סופית ואין מקום לשנותה והוא הדין מקום בו התקיים הליך משפטי, אך עניין הקשור בשומה שיכול היה להתברר במסגרת אותו הליך לא הועלה ולא נדון. הליך משפטי חדש שנוקט מי מהצדדים, לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, או לאחר שהדיון בשומה הוכרע בהליכים הקודמים אינו יכול להקים מחדש את זכות הערעור שלא נוצלה או לאפשר פתיחה מחדש של דיון בשאלות שכבר נדונו והוכרעו או שניתן היה לדון ולהכריע בהן בהליכים הקודמים אילו הועלו ...בענייננו דחה בית משפט זה בערעור הקודם את ערעורם של המערערים ביחס לשומות (להוציא שומה אחת) ובכך סתם את הגולל על האפשרות לפתוח אותן מחדש." (ההדגשות שלי- ע.ב.) [ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים - פקיד שומה נתניה, תק-על 2009(1) 33, 38 (2009)]. 10. זאת ועוד. השאלה אם היה לבעל דין יומו בבית המשפט תוכרע על פי מבחן אובייקטיבי, הנוגע לטיבה של ההתדיינות הקודמת בינו לבין יריבו: "מן ההלכה המקומית נוכל להצביע על נטיית בתי המשפט לבחון את 'יומו בבית המשפט' של בעל הדין, שכלפיו מועלית טענת ההשתק, מן ההיבט האובייקטיבי, לאמור, אם לאור טיבו של ההליך הקודם וסדרי הדין הנוהגים בו ניתן לומר, שהיתה לבעל הדין ההזדמנות למצות את ההתדיינות בשאלה שנדונה והוכרעה בפסק הדין ואשר אותה הוא מבקש לעורר שוב בהליך הנוכחי. ... אכן, נראה לנו, כי ככלל, עדיפה הגישה האובייקטיבית, שמצד אחד אינה מסתפקת בקיומה של הזדמנות פורמאלית להתדיין, אלא מתייחסת ליכולתו של בעל הדין למצות את זכותו בתנאיה הפרוצדוראליים של ההתדיינות הראשונה, אך מצד שני אינה חודרת ומעמיקה לבחינתם של שיקולים סובייקטיביים, הנוגעים בבעל הדין עצמו ובמוטיווציה שהיתה לו, כמתדיין, למצות את זכותו במסגרת ההתדיינות הראשונה. בדרך זו נשמר קו האיזון בין צורכי החברה למנוע ריבוי התדיינויות לבין זכותו של בעל דין להביא את דברו לבית המשפט." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (זלצמן, שם, בעמ' 20-18). בענייננו, פרוטוקול הדיון בערעור מלמד כי קודם שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי, התבררו בפניו טענות הצדדים לגופן בנוגע לתוקפם של צווי העיקול והכינוס - תוך שניתנה לכל צד הזמנות להגיש עדויות בתצהירים ואף לחקור את המצהירים מטעם הצד שכנגד, וכן הוצגו ראיות שסומנו ותויקו בתיק בית המשפט. לאחר מכן סיכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל-פה, ורק בתום ההליך ניתן פסק הדין שבו קבע בית המשפט כי אין להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ. בנסיבות אלה המסקנה היא שמתקיים המבחן האובייקטיבי, ואין לשעות לטענתה של התובעת כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט בנושא הפלוגתא המשותפת העומדת לדיון בתובענה דנן. יצוין כי הדברים קיבלו ביטוי גם בהחלטתו של בית המשפט העליון (כבוד השופט א' רובינשטיין) שציטוט הימנה הובא בסעיף 8 לעיל - שגם בה נאמר כי בהחלטה בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ נקבעו ממצאים עובדתיים בנוגע לתוקפם של צווי העיקול והכינוס, וזאת לאחר שניתן לתובעת יומה בבית המשפט בנדון. הנה כי כן, במסגרת הערעור על החלטת ראש ההוצל"פ ניהלה התובעת התדיינות ממצה בפלוגתא שאליה מתבקש כעת בית משפט להידרש פעם נוספת - ועל כן מתקיים גם התנאי השני לקיומו של השתק פלוגתא. במצב