קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעשה מרמה ברכישת ביטוח רכב: פתיחה דיונית - איחוד התיקים: התובעת בת"א 998/05 (להלן: "לאה פרץ" או "לאה") רשומה כבעלים של רכב וולוו (להלן: "הרכב"), אשר היה מבוטח אצל הנתבעת באותו תיק (להלן: "שירביט"), בביטוח מקיף. הרכב ניזוק בתאונת דרכים ביום 11.3.05 לפנות בוקר. נהג הרכב היה בעלה של לאה, אבי פרץ. עם אבי ברכב בעת התאונה הייתה גם גב' ילנה גלפרין. סוכן הביטוח, אשר סידר את הביטוח הרלוונטי בתיק, הוא הנתבע בתיק 158/07 (להלן: "מאיר" או "קדוש"). הפקידה של סוכן הביטוח שטיפלה בפועל ברכב, הייתה אותה גב' ילנה גלפרין. היא היא אשר גם הייתה גם ברכב בעת התאונה, כאמור. התביעה בת"א 998/05 (להלן: "התביעה העיקרית") מכוונת לקבלת תגמולי הביטוח בגין הנזק הכבד שנגרם לרכב בעת התאונה. בהקשר זה טוענת הנתבעת לפטור מתשלום דמי הביטוח עקב מרמה בעת רכישת הכיסוי הביטוחי ובעת בירור החבות. התביעה בת"א 158/07 (להלן: "התביעה המשנית") היא למעשה מעין הודעת צד ג', של שירביט כלפי הסוכן מאיר קדוש. הסעד המבוקש הוא הצהרה כי מאיר אשם במכירת כיסוי ביטוחי לרכב אשר לא היה ראוי לכיסוי, זאת, בחריגה מהוראות החברה, הפרת חבות הנאמנות, רשלנותו או רשלנות הפקידה ילנה גלפרין, נתבקש שיפוי של מאיר על כל חבות של שירביט בתיק העיקרי. נוכח זהות העובדות והצדדים המעורבים, אוחד הדיון בשתי התביעות. התביעה העיקרית בהעדר מחלוקת על עובדות הבסיס של התביעה, היינו כי נרכש כיסוי ביטוחי עבור כל נהג מעל גיל 30 ואכן נגרם נזק בתאונה בעת נהיגתו של אבי פרץ, לכאורה חלה חובת על שירביט לשלם את התגמולים בהתאם לכיסוי. טענת הנתבעת כי הכיסוי הביטוחי נובע ממעשה מרמה, היא מעין טענת הודאה והדחה ונטל השכנוע בהקשר זה בוודאי מוטל על כתפי שירביט. תמצית טענת שירביט היא, כי הרכב באופן אמיתי אינו שייך כלל לתובעת לאה פרץ אלא לבעלה אבי פרץ. אבי פרץ ידע כי הוא עצמו היה מעורב במספר תאונות בתקופה הקודמת לרכישת הביטוח, חלקם באותו רכב עצמו, בעת שהרכב היה רשום על שם אחיו דניאל. לעומת זאת, אשתו, התובעת לאה, שהייתה בעלים ומחזיקה של רכב סובארו מספר שנים ללא תאונות, זכאית הייתה מבחינת חברת הביטוח לרכוש ביטוח על שמה ואפילו לקבל "הנחת העדר תביעות". לפיכך, החליט המחזיק והבעלים האמיתי של הרכב, אבי, לרשום את הרכב במשרד הרישוי על שם אשתו, רישום שלא שיקף את האמת, ואף רכש ביטוח על שמה, כאשר הרכב כלל לא היה בשליטתה או בהחזקתה. מכאן, מסיקה שירביט, כי הוסתרו ממנה עובדות רלוונטיות, ועקב הסתרה זו נמכר הכיסוי הביטוחי. העובדות שהוסתרו הן זהות המחזיק האמיתי של הרכב, העבר התאונתי של המחזיק האמיתי של הרכב והעבר התאונתי של הרכב עצמו. מעבר לכך, נטען כי אבי מסר במודע מידע מטעה לחוקר מטעמה, ומכאן טוענת שירביט לפטור מתשלום דמי הביטוח, לפי הוראות שונות בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). עיקר טענת התובעת לאה פרץ בסיכומיה היא כי לא הייתה כל מרמה בעת רכישת הביטוח. הביטוח אמנם נרכש פיזית על ידי בעלה אבי, שהתייצב במשרדיו של מאיר קדוש, אך הדבר נעשה עבור אשתו התובעת לאה, אשר הרכב באמת היה בבעלותה. הפרטים שנמסרו בהצעת הביטוח בכתב היו כולם נכונים, ואושרו על ידה בטלפון באוזני ילנה גלפרין. לא היא ולא אבי נשאלו על העבר התאונתי של הרכב עצמו, אלא על העבר התאונתי שלה לבדה, ועל כך השיבו אמת. בסיכומיה מדגישה לאה, כי לה אישית לא הייתה כל כוונת מרמה, היא כלל לא ידעה על העבר הביטוחי של הרכב שנרכש עבורה על ידי בעלה, ואין כל ראיה למזימת מרמה כלפי הביטוח שנרקמה בין אבי לבין ילנה. לטענתה, לא הוכח כי הוסתר מידע מהותי אשר בגינו לא הייתה חברת הביטוח מבטחת, ולא הוכח כי אפילו הייתה ידיעה אודות העבר התאונתי של הרכב עצמו, לא הייתה מתקבלת לביטוח בתנאים רגילים, נוכח העדר תביעות שלה. יאמר כבר עתה, כפי שינומק בקצרה בהמשך, כי שירביט הוכיחה את עיקר טענותיה בצורה חד משמעית, כאשר לאה ואבי פרץ למעשה הודו בחקירה הנגדית במספר עובדות שהן מספיקות, לעצמן, לדחות את התביעה. כמו כן הוכחו, שלא בהודאה, עובדות נוספות המחייבות דחיית התביעה. הבעלות ברכב תביעת התובעת מבוססת על טענתה לבעלות ברכב. טענת בעלות זו מבוססת על הרישום במשרד הרישוי, אשר הראה, במועד התאונה, כי היא הבעלים הרשום של הרכב. דא