השאלה הבסיסית בה יש לדון ולהכריע היא האם התקיים בענייננו מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מקרה ביטוח לפי הגדרת פוליסת תאונות אישיות: רקע 1. בפני תביעה לתגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות על פיה היה מבוטח המנוח, יליד 1949, שרברב במקצועו, אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לתקופה שבין 1.8.98 ועד 31.7.99. הפוליסה כוללת פיצוי בגין מקרה מוות, נכות תמידית ואי כושר. בהתאם לאמור בכתב התביעה, ביום 24.12.98, במסגרת עבודתו בבית לקוח, נחבט המנוח בראשו חבטה עזה. בעקבות חבטה זו, נטען, ולאחר ברור רפואי, נמצא כי נגרמה לו מפרצת (אנוריזמה) בעורק המקשר הקדמי במוחו. הוא עבר ניתוח לסגירת המפרצת. מאז, נטען, איבד כליל את כושר עבודתו ונגרמה לו נכות צמיתה. המנוח נפטר ביום 6.5.02 עקב מחלה ממאירה במוח. המנוח, ולאחר מכן אלמנתו, פנו לנתבעת בדרישה לתגמולי ביטוח אך נדחו, תחילה בטענה כי לא התקיים מקרה ביטוח ולאחר מכן בטענת התיישנות. לאור כך הוגשה התביעה דנן. במסגרת כתב התביעה, שהוגש ביום 2.3.04, תובע עיזבון המנוח באמצעות היורשת היחידה, היא האלמנה, תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר מלא עבור 104 שבועות ובגין נכות מלאה וצמיתה בת 100%. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא סוכן הביטוח של הנתבעת אשר טיפל בפוליסה מטעמה. העילה כנגדו היא עילה נזיקית, בטענה להתרשלות ולמצגי שווא. השאלות שבמחלוקת 2. השאלה הבסיסית בה יש לדון ולהכריע היא האם התקיים בענייננו מקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה. ההגדרה הרלוונטית בפוליסה היא כדלקמן: "מקרה הביטוח הוא: חבלה גופנית כתוצאה מארוע פתאומי בלתי צפוי מראש, אשר נגרמה למבוטח במישרין מהפעלת כוח פיזי, על ידי גורם חיצוני גלוי לעין - ובתנאי שהסיבה היחידה, הישירה והמיידית לחבלה הגופנית האמורה היא עצם הפעלת הכח האמור ולא כל סיבה אחרת, לרבות פסיכולוגית וגם או אמוציונלית אשר בלי תלות בגורם אחר, היוותה הסיבה הבלעדית לאחד מאלה: א. מותו של המבוטח או נכותו - בתנאי שהמוות או הנכות נגרמו תוך שנים עשר חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח. או ב. אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, במקצועו או במשלח ידו המפורט ברשימה, או להתמסר להם בצורה כלשהי, באורח מלא או באורח חלקי, וזאת בשיעור של 25% לפחות". 3. הכרעה בשאלת התקיימות מקרה ביטוח כרוכה, למעשה, בהכרעה בשתי שאלות. השאלה הראשונה היא, האם אכן ארע ארוע תאונתי של חבלת ראש ביום 24.12.98, כנטען בכתב התביעה, שאז מדובר בארוע פתאומי אשר נגרם למנוח כתוצאה מהפעלת כוח על ידי גורם חיצוני. זוהי שאלה עובדתית בעיקרה. השאלה השניה היא, האם, בהנחה שאכן היה ארוע תאונתי של חבלת ראש, המפרצת שנגרמה למנוח ומצבו הרפואי בעקבותיה הם כתוצאה מהחבלה, ואם כן, האם הם תוצאה יחידה, ישירה ובלעדית ממנה. שאלה זו מערבת שאלות שבמומחיות רפואית. שני נושאים נוספים בהם יש לדון הם שאלת ההתיישנות ואחריות הנתבע בנזיקין. זהות התובע 4. טרם דיון בשאלות האמורות יש לדון בקצרה בטענה אותה העלו הנתבעים לראשונה בסיכומיהם. לטענת הנתבעים עיזבון אינו אישיות משפטית הכשירה לתבוע ולהיתבע ולכן דין תביעת התובע, הוא העיזבון בלבד, ללא ציון שם היורשת כתובעת באופן נפרד, להימחק על הסף. התובע טוען בסיכומיו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, כיון שטענה זו לא נטענה מעולם, במהלך כל שנות ניהול המשפט. נטען כי בהתאם לצו קיום הצוואה הרי שהאלמנה היא היורשת היחידה של המנוח וכי לבית המשפט סמכות לתקן כל פגם בהליך, ככל שמדובר בפגם. 5. דין טענת הנתבעים להידחות ויש להצטער על כך שבחרו להעלות הטענה באופן זה, לראשונה בסיכומיהם. אכן, עיזבון אינו אישיות משפטית ועל היורשים להירשם כבעלי דין באופן נפרד ולא כפי שנרשם בכתב התביעה ("עיזבון המנוח...באמצעות אלמנתו... ") אך, בענייננו, אין חולק כי מדובר ביורשת יחידה והטענה היא טענה טכנית - פורמלית בלבד, שהרי אין בכך שהעזבון צוין כתובע במקום היורשת כדי להשפיע על זכויות צדדים שלישיים כלשהם, שלא צורפו להליך. בעניין זה יש להזכיר כי תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת כי "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו"; תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וחובה לעשות כל התיקונים הדרושים כדי לברר מה הן באמת בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי לבית המשפט סמכות לצרף בעלי דין חיוניים כדי לאפשר לו לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, גם מיוזמתו, בכל שלב משלבי הדיון, ותקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת החלפת בעל דין. הלכה היא שאין דוחים תובענה על הסף מקום בו ניתן לתקן הפגם. במקרה דומה נקבע כי לבית המשפט נתונה סמכות להורות על צירוף היורשים לכתב התביעה ואכן כך נעשה (ראה: ע"א (ת"א) 1898/07 יצהר רמי ואח' נ' עזבון המנוח בניימין אברהם ז"ל ואח', 9.2.99 והחלטת בית המשפט העליון בערעור על אותה החלטה, רע"א 2208/09 מיום 26.1.10). כאמור, בענייננו, מדובר ביורשת יחידה ואין חשש כי קיימים יורשים נוספים אשר יש צורך בהסכמתם להגשת התביעה. מדובר בפגם טכני בלבד, אותו אני מורה לתקן, על מנת שניתן יהיה לדון בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת במסגרת התובענה. לאור כך, כנתבעת מס' 2 לכתב התביעה תצורף הגב' ענת זהרוני אשר פרטיה רשומים גם בכתב התביעה המקורי. ניתן כעת, אם כן, לדון בשאלות השנויות במחלוקת. ארוע תאונתי הראיות 6. הנתבעים מכחישים התקיימותו של ארוע תאונתי בו נפגע המנוח בראשו. נבחן את הראיות בנושא זה ותחילה, את הראיות התומכות בקיומו של ארוע כאמור. 7. בתצהיר האלמנה נרשם כך: "עוד באותו יום של קרות התאונה סיפר לי אודותיה המנוח. המנוח סיפר לי כי באותו היום, היינו ביום 24.12.98, ביצע עבודה בדירה של לקוח, בזמן שעבד בצנרת בחדר הכביסה הוא התרומם ואז קיבל מכה בראש מהארון שעמד מעליו. ראיתי שהמכה בראשו גרמה לו לנפיחות...מאז התאונה ועד לפנייתו לביה"ח "שיבא" סבל המנוח מכאבי ראש מתמידים ולא מרפים ובעצמה חדה מתחילתם מלווים בבחילות והקאות. כאבים אלה הגיעו לשיאם ביום בו לא היה מנוס אלא לפנות לחדר המיון ביום 29.12.98". האלמנה מוסיפה ומציינת בתצהירה כי "מייד לאחר שחרורו של המנוח מביה"ח ביום 4.1.99 הודעתי לסוכן הביטוח גבאי עזרא על התאונה. כעבור תקופה נתן לי מר עזרא למלא טופס "הודעת מבוטח" שמופיע עליה "מעוז חברה לביטוח בע"מ" אותה מלאתי וציינתי בכותרת "בהמשך להודעה לסוכן הביטוח" ובו פרטתי את דבר החבטה בראשו בתאונה. מסרתי טופס זה לאחר שמולא על ידי למר עזרא והוא אמר לי שהטופס שונה ולכן ישלח לנתבעת במקום טופס זה שמלאתי טופס אחר אותו מלא שלא בנוכחותי ושלא בידיעתי....לא ברור לי כלל מדוע מר עזרא בטופס שמלא, הוא או מי מטעמו, והעביר לנתבעת השמיט הוא דבר חבלתו של המנוח בראש מהתאונה כפי שפרטתי בהודעה שמסרתי לו. מה שברור לי זה שדיווחו זה גרם לדחיית התביעה בפעם הראשונה ושלא כדין...". 8. בין מוצגי התביעה הוגש טופס הודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי - ביטוח נפגעי עבודה. מועד הגשת הטופס למוסד לביטוח לאומי (ולהלן גם: "המוסד") אינו ברור על גבי הצילום שהוגש וניתן רק להבין מהמסמך כי הוגש בשנת 1999 בתאריך 5 לחודש שאינו ידוע, אם כי נראה שהספרה הראשונה של החודש אינה 1 אלא 0, כך שסביר שהתביעה הוגשה בין החודשים ינואר - ספטמבר 1999. בידי מי מהצדדים לא היה עותק קריא יותר כך שהמועד המדויק של הגשת הטופס נותר לא ברור. האלמנה העידה כי הטופס הוגש מספר חודשים לאחר הארוע (עמ' 43 שורה 4). היא אישרה כי הטופס מולא בכתב ידה (עמ' 45 שורה 28). בתיאור הפגיעה נרשם כך: "התאונה קרתה עקב מכה חזקה בראש ומאמץ קשה בזמן פתיחת צינור". כעדים לארוע נרשמו אמיר שרון ועמוס זהרוני. בסוף הטופס מופיעה חתימת המנוח. הוגש גם טופס תביעה לקצבת נכות כללית מיום 19.10.99 שם נרשם כי הוגשה תביעה לגבי פגיעה בעבודה אך לא התקבלה עדיין תשובה. גם ממסמך זה ניתן ללמוד כי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה הוגש לפני חודש אוקטובר 1999. 9. מסמכים נוספים שהוגשו במסגרת מוצגי התביעה הם שני טפסי התביעה בקשר לפוליסה הנדונה שמולאו בגין הארוע ואשר צוינו בתצהיר האלמנה. האחד, טופס "הודעת המבוטח-התובע" כאשר שם חברת הביטוח הרשום על גבי הטופס הוא "מעוז חברה לביטוח בע"מ". טופס זה מולא בכתב ידה של האלמנה, כפי שהיא ציינה בתצהירה, ולהלן יקרא טופס זה גם "טופס ההודעה הראשון". בטופס צוין מספר הפוליסה נשוא התובענה אצל הנתבעת - 025710 ובראשו נרשם: "בהמשך להודעה לסוכן הביטוח". בקשר לתאור הארוע נרשם כך: "התאונה קרתה עקב מכה בראש ומאמץ קשה בזמן פתיחת צינור. נגרמה לי התפרצות של כלי דם במח". וכן: "ביום התאונה קבלתי מכה חזקה מאד בראש בזמן העבודה והתאמצתי מאמץ קשה בזמן פתיחת צינור". בסעיף ד(1) לאותו טופס נרשם: "הודעתי לסוכן הביטוח מיד לאחר שחרורי מבית החולים". טופס זה אינו חתום. הטופס השני הוא טופס המופנה לנתבעת וכותרתו "טופס תביעה לתאונות אישיות". טופס זה יקרא להלן גם: "טופס ההודעה השני". בטופס זה מופיע אותו מספר הפוליסה אצל הנתבעת. טופס זה מולא על ידי הנתבע או מי מטעמו, כפי שציין הנתבע בתצהירו. בתאור התאונה נרשם כך: "עקב (מילה מחוקה, א.ל.) מאמץ פיסי בעבודה נגרם לנ"ל כאבי ראש ועבר ניתוח רצ"ב מסמכים רפואיים". לאחר המילה "עקב" מופיעה מילה אשר נמחקה, אך מעיון במסמך נראה שהמילה המחוקה דומה ביותר למילה "תאונה". התאריך המופיע על גבי הטופס הוא 26.7.98 אך נראה כי נפלה טעות ברישום השנה ומדובר בשנת 1999, שהרי הארוע היה בדצמבר 1998. נרשם עליו כי הוא התקבל אצל הנתבעת ביום 6.9.99. יצויין, כי בעקבות טופס זה הוצא מכתב הדחיה הראשון של הנתבעת מיום 18.10.99 בו נרשם כי "עפ"י תיאור נסיבות הארוע, עולה כי אין הארוע עונה על הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה אלא בכאבי ראש שהופיעו לאחר מאמץ פיזי". 10. במסגרת פרשת התביעה העיד מר שרון אמיר, מהנדס בניין במקצועו, המתגורר בגבעתיים, אשר בביתו עבד התובע באותו היום. בתצהירו ציין כך: "המנוח זקי זהרוני ז"ל עשה אצלי עבודת שרברבות...ביום 24.12.98 נכחתי בארוע התאונתי שארע למנוח עת עבד אצלי בבית. הזמנתי את המנוח לעבודה אצלי בעקבות נזילה בקיר בה הבחנתי בין חדר האמבטיה לחדר ילדים. יום קודם למועד הארוע, היינו 23.12.98, הגיע לביתנו המנוח לראות במה המדובר וסיכמנו על כך שלמחרת הוא יבוא לבצע את העבודה. לצורך ביצוע העבודה היה צריך לבטל צינור אספקת מים חמים אנכי...ולהעביר את נקודת חיבור אספקת המים החמים מהדוד"ש למקום אחר...ראיתי את המנוח מנסר בדיסק פתח בגב הארון ודרכו סיתת את קיר הבלוקים עד לחשיפת הצינור הנוזל, הוא איתר את הנזילה, הוריד קטע צינור וסגר את הקו...המנוח עבד במרפסת בפינת מכונת הכביסה וקדח בקיר החיצוני כשמעליו ארון לחמרי ניקוי. מבלי משים ותוך כדי שהתובע ביקש להתיישר הוא חטף מכה בראשו מארון חמרי הניקוי. זה היה בערך בשעה 13:00...אני שמעתי וראיתי את החבטה של ראשו בארון חמרי הניקוי. אני התרשמתי באופן בלתי אמצעי שהחבטה שספג מהארון הייתה חזקה. מהמנוח שמעתי שאת המכה קיבל מבליטת הדלת 1.5 ס"מ כלפי מטה מהארון. הדלת עשויה MDF ועובייה 18 מ"מ. נבהלתי מהחבטה והצעתי לו את עזרתי, המנוח הפסיק את העבודה למספר דקות, עזב את מרפסת הכביסה תוך שהוא אוחז בידיו את ראשו, אמר שיש לו כאבים אך הוא יתגבר ואח"כ שב לעבודתו. המנוח לא נשאר בביתי לסיים את כל העבודות שנותרו לו, אלא השאיר זאת לעוזר שעבד עמו אשר היה אחיו או קרוב משפחה אחר. בשעה 16:00 לערך חזר המנוח לאסוף את קרוב משפחתו משזה סיים את עבודתו ואז שילמתי לו ובמקום קיבלתי ממנו קבלה בעבור התשלום...מאז התאונה לא שמעתי מהמנוח אלא כעבור מספר חודשים עת התקשר אלי ואמר לי שהוא עומד להגיש תביעה לביטוח לאומי בגין המקרה ושאל אותי אם אני זוכר את המקרה ואולי יפנו אלי בעניין. אני אמרתי לו שוודאי שזכור לי מה שהיה ואם תהיה פנייה אלי אשמח לספר את מה שקרה. באותה שיחת טלפון יידע אותי לראשונה שעקב החבטה היו לו כאבי ראש ממושכים וחזקים בגינם שכב בביתו ימים ספורים ולאחר שמצבו החמיר מאד כולל הקאות, נעתר לבקשת אשתו (הוא אמר לי שאז היה חסר אונים ואפטי ולכן החליטו בשבילו) והתפנה לבי"ח". לתצהיר מר שרון צורף צילום חשבונית של המנוח מס' 0314 מיום 24.12.98 בגין "החלפת קו הספקה למים חמים" על סך 1170 ₪. 