דברים זה התוצאה היא שהתובענה דנן דינה להידחות מחמת מעשה בית-דין. 11. לתוצאה דומה לזו שאליה הגעתי, הגיע גם בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' גדות) בתביעה אחרת שהוגשה על ידי התובעת - נגד שבתאי וכונס הנכסים. המדובר בתביעה משנת 2002, שנפתחה על ידי התובעת במקביל להליכים המתוארים לעיל שבהם נקטה על מנת להשיג על החלטת ראש ההוצל"פ - ובה עתרה לקבלת צו מניעה קבוע האוסר על שבתאי ועל כונס הנכסים לעשות כל דיספוזיציה בזכויות במגרש ובחנות (ת"א 2549/02, להלן: "התביעה לצו מניעה קבוע"). לאחר שניתן פסק הדין בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, עתרו שבתאי וכונס הנכסים לדחיית התביעה לצו מניעה קבוע על הסף מחמת מעשה בית-דין; ובמהלך הדיון בבקשה זו אף ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהגישה התובעת על פסק הדין בערעור. בית המשפט הורה על דחייתה של התביעה לצו מניעה קבוע, לאחר שמצא כי הפלוגתא שביסודה של התובענה היא אותה פלוגתא שנדונה והוכרעה זה מכבר בהחלטת ראש ההוצל"פ ובהליכי הערעור עליה: "המשכם של הליכי ההוצל"פ, אותם מבקשת המשיבה למנוע בתובענה שבפנינו, הם אותם נושאים שנדונו על ידי ראש ההוצל"פ ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, אשר החליטו כי אין מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ. אי לכך, ולאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 30/4/06 ברע"א 3498/06 מתקיים מעשה בי-דין ודין התובענה להידחות." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (סעיפים 16-15 להחלטת כבוד השופטת גדות מיום 19/8/07). עוד יצוין, כי התובעת בחרה שלא להגיש ערעור על ההחלטה, שאינה אלא פסק דין במהותה, הדוחה את התביעה לצו מניעה קבוע מחמת מעשה בית-דין, וטעמיה עימה - ומשכך יש לראות בה כמי שהשלימה עם הקביעה שלפיה פסק הדין בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ יצר השתק פלוגתא בנוגע לתוקפם של צו העיקול וצו הכינוס. 12. כאן המקום לבאר כי חרף העובדה ששטיין, חכמי ואברמוב לא היו צד לערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ואף לא לתביעה לצו מניעה קבוע - השתק הפלוגתא חל על התובעת גם ביחס לתביעתה נגדם. הדרישה לזהות בין בעלי הדין בשני ההליכים שבהם נדונה הפלוגתא המשותפת נעוצה ב"כלל ההדדיות" - שלפיו אין אדם נהנה מזכייה במשפט אלא אם כן גם יריבו היה נהנה ממנה אילו ניתן פסק הדין לטובתו [רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 684 (2002)]. עם זאת, דרישת הזהות בין הצדדים רוככה זה מכבר בפסיקה, ואף נקבעו לה חריגים: "היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון 'מעשה בית דין' נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית (זלצמן, בעמ' 540; ענין אספן, פסקאות 15-16). כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, תק-על 2011(1) 174 (2011); להלן: "עניין צמרות"]. בהמשך, צוינו שני חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים: "אשר לחריג הראשון נקבע, כי אף ש'בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת' (ענין סקורניק, בעמ' 32-33). 'קרבה משפטית' לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים ...'