קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משכנתא על דירה כבטוחה להבטחת חובות החברה: מתי משכנתא מתיישנת? על מי חלה החובה לבדוק כלפי מי ניתן לממשה? מהן חובות הבנק או עו"ד מטעמו להסביר לממשכן את אופן מימושה והאם הבין את משמעות המימוש? אלה עיקר השאלות המתעוררות בהליך זה. לפני תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו המשכנתאות הרובצות על הדירה נשוא התביעה כבטוחה להבטחת חובות חברה שבבעלות התובע ואחרים לבנק לאומי, אינן חלות על חובותיו האישיים של נתבע 2 לבנק. זאת לאור העובדה שהבנק מבקש כיום לממש את המשכנתאות הרובצות על הדירה על מנת לפרוע את חובותיו של נתבע 2 . רקע כללי 1. התובע יצחק סדן (להלן: "התובע" או "יצחק"), ואחיו נתבע 2 - דוד סדן (להלן: "נתבע 2" או: "דוד"), הינם בעלי מניות ושותפים בחלקים שווים בחברה בשם ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "החברה"). דוד הינו הדירקטור היחיד בחברה אולם רק חתימת שני האחים יחדיו מחייבת את החברה. נתבע 1 הינו בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), אשר לזכותו רשומות שתי משכנתאות הרובצות על הנכס הידוע כספר 1015 דף 6883 ודף 7672 גוש 3010 חלקות 201-202 (להלן: "הנכס"). המשכנתא הראשונה נרשמה בשנת 1992 והשנייה בשנת 1997. האחים חתמו על שטרי המשכנתא הראשונה ביום 12.11.92 בגין הלוואה ע"ס 440,000$ (להלן: "המשכנתא הראשונה"). בתחילת שנת 1999 הושלמה בניית בניין מגורים על הנכס. בבניין ארבע דירות אשר חולקו בין הממשכנים על פי הסכם שיתוף משנת 1999. המשכנתא הראשונה (יחד עם המשכנתא השניה שניטלה אחריה על ידי הממשכנים) יוחדה לדירה מושא תביעה זו - היא דירה מס' 4 בבניין המגורים שעל-פי הסכם השיתוף יועדה לדוד סדן. בשטר המשכנתא הראשונה, התחייבו הממשכנים לשלם לבנק את כל הסכומים אשר יגיעו לבנק מאת דוד סדן ו/או יצחק סדן (סעידיאן) ו/או חברת ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ (אשר ייקראו ביחד "החייבים"), ביחד ולחוד. שטר המשכנתא הראשונה נחתם בפני עורך הדין של החברה דאז, עו"ד יוחנן אלטבאואר ז"ל בו רשום כי ביום 12.11.92 התייצבו בפניו הממשכנים ולאחר שזיהה אותם, הסביר להם את מהות העסקה ותוצאותיה המשפטיות, ומששוכנע שהדבר הובן להם כראוי - חתמו בפניו מרצונם החופשי על שטר המשכנתא הראשונה. כחמש שנים מאוחר יותר, ביום 16.9.97, חתמו הממשכנים על שטר "משכנתא ראשונה נוספת בדולרים" (להלן: "המשכנתא השניה"), אשר גם לטובתה מושכנו זכויות הממשכנים בדירה, ואשר נועדה להבטיח החזר הלוואה בסך 660,000$ בגינה התחייבו הממשכנים האמורים לעיל, לשלם לבנק את כל הסכומים אשר יגיעו לבנק מאת דוד סדן ו/או יצחק סדן (סעידיאן) ו/או בן צבי יצחק ו/או ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ, ביחד ולחוד. את החתימות של הממשכנים על שטר המשכנתא השניה אישר עו"ד יוסף בן דור בחתימתו, כי ביום 16.9.97 התייצבו בפניו הממשכנים ולאחר שזיהה אותם כדין, הסביר להם את מהות העסקה ותוצאותיה המשפטיות, ומששוכנע שהדבר הובן להם כראוי - חתמו בפניו מרצונם החופשי על שטר המשכנתא השניה. בשנת 2005 הגיש התובע תובענה כנגד הנתבע 2 ורעייתו, בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 010470/05) בה ביקש לקבוע כי הוא בעל הזכויות בדירה מס' 4 נשוא הליך זה. נתייחס לכך בהמשך. העובדות השנויות במחלוקת בתובענה 2. המחלוקות בין הצדדים הינן: א. האם התובע ידע על כך ששטרי המשכנתא נועדו להבטחת חובותיהם האישיים של כל הממשכנים והנתבע בפרט, או שמא רק לחובות החברה? ב. האם הוסבר ליצחק ולממשכן השני מר בן צבי בעבור אלו חובות נחתמים שטרי המשכנתאות? ג. האם התובע ידע את מצב החשבון של הנתבע במועד החתימה על שטרי המשכנתא? ד. האם המשכנתאות ניתנו בהמשך ישיר לאובליגו של החברה בבנק בעת מתן ההלוואות? ה. האם החברה עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק והפחיתה את חובותיה? ו. האם הבנק עמד בחובותיו לענין חובת הגילוי הבנקאי? ז. האם התביעה התיישנה וכן האם הבנק מנוע כיום לממש את המשכנתאות? גרסת התובע 3. אין מחלוקת כי התובע חתם על שטרי המשכנתא כלווה, לשם הבטחת חובותיה של החברה אשר הוא בעל מניות בה, וכן לשם מימון פרויקט  בניה ברח' שבזי בירושלים. ההתחייבות האמורה, נעשתה כאמור, באמצעות שטרי משכנתא אשר נחתמו בשנים 1992 ו-1997, כאשר בין התובע לבין הבנק סוכם במפורש טרם החתימה, כי שעבוד הנכס נעשה על מנת להבטיח את חובות החברה ומימון פרויקט הבניה ברח' שבזי בלבד. הבנק ודוד פועלים בצוותא חדא. התביעה במקור הוגשה כנגד הבנק בלבד, ועם הגשתה, פנה הנתבע 2 מיוזמתו לבית המשפט וביקש להצטרף להליך - ואכן קיבל את הסכמת הצדדים ואת אישור בית המשפט לעשות כן. הן לבנק והן לדוד אינטרס מובהק להביא לכיסוי חובותיו של דוד על ידי מימוש הנכס נשוא התביעה. דוד מעוניין לפרוע את חובותיו כלפי הבנק באמצעות מימוש נכס שאיננו שלו, והבנק מצידו מנסה לצמצמם את נזקיו לאור חובות גבוהים של דוד כלפי הבנק, אשר דוד אינו יכול לפרוע, ולבנק אין כל בטוחה לממש לשם פירעונם. החבות בחובות האישיים של דוד לא הוזכרה ולא הוסברה לתובע (וגם לא לממשכן הנוסף, מר בן צבי), במהלך החתימה על המשכנתאות, ואף לא ערב החתימה על המשכנתאות. גובה המשכנתאות שנלקחו, מתאים אחד לאחד לסכומי יתרות החובה של חברת ד.