11. עוד הוגשה הודעתו של מר שרון מיום 22.6.00 למוסד לביטוח לאומי. בהודעה זו ציין כי למיטב זכרונו המנוח עבד עבורו בעבר לפני הארוע. בהמשך ציין: "הוא עבד בדירה עם עוזר אני מבין שזה היה אחיו או בן משפחה אחר ובערך בשעה 13:00 בזמן שעבד במרפסת הוא התיישר ואז פגע עם הראש בארון חומרי ניקוי שנמצא שם מעל מכונת הכביסה אני שמעתי את הפגיעה שלו בארון (חבטה) כמובן שהצעתי את עזרתי אבל הוא ענה שאמנם יש לו כאבים אבל הוא יתגבר והמשיך לעבוד. הוא המשיך את עבודתו בדירה עד סיומה. כשלוש שעות מאוחר יותר ולמעשה עכשיו אני נזכר שהוא לא נשאר עד סוף העבודה אלא אולי שעה עד שעה וחצי בדק שאין נזילות בעיות סתם את הפרצות בקיר ועזב את המקום העוזר סיים שם עוד כמה עבודות פשוטות שהוא השאיר....הוא חזר לאסוף את אחיו בערך בשעה 16:00 בסיום העבודה ואז גם שילמתי לו את המגיע לו קיבלתי ממנו קבלה כחוק השמורה בביתי עד היום. מאותו שלב פרק זמן לא שמעתי מהתובע מספר חודשים אחרי כן הוא התקשר אמר שעומד לתבוע את ביטוח לאומי או משהו כזה ושאל אם אני זוכר את המקרה ושאולי יפנו אלי בעניין ואמרתי לו שודאי שזכור לי מה שהיה ואם תהיה פניה אלי אשמח לספר את האמת. זה היה בשיחה טלפונית ומאז לא ראיתי אותו....אני אכן שמעתי וראיתי שנחבל בפניו כמובן ציין שכואב לו אבל מבחינה תפקודית המשיך אחרי כן יצא וחזר לא שמתי לב לכל התנהגות חריגה, לגבי המכה אני התרשמתי שזו הייתה מכה חזקה ואני הבנתי ממנו שהמכה הייתה מהדלת שבולט 1.5 ס"מ כלפי מטה מהארון והעובי שלה 18 מ"מ מחומר MDF". 12. מר שרון נחקר על תצהירו. בחקירתו חזר על תאור התאונה וציין: "בסיום העבודה, כנראה התעייף או משהו כזה, הוא התרומם ואז הוא חטף, אני עמדתי במרחק מטר וחצי, שמעתי בום רציני מאד, כזה רציני, שאני זוכר אותו עד היום...בזוית העין, אני ראיתי שהראש פוגע בזה, החלק האחורי של הראש...אני יותר נבהלתי מהמכה, זו הייתה מכה, מכה מכה, שאתה רואה גם, באמת מכה רצינית ומיד אחרי זה הוא תפס את הראש, אני הרגשתי לא טוב עם עצמי, לא ידעתי, קצת הזעתי, כי זה היה מלחיץ לראות בן אדם סובל ואז הצעתי לו לשתות, משהו לעשות הוא אומר, עשה לי ככה עם היד, הסתובב, יצא מהאמבטיה...נח קצת באזור הסלון, הסתובב ואמר לי...הוא אומר עזוב, זה מכה, עוד מעט נתאושש...הוא אמר, טוב, העוזר יסגור את הדברים ולמעשה בפועל ראיתי אותו רק בסוף יום העבודה, הוא בא לאסוף את העוזר ושילמתי לו, הוא נתן לי קבלה...זה מה שראיתי בעינים" (עמ' 3-4). בחקירתו ציין תחילה כי זו הפעם הראשונה שהמנוח עבד אצלו (עמ' 6 שורות 19-21). כמו כן ציין כי לאחר קבלת המכה המנוח נשאר לעבוד עוד כרבע שעה (שם, שורה 26). מר שרון נשאל לגבי הקבלה המקורית אך השיב כי היא כבר אינה ברשותו וכפי הנראה נתן את המקור למוסד לביטוח לאומי (עמ' 8 שורה 11) או שהשמיד אותה (עמ' 17 שורות 19-29). הוא השיב כי את הקבלה רשם המנוח ולא סביר שעוזרו הוא זה שרשם (עמ' 10 שורה 36). הוא ציין כי המנוח עצמו התקשר אליו מספר חודשים לאחר הארוע (עמ' 12 שורה 21). הוא נשאל לעניין הבדלים מסוימים בין גרסתו בפני המוסד לביטוח לאומי וגרסתו בעדותו וציין: "את המכה אני זוכר..." (עמ' 12 שורה 33) אך יש פרטים שאינו זוכר היטב כפי שזכר עת נתן הודעתו למוסד לביטוח לאומי (עמ' 13 שורות 12 ואילך), כמו העובדה שהמנוח עבד אצלו לפני הארוע. 13. במסגרת הראיות התומכות בקיומו של ארוע תאונתי יש לציין גם את האמור בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה מטעם התביעה. במסגרת חוות דעתו מיום 25.10.04 ציין כי בדק את המנוח ביום 17.6.99. במסגרת פרשת המקרה ציין כך: "בעייתו הנוכחית מתחילה ביום 24.12.98. באותו יום נפגע בראשו מחבטה שספג מארון. הארון עמד במקום עבודתו אצל לקוח, בבית הלקוח. לאחר מכן המשיכו כאבי ראש להטרידו גם לאחר נטילת כדורים לשיכוך כאבים. כמו כן הופיעו הקאות. פנה למיון בבי"ח תל - השומר ביום 29.12.98 שכן כאבי הראש החריפו עוד יותר". בחקירתו הבהיר כי ארוע החבלה נמסר לו במהלך בדיקת המנוח: "הם סיפרו לי כבר אז על המכה...הם סיפרו לי על המכה ואני ציטטתי פה...אני בדקתי אותו אצלי ואצלי הוא כבר אמר...אצלי הוא כבר סיפר, עובדה גם שהפניתי אותו למרפאה לחבולי ראש בבית לוינשטיין" (עמ' 90 שורה 32 ואילך). פרופ' רייכנטל ציין כי הרישומים שערך בעת הבדיקה כבר אינם ברשותו (עמ' 75 שורות 6-16). 14. אל מול הראיות האמורות, מהן ניתן ללמוד כי אכן נגרמה למנוח חבלת ראש באותו היום, הנתבעים מפנים לתיעוד הרפואי אשר ממנו, כנטען, יש ללמוד כי חבלה כזו לא ארעה. נסקור את התיעוד הרפואי הרלוונטי. 15. המנוח, כאמור, פנה לראשונה לחדר המיון בביה"ח שיבא ביום 29.12.98. בטופס חדר המיון נרשם: "מיום ו' חש כאב ראש אדיר מאז כאבים עזים...מיום ו' (4 ימים) כאב ראש פרונטלי לסירוגין עם החמרה מאתמול הקאה X 3". בבדיקת נוירולוג בחדר המיון נרשם: "מלפני כ - 4 ימים סובל מכאב ראש לוחץ שהתפתח באופן חד והגיע לשיאו מיד עם תחילתו, סבל מבחילה, מאתמול 3-4 הקאות". בבדיקת נוירוכירורג נרשם: "לפני 4 ימים מאורע חד של כאבי ראש לראשונה בחייו...אופי הכאב מוקל ומוחמר לסירוגין". המנוח הועבר לאשפוז במחלקה הנוירולוגית. 16. בסיכום המחלה מהמחלקה הנוירולוגית מיום 31.12.98 נרשם תחת הכותרת:"סיבת אשפוז": "התקבל למחלקתנו דרך חדר מיון בשל כאבי ראש עזים שהחלו לאחר מאמץ פיסי לפני כ - 4 ימים והחמירו ביום פנייתו לחדר מיון". בהמשך, תחת הכותרת "מחלה נוכחית", נרשם: "לפני כ - 4 ימים לאחר מאמץ פיסי (POST COITAL) החלו כאבי ראש עזים עם הקרנה לצוואר ללא בחילות והקאות. כאבי ראש היו תמידים ללא הקלה לאחר נטילת OPTALGIN. ביום קבלתו כאבים החמירו, פנה לחדר מיון". תחת הכותרת "מהלך ודיון" נרשם: "מדובר בחולה בן 50 אשר התקבל למחלקתנו דרך חדר המיון בשל כאבי ראש עזים שהחלו באופן פתאומי לאחר מאמץ פיסי ארבעה ימים טרם קבלתו". 17. נוכח גילוי המפרצת בבדיקת אנגיוגרפיה הועבר המנוח למחלקה הנוירוכירורגית. הוא עבר ניתוח לסגירת המפרצת ביום 31.12.98. בסיכום המחלקה מהמחלקה הנוירוכירורגית מיום 4.1.99 נרשם: "בן 50, 5 ימים טרם קבלתו חש בכאב ראש עז החמור בחייו. כ- 3 ימים לאחר הופעת הכאב פנה למיון...". 18. המנוח טופל גם במרכז לנפגעי ראש בבית החולים לוינשטיין עקב הבעיות בתפקודו הקוגנטיבי לאחר הניתוח שעבר. בסיכום מחלה מיום 5.10.99 אשר חתום על ידי מנהל אשפוז יום נפגעי ראש נרשם: "בזמן עבודה הופיע באופן פתאומי כאב ראש ולאחר כיום גם הקאות. פנה למיון בתה"ש ונעשתה אבחנה של פריצת מפרצת". בסיכום בדיקה פסיכיאטרית מיום 6.10.99 נרשם: "בזמן העבודה, לאחר מאמץ ובאופן פתאומי חש בכאב ראש חזק מלווה בהקאות. פונה לתל השומר ושם נקבעה האבחנה של פריצת מפרצת". 19. מעבר למסמכים שצוינו, ביתר המסמכים הרפואיים המתייחסים למנוח אין כל התייחסות לתאור הארוע או לסיבת פניית המנוח לטיפול רפואי, לרבות בתעודת חדר המיון ובבדיקות רופאי חדר המיון. סיבת הפנייה מצוינת בשלושה מסמכים רפואיים בלבד, אשר גם הם אינם תואמים זה לזה. במסמך אחד (סיכום המחלה מהמחלקה הנוירולוגית מתאריך 31.12.98) נרשם כי מדובר במאמץ פיסי הקשור ליחסי מין (POST COITAL). במסמך השני, מבי"ח לוינשטיין, מתאריך 5.10.99, צוין כי מדובר בכאב ראש שהופיע בזמן עבודה, ללא קשר למאמץ. במסמך השלישי, מבי"ח לוינשטיין, מתאריך 6.10.99, צוין כי מדובר בכאב ראש בזמן עבודה ולאחר מאמץ. 20. בהתבסס על אי רישום חבלת הראש במסמכים הרפואיים כסיבת הפנייה לטיפול רפואי הנתבעים מכחישים, כאמור, את קיום החבלה. האלמנה נחקרה בעניין הרישומים הרפואיים. היא ציינה כי היא הגיעה עם המנוח לחדר המיון, לוותה אותו ושהתה עמו (עמ' 29 שורות 19-29). היא ציינה כי יום - יומיים קודם לפנייתם לבית החולים פנתה עם המנוח לקופת החולים, ללא תור, עקב כאבי הראש מהם סבל וביקשה להיכנס לרופאה. הרופאה ביקשה שימתינו לה, הם ישבו והמתינו אך המנוח "לא היה מסוגל יותר לשבת" ורצה לחזור לביתו. יום יומיים לאחר מכן, לאחר שהמנוח הקיא, היא התקשרה לרופאה וזו אמרה לה לפנות מיד לבית החולים, וכך עשתה (עמ' 29- 30). בחדר המיון היא זו שדברה עם הרופאים וסיפרה בחדר המיון שהמנוח קיבל מכה בראש אך: "הם לא ייחסו לזה בכלל הרבה...לא ייחסו אליי חשיבות" (עמ' 31 שורות 16 ואילך). "אני באתי, סיפרתי, לא יודעת, לא אחראית למה הם כותבים, למה הם לא כותבים...לא אמרו לי להסתכל ולדעת, אני באתי, סיפרתי את הסיפור שלי...שהוא קיבל מכה בראש, סיפרתי, העבירו אותנו מרופא לרופא" (עמ' 38). "אני באתי סיפרתי, אני אחראית לרופאים? הם שואלים אותי מה לכתוב מה לא, אני באתי לקבל טיפול" (עמ' 49 שורות 4-5). האלמנה ציינה בתצהירה, בהתייחס למונח POST COITAL, כי לא ידעה מהי משמעות ביטוי זה עד לדיון בנושא בבית הדין הארצי לעבודה וכי מדובר בטענה הזויה ומוטעית לחלוטין, שהרי היא והמנוח לא קיימו יחסי מין מהתאונה עד פנייתם לחדר המיון. 21. פרופ' רייכנטל נחקר אף הוא בנושא הרישומים הרפואיים ובנושא העדר רישום החבלה ברישומים הרפואיים. הוא השיב כי יש לזכור כי המנוח היה עם דימום במוח, מה שהקשה עליו להתרכז ולהתמקד בפרטים. כמו כן, ציין, "יכול מאד להיות שהתובע המנוח בהיותו בנאדם שאיננו מהתחום הרפואי, ידע שהוא קיבל מכה בראש, אבל הוא לא תאר לעצמו אז, היות והוא איננו רופא, שדבר כזה עלול או עשוי, עלול לגרום לדימום מוחי. הוא לא ידע את זה ולכן לא חשב שיש קשר...אלי כשבאו לעשות את הלינק הסיבתי...אני כאיש מקצוע אני אומר רגע אחד, יש תסמונת כזאת שנקראת אנוריזמות פוסט טראומטיות, מפרצות שלאחר חבלה, ובאמת יש קשר. זה שהשרברב המנוח ז"ל לא היה מודע לזה, אני חושב שזה דבר די ברור. קיבל מכה בראש, אמנם הכאב היה גדול, הוא לא חשב" (עמ' 78). בעניין החסר ברישומים ציין: "השאלה היא מאד אינדיבידואלית. מאד תלוי איזה מחלקה ומי היה מנהל המחלקה ועד כמה הקפידו בדברים האלה...הנושא הזה של חבלות ראש שגורמות למפרצת, זה נושא שהוא בעיקר תחום דווקא לתחום הנויכוכירורגי ופחות לתחום הנוירולוגי. הנוירולוגים לא כל כך מבוייתים על הנושא הזה של מפרצות כי זה לא תחום העיסוק שלהם. העיסוק במפרצות היה בעיקר בידי הנוירוכירורגים...וברגע שהיה חשד שיש פה מפרצת זה היה עובר למחלק הנוירוכירורגית והנוירולוגים מיעט להתעסק בזה, כי הם לא ידעו...גם המודעות הזאת שחבלה יכולה להביא לפיצוץ של מפרצת קודם כל זה נדיר, בכלל מפרצות זה נדיר. ומפרצות שמגיעות לבתי חולים זה עוד יותר נדיר... משום שחלק גדול מאלה שאצלם פורצת מפרצת מתים במקום. בערך 70% - 80% נפטרים במקום מדימום שלא ניתן לשליטה...המיעוט שמגיע לבית החולים, אלה שמטפלים בהם ומנתחים אותם...אלה שלהם מפרצת חבלתית זה אחוז מכל אלה" (עמ' 79-80). באשר לאזכור של המונח POST COITAL ציין פרופ' רייכנטל כי אינו מכיר מקרים של מפרצת עקב יחסי מין אלא אם מדובר במקרה חריג שגורם למאמץ יתר (עמ' 82). 22. ד"ר בוקשטיין, מומחה בתחום הנוירולוגי מטעם הנתבעים, סקר את הרישומים הרפואיים במסגרת חוות דעתו והדגיש כי חבלת הראש לא הוזכרה ברישומים הרפואיים. 23. האלמנה נחקרה גם על אפיון חתימתו של המנוח ואישרה כי הוא זה שחתם על טופס ההודעה על פגיעה למוסד (עמ' 46 שורות 3, 17). המנוח, על פי עדותה, חתם גם על טופס התביעה לנכות כללית (עמ' 49, שורה 37). היא ציינה: "הוא פעם חתם ככה, פעם הוא חותם ככה". לגבי השם "יחיאל" המופיע לעיתים בצד החתימה הסבירה: "בתימנית זכריה זה יחיאל, זכי זה זכריה, זה יחיאל" (שם, שורות 34-39). היא ציינה כי החתימה על גבי החשבונית שניתנה למר שרון היא חתימת המנוח: "מליון אחוז החתימה שלו" (עמ' 74 שורה 10). "יש לו כמה חתימות" (שם, שורה 20). 