עקא, שכלל ידוע הוא כי רישום הרכב במשרד הרישוי, אינו בעל תוקף המכונן בעלות לגבי כלי רכב, שהנן נכסי מיטלטלין, "אשר הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר" (כלשונו של כב' השופטת שטרסברג- כהן ברע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא(4)464, עקרון אשר אושר שוב לאחרונה, לאחר בחינה מחודשת ברע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח (מיום 2.6.11)). הקניין האמיתי ברכב לא היה של לאה פרץ אלא של בעלה אבי. הרי התובעת לאה העידה בעצמה בתשובה לשאלה כמה שילמה על הרכב "אני רוצה להבהיר, שבעלי עושה כל, מנהל את הכל, אני לא יודעת כמה קניתי וכמה עלה, הוא מנהל את הכל בבית, עושה את הביטוחים" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 27.11.08 - וכל אזכורי העמודים לעדותה הן בפרוטוקול מאותו יום). לאה לא ידעה אילו אמצעי מיגון יש ברכב, לא זכרה את הקוד ולא ידעה מי היה הלקוח באיתוראן בעת שהרכב היה רשום על שמה (עמ' 19). לאה אישרה כי היא עצמה השתמשה ברכב סובארו באותה עת, ולא ידעה להשיב מדוע הביטוח נעשה על שמה "הוא החליט אז הסכמתי, אין בעיה, זה בעלי" (עמ' 20). לדבריה, לה היה במקביל סובארו אבל לאבי לא היה רכב אחר במקביל (עמ'25). לגבי השימוש ברכב אמרה לאה "חוץ מלנהוג פעם ב... באוטו, אני לא יודעת, בעלי מנהל את הכל בבית" (בעמוד 21), או בניסוח אחר "אני והוא, אני מידי פעם" (שם). היא אישרה כי הטלפון שנמסר בהצעת הביטוח היה של אבי (שם) וכי נהגה לנסוע ברכב מידי פעם גם לפני שעבר "לבעלותה" (עמ' 22). לדבריה, אבי קנה את הרכב מדניאל אחיו (עמ' 23), היא מעולם לא ראתה את דניאל נוהג ברכב (עמ'24). עוד מסרה לאה בעדותה כי אין היא יודעת מה אירע לרכב אחרי התאונה (עמ' 27). לשאלה מסכמת של בית המשפט "את אומרת שאבי למעשה קנה את הרכב, את לא יודעת כמה הוא עלה, את לא יודעת מה אירע לאחרי התאונה, וגם כשהרכב היה אצלכם את נהגת בו מידי פעם. למה את בעצם מכנה את האוטו הזה האוטו שלי, זה אוטו של אבי" השיבה לאה בפשטות "נכון, הביטוח על שמי וזהו." אף לשאלה בחקירה חוזרת אם היא יודעת מדוע הרכב נרשם על שמה ולא על שם בעלה השיבה "זה בעלי, לא" (עמ' 27). יש לציין כי אף אבי אישר את עיקרי הדברים מהדברים בעדותו (גם כן מיום 27.11.08). כך, אישר כי הוא היה הלקוח של "איתוראן" ואליו התקשרו כאשר היה חשש לגניבה (עמ' 32). הוא בעצם קנה את הרכב מאחיו דניאל (עמוד 28 + 31), הוא טיפל בכל הרישום ואף בתביעה דנן לרבות חתימה על מכתבים (עמ' 29 + 43), שלשה אירועים קודמים של תאונות שדווחו לביטוח הוא היה הנהג באותו רכב עצמו (עמ' 39), "אני עשיתי את הביטוח על שם אשתי" (עמ' 40). לגבי ידיעת אשתו על תאונות קודמות ותיקון הרכב בעבר אמר שהיא ידעה, אך לא על כל התאונות וכן "מה היא יודעת, תיקנתי לא תיקנתי? אשתי לא יודעת מה יש לי בבנק, היא אישה צנועה, שחיה בשקט, לא מעניין אותה כלום" (עמ' 42). חשוב לציין כי הניסוחים של אבי לגבי הדיספוזיציה ברכב לאחר התאונה מלמדים על שליטתו המוחלטת ברכב, בניגוד לחוסר ידיעתה המוחלט של לאה "ראיתי שחברת הביטוח לא משלמת לי אמרתי אחסוך את הנזק, מכרתי אותו ב- 35% מערכו ולא רציתי לתקן אותו... הפסדתי ורציתי להקטין את הנזק" (ההדגשות נוספו). משמע שאבי מצפה שחברת הביטוח תשלם לו, כי הוא הפסיד ולכן הוא מכר להקטין את נזקיו. כאשר בכל הנאום הזה אין אזכור כלל של לאה כשותפה בבעלות, שלא לדבר על בעלים רשום יחיד. נאום זה, הבא בסוף החקירה הנגדית, מהווה צוהר לתפיסתו האמיתית של אבי, הרואה עצמו כבעלים יחידי של המכונית, אשר תאונתה היא נזקו שלו, הפיצוי הנדרש הוא עבורו, וההחלטה מה יעשה ברכב - היא בבלעדיות שלו. נמצאנו למדים כי הרכב לא נרכש על ידי לאה אלא על ידי אבי. הרכב לא היה בחזקת לאה אלא בחזקת אבי. לאה עצמה אומרת כי הבעלות הייתה של אבי, ולא היה שלה אלא ברישום. אולם, כאמור, הרישום אינו עושה קניין, אלא מהווה ראיה בלבד, ראיה שנסתרה בעליל בהודאת שני בעלי דין (הפורמאלית והאמיתי), כי כל מבחן מהותי מלמד שהרכב היה בבעלותו של אבי. אכן, ייתכן שבדיני "יחסי ממון בין בני זוג" או "חזקת השיתוף" היה ללאה גם צד של בעלות ברכב של בעלה אבי, אך לא הובאה כל ראיה בהקשר זה, למעט אמירה אחת שלה שאישרה הצעתו של ב"כ שירביט "מה ששלך שלו ומה ששלו שלך" (עמ' 20), ואף