י.ס. בתקופות הרלוונטיות (1992 ו-1997 בהתאמה). חובותיו של דוד ערב לקיחת המשכנתאות - כלל לא נלקחו בחשבון עת נקבע גובה המשכנתאות. החבות בחובות האישיים של דוד לא הועלתה על ידי הבנק במהלך שנים ארוכות, אלא לראשונה רק אחרי 13 שנה מיום החתימה על המשכנתא הראשונה ו-8 שנים לאחר החתימה על המשכנתא השנייה. כל אותה עת המשיך הבנק להעמיד לדוד הלוואות אישיות, כמובן ללא יידוע יצחק (או בן צבי), הלוואות ללא בטוחות. עתה הבנק מנסה לצמצם את נזקיו על ידי חיוב יצחק בחובות דוד. גרסת נתבע 1 (הבנק) 4. הסעד ההצהרתי המבוקש, לפיו המשכנתא נועדה להבטיח רק את חובות החברה, איננה עולה בקנה אחד עם עדויות התובע ובן צבי עצמם, הטוענים כי המשכנתא באה להבטיח גם את חובותיהם האישיים בחשבון בנק שנוהל על שמם. המשכנתא מבטיחה את חובותיהם האישיים של כל אחד מהחייבים (כהגדרתם בשטרי המשכנתא) ואת חובות החברה. שטרי המשכנתא הם מסמך בכתב ועל כן התובע איננו יכול להעלות טענות בע"פ לסתור את הכתוב בהם. שטרי המשכנתא נחתמו ע"י הממשכנים בפני שני עורכי דין שונים בשתי הזדמנויות שונות, אשר הצהירו כי הסבירו לממשכנים את מהות העסקה וכי הם הבינו אותה. לפיכך, אם התובע חתם על שטרי המשכנתא מבלי לקרוא את הכתוב, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. הסכם השיתוף מיום 22.10.98 ועדויות הצדדים, לרבות הסכם מכר שנחתם על-ידי התובע, מוכיחים שבין הצדדים להסכם השיתוף סוכם כי הבעלות בדירה נשוא תביעה זו היא של דוד. הזכויות שיצחק רכש בנכס על פי יפוי כח שנחתם ביום 15.2.2001 אינן יכולות לפגוע במשכנתא או בזכויות של הבנק הגוברות על זכויותיו. התובע הגיש את התביעה רק לאחר שניתן פס"ד לטובתו בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, דבר המוכיח שזכויות הבנק על פי המשכנתא לא נפגעו, כפי שעולה גם מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. יש לדחות את התביעה אף בשל התיישנות, השתק, מניעות ושיהוי. כך גם הפקידה שטיפלה בחשבונות בשנים 1992 ו - 1997 גב' חנה מנשה ז"ל, נפטרה. עם זאת, יצחק לא ציין בתצהיריו את שמות הפקידים איתם סיכם את סיכומיו ורק בחקירתו הנגדית, לאחר שקרא את תצהירו של מר אלי גרינבוים הוא הודה כי היה בקשר עם גב' חנה מנשה ז"ל. יצחק לא טען בתצהיר ואף לא בחקירתו הנגדית כי מר אבי עיני טיפל בחשבון. שמו של אבי עיני עלה בחקירתו של דוד כמי שטיפל בחשבון בשנים 2004 ו - 2005, לפיכך לא היה צורך להביא את מר אבי עיני כעד. בעניין זה נטל ההוכחה כי "סוכם" עם הבנק סיכום שונה מהכתוב בשני שטרי המשכנתא רובץ על התובע, אשר לא הביא שום מסמך בכתב ו/או שום ראיה על סיכום שונה מהכתוב, או כי האישורים של עורכי הדין על גבי שטרי המשכנתא אינם נכונים שאף לגביהם הנטל להפריכם מוטל על התובע, אשר לא זימן את עו"ד י. בן דור למתן עדות ולא הרים נטל זה. כך גם לשאלה מתי "נודע לו" (לגרסתו) כי שטרי המשכנתא מבטיחים גם את החובות של דוד לא הורם על ידו. מחקירתו הנגדית של מר בן צבי, העד מטעמו של התובע, עולה כי לכל המאוחר נודע לו כי המשכנתא מבטיחה גם את החוב של דוד עם חתימת הסכם השיתוף בשנת 1998. התובע מעלה טענות עובדתיות סותרות. מחד גיסא הוא טוען כי הבנק השתהה בהגשת התביעה נגדו, ומאידך גיסא הוא טוען, כי לא היה מקום לתבוע את החברה. הבנק לא הפר את חובת הגילוי, שכן שטרי המשכנתא נחתמו בפני שני עורכי דין ויצחק היה מצוי בעסקי דוד, הגיש עבורו הצהרות הון ואף הגיש כראיה פירוט יתרות ליום 31.12.1991 בחשבונו של דוד. הבנק לא פנה לתובע עד לשנת 2004 משום שכל עוד שולמו החובות לא היה כל צורך לפנות אל התובע או אל החברה. על פי מוצג ת/1, הבנק פנה ביולי 2005 בדרישה לסילוק החובות של החברה ושל דוד ואף הודיע כי קיימת משכנתא להבטחת החובות הנ"ל, אך למרות זאת לא נקט יצחק בשום הליך כנגד הבנק. המשכנתא מבטיחה את תשלום החובות הן של דוד והן של החברה (כיום - שכן החוב של יצחק ושל בן צבי כבר סולק). דוד איננו חולק על כך שאינו משלם את חובו לבנק, והחברה נמצאת במבוי סתום מזה מספר שנים. יצחק ודוד אינם משתפים פעולה ביניהם, נותנים הוראות סותרות לבנק, אינם חותמים על בקשות להלוואה, והחברה הפרה את ההסכם ואיננה משלמת את