קרבה משפטית' כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. ... חריג נוסף לתנאי בדבר זהות הצדדים, הנדרש לצורך החלת עקרון מעשה בית דין מסוג 'השתק פלוגתא' הוא 'כלל הזדמנות' על פיו 'אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בענין הפלוגתא, ונפלה הכרעה לחובתו, אז יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה' (קרייני, בעמ' 490-496; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)). ל'כלל ההזדמנות' מספר סייגים: ראשית, תחולתו מוגבלת 'להשתק פלוגתא'. שנית, דרך כלל, לא יוכר מעשה בית דין כהשתק התקפי אלא כהשתק הגנתי. שלישית, הפעלתו של השתק הפלוגתא כפופה לשיקול דעת בית המשפט, והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך תיעשה בזהירות, שטעמה נעוץ בחריגה של כלל זה מעקרון ההדדיות (ענין תאומים, בעמ' 711; ענין אספן, פס' 18)." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (עניין צמרות, שם). 13. במקרה דנן נראה כי מתקיימים שני החריגים גם יחד. בין שבתאי מצד אחד לבין שטיין, חכמי ואברמוב מצד שני קיימת קרבה משפטית - כאשר שטיין, חכמי ואברמוב הם אלה שרכשו את זכויותיו של החייב במגרש ובחנות, מכוח הליכי ההוצאה לפועל שנקט שבתאי נגד החייב. ניתן אפוא לראות בשטיין, חכמי ואברמוב כמי שבאו בנעליו של שבתאי בנוגע לזכויות החייב במגרש ובחנות, ומכל מקום אין ולא יכול להיות חולק כי יש להם זיקה משותפת לזכויות בנכסים אלה. ועוד יבואר: במסגרת התובענה דנן טוענת התובעת כי היא הבעלים בזכויות החייב במגרש ובחנות מכוח הסכם הממון שחתמה עימו - ואולם כבר הוברר כי טענותיה מופנות נגד תוקפם של הליכי ההוצאה לפועל, ששטיין, חכמי ואברמוב כלל לא היו צד להם. בנסיבות אלה, ולאחר ששאלת תוקפם של הצווים שניתנו בתיק ההוצל"פ הוכרעה זה מכבר ביחסים שבין התובעת לבין שבתאי, אין חשש כי השתק פלוגתא גם כנגד שטיין, חכמי ואברמוב יגרום עיוות דין כלשהו לתובעת. נוסף על כן, כבר הוברר כי התובענה דנן אינה ההליך היחידי שבמסגרתו חזרה התובעת על אותן טענות שנדחו זה מכבר לגופן בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ - אלא שהיא עשתה כן בשורה של הליכים שונים ומקבילים שננקטו על ידה, בין היתר גם נגד שטיין, חכמי ואברמוב. כך למשל, בבר"ע 2689/07 על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 3/12/07, שלפיה נדחתה בקשת התובעת והחייב לאשר כי ביום 25/9/00 לא ניתן כל צו עיקול על זכויות החייב בעיזבון אימו; כאשר יצוין כי גם במסגרת הליך זה קבע בית המשפט (כבוד השופטת י' שוטפמן, פסק דין מיום 5/8/09) כי אין לשעות לטענות התובעת ולהתערב בהחלטת ראש ההוצאה לפועל בנוגע לצו העיקול. שטיין, חכמי ואברמוב צורפו על ידי התובעת הן לבר"ע האמורה; הן לבקשת רשות ערעור שהגישה לבית המשפט העליון על פסק הדין בבר"ע ושנדחתה אף היא (רע"א 7612/09); והן לשורה של בקשות עיכוב ביצוע שהגישה במסגרת הליכים אלה לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון, שנדחו עוד טרם שנדחתה הבר"ע. על רקע הליכי שווא אלה, נראה כי צירופם של שטיין, חכמי ואברמוב גם לתובענה דנן אינו אלא ניסיון חסר תום לב "להלביש" את טענותיה בנוגע לתוקפם של צווי העיקול והכינוס בכסות של עילת תביעה חדשה; אלא שעצם הגשת התובענה מהווה ניצול לרעה של הליכי בית משפט על ידי התובעת, וניסיון לחתור תחת ההליכים בתיק ההוצל"פ שכבר הוכרע פעם