אבי אמר ניסוח מעין זה. אולם, טענה זו לא הורחבה ולא פורטה בשום צורה בכתבי הטענות, ואף נסתרה בבירור הן בהמשך עדותה של לאה, והן בנאום הנ"ל של אבי. מובהר: אין בדברים דלעיל קביעה נורמטיבית כי בכל מקרה בו, הורה, ילד או בן זוג, מטפל בכל הצד הלוגיסטי של רכישת רכב, או אפילו מממנו באופן חלקי או מלא, כי רישום הרכב אחר כך על שם בן המשפחה הסביל, הוא רישום שאינו משקף אמת. שכן, אם הכוונה היא שאותו רכב יוחזק וישמש בעיקר את הצד הסביל, או שזה ישלוט בדיספוזיציה ויהנה מהפירות, או יבטא בעלות אמיתית באופן אחר, ניתן לראות בכל מעשי בן המשפחה הפעיל, שליחות של בן המשפחה הסביל ברכישה או פעולה של קניית מתנה לסביל. אולם, כאשר בן המשפחה האקטיבי גם מממן, גם מבצע הרישום, גם משתמש בפועל, גם תובע את הביטוח בשם האחר, גם מוכר את הרכב וגם מקבל את יתרת הכסף, ולמעשה הצד הסביל אינו אלא "איש קש" לצורך רישום, הרשאי לשאול את הרכב, הרשום על שמו, מידי פעם בפעם, אזי מדובר אכן ברישום פיקטיבי, שאינו משקף את האמת הקניינית, הידועה היטב לצדדים. לסיום, יוזכר כי מדובר בתביעה של תובעת בגין נזק שנגרם לרכושה. מעבר לדבריו של אבי, מהם עולה בצורה חד משמעית כי מדובר היה ברכב שלו, הרי נוכח הודאתה של לאה כי הרכב אינו שלה אלא של אבי, הרי שממילא לא נגרם לה כל נזק, ודי בכך לדחות את התביעה, שהוגשה בשמה בלבד ולא בשמו של אבי. רישום התובעת לאה פרץ כבעלת הפוליסה מצינו בעדותה של לאה, כי אבי למעשה קנה את הרכב, החזיק בו, שלט בו שליטה מוחלטת ולאה אך נהגה בו "פעם ב.." כלשונה. מדוע אם כן נרשמה לאה, כאילו היא בעלת הרכב, במשרד הרישוי ובפוליסה? כאמור, לאה נשאלה שאלה זו על ידי עורך דינה בחקירה החוזרת, אך לא ידעה להשיב (עמ' 27). לעומתה, אבי עצמו, אשר היה הבעלים האמיתי של הרכב, ואשר יזם את המהלך, הסביר את הדבר בפשטות "אני יכולתי לעשות את הביטוח על שמי, עשיתי את הביטוח על שם אשתי, כי יש לאשתי רכב ברשותה 7,8 שנים ואין לה עבר ביטוחי, בשביל שהפוליסה תהיה יותר זולה, עשיתי את הביטוח על שמה" (עמ' 34). בהמשך החקירה אישר אבי לשאלות ב"כ שירביט כי העדיף לרשום הביטוח על שם לאה בגלל שלא היה לו רכב על שמו ובגלל שלו עצמו היו תאונות בעבר (שם), הוא רשם את אשתו כי לה לא היו תאונות (עמ' 35). משמע, העובדה הפשוטה, המובנת היטב לבעלים האמיתי של הרכב, היא שהרכב שלו. הדבר המתבקש היה שהרכב ירשם על שמו, במיוחד כאשר היה רכב סובארו, הרשום על שמה של לאה, ואשר היה באמת בשימושה הקבוע. ההחלטה שלא לעשות כן נבעה מכך שהיה ידוע כי רישום הפוליסה על שמו יעלה את מחיר הפרמיה (לכל הפחות - אם לא יביא לדחיית הצעת הביטוח), ולפיכך הוחלט לרשום את הרכב על שם לאה. מעשה רישום הרכב על שם איש קש, שאינו המחזיק בפועל, אינו המממן, אינו המשתמש הקבוע ואינו מי שיקבל את התמורה במכירה עתידית, אך ורק כדי להביא להנחה בפרמיה, שהבעלים אינו זכאי לו, הוא מעשה מרמה ברור ומובהק. באותה מידה ניתן היה, לכאורה, לרשום את הרכב על שם דוד זקן המוטל במחלקה סיעודית, או על שם שכן מזדמן, אשר נכון היה, תמורת תשלום, להעניק את "שמו הטוב" לרכבו של בעל העבר הביטוחי. יוזכר כי אבי הוא בעל מוסך, המודע היטב לעסקי הרכב. הוא יודע היטב כי מתן "הנחת העדר תביעות" הניתנת לנהג שאין לו "עבר ביטוחי" ומאידך סירוב לבטח מי שהוא בעל מספר תביעות, נובע משיקול אקטוארי. כשם ש"שור נגח" מועד הוא, ומסוכן הוא משור תם, נהג שביצע תאונות בעבר הוא בבחינת "נהג מועד" אשר הסיכון לבטחו גבוה יותר. חברת הביטוח המתקשרת עם לקוח פוטנציאלי, מניחה כי הוא נוהג במשא ומתן בתום לב. חברת הביטוח מניחה, כי הלקוח שלפניה הוא הלקוח האמיתי, ואינו משמש כסות לנהג מועד, לנהג צעיר, לנהג חדש או לאדם אחר שכלל אין לו רישיון נהיגה, ואשר הסיכון לגביו גבוה יותר. חברת הביטוח מחשבת את דמי הביטוח מתוך הנחה שבעל הפוליסה הוא, לכל הפחות, אחד הנהגים העיקריים, או שעניין זה יובהר היטב על ידי המבוטח. במקרה זה הודה אבי בפה מלא כי רשם את לאה, כדי לזכות בהנחה שהוא עצמו אינו זכאי לה. זאת, בידיעה כי הרכב הוא למעשה שלו ונועד לשימוש שלו. מדובר בהודאה מפורשת בהתנהגות שאינה בתום לב בעת המו"מ. אין ספק שיש בדבר משום "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע שהוא עניין מהותי", כאמור בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, שדינו כדין מתן תשובה לא נכונה בשאלון, בכוונת מרמה. התנהגות כזו מביאה להעדר אחריות של המבטח לפי סעיף 7(ג)(1) לאותו חוק. למותר לציין כי למרות כל תמימותה לכאורה, לאה, אשר אישרה את כל הפרטים בטלפון, לגבי רכב אשר היא הבינה שלא נועד לה אלא לאבי, שותפה (זוטרה) לאותו מעשה מרמה, ואף מטעם זה אין שירביט אחראית כלפיה במסגרת חוזה הביטוח. טוען ב"כ התובעת לאה כי זו לא הייתה מודעת כלל לעבר התאונתי של הרכב או של בעלה אבי. לפיכך, לא ניתן לייחס לה מצג שווא בהקשר זה. לא אוכל לקבל טענה זו. אף אם לאה לא הייתה מודעת לפרטי הדברים, היא הבינה באופן כללי כי היא נדרשת ליתן את הסכמתה לרישום של רכב ופוליסה על שמה, ברישום שאינו משקף מציאות, משום שיש אינטרס כלכלי לעשות כן, על פי הנחייתו של אבי. לטעמי, די בהבנה זו כדי לראות את החלטתה לשתף פעולה בעניין זה כחוסר תום לב, לפחות בעצימת עיניים, אם לא למעלה מכך. כאמור, לטעמי, היא הבינה היטב כי הרכב אינו באמת שייך לה אלא רק נרשם על שמה, דבר המעמיד את כל התביעה לפיצוי על בלימה. אולם, בכל מקרה, חוסר תום הלב של אבי הוא ברור ומובהק, הוא פעל בשליחותה, ואם הוא הטעה את חברת הביטוח, הרי הדבר נעשה בשמה של עבור "שולחתו" לאה, שסמכה ידיה עליו, וחוסר תום לבו פוטר את המבטחת שירביט מלשלם לה. עוד טען ב"כ לאה, במהלך הדיון, כי טופס הצעת הביטוח הוא מדגם ישן אשר אינו מבחין בין בעל הפוליסה לבין "נהג עיקרי" ואין בו בקשה לפרט את פרטי הנהג העיקרי או את עברו הביטוחי. לפיכך, סבור בא כוחה של לאה, כי משנרשמה לאה כבעלים, ולא נשאלה כל שאלה אודות אדם אחר, לרבות הנהג הנקוב אבי, לא הטעתה את חברת הביטוח. דין טענה זו להידחות. עצם הרישום הפיקטיבי של הבעלים, לעצמו, מהווה תשובה לא נכונה על השאלון והטעייה מכוונת בפרט מהותי. הטעייה, שכל מטרתה הייתה למנוע בירור של העבר הביטוחי של בעל הרכב. אכן, לו היה נרשם בעלים אמיתי וגם נהג נקוב או עיקרי נוסף, ולא היו נשאלים כל פרטים אודות אותו נהג נוסף, לא היה למבטחת להלין אלא על עצמה שלא שאלה. אך כאן נשאלה שאלה שאכן הייתה רלוונטית, אודות הבעלים של הרכב. השאלה הזו קיבלה מענה מטעה, על מנת להימנע מחשיפת פרטים לא נוחים אודות הבעלים, ובכך התקיימה המרמה. סיכומו של דבר, אף מטעם של מרמה בהצגת פרטי הביטוח, אין התובעת לאה, ולמעשה גם בעלה אבי, שהוא הניזוק האמיתי, זכאים לתגמולי ביטוח. יש מקום להבהיר, כי הנתבעת שירביט בסיכומיה שמה דגש על נושא ההסתרה של העבר התאונתי של הרכב עצמו, בשילוב עם הסתרת העבר התאונתי של אבי, כמוקד המרמה. בהקשר זה, איני מסכים עם הנתבעת כי הסתרת העבר התאונתי של הרכב הוא הגורם החשוב, וכפי שיובא להלן, שאלה זו למעשה אינה נשאלת על ידי המבטחת בפועל, ולפיכך ספק אם יש בהסתרת הדברים משום מרמה של ממש. מכל מקום לא הוכח כי אבי או לאה היו מודעים כי העבר של הרכב, לעצמו הוא רלוונטי. הטענה שהתקבלה היא הטענה המשנית של הנתבעת - מרמה על ידי הסתרת העבר התאונתי של בעלי הרכב על ידי הצגת לאה כבעלי הרכב, במקום אבי, כאמור. האם אבי לא היה מתקבל לביטוח באף חברה? כאמור, הפרט הראשון והעיקרי בשאלון של חברת הביטוח, היינו פרטי "המציע" ו"בעל הפוליסה" לא היה אמיתי, שכן בעל הרכב האמיתי ובעל הפוליסה האמיתי היה אבי, ולא לאה. כאמור לעיל, המדובר בפרט שגוי אשר נמסר במרמה, כמשמעו בסעיף 7(א)(1) לחוק חוזה הביטוח, ולפיכך פטורה הנתבעת שירביט כליל מתגמולי ביטוח. שירביט טוענת כי היא פטורה כליל מתשלומי הביטוח גם במסגרת סעיף7(ג)(2), שכן הועלם ממנה מידע אשר לגביו "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו". דומה כי טענה חלופית זו לא הוכחה. שירביט נסמכת לעניין זה על עדותה של החתמת שלה, איריס אברהמי. זו העידה בתצהירה על שלושה פרטים אשר היו מונעים את חיתום הרכב לביטוח מקיף אצל שירביט. הפרט הראשון הוא שהרכב עצמו בו מדובר עבר מספר תאונות בעבר. הפרט השני היה ש"בעל הזיקות העיקרי", אבי, היה אחראי למספר תאונות בעבר הקרוב. הפרט השלישי היה שחברת ביטוח אחרת סרבה לבטח את אותו רכב. אולם, יש מספר קשיים בתזה זו. לנ/11 צורפו נהלי החיתום אשר הנחו את מאיר קדוש, בקשר ללקוחות של שירביט. בסעיף 3 נאמר במפורש שאין לבטח בעל פוליסה או נהג נקוב אשר היו מעורבים ביותר מתאונה אחת בשנת הביטוח שחלפה או