24. באשר להודעה לנתבע, האלמנה העידה כי היא עצמה הודיעה לנתבע על התאונה טלפונית על מנת שיטפל בהפעלת הפוליסה (עמ' 62 שורות 5-8). לאחר מכן הגישה לו מסמכים רפואיים ומילאה את טופס ההודעה הראשון (עמ' 70 שורות 18 ואילך, עמ' 73 שורות 35-36). הנתבע, מנגד, ציין בתצהירו כי המנוח עצמו התקשר למשרדו בחודש יולי 1999, סיפר לו כי היה לו שטף דם במוח וכי הוא נאלץ לעבור ניתוח בראש וביקש להפעיל את הפוליסה. הנתבע ציין כי ביקש מהמנוח שיעביר אליו מסמכים רפואיים על מנת להגישם לנתבעת. "עם קבלת המסמכים הרפואיים מהמנוח, מולא במשרדי טופס תביעה לחב' הפניקס בהתאם לתוכן המסמכים הרפואיים, ונשלח בצירוף המסמכים הרפואיים לחב' הפניקס", הוא טופס ההודעה השני. הוא טען כי עד שנת 2002 לא היה לו כל קשר עם האלמנה. בחקירתו ציין כי את טופס ההודעה השני מילאה מזכירתו אך הוא עבר על הטופס (עמ' 98 שורות 12-18). הוא ציין כי התאריך 26.7.98 הוא "טעות טכנית" (שם, שורה 20). הוא טען כי העביר את הטופס באותו היום לנתבעת, למרות שתאריך הקבלה אצל הנתבעת המוטבע על גבי הטופס הוא 6.9.99 (עמ' 99 שורה 8). הוא ציין כי ערך תרשומת של שיחתו עם המנוח: "אני הרי באותו יום כתבתי בודאי מתי שהוא התקשר אלי" (עמ' 100 שורה 25) "רשום, בודאי, בתיק היה כתוב...ואני רשמתי כל מילה שאמרתי לו", אך לא הציג תרשומת מהשיחה הנטענת למרות בקשת בית המשפט: "צריך לחפש את זה, אולי, היו הרבה תיקים...צריכה להיות תרשומת" (עמ' 104 שורות 23-34). הוא ציין כי את טופס התביעה הסוכן ממלא תמיד ולא המבוטח (עמ' 101 שורה 10). הוא חזר וציין כי מלא את הטופס בהתאם לתוכן המסמכים הרפואיים (עמ' 102 שורה 5). לגבי מחיקת המילה הנחזית להיות "תאונה" בטופס ההודעה השנייה ציין כך: "כן, אבל כי זה לא הייתה תאונה, לפי המסמכים..." (עמ' 103 שורה 13). הוא אישר כי ייתכן ולאחר שראה את המסמכים הרפואיים החליט שאין מדובר בתאונה ומחק את המילה "תאונה" (עמ' 105, שורות 31-34) אך בהמשך, לאחר שבאת כוחו העירה כי לדעתה אין מדובר במילה "תאונה" ציין: "הוא לא אמר תאונה" (שם, שורה 36). לשאלה מדוע רשם כי מדובר במאמץ בעבודה למרות שנושא זה לא נרשם במסמכים הרפואיים שהיו בידו השיב: "כי ככה הוא אמר לי, הוא אמר בעבודה זה קרה לו" (עמ' 107 שורה 37). לגבי טופס ההודעה הראשון, הנושא את שמה של חברת "מעוז" ציין בתצהירו כי טופס זה נמסר לאלמנה רק לאחר קבלת מכתב הדחייה השני, מינואר 2003, כלומר, לאחר מות המנוח, כיון שרצתה לטפל בתביעה לתגמולי ביטוח בגין מות המנוח כנגד חברת מעוז בעצמה. בחקירתו חזר תחילה על אותה הגרסה, אך לאחר מכן הסכים כי מעיון בטופס עולה כי מולא עת המנוח היה עדיין בחיים (עמ' 117 שורות 20-26). בהקשר זה יצוין כי האלמנה השיבה בחקירתה כי לא פנתה כלל למעוז ולא קיבלה ממעוז תגמולי ביטוח. ב"כ הנתבעים ציינה לפרוטוקול כי "יש לי פה מסמכים שמעידים אחרת" (עמ' 63 שורה 10) אך אלה לא הוצגו מעולם וגם לא ניתן הסבר לאי הצגתם. הנתבע נשאל לגבי האמור בסעיף ד' 1 באותו הטופס, שם נרשם כי ניתנה לו הודעה על הארוע מיד לאחר השחרור מבית החולים והשיב: "ודאי שהודיעה, אז מה עשינו, למה הגשנו את התביעה?" ולאחר מכן תיקן ואמר: "הוא הודיע, היא לא דיברה איתי מעולם" (עמ' 123 שורות 5-7). 25. להשלמת התמונה העובדתית יש לציין כי בסופו של ההליך שנוהל במוסד ובבית הדין לעבודה הכיר המוסד, בהתאם להודעתו מיום 6.10.02, "בארוע מיום 24.12.98 שבו קיבל התובע מכה בראשו מארון בעת עבודתו בבית לקוח כתאונה בעבודה". טענות הצדדים 26. התובעים טוענים בסיכומיהם כי יש לתת אמון בעדות האלמנה ובעדות מר שרון. נטען כי לא ניתן לסמוך על הרישומים הרפואיים כמגבשים מסקנה כנגד קרות הארוע התאונתי, במיוחד כאשר הרישומים חסרים, לא מתיישבים זה עם זה ואינם מובנים. נטען כי בתעודת חדר המיון אין כל רישום השולל את קיום הארוע התאונתי שהרי כלל לא נרשמה הסיבה לכאבי הראש. באשר לסיכום המחלה מהמחלקה הנוירולוגית, שם נרשם כי מדובר במאמץ פיסי ולאחר מכן נרשם POST COITAL, נטען כי מדובר במונח לטיני שאינו ברור ואינו מובן לאיש מן השורה וגם לאלמנה לא היה ברור כלל. ברגע שנודעה לה משמעות המונח - פנתה והכחישה זאת מיידית. לא ברור מאין נשאב נושא זה לסיכום המחלה ואין לכך כל זכר בתעודת חדר המיון. התובעים מפנים למסמכים בהם מצוינת החבלה בראש. 27. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי בכל המסמכים הרפואיים של המנוח החל מיום פנייתו הראשונה לחדר המיון בתאריך 29.12.98 ועד לפטירתו לא אוזכרה חבלה. מנגד, נטען, במסמכים רפואיים "רבים" מצוין כי הסיבה למפרצת היא מאמץ פיסי. נטען כי מפרצת בעקבות חבלה היא נדירה יותר ממפרצת עקב מאמץ פיסי ואם אכן מדובר במקרה נדיר היה הדבר צריך להיות מצוין במסמכים הרפואיים. נטען כי למסמכים הרפואיים הראשוניים יש חשיבות עליונה, כי מהם ניתן ללמוד על גרסתו של המנוח לארוע, במיוחד מקום בו המנוח הלך לעולמו עוד לפני הגשת התובענה. נטען כי במהלך השנים המנוח חזר על גרסתו כי המפרצת נגרמה בשל מאמץ גופני. נטען כי פרופ' רייכנטל לא שמר את הרישומים מבדיקת המנוח במרפאתו ועובדה זו פועלת כנגד גרסת התביעה. נטען כי אין לתת אמון בעדותו של מר שרון. נטען כי נמצאו סתירות בין עדותו בבית המשפט ובין ההודעה שמסר לחוקרי המוסד לביטוח לאומי בנושא היכרות קודמת עם המנוח. הנתבעים טוענים כי החתימה על גבי החשבונית שהציג מר שרון אינה חתימת המנוח וכי מדובר בזיוף, כיון שחתימה זו אינה דומה לחתימת המנוח על גבי מסמכים אחרים. הנתבעים טוענים עוד כי אין לתת אמון בעדותה של האלמנה. בהקשר זה נטען כי האלמנה הצהירה במסגרת בקשתה לפטור מאגרה כי אין בבעלותה רכב או דירה אך הדברים אינם נכונים. דיון והכרעה 28. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי אכן התרחש ביום 24.12.98 ארוע תאונתי בו נחבל המנוח בראשו, כנטען על ידי התובעים. 29. גרסת התביעה על פיה ארע ארוע תאונתי נתמכת במספר ראיות אשר בהן אני נותנת אמון ובראשן עדותו של מר שרון. מר שרון, עד אובייקטיבי, אשר אין לו כל קשר אישי לתביעה, למנוח או לאלמנה, מסר עדות מפורטת ואמינה ביותר. מר שרון מסר את גרסתו גם לחוקרי המוסד ביוני 2000 ומדובר באותה הגרסה, גם אם קיימים הבדלים קלים בשני עניינים שוליים והם - האם המנוח עבד עבורו גם לפני הארוע וכמה זמן בדיוק לאחר החבלה המשיך המנוח לעבוד. אין בשינויים לא מהותיים אלו כדי לפגום באמינות הגרסה אלא להיפך, יש בהם כדי להצביע על כך שמר שרון לא התכונן באופן קפדני לעדותו ולא למד בעל פה את הודעתו במוסד אלא העיד מזיכרונו ובאופן חופשי. הגיוני בעני כי מר שרון לא יזכור את מלוא הפרטים 12 שנים לאחר הארוע, וכי זיכרונו כשנה וחצי לאחר הארוע, עת נתן הודעתו במוסד, היה טוב יותר. את עיקרי הדברים ואת עצם התרחשות הארוע מר שרון זכר היטב ועורר אמון רב בעדותו בבית המשפט. 30. הנתבעים טוענים כי החשבונית שהוצגה על ידי מר שרון מזויפת. איני יכולה לקבל הטענה, ויש לזכור כי הנטל להוכיח טענת מרמה או זיוף לגבי מסמך הנחזה כמסמך אמיתי מוטל על הטוען לכך. טענת הנתבעים היא כי החתימה על גבי החשבונית אינה זהה לחתימות אחרות של המנוח על גבי מסמכים אחרים. מעיון במסמכים עליהם חתום המנוח, אשר הוצגו על ידי הצדדים, עולה כי המנוח לא חתם באותו האופן על כל מסמך ומסמך. כך, למשל, בצוואתו, חתם, פעמיים, בשמו המלא, זקי אהרוני, ללא כל תוספת או שירבוט. בטופס התביעה למוסד בענף נפגעי עבודה חתם בשרבוט, בצדו רשם "יחיאל" ובצד זאת רשם את שמו המלא. בטופס התביעה למוסד בענף נכות כללית ניתן לראות שש חתימות אשר בהם נרשם שירבוט של השם "יחיאל" אבל החתימות אינן זהות לגמרי. במסמך "איבחון רפואי" של המוסד מיום 27.10.99 חתם המנוח בשמו המלא בצרוף שירבוט שאינו זהה ליתר השירבוטים. במסמך "אבחון רפואי" של המוסד מיום 31.7.00 חתם המנוח בשם: "זהרוני" ובצדו שירבוט שאינו זהה לשירבוטים אחרים. במסמכים שנחתמו על ידי המנוח במסגרת הצעת הביטוח גם כן מדובר בחתימות שונות, ובהן שירבוטים שונים של השם "יחיאל". בצילום החשבונית שהציג מר שרון מופיע שירבוט בלבד. מכל אלו ניתן ללמוד כי חתימת המנוח על מסמכים שונים לא הייתה זהה ואכן, גם האלמנה העידה כי המנוח נהג לחתום בצורות שונות. כל המסמכים שהוגשו הם צילומים, באיכויות שונות, וקשה ללמוד מהם בעין לא מקצועית על קווים מאפיינים זהים של חתימת המנוח ועל אי התאמה בין קווים אלו לחתימה על גבי החשבונית. הנתבעים לא הציגו כל חוות דעת שבמומחיות אשר תומכת בטענתם כי אין מדובר בחתימת המנוח. גם לא הוצגו, למשל, חשבוניות אחרות של המנוח, מהן ניתן היה אולי ללמוד כיצד נהג לחתום על חשבוניות, והנתבעים, ככל שרצו להעמיק בנושא על מנת לטעון טענת זיוף, יכלו לפנות ולקבל עותקי חשבוניות אלו מרואה החשבון של המנוח או מרשויות המס. לא ברור אם הנתבעים טוענים כי גם כתב היד בו נרשמה החשבונית כולה אינו של המנוח, וגם בעניין זה ניתן היה להציג חוות דעת שבמומחיות. מר שרון העיד כי זוהי החשבונית שקיבל מהמנוח עם סיום עבודתו באותו היום ועדותו, כאמור, מקובלת עלי במלואה. גם אם המנוח עצמו לא חתם על הקבלה אלא, למשל, עוזרו שהיה עמו באותו היום, איני סבורה כי יש בכך כדי לגרוע מאמינות ומשקל גרסתו של מר שרון, על פיה המנוח עבד בביתו באותו היום וקיבל מכה בראשו. 31. לעדותו של מר שרון מצטרפות מספר ראיות אחרות אשר מבססות את גרסת התביעה בדבר קיום ארוע תאונתי. ראשית, טופס ההודעה הראשון שמולא על ידי האלמנה, ובו נרשם מפורשות מספר הפוליסה אצל הנתבעת, כאשר מצוין על גבי הטופס כי מדובר במכה חזקה ומאמץ קשה. בנושא זה אני מעדיפה את גרסת האלמנה על גרסת הנתבע כאילו טופס ההודעה יועד לחברת "מעוז", שהרי על גבי הטופס נרשם מפורשות מספר הפוליסה אצל הנתבעת. גרסת הנתבע כי הטופס מולא לאחר פטירת המנוח אינה מתיישבת גם עם האמור בטופס עצמו, ולכך הסכים הנתבע בחקירתו. גם לא הובאו כל ראיות כי האלמנה הגישה דרישה לתגמולי ביטוח לחברת "מעוז", למרות דברי ב"כ הנתבעים כי ברשותה ראיות כאלו. שנית, טופס ההודעה על פגיעה בעבודה למוסד משנת 1999, שם נרשם כי מדובר במכה חזקה בראש ובמאמץ קשה. שלישית, טופס ההודעה השני שמולא על ידי הסוכן או מי מטעמו, כאשר בטופס נרשמה תחילה המילה: "תאונה" בצד "מאמץ פיסי". אציין כי מעיון בטופס עולה כי האפשרות הסבירה ביותר למילה המחוקה היא "תאונה", ואף הנתבע, למעשה, אישר זאת בעדותו. מעדות הנתבע עולה כי, כפי הנראה, הוא או מזכירתו החליטו למחוק את המילה "תאונה" כיוון שברישומים הרפואיים שהועברו אליהם לא נרשמה המילה תאונה, זאת למרות שבשיחה טלפונית עמם מטעם המנוח נאמר כי מדובר בתאונה בנוסף למאמץ פיסי. בעניין זה אני מעדיפה את גרסת האלמנה על גרסת הנתבע, כי היא עצמה דיברה עם משרדו של הנתבע וסיפרה כי מדובר בתאונה. סביר בעני כי האלמנה טיפלה מאז הארוע בכל הנושאים המנהליים הכרוכים בארוע, לרבות פניה לרשויות, למוסד ולמבטחת. חיזוק לגרסת האלמנה יש למצוא בכך שהנתבע לא הציג את התרשומת שערך, כנטען על ידו, בעת שיחתו עם התובע, למרות שטען כי ערך תרשומת. אי הצגת ראיה זו פועלת להחלשת גרסתו, מתוך הנחה שאם הייתה מוצגת הייתה מזיקה להגנת הנתבעים. רביעית, עדותו של פרופ' רייכנטל, בהמשך לדברים שרשם בחוות דעתו, כי בעת בדיקת המנוח ביוני 1999 נאמר לו כי נגרמה למנוח חבלת ראש ולכן אף הפנה אותו למרפאה לחבולי ראש. עדותו של פרופ' רייכנטל מהימנה בעני. אין חולק כי המנוח נבדק על ידי פרופ' רייכנטל. במסגרת בדיקה זו, סביר כי שמע ממנו ומהאלמנה את מלוא העובדות הרלוונטיות. איני סבורה כי פרופ' רייכנטל היה בודה דברים מליבו ורושם אותם בחוות הדעת אם לא היו נאמרים לו. 32. הנתבעים טוענים כי לא ניתן לקבל גרסת התביעה בדבר קיום חבלת ראש לאור קיום רישומים רפואיים "רבים" בהם צוין כי כאבי הראש החלו עקב מאמץ פיסי, ללא שאוזכרה חבלה כלשהי. הדברים אינם מדויקים כלל. אין בפנינו רישומים רפואיים "רבים" בהם מצוין מאמץ פיסי. להיפך. אכן, קיים תיעוד רפואי רב המתייחס למנוח לאורך השנים, ממועד הארוע ועד פטירתו, אך בכל התיעוד, למעט בשלושה מסמכים, אין כל התייחסות לסיבת הפנייה הראשונית לחדר המיון. הרוב המכריע של המסמכים הוא "ניטרלי" ואינו תומך במסקנה זו או אחרת. רק בשלושה רישומים רפואיים, כאמור, יש התייחסות לסיבת הפנייה, כאשר רישומים אלו סותרים זה את זה. בסיכום המחלה מהמחלקה הנוירולוגית מדובר במאמץ פיסי הקשור ליחסי מין. במסמך אחד מבית החולים לוינשטיין מדובר בכאבי ראש בזמן עבודה, מבלי להזכיר מאמץ פיסי או כל סיבה אחרת. במסמך האחר, שנרשם למחרת, מבית החולים לוינשטיין, מצוין על כאבי ראש בזמן עבודה ולאחר מאמץ. למסמך מהמחלקה הנוירולוגית לא ניתן לתת כל משקל ולא ברור מאין נשאב המונח POST COITAL אשר