חובה. הפקדת כספים מפעם לפעם נעשית לפי רצונה של החברה, ללא התייחסות לגובה החוב ולהסכם עם הבנק, ואיננה נותנת מענה להפרת ההסכם. מהראיות שהגיש התובע עצמו הוכח שמתוך הכנסות של 750,000 ₪ של החברה היא הפקידה בחשבונה רק כ - 250,000 ₪. כן הוכח כי במשך שלוש שנים, מיום הגשת הבקשה למימוש המשכון ב- 2008 ועד תחילת שנת 2011 קטן החוב מכ - 380,000$ ל - 350,000$ דהיינו, בשלושים אלף דולר בלבד. נזכור, כי בשלב הראשון מושכנו המקרקעין שהיו בבעלות שלושת השותפים במושע להבטחת החובות של השותפים והחברה. בשנת 1998 נחתם הסכם שיתוף, טרם נבנו הדירות בחלקה וטרם חולקו הדירות בין יצחק, דוד ובן צבי והם המשיכו להוות בטוחה לאותם חובות. לאחר שהדירה של התובע והדירה המשותפת לשלושת השותפים נמכרו, ודירה אחת הועברה לבן צבי, אשר גר בה, נותרה הדירה הרביעית שהוסכם כי הבעלות בה היא של דוד - המבטיחה את חובו ואת חוב החברה לאחר שהחוב בח-ן המשותף לתובע ולבן צבי סולק. ראיה נוספת לחלוקת הדירות בין השותפים מצויה בהסכם מיום 7.7.00 בין יצחק לבין משפחת שמולביץ למכירת הדירה, שביחס אליה הוסכם בהסכם השיתוף כי היא של יצחק (נספח ח' לתצהיר המשלים של הבנק). יצוין, כי ההסכם נחתם על-ידי התובע בלבד, למרות שזו טרם נרשמה על שמו של התובע. ואכן ב"הואיל" הראשון הצהיר יצחק שהינו בעל שליש בבעלות במקרקעין. ב-"הואיל" הרביעי הצהיר, כי על פי הסכם השיתוף דירה זו תעבור לבעלותו, ובהמשך: "העתק הסכם החלוקה מאושר ע"י שלטונות מס שבח מקרקעין מצ"ב...". בחקירתו הנגדית לא היה לו הסבר כיצד חתם לבדו על הסכם המכר (פרו', 22). התמורה שולמה לחשבונו האישי של התובע מס' 435000/21, והדבר אינו מתיישב עם הסעד המבוקש כי המשכנתא שימשה כבטוחה לחוב החברה בלבד. גרסתו של דוד סדן 5. יצחק הינו רו"ח בהשכלתו, אדם משכיל ובעל הבנה פיננסית רחבה המתאימה למקצוע ראיית החשבון. מבין בקריאת מסמכים כגון שטר משכנתא ורגיל לדקדק בחישובים וב"אותיות קטנות" ובגדולות דרך קבע. חזקה עליו שידע על מה הוא חותם. גרסת דוד דומה לגירסת הבנק, ואתייחס לכך, ככל הנחוץ, בדיון להלן. דיון 6. הטענה המרכזית של התובע הינה כי הוא לא ידע שחתימתו על שטר המשכנתא הינה בעבור היותה בטוחה גם לחובותיו של דוד ולא של החברה בלבד. יתר טענותיו עוסקות יותר במחדלי הנתבעים, שיהוי, הסתרת מידע ממנו, והפרת חובת הגילוי. ראשית, נעיין בשטר המשכנתא הראשון מיום 12.11.92, החובק 2 עמודים בלבד, ובראשיתו נאמר כדלקמן: "הממשכנים מתחייבים בזה לשלם לבנק את כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת: דוד סדן ו/או יצחק סדן (סעידיאן) ו/או ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ (להלן: "החייבים"). בין מאת כל החייבים ביחד ובין מאת אחד או אחדים מהם לחוד - על חשבון הסכומים המובטחים (כהגדרתם בסעיף 28.2 לתנאים הנוספים של שטר המשכנתה); וזאת בסכום של 440,000$ (ארבע מאות וארבעים אלף דולר ארה"ב) שיחושבו כמפורט בסעיפים 1(ב) ו-(ג) בתנאים הנוספים בצירוף ריבית בשעור החוקי המקסימלי על הסכום הזה מתאריך שטר משכנתה זה ועד ליום התשלום בפועל ובצרוף הטלים על אשראי במטבע חוץ כפי שיקבע מפעם לפעם, עמלות, חיובים בנקאיים אחרים וכל מיני הוצאות, לרבות כל ההוצאות והסכומים האחרים שהממשכנים חייבים או יהיו חייבים בתשלומם לפי שטר משכנתה זה". על שטר זה, כאמור, חתמו (בעמוד 2) הממשכנים ששמם מופיע הן בכותרת העמוד הראשון, דהיינו דוד סדן, יצחק סדן ויצחק בן צבי, והן בעמוד השני, שם חתימתם אומתה על ידי עו"ד יוחנן אלטבאואר. השטר השני נחתם ביום 16.9.97 ואומת ע"י עו"ד יוסף בן דור, ובו נאמר כדלקמן: "שטר משכנתה זה מעיד, שלהבטחת כל הסכומים המובטחים (כהגדרתם בסעיף 28.2, לתנאים הנוספים של שטר המשכנתה), וזאת בסכום של 660,000$ (שש מאות וששים אלף דולרים של ארה"ב), שיחושבו כמפורט בסעיפים 1(ב) ו0(ג), בתנאים הנוספים של שטר המשכנתה, ובצירוף ריבית בשיעור המירבי על הסכום הזה, מתאריך שטר זה ועד ליום התשלום בפועל, ובצירוף הטלים על אשראי במטבע חוץ, כפי שיקבע מפעם לפעם, ובצירוף עמלות, חיובים בנקאיים אחרים וכל מיני הוצאות. לרבות כל ההוצאות והסכומים האחרים, שהחייבים חייבים או יהיו חייבים בתשלומם, לפי התנאים הנוספים של שטר משכנתה זה, שיגיעו מאת החייבים ביחד ולחוד: סדן דוד - מס' זיהוי/תאגיד 50317932 סדן (סעידיאן) יצחק מס' זיהוי/תאגיד 55349294 בן צבי יצחק מס' זיהוי/תאגיד 50626191 ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ מס' זיהוי/תאגיד 51-141177-9 (כוללם יחד, וכל אחד מהם לחוד יקראו להלן - "החייבים") לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק") סדן דוד - מס' זיהוי/תאגיד 50317932 סדן (סעידיאן) יצחק מס' זיהוי/תאגיד 55349294 בן צבי יצחק מס' זיהוי/תאגיד 