ב-2 תביעות ב- 3 שנות הביטוח החולפות. אבי אכן עונה על קריטריונים אלה. יחד עם זאת, עם כל הכבוד לטענתה של החתמת, בעל פה, כי ביטוח רכב תלוי גם בעברו של הרכב, ולא רק של הנהג, הרי לטענה זו לא נמצאו סימוכין בכתב. יתרה מזו, כפי שציין ב"כ התובעת בצדק, אין היגיון מעשי בהנחייה זו, שכן אדם רגיל הקונה רכב אינו יודע דבר אודות עברו הביטוחי של הרכב. אף בת/1, הצעת ביטוח עדכנית של שירביט, לא נמצאת כל שאלה המופנית למבוטח בעניין זה. הטענה כי מי שיודע על עברו התאונתי של הרכב צריך לחשוף זאת, למרות שלא נשאל, אינה מתיישב עם האינטואיציה, שכן לא ברור הקשר בין עבר תאונתי של הרכב לבין הגברת הסיכון, בניגוד לעברו התאונתי של הנהג המועד. עוד יש לציין, כי לא הובאה כל ראיה לפיה אף חברת ביטוח סבירה לא הייתה מוכנה לבטח את מי שהיו לו כמה תאונות בעבר, אפילו בתמורה לפרמייה גבוהה במיוחד. להיפך, העדה אף השיבה לשאלה אם אדם שבנו עשה שתי תאונות, אם לא יוכל לבטח את רכבו בישראל כי "לא יודעת לגבי חברות ביטוח אחרות. בכל מקרה יש את הפול. אף אחד לא מבטח באופן חלק שתי תביעות. בשירביט לא דנים על הפרמיה, אלא לא מבטחים בכלל" (פרוטוקול יום 29.1.09, עמ, 11). משמע, העדה בהחלט שיכנעה כי לא ניתן היה לקבל את אבי כמבוטח בחברה, ולא היו כלל נכנסים עמו למו"מ על הפרמיה. אולם, לגבי חברות ביטוח אחרות ולגבי הביטוח ב"פול" (בהקשר זה הכוונה כנראה לביטוח חובה) לא יכלה העדה ליתן תשובה. לכאורה, אין זה מן הנמנע כי חברת ביטוח סבירה אחרת נכונה הייתה, תמורת פרמיה גבוהה במידה מספקת, לבטח את אבי בביטוח לנזקי רכוש בתאונת דרכים, למרות עברו הביטוחי באותה עת. לא הוגשה חוות דעת מומחה אקטוארי או מומחה אחר, אשר ילמד להיפך. לפיכך יש לקבוע כי שירביט לא עמדה בנטל להוכיח כי אף חברת ביטוח סבירה לא הייתה מבטחת את אבי כלל, אף כי הוכיחה כי היא עצמה לא הייתה עושה כן. לפיכך, הטענה החלופית של שירביט, בניגוד לטענה העיקרית אודות המרמה, לא הוכחה. מרמה בתביעת הביטוח טוענת שירביט כי אבי העלים עובדות וניסה להטעות ולהתעות את החוקר מטעמם, לאחר קרות מקרה הביטוח. אף בהקשר זה שמה שירביט בדיון ובסיכומים את הדגש על הסתרת העבר התאונתי של הרכב, ופחות על הסתרת הבעלים האמיתי שהוא אבי. אולם, כאמור לעיל בהקשר למרמה בעסקת היסוד, הטענה המשנית היא היותר חשובה. אם כי, בהקשר של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הרי אין חשיבות לתוכן המידע לגביו הייתה הטעיה או העלמה. אם הייתה הטעיה או העלמה של מידע, בכוונת מרמה, פטור המבטח מחבותו, ויש אומרים שזאת ללא קשר לאיכות או רלוונטיות המידע. בהקשר זה ההלכה מסוכמת היטב בע"א (חיפה) 10-01-23420 פלדמן נ' הפניקס בע"מ (מפי כב' השופטת חני הורוביץ, , מיום 11.11.10). על יסוד רע"א 230/98 הפניקס בע"מ נ' נסרה (מיום 19.5.98), (ע"א (חיפה) 4301/99 הראל בע"מ נ' קיסלב מיום 17.10.00), ע"א (י-ם) 9625/06 הפניקס נ' מלכה (מיום 5.9.07) וכן מקורות נוספים ודברי מלומדים. על פי הפסיקה ישנם שלשה תנאים מצטברים לקיום תנאי סעיף 25, האחת כי נמסרו עובדות לא נכונות למבטח, השנייה כי הייתה מודעות לכך שהעובדות אינן נכונות והשלישית כי מסירת העובדות הבלתי נכונות נעשתה בכוונת מרמה. ישנה מחלוקת בפסיקה אם די להוכיח כי נמסרה במודע ידיעה כוזבת למבטח אודות מקרה הביטוח, היינו שני התנאים הראשונים, כדי להוכיח, מיניה וביה, את היסוד השלישי. גישה אחרת, מקילה יותר, מחייבת לבדוק את המניע לשקר. אם המניע אינו ניסיון להתעשר על חשבון חברת הביטוח אלא מניע אחר, ומתברר כי למרות השקר, מהותית יש זכות לתגמולי ביטוח, אין לשלול התגמולים אך בשל עצם השקר. פסק הדין האחרון מכריע בעיקר כגישת המקלה עם המבוטח, היינו, אם הציג המבוטח מניע אחר לשקר, מניע חיצוני, שאינו נובע מרצונו להתעשר על חשבון המבטח, ומתברר כי מהותית הוא זכאי לפיצוי, לא ישלל ממנו הפיצוי, אך בשל שקר שאמנם הטעה את המבטח, אך לא נועד לקבל דבר. שם לא הסביר המבוטח מדוע בעצם שם עצמו נהג כשלא הוא נהג ברכב, ובהעדר הסבר נקבע כי מדובר היה בכוונת מרמה, והמבוטח לא זכה בתגמול. עם כל הכבוד, אנחה עצמי בתיק זה על פי פסיקה זו. לגופו של עניין, מצביעה שירביט על כמה נקודות במהלך הבירור בהם אבי העלים מידע או הטעה את החוקר. הכוונה היא בעיקר לגרסה שמסר בעת חקירתו הראשונה על