מופיע ברישום זה. מונח זה לא מצוין עוד בכל מסמך אחר, סביר כי מדובר בטעות של מי שרשם אותו, זהו מונח שאינו שגור ואינו ידוע לאדם שאינו בקיא במונחים לטיניים ברפואה ואף המוסד הגיע למסקנה כי הוא מוטעה. נראה כי גם הנתבעים עצמם סוברים כי מדובר בטעות. דווקא טעות זו מבהירה כי יש לבחון בזהירות רבה את הרישומים מסוג זה במסמכים רפואיים טרם הסקת מסקנות על בסיסם. הרישומים בבית החולים לוינשטיין מאוקטובר 1999 מדברים על מאמץ פיסי, האחד מציין כי מדובר במאמץ בעת העבודה, השני כלל לא מתייחס לנושא המאמץ אלא רק לכך שכאבי הראש החלו בעת העבודה. יש לזכור כי הנושא של מאמץ פיסי בעת עבודה, יחד עם החבלה, צוין גם על ידי האלמנה בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה ובטופס ההודעה הראשונה, כאשר מסמכים אלו מולאו לפני אוקטובר 1999. גם בטופס ההודעה השנייה נרשם הנושא של מאמץ פיסי בעבודה בנוסף לתאונה, שנמחקה על ידי הנתבע בסופו של דבר. המסמכים מביה"ח לוינשטיין אינם סותרים, למעשה, את גרסת התביעה. כפי הנראה, האלמנה והמנוח, אשר מעייניהם באותה תקופה היו טיפול נאות במנוח ולא הקפדה דווקנית על רישומים רפואיים בדבר סיבת המצב הרפואי, הניחו שכאבי הראש הם כתוצאה מעבודתו של המנוח באופן כולל מבלי שידעו או חשבו לנכון לערוך באותו שלב הבחנה בין החבלה ובין מכלול עבודתו באותו היום. הסיפור כולו, התמונה כולה, כפי שהמנוח והאלמנה ראו אותה, היא כאבי ראש שהחלו לאחר רצף של עבודה, במהלכה קיבל המנוח מכה בראשו. גם מר שרון העיד כי המנוח התעייף מעבודתו, רצה להתיישר, ואז קיבל את המכה בראשו. כך מולאו הטפסים על ידי האלמנה וסביר להניח שהדברים נאמרו גם לרופאים המטפלים, לפחות בשלב הראשון. דווקא בחדר המיון, שם נבדק המנוח על ידי מספר רופאים, לא נאמר דבר לגבי הרקע לפנייה, כך שמדובר במסמך אשר יכול להתיישב גם עם גרסת התביעה. אם, לגרסת הנתבעים, מדובר היה במאמץ פיסי כגורם יחיד ובלעדי - הרי שסיבה זו הייתה אמורה להירשם עוד בראשית הדרך, אך היא לא נרשמה, בדיוק כפי שלא נרשמה החבלה. יש לזכור כי המנוח הגיע לחדר המיון כאשר הוא סובל מכאבי ראש קשים זה מספר ימים ולאחר שהחל להקיא, כך שמצבו לא היה טוב ויש להניח ששני בני הזוג היו במצב לחץ, חוסר ודאות ומועקה. סביר בעני כי האלמנה והמנוח סיפרו בשלב כלשהו לגורם כלשהו בחדר המיון כי מדובר בכאבי ראש שהופיעו במהלך העבודה ולאחר מכה, אך ייתכן והדברים נאמרו לא למי שרשם בסופו של דבר את הרישומים הרפואיים. בכל מקרה, הרופאים בחדר המיון לא מצאו לנכון לרשום דבר לגבי סיבת הפנייה אלא פנו מיידית לבירור וטיפול רפואי. איני סבורה כי באי רישום עובדת החבלה ברישומים הרפואיים, כאשר, במקביל, ברוב הרישומים כלל לא ניתנה התייחסות לנושא סיבת הפנייה הראשונית והם, כאמור, ניטרלים, יש כדי לשלול את התקיימותה. בהערכת כלל הראיות, אני סבורה כי המשקל שיש לתת לראיות התומכות בגרסה כי ארעה חבלה, גבוה יותר מהמשקל שניתן לתת למסקנות מהרישומים הרפואיים שאינם מציינים חבלה ואני סבורה כי המסקנה המסתברת יותר אשר עולה מכלל הראיות היא כי למנוח אכן נגרמה חבלת ראש. 33. הנתבעים טוענים כי יש לייחס לאלמנה חוסר אמינות כיון שבתצהירה במסגרת בקשתה לפטור מאגרה ציינה כי אין בבעלותה דירה וגם רכב, בעוד שהתברר כי רשומים על שמה דירה ורכב. האלמנה הסבירה, לעניין הרכב, כי עקב חוב לבן משפחה היא העבירה את הרכב לבעלותו על חשבון החוב, מבלי לעדכן את רישום הבעלות במשרד הרישוי (עמ' 23). לעניין הדירה - הסבירה כי מדובר בדירה של בן זוגה שהיה לפני המנוח, שנרשמה על שמה בשל סיפור משפחתי מורכב, "סיפור עם ירושה ועניינים", אך אין מדובר בדירה שלה (עמ' 71-72). הסברים אלו סבירים בעני ואיני מוצאת מקום לתת משקל לנושא זה באשר למהימנות האלמנה בהתייחס לעובדות הרלוונטיות לתובענה. 34. הנתבעים מפנים למסמך מיום 6.10.99 מבית החולים לוינשטיין, שם נרשם: "מפחד כל הזמן מכל מאמץ פן תתפוצץ לו מפרצת אחרת" ומנסים ללמוד מכך כי לא ארעה חבלה, כיון שהמנוח לא ציין שהוא מפחד מחבלה נוספת אלא רק ממאמץ. איני סבורה כי ניתן ללמוד מכך את אשר מבקשים הנתבעים ללמוד ולשלול את קיום החבלה. כפי הנראה, המנוח פחד, ייתכן ובשל מה שנאמר לו על ידי רופאיו, כי מצבו עשוי להיות מוחמר במקרה של מאמץ ולכן הדברים נכתבו. יש לציין כי מצבו הקוגנטיבי של המנוח באותה העת היה ירוד והוא סבל גם מבעיות זיכרון, כפי שיתואר להלן. בכל מקרה, כפי שציינתי, נראה שהמנוח והאלמנה ראו באותו שלב את מצבו הרפואי כנובע מעבודתו, כמכלול, כאשר במסגרת העבודה ארעה גם חבלה. 35. לאור כלל האמור, אני קובעת כי ביום 24.12.98 המנוח קיבל מכה מארון בראשו בעת עבודתו אצל מר שרון וכי הוכח התקיימותו של ארוע תאונתי כנדרש בתנאי הפוליסה. קשר סיבתי חוות הדעת 36. השאלה הבאה בה עלינו לדון היא, האם המפרצת התפרצה בעקבות החבלה, ואם כן, האם כתוצאה יחידה, ישירה ומיידית ממנה, כנדרש בתנאי הפוליסה. 37. בשאלה זו הוצגו שתי חוות דעת רפואיות. התביעה נסמכת על חוות דעתו של פרופ' רייכנטל, מומחה בתחום הנוירוכירורגיה ומנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה בעבר. פרופ' רייכנטל הגיש שתי חוות דעת. במסגרת חוות דעתו מיום 25.10.04 ציין, כי מאז הארוע סבל המנוח מכאבי ראש עזים שלא הגיבו לטיפול תרופתי. כאבים אלו התעצמו ביום קבלתו למחלקה הנוירולוגית בתל - השומר ביום 29.12.98. ניקור מתני באותו היום הצביע על דימום אשר בעקבותיו נעשתה אנגיוגרפיה אשר הדגימה מפרצת של העורק המקשר הקדמי שהתמלא מימין. המפרצת נסגרה על ידי מהדק מתכתי. פרופ' רייכנטל מציין כי בספרות המקצועית בתחום הנוירוכירורגיה מצוין כי ניתן לקשר בין ארוע חבלתי ובין ארוע דימום מוחי כאשר סמיכות הזמנים היא סבירה, כלומר, לא חודשים או שנים. כמו כן חשוב רצף של סימן או סימנים בין החבלה לארוע הדימומי. פרופ' רייכנטל מציין כי במקרה של המנוח כאבי הראש, מאז הארוע, שהתגברו במיוחד ביום האשפוז, מהווים הוכחה לקשר בין החבלה ובין פריצת הדימום. באשר לעצמת החבלה, בהתאם לספרות, אליה הפנה פרופ' רייכנטל, קיימת אופציה לקשת רחבה של מנגנוני חבלה, החל מחבלות קשות עם שברים בבסיס הגולגולת ועד לחבלות קלות ביותר, אם בכלל, כמו נסיעה ברכבת "שדים" בפארק שעשועים, כאשר הרכבת מאטה ומאיצה את המהירות חליפות, ובעקבות נסיעה כזו תועד מקרה של התפרצות מפרצת. עוד תועדו בספרות מקרים של מפרצות של העורק המקשר הקדמי בעקבות חבלה, כפי שארע למנוח. פרופ' רייכנטל קבע כי בנסיבות המקרה, על פי רצף הארועים והסימנים בין החבלה והארוע הדימומי, פריצת המפרצת והדימום המוחי הם פועל יוצא של החבלה מיום 24.12.98. 38. פרופ' רייכנטל הגיש גם חוות דעת משלימה מיום 5.3.06. במסגרת חוות דעת זו הסביר כי המפרצת ממנה סבל המנוח הייתה בסבירות גבוהה ביותר מפרצת שהתפתחה כולה על רקע חבלתי בלבד. הסבירות כי מדובר היה במפרצת מולדת שהתפרצה - קלושה. פרופ' רייכנטל ציין כי לא נמצא בחומר הרפואי הנוגע למנוח כל תיעוד העשוי ללמד על קיומה של מפרצת מולדת ואין כל אסמכתא רפואית אשר מצביעה על קיומה של מפרצת מולדת אצל המנוח טרם חבלת הראש. 39. פרופ' רייכנטל נחקר על חוות הדעת שהגיש. הוא ציין כי "המפרצות החבלתיות הן לא כל כך שכיחות, הן לא שכיחות זה נכון, אבל לפעמים חבלה מינימלית, פעם חשבו שרק חבלה רצינית יכולה לגרום למפרצת כזאת, או כתוצאה מניתוח או מפגיעה של רסיס, שפוגע בכלי הדם ושם מתפתחת עם הזמן מפרצת. אחר כך הגיעו למסקנות הרבה יותר עדכניות, כשכבר היה סי. טי. וכו', שמפרצת יכולה גם להתפתח לאו דווקא מפציעה אלא מחבלה, שאיננה חייבת להיות חבלה קשה. מספיקה חבלה יחסית קלה כדי שתתפתח מפרצת, הגם שלא הייתה במקום מפרצת מולדת קודם לכן. זאת אומרת בנאדם תקין לחלוטין, עולה על רכבת שדים, נוסע ככה וככה, והוא יורד משם עם מפרצת טראומטית, שקרתה כפועל יוצא מהתאוצה והתאוטה המהירים של הרכבת הזאת. מה שקורה כלי דם בסמוך לבסיס הגולגולת, נתקלים במדרגות גרמיות שנמצאות על בסיס הגולגולת, ככה הוא בנוי, נתקע וחוזר מהתאוטה והמהירים וזה גורם לפגם בכלי הדם, וזה הבסיס להתהוותה של מפרצת, שיכולה להגיע לידי בשלות, זה מה שמעניין, מיד לאחר מכן ועד לפרקי זמן של חודשים ושנים לאחר מכן. זאת אומרת יש לנו פה טווח רחב מאד של אפשרויות, שהיום אנחנו חושבים שהיא הבסיס למפרצת כזאת" (עמ' 83 שורות 8 - 25). פרופ' רייכנטל התייחס גם לעדותו של מר שרון שהוקראה לו וציין כי התאור, על פיו המנוח אחז בידיו את ראשו, מתאים לכאבי ראש פתאומיים חזקים, שהופיעו לאחר שנחבל בראשו (עמ' 96 שורות 1-4). 40. הנתבעים הגישו מטעמם את חוות דעתו של ד"ר פליקס בוקשטיין, מומחה בנוירולוגיה. במסגרת חוות דעתו מיום 2.7.09 ציין כי "בהתאם לרישומים הרבים (הדגשה הוספה, א.ל.) ממחלקות שונות של בי"ח "תל - השומר", לרבות חדר מיון, מחלקה נוירולוגית, מחלקת התאוששות ומחלקה נוירוכירורגית, כאב ראש הופיע לראשונה לאחר מגע מיני/מאמץ גופני (על פי רישומים שונים) - דבר אופייני מאד לדימומים תת עכבישיים...חבלת ראש ממנה סבל, לכאורה, זהרוני זקי ז"ל מספר ימים לפני הארוע לא הוזכרה באף אחד מהרישומים הרפואיים המצוטטים. יתרה מכך, גם אם אכן הייתה חבלה שכזו, אזי מדובר בחבלת ראש קלה, אשר לא גרמה לאיבוד הכרה ופנייה לעזרה הרפואית. לאור האמור לעיל אני סבור כי אין כל קשר סיבתי בין החבלה הנטענת (אשר גם לא תועדה בתיעוד הרפואי) ובין ההתפתחות של הדימום התת עכבישי, עם כל השלכותיו. וגם אם יוכח כי הייתה חבלה - לאור האמור לעיל לדעתי קיימת סבירות נמוכה בלבד שחבלה זו היא גרמה לדימום התת עכבישי וסביר יותר כי אין קשר לחבלה נטענת זו שכן קרע מיידי היה בא לידי ביטוי בתמונה קלינית שהייתה גורמת למר זהרוני לפנות כבר תוך יום לרופא וכאמור פנה רק 5 ימים לאחר הארוע הנטען למיון". עוד כתב בחוות דעתו כי "מדובר במקרה אופייני של דימום תת עכבישי ספונטני, כתוצאה מקרע של המפרצת בעורק המוחי הקדמי. מפרצת בעורקי המוח היא מצב מולד. פרופ' רייכנטל בחוות דעת מטעמו מתייחס למפרצת טראומטית כאשר במקרה הנדון הרי שמדובר במפרצת טיפוסית של ACA (העורק המקשר הקדמי במוח, א.ל.) שהייתה קיימת שנים רבות לפני הארוע הנדון". 41. ד"ר בוקשטיין נחקר על חוות דעתו. הוא אישר כי הוא אינו נוירוכירורג ואינו מנתח מפרצות אלא נוירולוג וליתר דיוק, נוירו אונקולוג (עמ' 12 שורות 1-6). הוא נשאל אם הוא יכול להפנות בתיעוד הרפואי לממצא על פיו מדובר במפרצת מולדת והשיב: "זה בכלל לא בא ב, זה לא עמד בשאלה של הנוירוכירורגיה שבדקו אותה...קודם כל מי שמבין בנוירוכירורגיה, כל החומר הזה מדבר באופן חד משמעי שמדובר במפרצת מולדת במקום הטיפוסי, עם הקליניקה הטיפוסית, עם התמונה הטיפוסית של קרע של מפרצת...זו בהחלט מפרצת טיפוסית בעיניי, טיפוסית ביותר לרוב המפרצות שאנחנו רואים ב, בחיים הנוירוכירורגיים מיום יום, עם הקליניקה הטיפוסית, עם המקום המתאים...רוב המפרצות ממוקמות, המפרצות שאני מדבר עליהן - SECULAR ANEURYSM", כאשר הכוונה לצורת המפרצת, צורה של שק (עמ' 10 שורה 16 ואילך). הוא נשאל היכן במקרה זה ניתן לראות את צורת המפרצת ואם קיימת בדיקה שהראתה זאת והשיב: "אני לא זוכר בדיוק היכן זה מופיע...כל נוירוכירורג סביר שרואה סיכום מחלה וכתוב בו...מבין שמדובר בקרע של אנוריזמה סקולרית ולא באנוריזמה אחרת" (שם, שורות 7, 21-25). באשר לחוות דעתו של פרופ' רייכנטל, על פיה מדובר במפרצת כתוצאה מטראומה, ציין: "כל הדיון שנעשה בחוות דעת של פרופ' רייכנטל לגבי מקור האנוריזמה הוא דיון שלא מחובר לעובדות, הוא לא מתחבר לצורך העניין, הוא דיון ספקולטיבי לחלוטין ובעני גם מגוחך" (עמ' 12 שורות 24-26). הוא נשאל מדוע לא התייחס לספרות ולמחקרים אליהם הפנה פרופ' רייכנטל במסגרת חוות דעתו והשיב: "אני יכול להתייחס לכל נקודה ונקודה אם אתה רוצה עכשיו...אני התייחסתי לעניינים שחשבתי לנכון להתייחס" (עמ' 13 שורות 3-7). בהמשך הוסיף וציין כי "הטיפול במפרצת טראומטית שונה לחלוטין מטיפול במפרצת מולדת...אף נוירוכירורג לא שם קליפ על המפרצת שהיא מפרצת טראומטית. הטיפול הוא שונה....עצם העובדה ששמו לו קליפים...