50626191 (כולם יחד, וכל אחד מהם לחוד יקראו להלן - "הממשכנים")". הנה כי כן, ברור כשמש ששלושת החותמים מתחייבים לפרוע את חובם של 4 גורמים, דהיינו חשבונותיהם של שלושת החותמים ושל החברה! המלומד יהושע ויסמן, בחיבורו, חוק המשכון, תשכ"ז-1967 (בתוך: גד טדסקי (עורך) פירוש לדיני חוזים (ירושלים, תשל"ה-1974) מתאר את "מטרות המשכון", כלדקמן: "ואולם, התפקיד העיקרי של המשכון אינו טמון ביכולת להיפרע מתוך נכס מסוים, ואף לא בקיצור הליכי ההוצאה לפועל כנגד החייב, אלא בעדיפות המוענקת על ידו למקבל המשכון, על פני נושים אחרים של החייב, בכל הנוגע לזכות להיפרע מתוך הנכס ממושכן, עדיפות זו נובעת מהיות המשכון בגדר 'שעבוד נכס', דהיינו זכות קניין, הפועלת, כאילו, כלפי הנכס הממושכן גופו, אלא רק כלפי אדם מסוים". (שם, 13-14). ובהמשך: "כדי שהמשכון יוכל לשרת את מטרותיו כראוי, נחוץ כי יהא לו אופי חפצי. יעילות המשכון תסוכל אם יוכל הממשכן לפגוע בזכותו של מקבל המשכון על ידי העסקאות בנכס הממושכן, שיבוצעו לאחר המשכון. כן נדרש שחליפיו של הממשכן, שלא מכוח עיסקה שבוצעה על ידו, כגון יורשיו, יהיו אף הם כפופים למשכון. אף על פי כן לא נקבע בחוק המשכון, במפורש, כלל רחב הדבר שריון מעמדו של מקבל המשכון בפני עיסקאותיו של הממשכן וכלפי חליפיו ואולם, ניתן לטעון כי עצם הביטוי 'מישכון הוא שעבוד נכס', המופיע בסעיף 1 לחוק, מצביע על האופי החפצי (IN REM) של המשכון, המעניק לו את השריון הנדרש. אם משמעות המשכון היא 'שעבוד נכס', נמצא כי אין המשכון תקף רק כלפי החייב מסוים, אלא הוא רובץ על הנכס ופועל כנגד כל אדם אליו יתגלגל הנכס הממושכן. מכאן שזכותו של מקבל משכון גוברת על זכויות מאוחרות יותר, כמו זכויות של קוני הנכס הממושכן, יורשי הנכס, שוכריו וכדו'. בנושא אחד בלבד קובע חוק המשכון במפורש עדיפות לקבל משכון על עיסקאות מאוחרות יותר המבוצעות על ידי הממשכן בנכס הממושכן, וזאת במה שנוגע למישכונים נוספים... הוראות ברורות יותר מאלה שבחוק המשכון, בדבר עדיפות זכותו של מקבל משכון על עיסקאות מאוחרות בנכס הממושכן, ניתן למצוא בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לגבי שעבוד מקרקעין...". (שם, 15). (ההדגשה - אינה במקור). כן ראו: ע"א (תל אביב) 1661/06 עמיאל שיווק צמיגים בראשל"צ בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ), (אתר נבו) (20.1.08). מר בן צבי, שהעיד מטעם התובע, לא זו בלבד שאינו מסייע לו, אלא אף מקעקע את גרסתו, מחקירתו הנגדית של בן צבי עולה כי אין ולא היו לו מניות בחברה, והוא גם לא היה מנהלה. אף לא היתה לו תשובה מדוע הסכים למשכן את הנכס להבטחת החוב של החברה, והוא אף לא טען שלא הסכים למשכן את הנכס להבטחת חובות של החברה. תשובתו היא שלא שם לב למה שחתם (פרו', 10). המשכנתא השנייה נחתמה ביום 15.9.97 על ידי שלושת השותפים והיא נועדה, לשיטת הבנק, להבטיח את תשלום החוב של כל אחד מהשותפים ושל החברה. למעשה, מר בן צבי אינו מתכחש לחתימתו על שטר המשכנתא. כך העיד: "ת. כן נכון, חתמתי, זה אני. לא חולק על שום הצהרה". (פרו', 9). בניגוד לתנאי המשכנתא, טוען יצחק בסעיף 23 לתצהירו, כי "סוכם במפורש" בינו לבין "הבנק" כי "המשכנתא תהווה ערובה לחובות החברה בלבד". אני מסכים עם הבנק כי טענה זו הינה סתמית ולא הובא לגביה כל פירוט או ראיה על הסכמה שכזו ועם מי הוסכם כך, ולפיכך יש לדחותה. לאחר שהתברר מתצהיר העד גרינבוים מטעם הבנק כי הגב' חנה מנשה ז"ל היא זו שטיפלה בחשבונות בתקופה הרלוונטית, הודה התובע בחקירתו הנגדית כי היה עימה בקשר רצוף (פרו', 20). עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב 7. ההלכה כי אין להעיד בעל פה כנגד מסמך בכתב, אכן מושרשת בפסיקה ובספרות. יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע - 2009, מתייחס לסוגיה: "כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראת הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית - והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך". (שם, 1501). ובהמשך: "הלכה למעשה, אפוא, בכל הקשור לסתירת תוכנו של מסמך, חלות הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני; ואין נפקא מינה מכוח מה נערך אותו מסמך בכתב: אם מכוח דרישת כתב פרובטיבית שברישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני או שבהוראה חקוקה אחרת; אם מכוח דרישת כתב קונסטיטוטיבית שבחוק מסוים (כגון: פקודת השטרות, חוק המתנה, חוק הסכמים קיבוציי, חוק המקרקעין, חוק ההתיישנות); ואם שלא מכוחה של דרישת כתב שבדין, אלא משום שהצדדים בחרו לעשות את העסקה במסמך כתוב". (שם, 1503). כך, בע"א 407/91 פרוינדליך נגד הסוכנות היהודית, פ"ד כ"ו (2) 518, נאמר: "כשיש לך מסמך בכתב הכולל התחייבות בלתי