אחר פעם כי הם עומדים בתוקפם. הכרעות אלה פועלות לחובתה של התובעת, באופן המקים השתק פלוגתא ביחס לנתבעים כולם. 14. טרם שאחתום את פסק הדין, אוסיף ואתייחס עוד לטענה שהעלתה התובעת לאחר שזה מכבר הוגשו כתבי הטענות בבקשות הסילוק על הסף - טענה שלפיה בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לשאלת קיומו של מעשה בית דין בפלוגתא המשותפת כהגדרתה לעיל, ומצא כי יש להשיב עליה בשלילה. הכוונה היא להחלטה מיום 15/6/10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' גרוניס, בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9/2/10 (כבוד סגן הנשיא י' זפט) שבה נדחתה בקשה חוזרת שהגישה התובעת במסגרת התובענה דנן - ליתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה במגרש ובחנות (רע"א 1549/10; להלן: "החלטת השופט גרוניס"). לטעמה של התובעת, די באמור בהחלטת השופט גרוניס על מנת לדחות את בקשות הסילוק על הסף. אומר מיד, כי לא רק שלא מצאתי ממש גם בטענה זו של התובעת - אלא שאף נראה כי מדובר בניסיון נוסף שהוא חסר תום לב מצידה, להיתלות באמרת אגב של בית המשפט העליון תוך הוצאת דברים מהקשרם, על מנת "להכשיר" את התובענה דנן שהוגשה על ידה שלא כדין. החלטת השופט גרוניס היא החלטה קצרה, שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור של התובעת מבלי שנדרשה תשובה מאת שטיין, חכמי ואברמוב - מחמת שהבקשה לסעד זמני לא נתמכה בתצהיר ולא היה בה כדי להרים את הנטל הרובץ לפתחה של התובעת להוכיח את זכאותה לסעד הזמני, שהוא נטל גבוה לנוכח העובדה שבקשות קודמות שהגישה לצווים זמניים נדחו זה מכבר. בהקשר זה נאמרו בהחלטה הדברים הבאים: "ההחלטות השונות שניתנו בהליכים השונים שהתנהלו בעבר היו לחובתה של המבקשת. ברור שאותן החלטות לא יצרו מעשה בי-דין. עם זאת, לאור אותן החלטות, מוטל היה על המבקשת נטל משמעותי שעה שהיא עתרה פעם נוספת לסעד זמני של צו מניעה או של מניעת דיספוזיציה. המבקשת לא הרימה נטל זה ולוּ בשל כך שלא תמכה בקשתה בתצהיר." (בפסקה 4). מתוך הקשר הדברים ברור כי ההחלטות שאליהן מתייחס השופט גרוניס ושאין בהן כדי ליצור מעשה בית-דין, הן אך ורק אותן החלטות שניתנו בעבר בבקשות אחרות שהגישה התובעת לקבלת צו מניעה זמני - כאשר כידוע החלטה בצו מניעה זמני היא "החלטת ביניים" שאין בכוחה ליצור מעשה בית-דין; וכך גם נאמר באופן מפורש בסעיף 1 להחלטת השופט גרוניס. מעבר לכך, הטענה כי לא קיים מעשה בית-דין בפלוגתא המשותפת מנוגדת לשורה של החלטות קודמות שיצאו מלפני בית המשפט העליון; ודי להפנות בעניין זה להחלטת השופטת נאור הנזכרת לעיל, וכן להחלטה קודמת של השופט גרוניס עצמו מיום 25/3/07 (רע"א 909/07). אף לא יעלה על הדעת כי בית המשפט העליון יכריע בשאלת קיומו של מעשה בית-דין בנושא התובענה כלאחר יד, במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לסעד זמני, ומבלי לשמוע את עמדת הנתבעים בנושא. לא ניתן אפוא בשום אמת מידה לראות בהחלטת השופט גרוניס משום הכרעה בשאלת קיומו של מעשה בית-דין בפלוגתא המשותפת, וטענותיה של התובעת בהקשר זה אין להן יסוד. סוף דבר 15. התוצאה היא שדין התובענה להידחות על הסף מחמת מעשה בית-דין, וכך אני מורה. התובעת תשלם לנתבע 1, לנתבעים 5-2, ולנתבעת 6 - הוצאות בסכום של 12,000₪ לכל אחד מאלה (ובסך הכל 36,000₪). מעשה בית דיןהוצאה לפועל