זה כבר תומך בזה שזו הייתה מפרצת אופיינית, טיפוסית" (עמ' 14 שורות 19-24). כאשר נשאל, שוב, מדוע לא רשם זאת בחוות דעתו השיב: "אני כתבתי את מה שאני חשבתי לנכון לכתוב" (עמ' 17 שורה 10). הוא נשאל אם כדי לדעת באיזו סוג מפרצת מדובר יש לבצע ביופסיה ולשלוח להיסטולוגיה. תחילה השיב בשלילה: "מספיק מראה בניתוח, במקרה שלו נעשה ניתוח" (עמ' 14 שורה 4). לאחר מכן אישר כי המבנה ההיסטולוגי של מפרצת טראומטית שונה ממפרצת מולדת ונשאל שוב אם יש לשלוח להיסטולוגיה על מנת לדעת את סוג המפרצת והשיב: "אם רוצים, שולחים, בוודאי" (עמ' 15 שורה 10). הוא נשאל אם במקרה זה בוצעה היסטולוגיה והשיב תחילה כי אינו זוכר (שם, שורה 14). לאחר מכן, כאשר התבקש לעיין שוב בכל התיעוד, השיב: "עד כמה שזכור לי, לא ראיתי תשובה היסטולוגית...יכול להיות שלא נשלח" (עמ' 15 שורה 34 ואילך). כאשר נשאל שוב על הקשר הסיבתי בין המפרצת לחבלה השיב: "אפשר בהחלט לטעון שהחבלה הנטענת תרמה להתפתחות המחלה, אבל אי אפשר, זה פשוט מגוחך בעני, להגיד ולומר שבן אדם קיבל מכה קלה בראש וכתוצאה מזה פיתח קרע של אנוריזמה...זה פשוט, זה, מבחינה רפואית זה לא מתקבל על הדעת" (עמ' 20 שורות 24-28). כאשר נשאל על המחקרים אליהם הפנה פרופ' רייכנטל שם מצויינות מפרצות טראומטיות דומות במיקומן לזו שנגרמה למנוח, כלומר, בעורק המקשר הקדמי, השיב כי באותם מקרים: "הייתה חבלה הרבה הרבה יותר משמעותית בעצמתה מהמקרה שמדובר, שאנחנו דנים בו" (עמ' 21 שורות 13-15). בפני ד"ר בוקשטיין הוצג מחקר משנת 2007 שנערך בטייוואן (ת/1) ובו תועד מקרה של מפרצת טראומטית בעורק המקשר הקדמי. ד"ר בוקשטיין נשאל כיצד מחקר זה מתיישב עם חוות דעתו בה רשם כי מפרצות טראומטיות אינן יכולות להיגרם בעורק המקשר הקדמי והשיב כי אפשרות זו תתכן "אם מישהו עובר תאונת דרכים, הוא עובר חבלת ראש קשה...חבלה קשה, יכול להיות הכל. אבל מחבלה קלה, שלא גרמה לאיבוד הכרה, לא גרמה לבן אדם לפנות לעזרה רפואית, לטעון שמזה יכול להיות אנוריזמה טראומטית...זה פשוט לא נכון" (עמ' 21-22). הוא אישר כי כל אדם מגיב לחבלה באופן שונה (עמ' 23 שורה 18). בהמשך הוסיף: "אני כמובן לא יכול לשלול, אם הייתה אכן חבלה, אי אפשר לשלול שחבלה תרמה באמת לדימום תת עכבישי. בן אדם אחרי חבלת ראש לא מרגיש טוב, הוא מתרגש, יש לו עליית לחץ דם, אז האניוריזמה שהייתה קיימת יכולה להתפוצץ או להיקרע כתוצאה ממה שקרה בעקבות התאונה...אני לא יכול לשלול על הסף...לא יכול לשלול על הסף איזשהו קשר בין התאונה הנטענת...לבין התפתחות של הדימום. אני רק אומר שזה בעיני גורם, בוודאי לא הגורם העיקרי. הגורם העיקרי זה האנוריזמה שהייתה שם במוח, ישבה הרבה זמן והתפוצצה" (עמ' 26 שורה 30 ואילך). הוא אישר שבכל המסמכים הרפואיים לא נרשם כי מדובר בדימום ספונטני כתוצאה ממפרצת מולדת, כפי שקבע בחוות דעתו (עמ' 30 שורות 12-13). הוצג בפני ד"ר בוקשטיין מחקר נוסף בו נסקר מקרה של אשה בת 51 אשר פגעה באייל בעת נסיעתה, כריות האוויר נפתחו והיא סבלה מכאבי ראש ונוקשות בצוואר. לא היה אבדן הכרה או פגיעה חודרת. לאחר מכן הרגישה מעט מבולבלת ונבדקה בחדר מיון. בבדיקת סי.טי. נמצא דימום אך ללא עדות לקונטוזיה של המוח. מצבה הוטב והיא שוחררה לביתה. חודש לאחר מכן נמצאה חסרת הכרה והתגלתה מפרצת. היא נותחה אך עשרה ימים לאחר מכן נפטרה (ת/2, עמ' 30-33). ד"ר בוקשטיין נשאל כיצד ארוע זה מתיישב עם עמדתו כי מקום בו לא הייה אבדן הכרה יש לקבוע כי מדובר בחבלה קלה והשיב: "כשאנחנו מעריכים את חומרת חבלת הראש יש קריטריונים ברורים...מישהו שיש לו חבלת ראש מסתכלים קודם כל על שלושה קריטריונים עיקריים. הראשון הוא איבוד הכרה...השני הוא בחילות והקאות בעקבות החבלה בשעות הקרובות לאחר החבלה, והקריטריון השלישי זה אובדן זיכרון לגבי פרטי התאונה" (עמ' 33 שורות 12-16). לטעמו, החבלה ממנה סבל המנוח הייתה חבלה קלה כי לא היה אבדן הכרה, כי המנוח זכר טוב את פרטי התאונה, כי הוא לא סבל מהקאות ביום התאונה וכי הוא לא פנה לעזרה רפואית מיד (עמ' 34 שורות 1-5). לאחר מכן אישר כי המנוח סבל ארבעה ימים מכאבי ראש לפני פנייתו לחדר המיון ואישר כי ייתכן שהכאבים במהלך ימים אלו נבעו מדימום, כלומר, קרע קטן (עמ' 35 שורות 7-21) אך הוסיף כי גם אם הייתה חבלה קלה "יש לנו שני גורמים שהם שניהם תרמו להתפתחות של דימום תוך עכבישי. הגורם היחיד, והמוביל...הוא האנוריזמה, שהתפוצצה, והגורם המשני, שאולי שיחק אישזהו תפקיד, אולי הוא שבר את גב הגמל...זאת החבלה שהייתה לבן אדם, אבל זה גורם בעיני הוא משני" (עמ' 37 שורות 29-35). טענות הצדדים 42. התובעים בסיכומיהם טוענים כי יש לקבל חוות דעתו של פרופ' רייכנטל על פיה המכה שקיבל המנוח היא הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לחבלה הגופנית וכי המפרצת שהתפרצה אצל המנוח הייתה מפרצת טראומטית, בעקבות החבלה. בהקשר זה מפנים התובעים לכך שקיים רצף של כאבי ראש עזים מאז הארוע, שהוחמרו ביום פנייתו לבית החולים; לכך שקיימת סמיכות זמנים של ימים בין הארוע ובין הדימום המוחי; לכך שבהתאם לספרות המקצועית אליה הפנה פרופ' רייכנטל קיימת אופציה לקשת רחבה של מנגנוני חבלה אשר יכולים לגרום למפרצת, לרבות חבלות קלות ביותר ולכך שבספרות תועדו גם מקרים של מפרצות חבלתיות בעורק המקשר הקדמי, כמו בענייננו. בעניין חוות דעתו של ד"ר בוקשטיין מציינים התובעים, תחילה, כי כשירותו של ד"ר בוקשטיין ליתן חוות דעתו בנושא השנוי במחלוקת פחותה מזו של פרופ' רייכנטל, שהרי ד"ר בוקשטיין הוא נוירולוג, והנושא של מפרצות אינו תחום העיסוק של נוירולוגים. מעבר לכך, ד"ר בוקשטיין לא יכול היה להפנות לממצא כלשהו בתיעוד הרפואי התומך בטענתו כי מדובר במפרצת מולדת שהתפרצה באופן ספונטני. הוא לא התייחס לאפשרות שאוזכרה בספרות על פיה מפרצת טראומטית אפשרית גם בעורק המקשר הקדמי. הוא כלל לא התייחס בחוות דעתו לספרות ולמחקרים אליהם הפנה פרופ' רייכנטל ולא נימק מדוע. ד"ר בוקשטיין "שלף" בעדותו תשובה על פיה מפרצת טראומטית אינה מטופלת באמצעות קליפ, טענה שלא נטענה בחוות הדעת. הוא עצמו אינו נוירוכיכורג ולא ניתח מפרצות ובעניין זה יש להעדיף עדותו של פרופ' רייכנטל אשר ניתח מפרצות מכל הסוגים. ד"ר בוקשטיין אף הסכים בחקירתו כי ייתכן ונגרם קרע מיידי שגרם לכאבי הראש כארבעה ימים לפני פנייתו לחדר המיון, מה שעומד בסתירה לאמור בחוות דעתו, על פיה לא היה קרע מיידי שאם כך, היה פונה מיידית לטיפול רפואי. התובעים טוענים כי ד"ר בוקשטיין הסכים לכך שייתכן שגם אם מדובר היה במפרצת מולדת, הרי שאם לא הייתה חבלה - לא היה קרע באותו היום ולכן החבלה היא הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לדימום. 43. הנתבעים, בסיכומיהם, לא התייחסו, למעשה, לשאלת הקשר הסיבתי כשאלה נפרדת משאלת עצם קרות הארוע התאונתי, לא ערכו הפרדה בין שתי השאלות ולא התייחסו לשאלות המתעוררות בעניין הקשר הסיבתי, כפי שעלו במהלך הדיון ובסיכומי התובעים. בנסיבות אלו, כלל לא ברור אם הנתבעים עומדים על טענותיהם בעניין העדר קשר סיבתי, בהנחה שארע ארוע תאונתי, אם לאו, ולכאורה יש ללמוד מהסיכומים כי הנתבעים זנחו טענותיהם בעניין העדר קשר סיבתי, אם טענתם כי לא התקיים ארוע תאונתי תידחה. עם זאת, על מנת לא להותיר את פסק הדין חסר בנושא מרכזי זה, אתייחס גם אליו. הדיון להלן יערך על בסיס חוות דעתו ועדותו של ד"ר בוקשטיין כמייצגות את עמדת הנתבעים. דיון והכרעה 44. לאחר עיון בחוות הדעת, בעדויות המומחים וביתר הראיות הרלוונטיות, החלטתי להעדיף את חוות דעתו של פרופ' רייכנטל על חוות דעתו של ד"ר בוקשטיין. פרופ' רייכנטל הסביר כי האפשרות הסבירה ביותר בנסיבות העניין היא כי מדובר במפרצת שהתפרצה בעקבות החבלה ולא במפרצת מולדת. מסקנה זו נתמכת בסמיכות הזמנים וברצף הסימנים: המנוח החל לסבול מיד לאחר החבלה מכאבי ראש עזים שלא הגיבו לטיפול תרופתי, לאחר מכן חלה החמרה, החלו בחילות והקאות וחמישה ימים לאחר החבלה פנה לחדר המיון והתגלתה המפרצת. בהתאם לספרות המקצועית שהוצגה על ידי פרופ' רייכנטל, רצף זה, הסימנים שהתגלו וסמיכות הזמנים תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין החבלה למפרצת. עוד יש ללמוד מהספרות ומהמחקרים כי מפרצת חבלתית אפשרית גם בעורק המקשר הקדמי, כפי שארע למנוח, וכן אפשרית במגוון מנגנוני פגיעה, לרבות כתוצאה מחבלות קלות יחסית שלא גרמו לאבדן הכרה או לפגיעה חודרת. בספרות נסקר מנגנון פגיעה של האצה והאטה כגורם למפרצת, ומנגנון זה דומה לזה שארע בענייננו - פגיעת ראש נע בעצם נייח. יש עוד לציין כי בהתאם לעדותו של מר שרון מדובר היה במכה "חזקה", "רצינית", "בום רציני מאד", מכה מכה", למרות שלא נגרם אבדן הכרה. המסקנה כי אין מדובר במפרצת מולדת נתמכת גם בכך שבכל התיעוד הרפואי המתייחס למנוח לא נאמר כי המנוח סבל ממפרצת מולדת ולא צויינו בעיות בעברו הרפואי של המנוח. 45. ובאשר לחוות דעתו של ד"ר בוקשטיין. מקריאת חוות דעתו של ד"ר בוקשטיין עולה הרושם כי ד"ר בוקשטיין קבע, תחילה, קביעה עובדתית, שאינה כלל בשאלה שבמומחיות רפואית, כי בענייננו לא ארע כלל ארוע תאונתי, ועל בסיס קביעה זו נכתבה חוות הדעת וניתנו מסקנותיה. ד"ר בוקשטיין דן בשאלה העובדתית של התקיימות החבלה בהרחבה במסגרת חוות דעתו, והוא מקדיש לכך אף יותר מאשר לדיון בתחום הרפואי, אשר אורכו כחצי עמוד בלבד בחוות הדעת, תוך שהוא מסתמך על מסקנה עובדתית שאינה נכונה, כמפורט לעיל, על פיה "בהתאם לרישומים הרבים ממחלקות שונות של בי"ח "תל - השומר...כאב וראש הופיע לראשונה לאחר מגע מיני/ מאמץ גופני". נוכח קביעתו העובדתית כי לא ארעה חבלה, אשר, בהתאם לאמור לעיל בפרק הדן בקרות הארוע, אינה מקובלת עלי, הוא מגיע למסקנה המתבקשת כי מדובר במפרצת מולדת שהייתה קיימת "שנים רבות" קודם לכן, שהרי ברור שלא תתכן מפרצת בעקבות חבלה בהעדר חבלה. ד"ר בוקשטיין מוסיף ומציין בחוות דעתו כי גם אם יוכח שנגרמה חבלה, הרי שלא ייתכן קשר סיבתי בינה ובין המפרצת, כיון שאם הייתה חבלה שגרמה לקרע, המנוח היה פונה תוך יום לרופא ולא לאחר חמישה ימים. ד"ר בוקשטיין אינו מוצא כל צורך, במסגרת חוות דעתו, להתייחס לקביעותיו ומסקנותיו של פרופ' רייכנטל ולספרות המקצועית אליה הפנה, התומכים בקיומו של קשר סיבתי בין החבלה ובין המפרצת. חוות הדעת של ד"ר בוקשטיין אינה דנה באופן יסודי בשאלות שבמומחיות רפואית המתעוררות, הדיון המקצועי בה דל וחסר וחוות הדעת מעלה נימוק אחד בלבד לשלילת קשר סיבתי בין החבלה ובין המפרצת, והוא - העדר פנייה מיידית לחדר המיון. 1. הנימוק האמור שהועלה בחוות הדעת, על פיו העדר פנייה מיידית לחדר המיון שולל קשר סיבתי - נשלל על ידי ד"ר בוקשטיין עצמו בחקירתו, כאשר אישר כי ייתכן ונגרם קרע קטן כמה ימים לפני שהמנוח הגיע לחדר המיון, אשר גרם לכאבי הראש במהלך ימים אלו, ורק לאחר החמרה במצבו הוא הגיע לחדר המיון. בחקירתו, כאשר עומת עם קביעותיו של פרופ' רייכנטל, נסה ד"ר בוקשטיין להעלות מספר נימוקים חדשים ונוספים לשלילת הקשר הסיבתי, נימוקים אשר לא צויינו כלל בחוות הדעת, למרות שניתן היה להתייחס אליהם מלכתחילה. ד"ר בוקשטיין נשאל מדוע לא ציין דברים אלו במסגרת חוות דעתו אך לא השיב עניינית. העלאת נימוקים אלו רק במסגרת החקירה הנגדית ולא במסגרת חוות הדעת פוגעת בניהול התקין של ההליך ואינה ראויה, שהרי כך לא ניתנה כלל אפשרות לפרופ' רייכנטל להתייחס לנימוקים אלו ולפרוש בפני בית המשפט את טענותיהם המלאות של שני הצדדים בסוגיה שבמחלוקת, במיוחד כאשר מדובר בטענות אשר הן בתחום המומחיות המקצועית. על ד"ר בוקשטיין היה להעלות את מלוא נימוקיו במסגרת חוות דעתו והעלאת הנימוקים באופן זה גורעת ממשקלם. 