מותנית ובלתי מסויגת, הרי כל תנאי וסייג שכביכול הוסכם עליו בע"פ בעת ובעונה אחת עם ההתחייבות בכתב, משמעותם סתירת המסמך. תנאי כזה אינו מעורר טענה נגד התביעה בלבד אלא נגד המסמך עצמו. חזקה על המסמך שהוא כולל את כל התנאים בשלמותם, ואין הוא ניתן לסתירה אלא בדרך המותנית בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית, העותומני." (שם, 521). לסיכום ניתן לומר, כי שטרי המשכנתא מדברים בעד עצמם, בלשון ברורה ופשוטה. שמות החייבים מפורטים באופן ברור ביותר - ובשטר השני, אף באופן מודגש. אם מבקש התובע לטעון כי סוכם אחרת ממה שכתוב בשטרות אלה, הרי שנטל הראיה עליו, והוא לא הרים נטל זה. סוגיית ההתיישנות 8. יצחק טוען להתיישנות ביחס לשטרי משכנתא שנחתמו בשנת 1992 ובשנת 1997. הוא מבסס את הטענה על כך שהוא לא ידע מהם תנאי המשכנתא, עד ש"לפתע" ביקש הבנק לממש את הדירה. אין בטענה זו כל ממש, הן לאור העובדה שהתובע אכן ידע מהם תנאי המשכנתא והן לאור העובדה ששטר המשכנתא מנוסח באופן ברור ופשוט. 9. ביום 19.7.04 ניתן פסק דין בתביעה שהתנהלה בין התובע לבין דוד סדן (מסמך נ/1) בבית המשפט לענייני משפחה, ממנו עולה כי התובע דאג שהכסף שהוא היה אמור לשלם לאחיו יכסה את החוב בחשבונו הפרטי של דוד סדן בבנק. אילו "הובטח" לתובע "מפורשות", כדבריו, כי הדירה אינה באה להבטיח את חובותיו של דוד סדן, או לחילופין הדבר "לא הוסבר לו", מדוע דאג התובע לכיסוי יתרת החוב בחשבון הפרטי של דוד? בעדותו בנושא זה התחמק יצחק ממתן תשובה ברורה, והעיד כי: "כבר אז באותה תקופה בערך הועלתה האפשרות שבעצם הונו אותי וחתמתי על משכנתא על הנכס לטובת החוב הפרטי של דוד סדן, ולכן דרשתי שהחוב הזה ייסגר". (פרו', 22). תשובה זו תמוהה משהו, באשר עצם העובדה שהתובע דרש שהחוב של דוד ייסגר מוכיחה שהוא ידע שהדירה מבטיחה את החוב של דוד, זאת לפני מועד מתן פסק הדין הנ"ל, כלומר, לפני 19.7.2002. כך גם לא תשמע טענה מפי התובע לפיה נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו, באשר אין לה כל תימוכין בחומר הראיות. בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"ו(4), 721, נקבע מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כדלקמן: "גם תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כמפסיק מירוץ ההתיישנות לא הוכחה בענייננו. לא ניתן ביסוס כלשהו לקיום התנאי לפיו נעלמו מן המערערת עובדות המהוות את עילת התביעה 'מסיבות שאינן תלויות בה', וכי אף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן. העובדות הנוגעות לפעילות הבנק בכל התחומים השנויים במחלוקת בין הצדדים היו בהישג ידה של המערערת. מועד הגשת ממצאי המומחה לבעל הדין אינו יכול להחשב לצורך הענין כמועד הקובע לצורך התיישנות שהרי לא היתה מניעה כי ניתוח הנתונים הידועים ייעשה זמן רב קודם לכן. עיתוי הבדיקה נתון להחלטת המערערת ובחירתו על ידה אינו יכול לשמש טענה טובה לצורך עיכוב תחילת מירוץ ההתיישנות לענין הגשת תביעה". (שם, פסקה 4). 10. לאור התוצאה אליה אני מגיע להלן, למעשה הסוגיה מתייתרת. למעלה מן הצורך אפנה להוראות הדין. סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע: "5. הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא: (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;" ואילו סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "6. תחילת ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מכאן, שכל עוד לא שולמו החובות שבגינן מושכנו הנכסים, לא התחילה תקופת ההתיישנות. כך אף עולה מהוראות חוק המשכון, תשכ"ז-1967, החוק קובע בסעיף 1 שכותרתו "מהות המשכון", כדלקמן: "(א) מישכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מהמשכון אם לא סולק החיוב. (ב) הערובה יכול שתהיה לחיוב כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב". וסעיף 2 קובע את התחולה, כדלקמן: "(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. (ב) הוראות חוק זה יחולו על כל עסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של העסקה אשר יהא". מכאן, שגם אם גובה יתרות החובה השתנו מפעם לפעם, כל עוד לא נפרעו לחלוטין, אין מקום למחוק את השעבוד. התובע עצמו מודה כי גם בחשבון החברה נכנסו תשלומים אולם אלה לא הביאו לאיפוסו. אף הבנק טוען להתיישנות, שהיא למעשה טענת "ראי" לטענת התובע כלפיו, ואולם לאור התוצאה בתיק זה, אין צורך להתעמק בטיעוני הבנק בסוגיה זו. לפיכך אני דוחה את הטענות בדבר התיישנות. טענות בדבר חובת הגילוי 11. התובע טוען כי הבנק הסתיר ממנו מידע לגבי יתרת החוב ערב החתימה, וכן כי העד מטעמו לא קרא את תצהירי התובע ולא בדק את המסמכים שבידי הבנק עצמו כעולה מעדותו (פרו', 28). כן טוען התובע כי לא