ידי החוקר, ביום 10.4.05 (נ/1). על פי הטענה, אבי מסר בהודעה זו כי הוא עובד במוסך עדי (אך לא ציין כי הוא הבעלים ושם גם תוקן הרכב בעבר), כי הוא קנה את הרכב מ"דניאל מכר קרוב שלי המתגורר בקרית גת" (אך לא חשף כי מדובר באחיו), "רכשתי את הרכב בחודש 11/2004" (מבלי לחשוף כי הרכב היה ברשותו כבר קודם לכן), "אני לא הייתי מעורב עם הרכב בתאונות ולא הגשתי תביעה לתיק הביטוח למעט התביעה דנן" (כאשר הוא כן היה מעורב בתאונות קודמות באותו רכב עצמו), "כשרכשתי את הרכב לא ידעתי את מה שהציג החוקר כי היו נזקים רבים לרכב... ידעתי רק על נזק אחד מכה מאחורה, לפיכך יכול להיות שדניאל שיקר אותי או שמא שיקרו אליו" (וזאת כאשר הוא עצמו היה הנהג בעת חלק מהנזקים הקודמים). במשפט, אישר אבי כי נגרם נזק ברכב זה 3 פעמים קודמות בהיותו נהג (החל מעמוד 35, לפרוטוקול יום 27.11.08). כאשר הוצגו בפני אבי הנתונים של נזקים קודמים לאותו רכב (ראו הנספחים לתצהירי החוקרים), הודה אבי כי היה נהג בפרטי אירועים קודמים של נזק באותו רכב עצמו. כך, הודה כי היה הנהג בעת נזק הצפה ברכב מיום 21.1.03, בגינו הוגשה תביעה לחברת הביטוח "הדר". זאת, עוד כאשר הרכב היה רשום על שם "מעיין דרום" ובטרם נרשם על שם אחיו, והוא אף התחייב לתקן אותו בעצמו במוסך שלו (נ/3). כן אישר כי היה אירוע נוסף בו נגרם נזק של הצפה (אירוע אחד בתל אביב ואירוע אחד בנהריה, עמ' 37). כן אישר אבי כי הייתה תאונה נוספת של פגיעה אחורית ברכב, בעת שהיה בתל אביב (עמ' 39). כאשר נשאל אבי מדוע לא סיפר על תאונות אלה לחוקר השיב "לא יודע, למה אני צריך לספר לו על העבר" וכשנאמר לו כי החוקר שאל אותו השיב "אני לא זוכר שהוא שאל אותי, אמרתי לו שהיו איזה שתי תאונות, שלוש תאונות" (עמ' 40). לא למותר לציין כי המשיב אישר בחקירתו (ואף בשיחות מאוחרות יותר עם חוקרי הביטוח) כי קנה את הרכב מאחיו דניאל פרץ. כן אישר כי בעת שהרכב היה רשום בבעלות אחיו, הגיש הוא הצעת ביטוח לפיו רק הוא ולאה היו רשאים לנהוג ברכב, אך לא הבעלים הרשום - אחיו דניאל (עמוד 38 וכן נ/4), משמע שהתיק היה ברשותו אך רשום על שם אחר, אף לפני שנרשם על שם התובעת לאה. לא בא כל הסבר מניח את הדעת לניסיונות אלה להטעות את חוקר הביטוח, לא בחקירתו החוזרת של אבי ולא בסיכומי התובעת לאה. יש לציין האירוניה בכך היא שהדוגמא המובהקת, המובאת בפסיקה, למניע חיצוני שבעטיו עלול אדם למסור מידע כוזב למבטח אודות אירוע ביטוח, הוא בנסיון של אדם נשוי להרחיק עצמו משהייה עם אשה אחרת בעת מקרה הביטוח. אולם, דווקא בהקשר זה אבי לא הטעה כלל, ואישר כי חזר בשעות הבוקר המוקדמות מבילוי לילי עם ילנה גלפרין, כבר בהודעתו הראשונה (למרות שעניין זה הובא כהסבר מדוע לא המתין לגרר במקום- ראו עמ' 43). בהעדר של כל הסבר מניח את הדעת לניסיונות האלה להטעות את החוקר מטעם הביטוח, אין מנוס מלהסיק לחובתו של אבי, כי הטעיות והתעיות אלה נועדו להסתיר את אותן עובדות עצמן, שבעטיין רשם הרכב לכתחילה על שם אשתו ולא על שמו. היינו, כי הוא עצמו היה המחזיק של רכב זה עוד לפני שהועבר על שם אשתו, כי חברות ביטוח נתבעו שלוש פעמים בשנים 2003 - 2004 בגין נזקים שהוא גרם לרכב זה עצמו בעת היותו נהג וכי למעשה להעלמת עובדות אלה נרשמו הבעלות והביטוח על שמה של לאה. אבי חשש, בצדק, כי אם העובדות יתבררו לאשורן, לא יהיה זכאי לתגמולי הביטוח, בודאי לא במלואן, ושיקר לחוקר על מנת למנוע תוצאה זו. מדובר במקרה המקיים באופן מובהק את תנאי סעיף 25 לחוק אף לפי השיטה המקלה בפסיקה, ולפיכך המבטחת פטורה מתשלום תגמולי הביטוח אף מטעם זה. התביעה המשנית: בעניין סוכן הביטוח מאיר קדוש עתה יש לעבור לבירור העובדות הרלוונטיות לתביעת שירביט להצהיר כי מאיר קדוש אחראי לביטוחה של לאה, שלא כראוי ובניגוד להוראות. הטענות כלפי הסוכן מבוססות על מספר אדנים. הטענה העיקרית היא כי ילנה גלפרין, פקידתו של מאיר, הייתה שותפה במעשה המרמה של אבי. כך, נטען כי הסוכן אחראי למעשים, בין שהוא היה מודע להם ובין שהתרשל בבדיקת הפעולות של הפקידה נוכח העבר הביטוחי של הרכב. עוד נטען כי, לגופו של עניין, לא נכון היה לבצע את הביטוח על פי הוראות החיתום כאשר הרכב עדיין לא היה רשום על שם הבעלים החדשים וכאשר בעלת הפוליסה לא נכחה ולא חתמה. מאיר דוחה טענות אלה, וטוען כי ההצעה על פניה תקינה לגמרי והתקיימו