2. נבחן את הנושאים הנוספים שהעלה ד"ר בוקשטיין בחקירתו. ראשית, ד"ר בוקשטיין ציין כי חבלה קלה אשר לא גרמה לאבדן הכרה, אבדן זיכרון, הקאות מיידיות או פנייה מיידית לחדר המיון אינה יכולה לגרום למפרצת. פרופ' רייכנטל התייחס בהרחבה לנושא זה והפנה לספרות מקצועית, על פיה גם חבלה קלה יכולה לגרום למפרצת, במיוחד כאשר מדובר במנגנון האצה - האטה, כפי שהיה בענייננו. גם במהלך החקירה הוצג לד"ר בוקשטיין מחקר ובו תועד מקרה של חבלה קלה ללא אבדן הכרה, כאשר התברר בסופו של דבר כי מדובר במפרצת. ד"ר בוקשטיין לא הציג כל ספרות או מחקרים מנוגדים לכך, אשר יתמכו בטענתו, מעבר להצהרה כי זוהי דעתו המקצועית, ואין מקום להעדיפה על חוות דעתו של פרופ' רייכנטל. שנית, ד"ר בוקשטיין ציין כי מפרצת בעורק המקשר הקדמי היא טיפוסית למפרצת מולדת ולא אפשרית במפרצת בעקבות חבלה. פרופ' רייכנטל התייחס גם לנושא זה וגם כאן הפנה לספרות מקצועית התומכת בטענתו, כי מפרצת בעקבות חבלה אפשרית גם בעורק המקשר הקדמי. גם במהלך חקירתו הוצג לד"ר בוקשטיין מחקר התומך בגישתו של פרופ' רייכנטל. ד"ר בוקשטיין לא מצא לנכון להציג ספרות מקצועית אחרת התומכת בטענתו ואיני רואה מקום להעדיפה על חוות דעתו של פרופ' רייכנטל. שלישית, ד"ר בוקשטיין ציין כי צורת המפרצת, מפרצת סקולרית, מתאימה למפרצת מולדת ולא למפרצת בעקבות חבלה. ד"ר בוקשטיין אישר כי טענתו זו אינה מתבססת על רישומים רפואיים שנערכו בעניין זה, כי הוא אינו יודע מהי צורת המפרצת שהייתה בעניינו של המנוח וכי במקרה זה כלל לא נערכה בדיקה היסטולוגית לבירור טיב המפרצת. עם זאת, טען כי זוהי התרשמותו המקצועית, כיון שאם היה מדובר במפרצת חבלתית היו הדברים נרשמים על ידי הנוירוכירורגים שניתחו המנוח וטיפלו בו. גם טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס בתיעוד הרפואי ובספרות מקצועית, כאשר יש לזכור כי ד"ר בוקשטיין אינו נוירוכירורג ואינו עוסק בניתוחים ואני דוחה אותה. רביעית, ד"ר בוקשטיין ציין כי אם מדובר היה במפרצת עקב חבלה הרי שלא היה מבוצע ניתוח לסגירתה בשיטת ה"קליפ". שוב, מדובר בטענה שנטענה באופן סתמי ופתאומי, רק בעת החקירה, ללא כל ביסוס או תמיכה כלשהם בספרות הרפואית. יש לזכור כי פרופ' רייכנטל הוא בעל מומחיות וניסיון בתחום הנוירוכירורגיה וניתח מקרים רבים של מפרצות מכל הסוגים, לעומת ד"ר בוקשטיין שלא ניתח מעולם מפרצות, כך שגם בעניין זה יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' רייכנטל. 3. לאור כל האמור לעיל, אני מעדיפה, כאמור, את מסקנותיו של פרופ' רייכנטל בעניין קיומו של קשר סיבתי בין החבלה למפרצת, כסיבה יחידה, ישירה ומיידית. חוות הדעת מנומקת, מפורטת, היא מסתמכת על מחקרים וספרות, היא מתיישבת עם שאר הראיות, עם העדר תיעוד רפואי על בעיות קודמות אשר יעידו על מפרצת מולדת, עם רצף הארועים, סמיכות הזמנים ועם ההיגיון, והיא נכתבה על ידי בעל מומחיות וניסיון בתחום הנוירוכירורגיה, לרבות ניתוחי מפרצות, אשר זהו תחום המומחיות הספציפי בענייננו. יצויין כי פרופ' ריייכנטל אף בדק אישית את המנוח טרם עריכת חוות דעתו. ד"ר בוקשטיין, לעומתו, הוא מומחה בתחום הנוירולוגיה, אינו עוסק במפרצות, מעולם לא עסק בניתוחי מפרצות, לא בדק את המנוח, כתב חוות דעת חסרה, אשר לא העמיקה בשאלות שבמחלוקת ולא תמך ההשערות שהעלה בעדותו ברישומים הרפואיים ובספרות מקצועית. 4. לאור כלל האמור, אני קובעת כי הוכחה בענייננו במידת ההוכחה הנדרשת התקיימות מקרה ביטוח כהגדרת מונח זה בפוליסה. 5. לאור מסקנתי זו, איני רואה צורך לדון בטענת התובעים, אשר ייתכן ויש בה ממש, כי גם אם הייתה למנוח מפרצת מולדת, הרי שמבחינה סטטיסטית הסיכויים להתפרצותה ללא החבלה, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' רייכנטל, היו קלושים (בין 11% - ל - 16%) ולכן, גם במקרה כזה יש לקבוע כי החבלה מהווה את הסיבה היחידה, הישירה והמיידית להתפרצות המפרצת, טענה, אשר, גם היא, כלל לא זכתה להתייחסות בסיכומי הנתבעים. התיישנות 6. התביעה דנן הוגשה ביום 2.3.04, מעט יותר מחמש שנים לאחר הארוע, בעוד שתביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת לאחר שלוש שנים מיום הארוע (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, 21.5.08 ולהלן: "הלכת עזבון אמיתי"). התובעים טוענים להארכת התקופה בהסתמך על שני נימוקים. האחד, חלותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (ולהלן: "חוק ההתיישנות"). השני, מצג שיצר הנתבע כלפי האלמנה, מצג אשר מחייב את הנתבעת, על פיו הנתבעת הסכימה להמתין להחלטת המוסד בתביעת המנוח ולהאריך תקופת ההתיישנות עד ההחלטה. סעיף 11 לחוק ההתיישנות 7. נדון תחילה בחלותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות. סעיף זה בנוסחו כיום קובע כך: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". נוסח זה תוקן ביום 30.6.04. בנוסחו הקודם של הסעיף במקום המילים "שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע" נרשם רק "שבו היה התובע חולה נפש". התביעה הוגשה לפני תיקון הסעיף, כך שהנוסח הקודם חל בעת הגשתה. הנתבעים, בסיכומיהם, טוענים כי המנוח לא היה חולה נפש ולא הוכח כי היה חולה נפש ולכן הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות לא יחולו. יש להצטער על כך שהנתבעים לא היו ערים להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בנושא זה, אשר אוזכרה גם בכתב התביעה וגם בכתב התשובה שהוגשו בתיק, או - אם היו ערים לה, לא ברור מדוע לא התייחסו אליה. בית המשפט העליון פירש את נוסחו הקודם של הסעיף פרשנות תכליתית וקבע, על דרך ההיקש, כי יחול גם על אדם שלא היה מסוגל לדאוג לענייניו ולקבל בעצמו החלטות באשר למימוש זכויותיו המשפטיות בשל ליקוי שיכלי ומגבלות מנטליות ולא רק בשל ליקוי נפשי. נקבע כי לא קיים כל טעם המצדיק הבחנה בין הלוקה בשכלו ובין חולה הנפש. נפסק כי פרשנות זו "תואמת את המגמה הכללית בפסיקתו של בית משפט זה לפרש הוראות חוק שעניינן התיישנות על דרך הצמצום כאשר הדבר ניתן מבחינה לשונית ותכליתית וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת, על מנת להגן על זכות הגישה לערכאות" (דנ"א 7622/04 אסותא נ' הלפרט, 5.1.05) וראה: ע"א 3622/96 חכם נ' מכבי, פ"ד נב(2) 638; ד"נ 5033/98 מכבי נ' חכם, פ"ד נד(1) 410; ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא בע"מ , 2.8.04; רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, 30.7.09, שם נפסק עוד כי יש לפרש את חוסר היכולת של אדם לדאוג לענייניו לצורך הארכת תקופת ההתיישנות באופן רחב יותר מחוסר היכולת הנדרש לצורך הכרזה על פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 (ולהלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות"), על מנת להגן על תובע שלא היה מסוגל להגיש תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי. 8. יש לבחון, אם כן, אם קיימת תקופת זמן לגביה ניתן לקבוע כי המנוח, מחמת ליקוי שכלי, לא היה מסוגל לדאוג למימוש זכויותיו המשפטיות ולהגיש תביעה כנגד הנתבעת לתגמולי ביטוח, שאז תקופה זו לא תבוא במניין במרוץ ההתיישנות. 9. התובעים בסיכומיהם מפנים לכתב התשובה שהוגש על ידם. במסגרת כתב התשובה נטען כי המנוח לא היה מסוגל וכשיר לטפל בענייניו החל מיום 31.12.98, היום בו בוצע הניתוח, ועד ליום פטירתו, 6.5.02, ולכן אין להביא בחשבון תקופה זו בחישוב תקופת ההתיישנות, כך שהתביעה לא התיישנה. התובעים מציינים כי ביום 3.6.01 אמנם מונתה האלמנה כאפוטרופוס אך מדובר באפוטרופוס לגוף בלבד, לצורך בצוע הליכים רפואיים, ולא אפוטרופוס במובן סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ובכל מקרה גם אם התקופה מאז מינויה תילקח בחשבון עדיין התביעה לא התיישנה. התובעים מפנים למסמכים הרפואיים הדנים בקשיי התפקוד הקוגניטיבי של המנוח מאז הניתוח ולחוות דעתו של פרופ' רייכנטל אשר התייחס לנושא ומציינים כי לא הובאה חוות דעת נגדית בעניין זה. 10. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי בשנת 1999 הגיש המנוח תביעות למוסד - הן בענף נפגעי עבודה והן בענף נכות כללית, כי המנוח התקשר בעצמו למר שרון וגם לנתבע, כך שלא ניתן לטעון שלא היה יכול לדאוג לענייניו, וכי מינויה של האלמנה היה מינוי על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולכן עצר את מרוץ ההתיישנות. 11. התובעים ציינו בסיכומי התשובה, בקשר להגשת התביעות למוסד, כי עצם הגשתן אינה מלמדת כלל כי המנוח היה יכול לדאוג לענייניו שהרי האלמנה טיפלה בכך. 12. האלמנה בתצהירה מציינת כי "מאז הניתוח מצבו ההתנהגותי והתפקודי של המנוח הורע באופן דרסטי. הופיעו שינויים חריפים באישיותו, הפך לאדם עצבני, סבל ממתח נפשי והתרגזויות רבות שלא היו קיימות קודם לכן (בעלי המנוח היה קודם לכן אדם שמח, בעל חוש הומור, בדרן), סבל מהתקפי זעם וכן מהפרעות בזיכרון. מטבע הדברים שהמנוח נזקק לעזרתי בכל מישורי החיים, הוא לא תפקד, הוא הפסיק לעבוד לחלוטין. התנהגותו הפכה להיות ביזארית - הוא היה עוקר בבית שקעי חשמל פתאום וללא כל הכנה, הוא היה תופס שיגעון ופתאום ללא כל סיבה היה הופך שולחנות, מנפץ כוסות. הגעתי למצב שפחדתי עליו או עלי או על בתי והחבאתי את כל הסכו"ם וכל כלי שביר אחר ועברתי להשתמש בכלים חד פעמיים. באמצע נסיעה שלקחתי אותו לטיפול רפואי זה או אחר היו פעמים שהיה פותח דלת ורוצה לקפוץ, דבר שהצריך אותי לעירנות מירבית בכל רגע ורגע. מאז שהתחתנתי איתו אני לא עובדת ולמעשה מאז התאונה והניתוח כל חיי סבבו סביב טיפול בו והשגחה עליו...לא רק שהמנוח לא תפקד ולא עבד מאז התאונה והניתוח אלא במצבו הרפואי וההתנהגותי החמור מאז התאונה והניתוח, הוא לא יכול היה לטפל בכל ענייניו כלל וככלל חייו מאז סבבו לסירוגין בין ריתוק לבית ו/או אשפוזים במוסדות הרפואיים שם טופל. אני זו שהייתי מעורבת ויוזמת בכל הטיפולים הרפואיים בו, אני זו שפניתי והגשתי מיוזמתי תביעותיו לביטוח לאומי ואני זו שפניתי לסוכן הביטוח לשם הגשת תביעה עפ"י הפוליסה. בלעדי המנוח לא יכול היה לעשות או להבין דבר, וזאת באופן שוטף מלאחר התאונה והניתוח". 13. התובעים מפנים למספר מסמכים אשר תומכים בטענה כי מאז הניתוח שעבר המנוח ביום 31.12.98 הוא איבד את יכולתו לתפקד ולטפל בענייניו באופן עצמאי. נסקור המסמכים הרלוונטיים. ברישום מהמחלקה האורולוגית מיום 4.1.99 בביה"ח תל - השומר, היום בו שוחרר מהמחלקה הנוירוכירורגית, נרשם כי סירב לבדיקה רקטלית והחל לקלל ולצעוק. בבדיקה נוירולוגית בבי"ח תל - השומר מיום 8.2.99 נרשם כי מאז הניתוח: "אינו עובד, אינו מתפקד כמעט, שינוי רב באישיותו, הפרעת זיכרון, עצבני, צועק, ועם זאת מסוגר - פסיבי מפחד לבצע דברים. אשתו מתארת אפיזודות של ניתוק: מבט בוהה נעוץ בנקודה אחת, "העיניים לא זזות"...תופעות החלו מאז שחזר לביתו לאחר הניתוח". למחרת, בבדיקה מיום 9.2.99 נרשם: "קשה לאכול, לישון, כאבי ראש, הפרעות זיכרון, סחרחורות". המנוח נבדק במרכז לטיפול בנפגעי ראש בבית החולים לוינשטיין. בסיכום מחלה מיום 5.10.99, אשר נרשם על ידי מנהל אשפוז היום נרשם: "סובל מכאבי ראש, סחרחורות...אשתו מוסרת שיש שינוי אישיותי קשה...יש רגעים שבהם מתנתק מהמציאות ואינו מבין את מה שמדובר אליו...הבדיקה הנוירולוגית למעשה תקינה לחלוטין". בסיכום בדיקה פסיכיאטרית מיום 6.10.99 נרשם: "הופנה על ידי רופא המשפחה עקב רושם לשינוי באישיותו לאחר הניתוח...כיום 9 חודשים לאחר הניתוח, אינו עובד וכמעט שאינו מתפקד...נטול יוזמה ומוטיבציה, פסיבי, אנהדוניה כללית, מאז הניתוח שינוי ניכר באישיותו...אי שקט פסיכומוטורי קל, אפקט קהה, תשובותיו לקוניות, אין מחשבות שווא או מחשבות אבדניות, דל בתכניו. מכחיש כל בעיה ומתחמק משאלות שאינו מסוגל לענות. הפרעות בזיכרון לכל טווחיו, אין תובנה למצבו...מאז הניתוח יש שינוי ניכר באישיותו וביכולותיו הקוגנטיביות. להערכתי מדובר בפגיעה מפושטת באונה הפרונטלית". בבדיקת נוירולוג מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 27.10.99 נרשם: "מתלונן על כאבי ראש, בלבול, ירידת זיכרון...אם הוא קורא משהו הוא לא זוכר מה קרא לאחר זמן קצר". המנוח היה מאושפז במסגרת אישפוז יום בבי"ח לוינשטיין מתאריך 15.6.00. בסיכום מחלה מיום 30.8.00 נרשם: "אינו עובד, רב הזמן נמצא בביתו בלא מעשה, פסיבי נטול יוזמה ומוטיבציה". נרשם כי בבדיקת תפקוד קוגנטיבי "נצפו הפרעות קוגנטיביות במגמות שונות כגון זיכרון, תהליכי חשיבה, הפרעה בהתמצאות...החולה נבדק ע"י נוירופסיכולוג אשר התרשם על קיומה של תסמונת הפרונטלית שהיא תולדה של הנזק התפקודיות של האונות המצחיות ומתבטאים בנוכחותם של ליקויים בולטים קוגנטיביים - קשב, זיכרון, תהליכי חשיבה, וכן - קשיים ניכרים בתחום ההתנהגותי כגון: תגובתיות אימפולסיבית, לא מוטיבציונית, לא תכליתית, לא מבוקרת". ביום 25.6.00 רשמה מומחית לרפואה שיקומית בבי"ח בית לוינשטיין כך: "עבר פריצה של אנוריזמה של עורק מקשר הקדמי. נעשה סגירה של אנוריזמה בהצלחה אך חולה נשאר עם ליקויים קוגנטיביים מסוג של הפרעות בזיכרון...