הובא העד המתאים והנכון מטעם הבנק. לא אוכל לקבל טענות אלה. אפרט. התובע הינו, כאמור, רו"ח, ויכול היה במשך תקופה ארוכה לברר את היתרות ואילו סבור היה שהיתה לכך השפעה על רישום המשכנתאות, או אז יכול היה לבקש ביטולן. אמנם העד מטעם הבנק, מר גרינבוים, לא טיפל בחשבונות מושא תיק זה בשנים הראשונות, אולם עובדת הבנק שעסקה בכך נפטרה, כאמור לעיל, והעד העיד לגבי התקופה בה הטיפול היה בידיו. מכאן, הגם שהימנעות מהבאת ראיה או העדת עד עשויה להקים חזקה עובדתית לחובת אותו צד כי אי לו הובאה היה בה כדי לפגוע בגרסתו (י' קדמי, על הראיות, חלק ג' תשנ"ט, 1391; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551), הרי שהלכה זו אינה ישימה במקרה דנן שכן כאמור העדה הרלוונטית נפטרה. 12. כן טוען התובע כי בעת פירושו של החוזה הבנקאי, יש לתת את הדעת למאפיינים המיוחדים של החוזה הניצב לפנינו. זהו חוזה שנערך בין בנק ללקוח. הבנק הוא "צד חזק" והוא בעל חובות אמון כלפי הציבור בכלל וכלפי הלקוח בפרט, בהיותו ספק שירות חיוני ובעל עוצמה רבה (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש (אתר נבו) (7.12.09). כן ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 46 1993); ע"א 7825/01 דאטא סימנס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נח(5) 384, 356 (2004)). כך גם חובת הגילוי מכח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981, ומכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) - התשל"ג - 1973, מחייבת בנקאי המחתים ממשכן על כתב משכנתא ליידע אותו לגבי חובות קיימים ועתידיים, ולגלות את גובה החובות הקיימים, בחשבונות שאותם באה המשכנתא או הערבות להבטיח. חובה זו מוטלת עליו, עובר לחתימה על כתב המשכנתא. (ת"א (מחוזי ת"א) 2675/00 המנוח סעיד חסן סולטאני ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(3), 7755 , 7759 (2006)). ד"ר רות פלאטו-שנער, במאמרה "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר", הפרקליט מט(2) 385, (2007), מציינת: "תאוריית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר... עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב. חובת הגילוי במובן הרחב כוללת לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו... לאור זאת, מקובלת עליי קביעתו העקרונית של בית המשפט בדבר הטלת חובת גילוי במובן הרחב על הבנק כלפי הממשכן." (שם, 402). דברים אלה אכן מקובלים אף עלי, והם יפים במישור העיוני, אולם אין בהם כדי לסייע לתובע, הן לאור המימצאים העובדתיים שקבעתי, דהיינו שמצב החשבונות היה ידוע לממשכנים, וכי המשכנתאות באו להוות בטוחה לסכומים הנקובים לעיל, והן לאור משך הזמן הרב שהתיר לתובע את האפשרות לבדוק את היתרות, וכי עשה כן בפועל ואף ערך את דוחותיו של אחיו, דוד, בהתאם. כך גם מקובל עלי כי בשל פער הכוחות והידע וחוסר השוויון בין בנק-לקוח, מוטלות עליו חובות מוגברות לנהוג כלפי לקוחותיו בזהירות, בתום-לב ובאמון, והוא אף נדרש לרמה גבוהה של מקצועיות והגינות ביחסים בינו לבין לקוחותיו. הבנק גם מחויב בגילוי נאות של עובדות שיש בהן כדי להשפיע על החלטת הלקוח. ראו: ר' בן-אוליאל, "דיני בנקאות", חלק כללי, תשנ"ו-1996 עמ' 86, 91 ו- 98-97, אליהם מפנה התובע, כמו גם למחויבות הבנק ללקוח מחויב לפעול בתום לב, להמנע מהטעייתו, למסור לו המידע וההסברים הנדרשים, ולתת יעוץ מקצועי ואמין בנוגע לעסקאות ולפעולות בנקאיות. (כן ראו: יוסף שפירא, ליווי פיננסי בהליך הבראה, חובות אמון וגילוי של הבנקים, הרבעון  לבנקאות, כרך מ' תשס"ז- 2007; ת"א (ירושלים) 3128/01 סלובר בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2005(1), 7172; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (אתר נבו) (12.8.07)). 13. בענייננו, טוען התובע כי המשכנתא הראשונה נחתמה אצל עו"ד חיצוני, שאיננו עוה"ד של הבנק. המשכנתא השניה נחתמה אצל עו"ד פרטי אשר בין יתר עבודותיו אף עוסק בייצוג הבנק בעניינים שונים. בשני המקרים, עצם העובדה שהחתימה לא נעשתה בפני פקיד הבנק, לא פוטרת את הבנק מחובתו ליידע את התובע על כל חוב קיים בחשבונות שלהבטחתם נעשתה המשכנתא. כן טוען הוא, כי אם הבנק הסכים להשתמש בשירותיו של צד ג' לצורך החתימה על שטרי המשכנתא, הוא צריך היה לפתור את נושא הסודיות הבנקאית, בין אם ע"י קבלת הסכמה מבעלי כל החשבונות לגלות את גובה החובות הקיימים לגביהם עובר לחתימתו של שטרי המשכנתא וזאת באמצעות עוה"ד אלטבאואר, ובין בדרך אחרת (ת"א (מחוזי, ת"א) 2675/00 המנוח סעיד חסן סולטאני ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2006(3), 7755, 7759 (2006)). דין טענה זו להידחות. היא נטענת בשיהוי רב, וללא פרטים מה היה באותן