כל הוראות החיתום. זאת, למרות שמאיר מאשר כי לו היה יודע על המרמה של אבי, לא היה מבצע את הביטוח, אלא שלא ידע מכך. עוד טוען מאיר, כי יש לדחות את התביעה נוכח הבטחה בעל פה שקיבל ממנכ"ל שירביט, לפיו תחזור בה שירביט מהתביעה נגדו. ראשית, יש לבחון אם הוכחו החשדות של שירביט לפיה ילנה הייתה שותפה למעשה המרמה של אבי. שירביט מבססת את טענותיה על מספר עובדות, אשר עליהן אין למעשה מחלוקת. ילנה הייתה עם אבי בעת התאונה הרלוונטית, היא הכירה את אבי בשל היותו בעל מוסך, היא אף סדרה לו בעבר ביטוחלגבי אותו רכב, כאשר הרכב היה על שמו של דניאל, אך נרשמו רק אבי ולאה כנהגים. בניגוד לאבי, ילנה בחקירתה לא הודתה כי הייתה מודעת לכך שהרכב נרשם על שם לאה, כאשר למעשה מדובר ברכב שהוא בשימושו של אבי. מעדותה (עמוד 59-60) עולה כי, בהיותה פקידה ולא סוכנת, ידעה אילו מסמכים יש לדרוש על מנת למלא את הטופס, אך היא לא הפגינה הבנה אמיתית של מהות הביטוח. היא גם טענה כי יכולה הייתה לעשות את הביטוח על שמה של לאה, גם אם הרכב עדיין היה רשום על שם דניאל, אם אבי בעת שהיה במקום הבטיח לבצע העברת בעלות בקרוב. החקירה של ב"כ שירביט לא מיקדה עצמה בטיב היחסים שבין אבי לבין הפקידה. היא נשאלה לגבי העובדה שהייתה ברכב עם אבי, מכאן שהכירה אותו היטב ומכאן שידעה כי הרכב משמש את אבי. אולם, השאלה נשאלה בצורה מורכבת ולא חד משמעית. הפקידה השיבה כי היותה ברכב בעת התאונה היא דבר נפרד מהיותה פקידה האחראית על הביטוח. אולם, משום מה, ב"כ שירביט הניח לשאלה קריטית זו, לא המשיך לחקור ולמקד החשדות, והשאיר תשובה מעורפלת לשאלה מעורפלת באויר (עמוד 58). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע ממצא לחובתה של ילנה ולקבוע כי הייתה אכן בקשר מאוד קרוב עם אבי בעת החתימה על עסקת הביטוח, ידעה כי מדובר ברכב שהוא בשימוש שלו ולא נועד לשימוש של אשתו (שגם כן הייתה רשאית לנהגו כאשר הרכב היה על שמו של דניאל), ומכאן כי הפרטים הנמסרים בביטוח אינם נכונים. מה גם, שלא ברור טיב המודעות שלה, בתור פקידה, לצורך לברר את שיקולי הלקוח ומניעיו, כאשר מתעוררת אי בהירות. לדבריה, נהגה לאשר הפרטים הנמסרים על ידי מבוטח בטלפון (על פי עדות אבי ולאה שלא נסתרה בהקשר זה, כך עשתה). אשר על כן, למרות החשדות המובנים כלפי ילנה נוכח נסיבות התאונה, לא ניתן לקבוע כי התזה לפיה ילנה הייתה שותפה למעשה המרמה הוכחה מעבר למאזן ההסתברות. אם לגבי ילנה כך, הרי שלגבי מאיר קדוש עצמו הדברים קל וחומר. לא הוצגה הוראה שאינה מאפשרת לפקיד אצל סוכן לסייע במילוי הטפסים. מאיר קדוש ציין כי הוא נהג לעבור על טפסי הביטוח שהכינה ילנה ולבדוק אותם. בהקשר זה יש לזכור כי טופס הצעת הביטוח דנן נראה על פניו תקין. אכן, לא לאה חתומה על הטופס אלא אבי. אך משאושרו הדברים טלפונית, ובשים לב לך שניתן להנפיק ביטוח על יסוד פנייה טלפונית, יש לראות פגם זה, אם אכן פגם הוא, כפגם טכני, שאינו מלמד על כשלון ממשי של הסוכן. אגב, לא מצאתי בהוראות החיתום (הסכם נ/11) ביטוי לחובה כי המבוטח יתייצב בעצמו לאשר הסכם הביטוח, או כי חלה חובה על הסוכן לבדוק את העבר הביטוחי של הרכב לעצמו. לגבי הטענה כי אסור היה לקיים ביטוח למי שטרם נרשמה כבעלת הרכב, הרי שעניין זה בכל מקרה לא השפיעה, שכן לאחר זמן קצר, והרבה לפני התאונה, נרמה לאה כבעלת הרכב במשרד הרישוי. מאיר העיד בצורה משכנעת כי לא היה לו כל מושג אודות החלטתו של אבי לרשום רכב, שהוא למעשה שלו, על שם אשתו שהיא נעדרת עבר ביטוחי. לשאלה אם יעץ לו לעשות כן השיב "חס ושלום" (עמ' 44). לדבריו, אין חובה שבעל הרכב יתייצב אישית, ובלבד שכל הפרטים הנדרשים יאומתו. עם זאת, מאיר הבהיר כי המבחן הוא תמיד מבחן בעל הרכב, או הנהג, שכן ה"אישיות" (כלשונו) יוצרת את הסיכון. הוא הבהיר כי עבר ביטוחי של הרכב לעצמו, לא מהווה סיבה שלא לבטח (עמוד 45 - וטענת ב"כ שירביט בסיכומיו לגבי דברי מאיר בהקשר זה היא הוצאות הדברים מהקשרם). אף לשאלת בית המשפט אמר מאיר בצורה חד משמעית כי באופן תדיר הוא מפסיד לקוחות בשל סירובו לרשום רכב על שם בעלים לא אמיתיים "כי אני יודע שהדברים האלה נבדקים ביום התביעה.... אם הוא אומר לי לעשות אני לא עושה. אני לא נותן לו ליהנות הרגע. אם ילך לסוכן אחר הפרנסה משמים" (עמוד 48). אכן, לכאורה מאיר סתר עצמו לגבי אופן הגעתה של ילנה