חוסר יוזמה, איטיות ופסיביות בכל הביצוע. כמו כן קיימת תגובה דכאונית לארוע. מאז הניתוח לא עובד. כעת נמצא בטיפול במסגרת אשפוז יום. חולה זקוק להשגחה במשך שעות היום". בסיכום הערכה נוירופסיכולוגית שבוצעה למנוח בביה"ח לוינשטיין מיום 12.7.00 נרשם: "בעת הבדיקה הנוכחית הייתה שיחתו דלה, מצומצמת, פסיבית בלבד, כשהוא יותר מגיב בקצרה על מה שנשאל מאשר יוזם שיחה. האפקט נתגלה כמוקהה, ההבעה הרגשית דלה, והוא נשמע כמי שלחלוטין אינו מודע למצבו, עם מה שנראה כעיוותים בשיקול הדעת ו/או בשיפוט...התפקודיות הקוגנטיבית שלו עתה הינה ירודה...נמצאו ליקויים בולטים בקשב לסוגיו...נמצא ליקוי בולט בזיכרון לטווח קצר...מאד לקוי אצלו הוא גם מה שמכונה "הזיכרון האפיזודי", היינו, זכרונות "אישיים" שיש להם משמעות מוגדרת בהקשר של זמן ומרחב לגביו...נתגלתה סימפטומטולוגיה קשה, ברורה ומובהקת של מה שמכונה "התסמונת הפרונטלית", תולדה טיפוסית של הנזק שנגרם בתפקודיות של האונה המצחית...הסימפטומטולוגיה הזאת, כפי שנתגלתה גם במקרה זה, כוללת הן ליקויים בולטים בתפקודיות הקוגנטיבית: בקשב לסוגיו, בזיכרון ובחשיבה, והן קשיים ניכרים בתחום ההתנהגותי". ב"איבחון רפואי" של המוסד מיום 31.7.00 נרשם: "לא זוכר לאן הולך. אנשים מחזירים אותו הביתה. לא מודע למצבו. אשתו מכניסה אותו לאמבטיה. לא יודע מה לעשות. לא משאירה אותו לבד...פותח ברז שוכח לסגור". ביום 10.3.01 אושפז המנוח במחלקה הנוירולוגית בבי"ח תל - השומר בגין ארוע בלבולי ופרכוסים עם אבדן הכרה. בסיכום המחלה צוין כי התנהגות המנוח הייתה תוקפנית. ביום 1.4.01 אושפז המנוח שוב בגין ארוע בלבולי. בסיכום המחלה צוין כי מאז הניתוח לא חזר לעבודתו "לא זוכר את כל הפרטים, לא יוצא משפט שלם". בביקורת במרפאה הנוירולוגית בבי"ח תל - השומר מהתאריכים 17.4.01 ו - 15.5.01 צויינו התקפי "בלבול", "עונה לא לעניין, מתנתק, לא מבין...התמונה השלטת: שינויי התנהגות, זכרון, קשיי הבנה". בתאריך 22.5.01 אושפז המנוח במחלקה הנוירולוגית בבי"ח תל -השומר בשל חשד לתהליך תופס מקום באזור הטמפורלי השמאלי. לצורך ביצוע ביופסית מוח ו- MRI בהרדמה כללית מונתה האלמנה ביום 3.6.01 כאפוטרופוס לענייני גופו של המנוח. ביום 13.6.01 אושפז המנוח לצרכי ניתוח עד ליום 17.6.01. צוינו ארועי אלימות במהלך האשפוז וצויין: "נבדק על ידי פסיכיאטר והומלץ על השגחה קבועה". לאחר מכן התגלה גידול ממאיר במוחו של המנוח וביום 6.5.02 הוא נפטר באבחנה של גידול במוח ובצקת מוחית, לאחר שכל העת מתועדת פגיעה קוגנטיבית קשה. 14. פרופ' רייכנטל התייחס במסגרת חוות דעתו לנושא מצבו של המנוח לאחר הניתוח. הוא ציין כי בספרות מצויינים סיבוכים ארוכי טווח בתחום הנוירופסיכולוגי והקוגנטיבי לאחר ניתוח מפרצת כמו זה שעבר המנוח. יכולות להופיע הפרעות באספקת הדם לאזורים המצחיים כתוצאה מהניתוח, לדוגמא, הכללת כלי דם המספקים דם לאונות המצחיות בתוך המהדק המתכתי שהושם על צוואר המפרצת. "במקרים כאלה בולטות הפרעות בתחום הזיכרון, אי יציבות רגשית, התנהגות בלתי מרוסנת והפרעות ביזימה. הפרעות אלה, עלולות להיות הרסניות לחולים הגם שלמראית עין שאר התיפקודים הנוירולוגיים כמו הכח הגס, ההליכה וכו' נראים תקינים". הוא ציין כי הסיבוכים המתוארים בספרות "דומים להפליא להתנהגותו של המנוח עוד ביום שחרורו מאשפוז לאחר הניתוח, הגם שצוין שמבחינה נוירולוגית מצבו טוב, שכן רואים אנו עוד באותו יום התנהגות בלתי מרוסנת, במרפאתו של האורולוג. יצוין, כי ההפרעות ההתנהגותיות, אם הן מופיעות לאחר ניתוח באיזור זה, כמו אצל המנוח, הן מופיעות מיידית, שכן כלי הדם שנחסם, מפסיק את זרימת הדם לטריטוריה המצחית מיד לאחר חסימתו. על כן חזקה עלינו המסקנה, כי ההפרעות ההתנהגותיות, שצוינו במספר הזדמנויות כהפרעות פרונטליות של האונות המצחיות, החלו מיד לאחר הניתוח, קרוב לוודאי כתוצאה מהפרעה באספקת הדם באזור ההשקיה של כלי הדם שהיו מעורבים בניתוח. בהיות ההפרעה מיידית כאמור, הרי שמועד תום הניתוח הוא מועד הופעתן של ההפרעות ההתנהגותיות והקוגנטיביות של המנוח שהביאוהו כדי חוסר יכולת ומסוגלות ממשית לטפל בענייניו". במסגרת חוות דעתו המשלימה הוסיף וציין כי "מצבו הקוגנטיבי הקשה של המנוח נגרם כולו כפועל יוצא מהארוע הדימומי וללא כל קשר עם הגידול שהתפתח במוחו והתגלה מאוחר יותר...מובן כי התפתחות הגידול במוחו של המנוח, בשלב המאוחר יותר, לא הקלה על חייו של המנוח אולם נכותו הצמיתה המלאה נרכשה כאמור זמן רב עוד קודם להופעת הגידול". בנוסף, הפנה למחקרים בהם נמצא כי "עצם הדימום התת עכבישי וללא קשר לניתוח, יש אף בו לתרום להפרעות נפשיות המתפתחות אצל חולים אלה...ההחמרה בתפקודים הקוגנטיביים, בנוסף לנזק שנגרם למוח כתוצאה מהמניפולציה הכירורגית, הינה השפעה ישירה של הדימום התת עכבישי". 15. בחקירתו נשאל פרופ' רייכנטל מדוע תגובתו של המנוח לבדיקה הרקטלית במרפאה האורולוגית ביום 4.1.99 היא חריגה וציין: "בנאדם עם תגובות נורמליות היה אומר סליחה לא. אבל ברגע שמתחילים לקלל ולצעוק, אני טיפלתי כמו שגברתי מניחה בהרבה מאד חולים, ודבר כזה לקלל ולצעוק, ועוד מציינים את זה...אם זה היה דבר נורמלי...אורולוג שגם כן עובד בבית חולים, לא היה אפילו טורח לציין את זה...הרי אורולוג זה לחם החוק של לבצע בדיקה רקטלית...וברגע שמדבר פשוט בנאדם מתחיל לקלל ולגדף, ודבר כזה הולך ומציין רופא במרפאה, שזה בדרך כלל רופאים בכירים. זאת אומרת זה משהו חריג, זה משהו חריג אפילו למישהו שעבר אתמול ניתוח" (עמ' 86- 87). "הוא יודע שבדרך כלל מנוירוכירורגיה לא באים עם צעקות. ואם כן והוא מציין את זה אז כן, אז פה בהחלט אפשר להתייחס אל זה כעל תפנית בהתנהגות של הבנאדם" (עמ' 88 שורות 10-14). הוא נשאל על המסמך מבי"ח לוינשטיין מיום 5.10.99 בו נרשם כי הבדיקה הנוירולוגית "תקינה לחלוטין" וציין: "יכול להיות שבמצבים נוירולוגים יש גלים, יש כמו שאת יודעת שאצל חולי אלצהיימר יש פתאום רגעים שהם צלולים, ואחרי רגע הם נכבים ונעשים מבולבלים לחלוטין...יכול להיות שהוא תפס אותו ברגע כזה...זה תלוי בתכולה של הנוזלים בגוף...אם שותים הרבה אז יש בצקת במוח ונעשים מבולבלים, ואם יבשים אז המוח, אז יש גיבוש מסוים והבצקת יורדת, אז יכולים להיות שינויים כאלה. אבל מעבר לכך אני הצבעתי קודם על מכתבו של פרופ' בלט, שראה אותו כמה חודשים קודם (הכוונה למסמך מיום 8.2.99, א.ל.), והוא שם מציין שהוא מבולבל ושינויים קשים באישיות וכו'..." (עמ' 95 שורות 1-11). 16. ד"ר בוקשטיין, המומחה מטעם הנתבעים, התייחס בקצרה בחוות דעתו לנושא תפקודו של המנוח לאחר הניתוח, תוך שהוא, למעשה, אינו סותר את האמור בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל. הוא ציין: "לאחר הניתוח לא פיתח זהרוני זקי ז"ל סימנים של קיפוח נוירולוגי, אך סבל מבעיות בתחום הקוגנטיבי והאפקטיבי. היה בטיפול בי"ח בית לוינשטיין. בדיקתו הנוירופסיכולוגית, מיום 12.7.00, גילתה סימנים בולטים של תסמונת פרונטלית (מצחית), אשר שכיחה לאחר דימומים בעורק המחבר הקדמי. בעקבות הבעיות הקוגנטיביות לא חזר לעבודה". ד"ר בוקשטיין לא התייחס לנושא בחקירתו. 17. האלמנה נשאלה בחקירתה לענין הבדיקה במחלקה האורולוגית ביום 4.1.99 וציינה כי מדובר היה בהתנהגות חריגה: "מעולם לא שמעתי אותו מקלל, מעולם לא שמעתי אותו מנבל....זה היה אותו גוף אותו בנאדם אבל מישהו אחר...זה לא היה הוא, זה כאילו לא יודעת כמו דיבוק, לא יודעת איך להסביר, זה לא הוא...זה הדהים אותי איך באותו גוף יש מישהו אחר" (עמ' 52 שורות 1-4). היא חזרה וציינה כי השינוי בהתנהגותו של המנוח החל מיום הניתוח (עמ' 60 שורה 3). 18. לאחר עיון בכלל הראיות מסקנתי היא כי יש לקבוע כי מאז הניתוח, 31.12.98, ועד מותו, 6.5.02, לא היה המנוח מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי שיכלי. מסקנה זו מתבססת על הרישומים הרפואיים מאז הניתוח המעידים על ירידה קשה בתפקודים הקוגניטיביים ובעיקר על ליקויים בזיכרון על כל טווחיו ועל שינויים התנהגותיים ואישיותיים. המנוח סבל מהתקפי זעם, התנהג באופן מוזר ולא נורמטיבי, גילה העדר יוזמה ופסיביות, היה לעיתים מתנתק ומאבד קשר עם הסביבה והיה לעיתים מבולבל. המסקנה נתמכת גם בעדות האלמנה וגם בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל. אני נותנת אמון בעדות האלמנה, ויצוין כי תיאור מצבו של המנוח נרשם מפיה בחלק מהרישומים הרפואיים בזמן אמת, והשינויים הקשים בהתנהגות ואישיות המנוח יוחסו למועד הניתוח עוד מתחילת הדרך. פרופ' רייכנטל הסביר כי מדובר בתופעות מוכרות לאחר ניתוח מהסוג אותו עבר המנוח, והשינויים הקוגניטיביים וההתנהגותיים מופיעים במקרים כאלו מיד לאחר הניתוח. חוות דעת זו לא רק שלא נסתרה על ידי חוות דעת אחרת אלא שנראה שד"ר בוקשטיין הסכים לאמור בחוות דעתו של פרופ' רייכנטל והוא אישר בחוות דעתו כי לאחר הניתוח סבל המנוח מבעיות בתחום הקוגנטיבי והאפקטיבי. מסקנה זו מתיישבת גם עם הפרשנות המצמצמת שיש ליתן להוראות המגבילות את זכות הגישה לערכאות בשל התיישנות ועם הפרשנות הרחבה שיש להעניק למונח "חוסר יכולת" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון. 19. הנתבעים טוענים כי המנוח הגיש בשנת 1999 תביעות למוסד לביטוח לאומי וכן התקשר בעצמו למר שרון ולנתבע, ומכאן יש ללמוד כי היה מסוגל לדאוג לענייניו באותה עת. באשר להגשת התביעות למוסד לביטוח לאומי - האלמנה העידה כי היא זו שטיפלה בתביעות והמנוח רק חתם על גבי הטפסים. עדותה זו מקובלת עלי ואין ללמוד מחתימתו על טפסי התביעות על כשירותו של המנוח לדאוג לענייניו. באשר לשיחת הטלפון לנתבע - כבר קבעתי, כאמור, כי איני מקבלת גרסת הנתבע כי המנוח התקשר אליו אישית ואני מעדיפה את גרסת האלמנה כי היא זו שהתקשרה למשרדו של הנתבע וטיפלה בכל נושא הגשת הדרישה לנתבעת. באשר לשיחת הטלפון למר שרון - איננו יודעים מתי שיחה זו התנהלה, אך גם אם המנוח עצמו התקשר למר שרון מספר שבועות או חודשים לאחר הפגיעה, עדיין, איני יכולה ללמוד מכך על מסוגלותו השכלית לטפל בענייניו המשפטיים בעצמו. ייתכן והאלמנה ביקשה מהמנוח להתקשר למר שרון לצורך הטיפול בתביעה למוסד והוא פעל לפי הנחיותיה. בכל מקרה, גם על פי עדות מר שרון מדובר בשיחה קצרה בה המנוח שאל אותו אם הוא זוכר הארוע. יש לזכור כי פרופ' רייכנטל ציין כי ייתכנו עליות ומורדות במצב הקוגנטיבי בו היה המנוח. קיום שיחת טלפון קצרה אחת, במועד שאינו ידוע, אינו יכול להוות ראיה בעלת משקל מכריע לכך שהמנוח היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו וזכויותיו המשפטיות בעצמו. 20. האלמנה מונתה כאפוטרופוס לגופו של המנוח ביום 3.6.01 לצורך ביצוע הליכים רפואיים בגופו. גם אם נראה בכך מינוי אפוטרופוס בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, עדיין, אין בכך כדי לגרום להתיישנות התביעה לאור מועד המינוי. עם זאת, איני סבורה כי המינוי במקרה זה מהווה מינוי אפוטרופוס על פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות. מדובר במינוי לצורך בצוע ניתוחים בלבד, מינוי "אפוטרופוס אחר" בהתאם לסעיף 39 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, להבדיל ממינוי אפוטרופוס על פי סעיף 33 לחוק זה. המינוי לא נועד לצורך מימוש זכויות משפטיות, הוא לא הקנה לאלמנה זכות לטפל בענייניו המשפטיים של המנוח ולהגיש תביעות בשמו אלא הוגבל לצרכים רפואיים בלבד. 21. לאור כלל האמור, אני קובעת כי התקופה שמיום 31.12.98 ועד יום מותו של המנוח, 6.5.02, לא תיחשב במניין ההתיישנות. לאור כך, התובענה דנן לא התיישנה במועד הגשתה. מצג שווא 22. למעלה מהצורך אדון גם בטענת התובעים כי הנתבע הציג לאלמנה מצג, על פיו הנתבעת תסכים לדון שוב בתביעה לתגמולי ביטוח אם תביעתה למוסד לביטוח לאומי תתקבל, ולכן, גם מטעם זה התביעה לא התיישנה. 23. האלמנה מציינת בתצהירה כי "לאחר קבלת מכתב הדחיה מיום 18.10.99 עדכנתי את סוכן הביטוח לכך שפנינו לביטוח לאומי בתביעה להכיר בארוע התאונתי כפגיעה בעבודה. או אז הודיע לי סוכן הביטוח כי הכרעת הנתבעת אם להכיר בחבותם עפ"י הפוליסה שהייתה קיימת למנוח אצל הנתבעת ב"תאונות אישיות" תיעשה בכפיפות לקביעת המל"ל באשר לנסיבות הארוע. לא ביקשתי מסוכן הביטוח את עמדתה זו של הנתבעת בכתב. האמנתי וסמכתי על דברתו זו בפניי כמי שמייצג את הנתבעת ברשות ובסמכות בעניין זה. אי לכך סיכמנו שאחזור אליו ואעביר לו את עמדת המל"ל בתביעה לכשזו תינתן. ואכן, לאחר שהמל"ל הודיע לביה"ד לעבודה ביום 6.10.02 כי הכיר בארוע התאונתי בו נחבט ראשו של המנוח מהארון בעת העבודה כתאונה בעבודה, מסרתי הודעה זו לסוכן הביטוח. סוכן הביטוח העביר את הודעת המל"ל לנתבעת. ברם, במכתב הנתבעת מיום 6.1.03 המשיכה הנתבעת ודחתה את התביעה, הפעם בטענת התיישנות, בניגוד גמור להתחייבות הנתבעת וסוכן הביטוח כפי שהדבר נמסר לי ע"י סוכן הביטוח לפיה הכרעתה הסופית בשאלת החבות עפ"י הפוליסה תיעשה בכפיפות לקביעת המל"ל באשר לנסיבות הארוע התאונתי אם זו תיקבע ע"י המל"ל כתאונה בעבודה כפי שאכן הדבר נעשה...