פגישות בהן עורכי הדין הנ"ל אימתו את חתימת החותמים ומה הוסבר להם. לפיכך, אף הטענות בפרק זה נדחות בזאת. בשולי הדברים אוסיף עוד דבר ביחס ליחסים שבין עורך הדין המייצג בעסקת מקרקעין לבין הבנק נותן ההלוואה. יחסים אלו, בין שני צדדים הנושאים בחובות יידוע והגינות כלפי הצדדים לעסקה, ידעו עליות ומורדות, וועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין דנו לא אחת בסוגיה על אילו מסמכים והתחייבויות מותר לעורך הדין לחתום, על פי דרישת הבנק (ראו: החלטתה מס' 49/06 - ניגוד עניינים: התחייבות עורך הדין בטופס של בנקים למשכנתאות, אתיקה מקצועית, גיליון 21 (2007)). בעקבות מו"מ שהתקיים בשנת 2009, בין נציגי פורום קניין ומקרקעין בלשכת עורכי הדין לבין הבנקים השונים, הוסכם על נוסח של התחייבות, עליו רשאים עורכי הדין לחתום, מבלי להסתכן בעבירה אתית (אישור עורך דין  - העברת זכויות ומשכונן). מהימנות התובע 14. התובע בתביעתו מנסה להיראות כמי שלא ידע שהשעבוד חל גם על חובו של דוד מכוח חתימת כל בעלי הזכויות בדירה המשועבדת לטובת הבנק על שטרי המשכנתא, ותולה בבנק האשמות רבות לעניין זה. אולם, זה המקום לציין, כי התובע, כאמור, הינו רו"ח בהשכלתו, והוא אף אישר בעדותו: "ש.ת. אני רו"ח ש. עובד כרו"ח? ת. כן. ש. מאיזה שנה? ת. 89'. ש. אתה רגיל לקרוא מסמכים. ת. בוודאי." (פרו', 14). יוצא אפוא, כי לא אוכל לקבל את גירסת התובע כי לא הבין על מה הוא חותם. גם דבריו בעדותו אינם משכנעים, בלשון המעטה. שטרי המשכנתא פשוטים המה, וככל שמדובר בחלק האופרטיבי בעמוד הראשון, הינו ברור, כתוב באותיות רגילות וברורות. כבר נפסק, כי מי שחותם על שטר משכנתה מוחזק כמי שיודע את תוכנו של השטר, וזאת ללא כל קשר לגודל האותיות. יפים לעניין זה הדברים שהובאו בע"א 6055/04 אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (נבו, 12.7.2006), מפי כב' השופט ס' ג'ובראן (בהסכמת הנשיא א' ברק וכב' השופט א' רובינשטיין), כדלקמן: "כידוע, כלל הוא, כי מי שחותם על מסמך משפטי, ובכלל זה שטר משכנתה, מוחזק כמי שקרא, הבין והסכים לתוכנו, ובמיוחד כך הדבר כאשר המסמך נוגע לנכסיו, כדוגמת שטר משכנתה (ראו ע"א 6799/02 משולם נ' בנ' המזרחי המאוחד, פ"ד נח (2) 145; ע"א 8800/04 אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם) ). משמע, אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כל שהיא (ראו ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט (2) 77; ע"א 6645/00 ערד נ' ז'אק אבן (לא פורסם) )." (שם, פסקה 14). כאמור, התובע רו"ח במקצועו משנת 1989. מכאן שבמועד החתימה על השטרות הוא כבר היה רו"ח. אילו היה חותם על שטרי המשכנתא בתפקידו כרו"ח, פשיטא שהייתה עליו אחריות כבדה יותר, כפי שנאמר בע"פ 2910/94 יפת נ' מד"י פ"ד נ(2) 221, כדלקמן: "היקף אחריותו של רואה החשבון הורחב אף במובן זה שהוא חל לא רק על לקוחותיו, מכוח החוזה הקיים ביניהם, אלא גם בנוגע לצדדים שלישיים מכוח דיני הנזיקין." (שם, 239). אמנם אין בעצם היותו רואה חשבון כדי לדחות תובענה זו שלפני, אולם לענין חובת הסודיות, יש לזכור כי יצחק טיפל בנושא ייצוג אחיו דוד כלפי רשויות המס. כעולה מהאמור בשטרי המשכנתא, כמצוטט לעיל, ברור מי הצדדים המקבלים את האשראי, ומי הממשכן. כעולה מעדות מר בן צבי, שלב חלוקת הדירות נעשה בשנת 1999, והוא ניאות לברר את מצב החובות של הממשכנים בשנת 1999, דהיינו ידע שהדירות מושכנו לטובת חובותיהם האישיים של כל הממשכנים לרבות של דוד. יוצא אפוא, שאף בתחילת הדרך חתם התובע על שטרי המשכנתא כצד לעסקה, ומאוחר יותר טיפל בענייני אחיו גם כרו"ח. זאת ועוד, מר בן צבי דאג לקבל "מכתב החרגה" מן הבנק בנוגע למשכנתאות, כדי להשתחרר מהן לגביו. קבלת מכתב ההחרגה הייתה ידועה גם לאחים סדן. אף עניין זה מלמד על כך שטענותיו של התובע אינן נטענות בתום לב. משלא ביקש התובע "מכתב החרגה" עבור עצמו, הוא בעצם פעל לפי הוראות שטר המשכנתה, ומכאן שידע היטב שהדירה נודעה להבטחת חובותיהם האישיים של הממשכנים ושל חובות החברה. זאת ועוד, עדות לכך שהתובע ידע על כך שהמשכנתאות נועדו גם להבטחת חובות דוד לבנק, מצויה בפרוטוקול מיום 19.7.2004 בבש"א 6424/04 ת.א. 6287/04 בפני כב' השופט משה דרורי, הליך בו המבקש בתיק זה היה יצחק עצמו. בבש"א זו, ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים, בו נקבע כדלקמן: "1.ב בתוך 60 יום מהיום, יועבר סכום של 200,000$, גם כאן לידי עו"ד תוסייה-כהן בנאמנות. הסכום הכולל ישוחרר למר דוד סדן בכפוף להמצאת מכתב מבנק לאומי לישראל בסניף יפו 21, סניף ראשי, ירושלים, הקובע כי החשבון הפרטי של דוד סדן, הנמצא ביתרת חובה, ייסגר, כאשר הכספים שמופקדים בידי עו"ד אריה תוסיה-כהן ישמשו תחילה לצורך סגירת החשבון?"