לעבוד אצלו, כפי שטוען ב"כ שירביט בסיכומיו, אך לא מצאתי כי סתירה זו, כמו גם סתירות קלות לגבי פרטי הפרטים של אירועים שהתרחשו שנים לפני העדות, שלא הובררו היטב בחקירה הנגדית, מחייבות את דחיית גרסתו של מאיר אשר עשתה בכללותה רושם בהחלט מהימן. סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מאיר נהג ברשלנות כלשהי, בודאי ובודאי שלא מצאתי כל אינדיקציה כי היה שותף באיזושהי צורה למעשה ההטעיה של אבי, אלא קורבן בלבד, כמו שירביט עצמה. עוד יש לציין כי מאיר העיד שמנכ"ל שירביט הבטיח לו כי התביעה נגדו תיסגר, לאחר שבבדיקת הדברים לא נמצא פגם בהתנהגותו. למרבה ההפתעה, נציג שירביט בסיכומים ניסה לחלוק על טענה עובדתית זו, תוך הסתמכות על עדות שמיעה (לאחר שתצהיר המנכ"ל עצמו נמשך). זאת, למרות ההצהרה כי "בשאלה העובדתית בדבר גרסתו של מר קדוש אנו נמנעים מלחלוק עליה בהעדר עדות מטעמנו, אנו עדיין עומדים על הטענה שהתביעה במקומה עומדת" (עמ' 51 לפרוטוקול יום 12.7.10). בנסיבות אלה, נוכח הודעה מפורשת כזו לפיה אין מחלוקת על העובדות, יש לקבל את עדותו של מאיר לפיה מנכ"ל חברת הביטוח אמר לו כהאי לישנא: "מאיר חברי היקר, בדקתי את התיק, כל המסמכים הגיעו אלי, אין שום דבר נגדך, התביעה נגדך בוטלה ונגד הלקוח נמשיך" (עמוד 46 לפרוטוקול מיום 21.4.10). שירביט לא הציגה כל מסמך מטעמה המלמד כי המנכ"ל אינו רשאי ליתן התחייבות כזו או כי התחייבות כזו אינה מחייבת את החברה, למרות סמכותו הנחזית של המנכ"ל. לפיכך, יש לראות זאת כהתחייבות של שירביט לוותר על טענותיה כלפי הסוכן מאיר קדוש. אשר על כן, אף מטעם זה, יש לדחות התביעה. תוצאות והוצאות נוכח כל האמור לעיל, שתי התביעות נדחות. תביעתה של לאה פרץ, שהיא למעשה תביעתו של אבי פרץ העומד מאחוריה, נדחית למרות שהרכב, המבוטח לכאורה על ידי שירביט, ניזוק בתאונה. זאת, באשר אין לאה, הצד הרשום, הבעלים האמיתי של הרכב שנפגע. טעם נוסף הוא שיסודו של הסכם הביטוח היה במעשה הטעייה של אבי, הבעלים האמתיים של הרכב, שרשם את הרכב באופן פיקטיבי על שם לאה, הן במשרד הרישוי והן בביטוח, והכל על מנת להסתיר את העובדה הרלוונטית כי הבעלים האמיתי בעל הסיטוריה של תאונות ואינו זכאי לבטח את הרכב. כמו כן נדחית התביעה נוכח מסירת עובדות רלוונטיות מטעות לחוקר מטעם חברת הביטוח, במודע, מתוך רצון לחפות על ההטעייה המקורית ולזכות בדמי הביטוח עקב התאונה. לעניין הוצאות ושכר טרחת עורך הדין - יש לקחת בחשבון כי מדובר בתביעה שיסודה במרמה. ההליך נמשך מספר שנים, על פני דיונים לא מעטים בבית המשפט, וכלל הגשת תצהירים, בקשות ותגובות לרוב. לפיכך יש מקום לחיוב גבוה יחסית של שכר טרחת עורך דין - התובעת לאה פרץ תשלם לנתבעת שירביט חברה לביטוח בע"מ שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ בערכי היום. בשים לב למעשה המרמה, בשים לב לכך שמעשי המרמה לא נחשפו אלא בזכות פעולות של חוקרי ביטוח, שמעבר לשכר טרחתם שולם, מן הסתם, גם עבור הקלטות, תמלולים בזבוז זמנם של העדים בבית המשפט, ועוד. לפיכך, בנוסף לשכר הטרחה, יש מקום לחייב את התובעת לאה פרץ בהוצאות הריאליות של תביעה זו. לפיכך, ב"כ הנתבעת שירביט תגיש קבלות ותפרט אופן חישוב הוצאותיה (למעט שכר טרחת עורך הדין) תוך 21 יום לבית המשפט ולצד שכנגד. ב"כ התובעת לאה פרץ יגיש את תגובתו לחישוב תוך 14 ימים, וזכות תשובה לתגובה ניתנת עד 7 ימים. המזכירות תעקוב, ולאחר מכן יועברו הדברים אלי למתן פסק דין משלים. תביעת שירביט נגד הסוכן מאיר קדוש נדחתה גם כן. מרוב הבחינות מדובר בתביעה רגילה, על יסוד טענות שלא היו מופרכות בתחילת הדיון, ונראה כי הצדיקו את הגשת ההליך בתחילה, למרות שהתביעה נדחתה בסופו של יום. עם זאת, יש טעם לפגם בכך שהתביעה נמשכה אף לאחר שהמנכ"ל הבטיח כי תיסגר. לעניין הוצאות ושכר טרחת עו"ד, יש לקחת בחשבון כי במרבית שלבי הדיון מאיר קדוש לא היה מיוצג, ואף הוצאותיו האחרות לכאורה לא היו מרובות באופן חריג, אם כי התייצב למספר דיונים לא מבוטל. לפיכך, תשלם התובעת שירביט חברה לביטוח בע"מ לנתבע מאיר קדוש הוצאות משפט הכוללות את שכר טרחת עורך הדין לגבי השלבים בהם היה מיוצג, בסך של 10,000 ₪. הסכומים ישולמו עד שבוע לאחר תום המועד להגשת ערעור. לאחר מכן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כדין. מרמהרכבביטוח רכב