אלמלא הוצג לי (המצג) לא הייתי ממתינה לקביעת המל"ל בתביעה להכיר בנסיבות התאונה כתאונה בעבודה אלא הייתי מעבירה הטיפול בתיק לפרקליט בסמוך לאחר קבלת מכתב הדחייה מ 10/99 אשר אני מאמינה כי זה היה פועל למנותי כאפוטרופוס על המנוח אף בנוגע לרכושו". היא לא נשאלה בחקירתה על האמור בתצהירה בנושא זה. 24. הנתבע בתצהירו ציין כך: "בסוף שנת 2002 הגיעה הגב' זהרוני למשרדי. מדבריה למדתי לראשונה, כי המנוח נפטר וכי טרם פטירתו הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי. אציין, כי עד למועד זה לא היה קשר בין הגב' זהרוני לביני וכלל לא ידעתי שהמנוח הגיש תביעה לביטוח לאומי. לבקשת הגב' זהרוני, אמרתי לה כי אעביר את פסק הדין לחברת הפניקס מבלי שהבטחתי לה דבר וחצי דבר. וכך היה, שלחתי את פס"ד עם מכתב נלווה לחב' הפניקס לבדיקה...לאחר כשבועיים לערך קיבלתי העתק ממכתב הדחייה שנשלח מחברת הפניקס". לתצהירו צרף עותק מכתבו לפניקס מיום 10.12.02 בו ציין כך "בהמשך למכתבכם מ 18.10.99 שבו אומר שאין הארוע עונה על הגדרת המקרה רצ"ב פסד דין (כך במקור, א.ל.) בבית הדין האזורי לעבודה בתל - אביב שבו ביטוח לאומי החליט להכיר בארוע בתאונת (כך במקור, א.ל.) עבודה, המשך טיפולך". למכתב צורפה הודעת המוסד לבית הדין האזורי לעבודה מיום 6.10.02 בה נרשם כי המוסד החליט להכיר בארוע כתאונה בעבודה. בחקירתו נשאל מדוע שלח לנתבעת את הודעת המוסד על הכרה בתאונה והשיב: "כדי שינסו לעזור כמה שאפשר. אני ניסיתי לעזור לה פה" (עמ' 114 שורות 5-6). הוא נשאל מדוע האלמנה פנתה אליו כמעט שלוש שנים אחרי התביעה אלמלא אמר לה שאם המוסד יכיר בתביעה תפנה אליו והשיב: "לא היה ולא נברא...אני לא דברתי על זה ובכלל לא ידעתי" (שם, שורות 9-24). הוא נשאל אם לאחר שהעביר למנוח את מכתב הדחייה מאוקטובר 1999 אמר למנוח שיש לו שלוש שנים להגיש תביעה לבית המשפט והשיב: "בוודאות", למרות שלא ציין זאת בתצהירו (עמ' 115 שורות 1-4). 25. התובעים בסיכומיהם טוענים כי אין לתת אמון בעדות הנתבע ויש להעדיף גרסת האלמנה בתצהירה. נטען כי הנתבע כלל לא מציין בתצהירו איזה ייעוץ נתן למנוח או לאלמנה לאחר קבלת מכתב הדחייה מאוקטובר 1999, זאת למול גרסה מפורטת של האלמנה בעניין זה, על פיה ייעץ לה להמתין לקביעת המוסד. הנתבע גם לא ציין בתצהירו את שענה בחקירתו כי הודיע למנוח או לאלמנה כי עומדות להם רק שלוש שנים להגשת התביעה. הנתבע ציין בתצהירו כי טופס התביעה של חברת מעוז מולא לאחר מות המנוח ונועד לחברת מעוז, בעוד שמעיון בטופס ניתן לראות שמולא עת המנוח היה בחיים ומספר התביעה אצל הנתבעת נרשם בראשו. נטען כי אין כל סיבה הגיונית מדוע האלמנה המתינה שלוש שנים עד להכרת המוסד בתאונה ורק אז חזרה לנתבע יחד עם הודעת המוסד, לולא הנתבע הציג לה מצג כאילו הנתבעת תשקול עמדתה שוב אם המוסד יכיר בתביעה. התובעים מפנים עוד לכתב התשובה שהוגש, בו נטען כי יש לראות בהודעת הנתבע לאלמנה, כי יש להמתין לקביעת המוסד, כהסכמת הנתבעת להארכת תקופת ההתיישנות עד קביעת המוסד. 26. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי אין חשיבות להכרת המוסד בארוע הנטען כתאונת עבודה לעניין הפוליסה וכי הזיקה היחידה בין תנאי הפוליסה למוסד היא לעניין שיעור הנכות הרפואית הנקבעת על ידי המוסד, כנכות המחייבת לעניין הפוליסה. מעבר לכך, לא התייחסו הנתבעים לטענות התובעים בדבר מצג השוא כמבסס הארכת תקופת ההתיישנות. 27. הפסיקה בשנים האחרונות אכן הכפיפה את דין ההתיישנות לעקרון תום הלב. כאשר נוצר מצג שווא בפני מבוטח, שהסתמך על אותו מצג ושינה מצבו לרעה, כי אין בכוונת המבטחת לטעון התיישנות וכי היא מסכימה להמתין עד לקביעת ממצאים על ידי גורם שלישי רלוונטי, כמו ממצאי חקירת משטרה או קביעת נכות על ידי המוסד, תהא המבטחת מושתקת מלטעון התיישנות ותיחשב ככזו שהסכימה להארכת התקופה, בהתאם לסעיף 39 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, אלא אם התריעה באופן מפורש בפני המבוטח על מועד התיישנות תביעתו. טענת התיישנות במקרה זה תיחשב כהפרת חובת תום הלב של המבטחת (ראה: י' אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שניה, כרך ב' עמ' 1469 ואילך; ע"א (ת"א) 1541/09 ישראל יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, 15.11.10). 28. ובענייננו. אני מעדיפה את גרסת האלמנה כי נאמר לה על ידי הנתבע כי תוכל לחדש הדרישה לתגמולי ביטוח אם המוסד יכיר בתביעה ויקבע נכות בגין הארוע, על הכחשתו הכללית של הנתבע כי לא אמר זאת. גרסת האלמנה סבירה בעיני ומתיישבת עם ההיגיון ועם רצף ההתרחשויות. התביעה למוסד הוגשה לפני אוקטובר 1999, כך שבעת קבלת מכתב הדחייה הראשון כבר נוהל הליך במוסד. סביר והגיוני כי לאחר קבלת מכתב הדחייה התנהלה שיחה בין הנתבע ובין האלמנה, כנטען על ידי האלמנה, במסגרתה ניתן ייעוץ על ידי הנתבע לגבי הדרכים הפתוחות בפני המנוח והאלמנה. סביר בעני כי אם הנתבע היה אומר לאלמנה, לאחר קבלת מכתב הדחיה מאוקטובר 1999, כנטען על ידו, כי דחיית התביעה על ידי הנתבעת היא סופית וכי עומדות למנוח רק שלוש שנים מיום הארוע להגיש תביעתו - הייתה האלמנה פונה לייעוץ משפטי על מנת להמשיך ולטפל בתביעה. אין חולק כי זאת לא נעשה. האלמנה המתינה עד לסיום ההליכים במוסד ומיד עם סיומם ועם ההכרה בתאונה כתאונת עבודה פנתה שוב לנתבע. יש לזכור כי הלכת עזבון אמיתי, על פיה מועד ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בפוליסות מסוג זה נמדד מיום הארוע ולא מיום קביעת המוסד, נקבעה רק בשנת 2008. עד אז ניתנו פסיקות סותרות בנושא, אשר נסקרו גם בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אמיתי, כאשר גישה מרכזית בפסיקה קבעה כי מועד ההתיישנות נמדד מיום קביעת הנכות על ידי המוסד. ייתכן כי בשנת 1999 הנתבע סבר, אולי על בסיס חלק מהפסיקה שהכיר או על פי הנוהג שהיה במקרים אחרים שהכיר, כי יש להמתין לקביעת המוסד, שהרי קביעת שיעור הנכות על ידי המוסד היא קביעה מחייבת על פי הפוליסה וכל עוד לא נקבעה נכות, למעשה, לא ניתן לדון בתביעה על פי הפוליסה. סביר בעיני כי הנתבע לא צפה כי הנתבעת תטען טענת התיישנות מקום בו ההליכים במוסד טרם הסתיימו ולכן אמר לאלמנה כי היא יכולה לפנות שוב בדרישה על פי הפוליסה אם התביעה תוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד. גרסת הנתבע, כאמור, היא הכחשה סתמית. לא הוצגה כל תרשומת על שיחות שקיים הנתבע עם האלמנה או המנוח, וכאמור, אי הצגת התרשומת פועלת כנגד גרסת הנתבע. הנתבע טען כי לא ידע כלל שהוגשה תביעה למוסד, אך, כאמור, גרסה זו אינה סבירה בעני שהרי תביעה למוסד הוגשה לפני אוקטובר 1999. הנתבע אינו מפרט כלל בתצהירו מהו הייעוץ שנתן לאלמנה או למנוח לאחר דחיית דרישתם באוקטובר 1999 ואינו מציין כי הודיע להם מהו מועד ההתיישנות. טענתו כי הודיע על מועד ההתיישנות נטענה רק בחקירתו, לאחר שנשאל על כך מפורשות, והיא אינה מהימנה בעני. הנתבע, למעשה, אינו מציג כל גרסה למה שנאמר ונעשה על ידו לאחר קבלת מכתב הדחייה הראשון ואינו מציב הסבר משלו מדוע החליטה האלמנה לפנות אליו שוב לאחר קבלת התביעה על ידי המוסד, אם, כנטען על ידו, לא הוצג על ידו מצג כי היא תוכל לעשות כן. לאור כלל האמור, המסקנה המסתברת היא כי הנתבע יצר מצג בפני האלמנה, על פיו הנתבעת מוכנה להמתין להכרעת המוסד בנושא ההכרה בתאונה כתאונת עבודה ולקביעת נכות על ידי המוסד. מצג זה מחייב את הנתבעת בהיות הנתבע שלוחה לעניין זה שהרי כל התנהלות הנתבעת והקשר עם המנוח והאלמנה התבצעו דרכו. לאור מצג זה ועל פי חובות תום הלב המוטלות עליה, מושתקת הייתה הנתבעת מלטעון כי התביעה התיישנה וגם מטעם זה אין לקבל את טענת ההתיישנות. התרשלות הנתבע 29. התובעים כללו במסגרת התובענה גם טענות בדבר התרשלות הנתבע, כעילת תביעה נפרדת בגין עוולת הרשלנות. התובעים חזרו על טענות אלו בסיכומיהם. לאור קבלת התביעה לתשלום תגמולי ביטוח כנגד הנתבעת ודחיית טענת ההתיישנות מתיתר לכאורה הצורך בדיון בעילה זו, בהעדר נזק, אך אדון בה בקצרה. עילת התביעה כנגד הנתבע מתבססת על כך שהנתבע התרשל בכך שהשמיט בטופס התביעה הראשון את העובדה שמדובר בתאונה, למרות שנאמר לו מפורשות על ידי האלמנה כי זו תאונה, מה שהביא לדחיית התביעה בפעם הראשונה, מהנימוק שעל פי תיאור נסיבות הארוע אין מדובר בארוע המהווה מקרה ביטוח, ועל כך שיצר מצג שווא בפני האלמנה כי הנתבעת הסכימה להמתין עד להחלטת המוסד, מצג עליו הסתמכה האלמנה, מה שהביא לדחיית התביעה בפעם השנייה בשל התיישנות. הנתבעים, גם כאן, לא התייחסו בסיכומיהם באופן נפרד לעילת התביעה כנגד הנתבע ומרכיביה. 30. אין חולק כי הנתבע חב חובות זהירות כלפי מי שהיה מבוטח באמצעותו, המנוח. מקובל עלי כי השינוי שבוצע בטופס התביעה ויצירת מצג השווא הם אכן סטייה מסטנדרט התנהגות סביר של סוכן ביטוח והפרת חובת הזהירות. עם זאת, עדיין יש להוכיח כי נגרם לתובעים נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק, נושא אליו לא התייחסו שני הצדדים כלל. לטעמי, קיים ספק אם הוכח בענייננו קשר סיבתי בין ההתרשלות ובין הנזק, כאשר הנזק הנטען הוא אי תשלום תגמולי הביטוח. בעניין זה אציין, לעניין השמטת המילה "תאונה", כי גם אם הנתבע היה מציין את המילה "תאונה" בטופס ההודעה הראשון, עדיין, סביר בעיני כי הנתבעת לא הייתה מסתפקת ברישום על גבי הטופס והייתה בודקת את התיעוד הרפואי הרלוונטי, מתייעצת עם מומחים מטעמה ומגיעה לאותה ההחלטה בדבר דחיית התביעה לתגמולי ביטוח בשל אי התקיימותו של ארוע תאונתי, גישה אותה הציגה גם במהלך ניהול התובענה. באשר למצג השווא, אכן, אם הנתבע לא היה מציג מצג זה הרי שיש להניח שהתביעה הייתה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות, אך, עדיין, נראה שהנתבעת הייתה עומדת על טענותיה כי אין מדובר במקרה ביטוח ולא הייתה משלמת את תגמולי הביטוח. לפיכך, לא השתכנעתי כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע ובין אי תשלום תגמולי הביטוח ולא הוכחו כל מרכיבי עוולת הרשלנות. תגמולי הביטוח 31. במסגרת התובענה נדרשו תגמולי ביטוח בגין אי כושר מלא לתקופה של 104 שבועות, התקופה המרבית על פי הפוליסה, ובגין נכות מלאה וצמיתה בשיעור 100%. בכתב ההגנה, למעט הכחשה כללית, לא נטענה כל טענה ספציפית בנושא. התובעים בסיכומיהם הציגו את חישוב הסכומים בגין שני מרכיבי תגמולי הביטוח הנדרשים, על בסיס תנאי הפוליסה והעובדות הרלוונטיות. הנתבעים בסיכומיהם לא התייחסו כלל לנושא זה ולא חלקו על חישוב הסכומים המגיעים לתובעים על פי תנאי הפוליסה, כך שיש לראותם כמסכימים לחישוב שהוצג על ידי התובעים. הטענה היחידה של הנתבעים בעניין תשלום תגמולי הפוליסה, שוב, טענה שלא נטענה בכתב ההגנה, היא כי במקרה של תגמולי ביטוח בגין מקרה מוות קיימת מוטבת נוספת, בתם של המנוח והאלמנה. טענה זו אינה רלוונטית לענייננו. קביעת הבת כמוטבת נוספת רלוונטית רק לתגמולי ביטוח בגין מוות בהתאם לסעיף 3א' לתנאי הפוליסה. התובענה דנן אינה בגין מקרה מוות אלא בגין נכות ואי כושר. 32. בהתאם לסיכומי התובעים, אשר עליהם, הנתבעים, כאמור, לא חלקו, סכום תגמולי הביטוח בגין שני המרכיבים, נכון ליום 1.3.11, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות הפוליסה, עומד על סך 756,124 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. 33. התביעה, אם כן, כנגד הנתבעת, מתקבלת במלואה. הנתבעת חבה בתשלום תגמולי הביטוח כאמור בסעיף 77 לעיל. לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 23.2% והוצאות המשפט (אגרה, מומחים ועדים), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתה ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבע בעילה הנזיקית נדחית, ללא צו להוצאות. מקרה ביטוחביטוח תאונות אישיותהגדרות משפטיותפוליסה