... בעדותו, התייחס יצחק לגבי ידיעתו בנדון, נכון לשנת 2004, כדלקמן: "ת. להערכתי כבר אז באותה תקופה בערך הועלת האפשרות שבעצם הונו אותי וחתמתי על משכנתה על הנכס לטובת החוב הפרטי של דוד סדן. לכן ביקשתי שהחוב הזה ייסגר." בהמשך, בשנת 2005, ידע על כך שהדירה שועבדה גם להבטחת חובותיו האישיים של דוד, שהרי יצחק בעצמו הציג את מכתבה של עו"ד רונית אדהאן מטעם הבנק מיום 5.7.2005 (סומן כמוצג נ/1), בו נאמר כי הדירה משועבדת גם להבטחת חובותיו האישיים של הנתבע, בזו הלשון: " כמו כן, נחתם, בין היתר, שטר משכנתה ראשונה בדולרים ב-169.97 ע"י דוד סדן, יצחק סדן ובן צבי יצחק מוגבלת בסכום, להבטחת סילוק חובות ד.י.ס ודוד סדן לבנק"... (שם, סעיף 3). 14. יש טעם בדברי הבנק כי יצחק ידע, לפחות בשלושה מועדים, שעל פי המוקדם מהם בשנת 1999, כי הדירה שועבדה גם להבטחת חובותיו האישיים של הנתבע, ולא נקף אצבע בעניין זה, ולא התנגד ולא התקומם, כדברי ב"כ הבנק בסיכומיו ובהפנותו אף לפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, אשר אושר בערעור בבית המשפט המחוזי (בקשת רשות ערעור תלויה ועומדת). 17. נשוב לענין ההליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה אשר קיבל את התובענה, ובין היתר, קבע: "מכל המקובץ עולה, כי מדובר בהסכם שנתקיים בשנת 2001 מתוך גמירות דעת שהזכויות בדירה יועברו בשלמותם לתובע ללא תמורה וזאת כאשר רישום הזכויות בדירה יבוצע עם הבשלת זכותו של הנתבע לפטור ממס שבח בגין מכירתה". (שם, פסקה 32). ובפרק "סוף דבר", קובע בית המשפט כדלקמן: "64. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי התובע זכאי להירשם כבעל הזכויות בדירה מס' 4 ברח' שבזי 30 ירושלים, הידועה כגוש 30109 חלקות 201+202 ספר 1015 דף 6883. 65. יחד עם זאת לאור העובדה שהובאה לידיעתי במהלך הדיון כי עו"ד יששכר בר הלל מונה ככונס נכסים לדירה מטעם בנק לאומי למשכנתאות, לצורך מכירתה במסגרת הליך של ביצוע משכנתא, איני רואה מקום למנות כונס נוסף לביצוע הרישום בפועל כמבוקש. 66. התובע יכול לפנות עם פסק דין הצהרתי זה למנהל מיסוי מקרקעין לדווח על העיסקה, לשלם את המיסים המתחייבים בגינה ולאחר מכן להירשם מכוחו כבעל המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. 67. התבוע רשאי גם לרשום לטובתו מכח פסק דין זה הערת אזהרה על זכויותיו של הנתבע בלשכת רישום המקרקעין. 68. תביעת הגב' סדן בתמ"ש 10471/05 להירשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה נדחית". (שם, שם). משמעות הדבר, שכל עוד היתה הדירה מיועדת לדוד סדן, והדירה שימשה כבטוחה לחובותיו של דוד, לא הפריע הדבר לתובע, ולכן לא נקט בהליך כלשהו בנדון. אולם, גם משהדברים השתנו במשך השנים, והאחים הגיעו להבנות אחרות ביחס לדירה נשוא התביעה, עדיין לא התעורר התובע לנקוט בהליך כגון דא. אך משניתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 29.9.09, לא התמהמה התובע והתביעה דכאן הוגשה ביום 15.10.09. הפועל היוצא מן האמור הוא, שהטענות של התובע אינן יכולות לפעול כנגד הבנק, שלזכותו בטוחה שנתנה טרם פסה"ד הנ"ל. השיעבוד שנרשם בזמנו טרם חלוקת הדירות רבץ על הנכס, ולפיכך הוא תופס "כנגד כל אדם אליו יתגלגל הנכס הממושכן", כדברי המלומד י' ויסמן כמצוטט בפסקה 6 לעיל. לא בכדי לא הגיש התובע את התובענה דכאן נגד נתבע 2, שהצטרף אליה מיוזמתו, ולפיכך לא אקבע ממצאים כלפיו, והטענות נגדו אמורות להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, ככל שיחוייב יצחק בחובות אחיו. זאת ועוד, לטענת הבנק בשנת 2008 ידע יצחק על דבר היות הדירה משועבדת לטובת הבטחת החזר חובותיו של דוד והחברה גם יחד, לאור תיק הוצל"פ מס' 0-08-15744-03 שפתח הבנק נגד האחים סדן והחברה בגין חובות החברה וחובותיו של הנתבע. חלפה כשנה וחצי לאחר שתיק ההוצל"פ נפתח עד שהוגש ההליך דכאן. העד גרינבוים נציג הבנק אישר בחקירתו את העובדה שהתובע ידע בשנת 2008 על כך שהדירה ממושכנת גם לטובת חובותיו האישיים של הנתבע, וכי הדברים הובאו במסגרת ניהול מו"מ עם הבנק לסגירת תיק ההוצל"פ האמור, בהעידו: "ת. ...בכל המשאים והמתנים שהיו דובר על פירעון החוב הפרטי, וחוב החברה." (פרו', 36). וכן: "ת. למיטב זכרוני יצחק סדן היה מעורב בחלק מהמשאים והמתנים להסדר החוב, גם בתקופה האחרונה, כשכבר הייתי בתמונה. אני מדבר על שנת 08'." (פרו', 31). עדותם של מר גרינבוים ודוד סדן עדיפות עלי מעדות יצחק סדן. התוצאה 16. לאור כל האמור, התביעה נדחית בזאת. התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים סך של 10,000 ₪ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתשלום תוך 21 יום, שאם לא כן, יישאו הסכומים הנ"ל, ריבית והצמדה כדין עד לתשלום המלא בפועל. משכנתאחובות חברהמקרקעיןחוב