קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזק נפשי להורים של ילד שנהרג בתאונה: מבוא עסקינן בתובענה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן:"חוק הפלת"ד). השאלה שבמחלוקת אשר דורשת הכרעתי במסגרת פסק דין זה הינה, האם זכאית התובעת מס' 3, אימו של המנוח, לפיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם לה לטענתה כתוצאה מפטירת המנוח בתאונת דרכים שעבר. העובדות שאינן במחלוקת התובע מס' 1 הינו עיזבון המנוח, יליד 2003, אשר נפטר בתאונה נשוא התובענה (להלן:"המנוח"). התובעים מס' 2 ו-3 הינם הורי המנוח. התובעת מס' 3 אמו של המנוח (להלן: "התובעת") הגישה את התביעה הן בהיותה יורשת המנוח והן בטענה, כי נגרמו לה נזקים נפשיים בעקבות התאונה. הנתבע, סבו של המנוח, היה, במועדים הרלוונטיים, בעליו של ג'יפ מסוג אמריקן מוטורס בעל מספר רישוי 54-495-87 (להלן: "הג'יפ"). הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את הרכב ו/או השימוש בו במועדים הרלוונטיים. ביום 24.5.06 בשעה 11:00, או בסמוך לכך, עלו התובע וילד נוסף לג'יפ אשר החל להתדרדר במורד. התובע הועף אל מתחת לגלגלי הג'יפ ונפגע בצורה אנושה. התובע הועבר לבית חולים הגליל המערבי בנהריה שם טופל בטיפול נמרץ. בהמשך הועבר התובע לבית החולים רמב"ם. ביום 27.5.06, בעודו מאושפז בבית החולים רמב"ם, נפטר התובע, כתוצאה מפגיעתו בתאונה. הצדדים אינם חלוקים באשר לנסיבות התאונה וכי נסיבות התאונה עונות על הגדרת תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. תביעת העיזבון בגין התאונה האמורה הסתיימה בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי. נותרה במחלוקת תביעת התובעת לפיצוי בגין הנזק הנפשי שלטענתה נגרם לה כתוצאה מפטירת המנוח בתאונת הדרכים שעבר. תמצית טענות הצדדים התובעת טוענת, כי בעת התאונה היא שהתה בתוך הבית יחד עם קרובי משפחתה ואז שמעה צעקות על כך שהג'יפ מתדרדר. לטענתה, היא יצאה בבהלה מהבית וראתה, כי המנוח יושב בתוך הג'יפ ותוך שניות הבחינה, כי הוא הועף מהג'יפ אל הרצפה, שם שכב פצוע ומדמם. לטענת התובעת, היא התלוותה אל המנוח עת הובהל לבית החולים ושהתה עמו בבתי החולים עד שנפטר. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה וכתוצאה ישירה ממנה חלה הידרדרות במצבה הנפשי והיא החלה לסבול ממצב רוח ירוד, לחצים בחזה, רגשות אשם, הזיות, הפרעות שינה, מתח נפשי, חוסר תיאבון, חוסר ריכוז וכדומה. לטענתה, בשל מצבה היא פנתה לקבלת טיפול נפשי והייתה תחת מעקב רפואי. התובעת טוענת, כי היא טופלה באמצעות תרופות ובאמצעות שיחות פסיכו-תרופאטיות. לטענתה, בעקבות התאונה היא סבלה ועודנה סובלת מתופעות נפשיות שונות וממצב נפשי קשה. התובעת טוענת, כי לאור מצבה הרפואי נותרה לה נכות צמיתה. לטענתה, עובר לתאונה היא הייתה בריאה בגופה ובנפשה ותפקדה באורח מלא ותקין. בעקבות התאונה חלה נסיגה כללית בתפקודה, היא נותרה מוגבלת, היא מתקשה בביצוע פעולות פיזיות בסיסיות ונבצר ממנה לשוב ולתפקד כבעבר. לטענתה, היא תהא מוגבלת למשך כל ימי חייה. התובעת טוענת, כי היא נזקקה ותזקק בעתיד לעזרת צד ג' וכן, כי נגרמו ועתידים להיגרם לה הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. עוד טוענת התובעת, כי טרם התאונה היא עבדה כפקידה ובעקבות התאונה הייתה נתונה בתקופת אי כושר במשך שלושה חודשים. לטענתה, יכולת עבודתה והשתכרותה נפגעה קשות ועתידים להיגרם לה הפסדי שכר ניכרים. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הפסד פנסיה וכאב וסבל. הנתבעת מתנגדת לתביעת התובעת באשר לנזקיה וטוענת, כי דינה להדחות. לטענת הנתבעת, האבל של התובעת טבעי וכי מצבה אינו מגיע לכדי נכות נפשית המזכה בפיצוי. לטענתה, לא נגרמו ולא יגרמו לתובעת נזקים חומריים ומצבה אינו מקים חובת פיצוי. הנתבעת טוענת עוד, כי תפקוד התובעת לא נפגע ולא ייפגע חרף האירוע הטרגי. הנתבעת הכחישה את הנזקים הנטענים וטענה, כי הם מוגזמים ומופרכים והם אינם קשורים לתאונה. הנתבעת כופרת בחבותה לפיצוי התובעת בנסיבות. עוד טוענת, כי מכל פיצוי שייפסק לתובעים, אם בכלל, יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי חוק מגוף כלשהו לרבות המוסד לביטוח לאומי. הראיות ביום 4.2.08 מונה ד"ר טארק פאהום כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. זהות המומחה נקבעה על ידי הצדדים ובהסכמתם. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15% בעקבות האירוע נשוא התובענה. בדיון אשר נערך ביום 28.10.09 העיד ד"ר פאהום, כי הוא מומחה לילד ולמתגבר וכי הוא אינו מומחה בפסיכיאטריה של מבוגרים (עמ' 12 ש' 23-27). בנסיבות האמורות ניתנה החלטה לפיה חוות דעתו של ד"ר פאהום תוצא מהתיק. ביום 28.10.09 מונה ד"ר נביל ג'ראיסה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. ביום 4.3.10 הודיעו הצדדים, כי הם הגישו הודעה מוסכמת לבית המשפט המחוזי לפיה הם לא יעלו טענות לעניין היותו של ד"ר פאהום מומחה לפסיכיאטריה של ילדים והודיעו, כי מבחינתם הוא פסיכיאטר למבוגרים. בנסיבות האמורות, הרי שחוות דעתו של ד"ר פאהום, לפיה נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 15%, נותרה בתיק בית המשפט. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים מס' 2 ו-3 ושל מר סלים בארכאת (להלן: "סלים")- גזבר המועצה בה עובדת התובעת. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העיד המומחה מטעם בית המשפט. כמו כן, הגישו הצדדים ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות בענייננו עותרת התובעת לפיצוי בגין נזק נפשי אשר נגרם לה, לטענתה, בשל העובדה שהיא חזתה בבנה בעת שהוא נפגע בתאונת דרכים אשר בעקבותיה נפטר. אין מחלוקת, כי התובעת לא הייתה מעורבת באופן ישיר בתאונת הדרכים הנדונה. מגרסת התובעת עולה, כי התובעת צפתה מהצד בתאונה אשר התרחשה לנגד עיניה. ככל שנגרמה לתובעת פגיעה נפשית הרי שהיא נגרמה לה בשל המחזות אשר נגלו לעיניה כמשקיפה מהצד ולא כמי שהייתה מעורבת בתאונת הדרכים. הנה כי כן, התובעת עותרת לפיצוי בטענה, כי היא נפגעת משנית בתאונה נשוא תובענה זו. לפיכך, יש לבחון זכאות התובעת לפיצוי על פי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דהאן פד"י מד(3), 397) במסגרתה נקבעו ארבעה תנאים מצטברים, אשר רק בהתקיימם זכאי נפגע משני לפיצוי בגין נזקיו. בשלב זה אקדים ואומר, כי מצאתי, כי הקריטריונים האמורים אינם מתקיימים במלואם בענייננו ולפיכך התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות התאונה נשוא פסק הדין. כאמור לעיל, הלכת אלסוחה קובעת ארבעה קריטריונים אשר רק בהתקיימם במצטבר זכאי נפגע משני לפיצוי בגין נזקיו. התנאי הראשון הינו זהות התובע- נדרש, כי תהיה קרבה משפחתית בין התובע והנפגע בתאונה. מפסק הדין עולה, כי בעיקרון עסקינן בקרבה מדרגה ראשונה וההנחה היא, כי מידת הקרבה משליכה על עוצמת הנזק הנפשי. עם זאת הפסיקה הכירה גם במקרים בהם אין עסקינן בקרבה מדרגה ראשונה כמקרים בהם זכאי הנפגע המשני לפיצוי. בענייננו, התובעת הייתה אמו של המנוח. הנה כי כן, ברי, כי התנאי האמור מתקיים. התנאי השני הינו התרשמות ישירה מהאירוע המזיק- ההלכה חלה במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו, ובמקרה של תובע אשר עמד בחושיו על תוצאותיה המידיות של התאונה, אף אם לא היה עד ראיה ושמיעה לה. ההנחה היא, שככל שהניזוק המשני קרוב לאירוע המזיק וחווה אותו בחושיו אזי צפוי יותר שייגרם לו נזק נפשי. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי בעת התאונה היא שהתה בתוך הבית יחד עם קרובי משפחתה ולאחר ששמעה צעקות לפיהן הג'יפ מתדרדר היא יצאה מהבית וחזתה בתאונה ובהמשך התלוותה לבנה אשר הובהל לבית החולים. אף בעדותה שבה התובעת על המראות בהם חזתה בעת התאונה ולאחריה. בעת עדותה נטען בפני התובעת, כי מתיק המשטרה עולה, כי היא לא ראתה כיצד התרחשה התאונה וכי היא הייתה בפנים ושמעה צעקות. התובעת אישרה, כי שמעה צעקות וטענה, כי ראתה את הג'יפ מתדרדר ונכנסה לפאניקה. לטענתה, לאחר מכן ראתה את המנוח פצוע ומדמם. לטענתה, בדרך לבית החולים הוא אמר שכואב לו. התובעת הוסיפה, כי "כל הזיכרונות האלה, איך הרגל שלו דיממה" (עמ' 22 ש' 25-29). בנסיבות אלו, מצאתי שתנאי השני מתקיים בענייננו. התנאי השלישי- הינו קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק הראשי והפגיעה בניזוק המשני. מהחומר המצוי בפניי עולה, כי נזקה של התובעת נגרם לאחר ובעקבות התאונה בה מצא בנה את מותו. הנה כי כן, אף התנאי האמור מתקיים בענייננו. התנאי הרביעי הינו עוצמת הנזק- במסגרת פסק דין אלסוחה נקבע, כי נפגע משני זכאי לפיצוי רק בגין נזק נפשי מהותי של מחלת נפש או מקרים ברורים וקשים של פגיעות נפשיות רציניות. כאמור לעיל, מצאתי, כי שלושת הקריטריונים הראשונים מתקיימים בענייננו. כעת יש לבחון, האם מתקיים בענייננו אף הקריטריון הרביעי. קרי, האם חומרת פגיעתה של התובעת הינה כזו המזכה אותה בפיצוי, בהיותה נפגעת משנית. אין מחלוקת, כי הקריטריון הרביעי, לפיו נפגע משני זכאי לפיצוי רק בגין נזק נפשי מהותי, הינו קריטריון משמעותי ביותר. כמפורט, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי בעקבות התאונה נשוא התובענה נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 15%. ברוב המקרים שיעור אחוזי הנכות הרפואית אשר נקבע לתובע על ידי המומחים הרפואיים מהווה קנה מידה להערכת חומרת הנזק הנפשי וקביעה האם עסקינן בנזק המזכה בפיצוי אם לאו. מהפסיקה עולה, כי ברוב המקרים נפגע אשר נכותו הוערכה בשיעור של עד 15% לא הוגדר כסובל מנזק נפשי חמור דיו, אשר יש בו בכדי לזכותו בפיצוי. במסגרת ע"א 4446/90 ברנע נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ נדחתה תביעה של אם אשר עתרה לפיצוי בגין נזק נפשי אשר נגרם לה לאחר שהייתה עדה לתאונה במהלכה חדרה ידית ההילוכים לעינה של בתה. לתובעת נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% ונכות צמיתה בשיעור 5% ונקבע, כי אין בנכויות האמורות בכדי לזכותה בפיצוי. במסגרת ע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ נדונה תביעתה של אישה אשר טענה, כי נגרם לה נזק נפשי בר פיצוי בשל העובדה שהיא חזתה בתאונת דרכים בה קיפח בעלה את חייו. במסגרת פסק הדין האמור של בית המשפט העליון נטען, כי בשנים האחרונות, נדחו תביעות בהן הייתה נכותו הנפשית של הנפגע המשני 5%, 10% ואף 15%, תוך קביעה שאין מדובר בפגיעה נפשית חמורה כנדרש במבחנים הננקטים בפסיקה. בפסק הדין האמור צוין, כי "בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה, הסתמנה גישה לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי". הנה כי כן, בחינת פגיעתה של התובעת, בהתאם לאחוזי הנכות אשר נקבעו לה, מלמדת, כי, לכאורה, אין עסקינן בפגיעה מהותית אשר בגינה זכאית התובעת לפיצוי. עם זאת, אחוז הנכות אשר נקבע לתובע אינו הקריטריון היחיד לפיו יש לבחון האם מתקיים התנאי הרביעי אשר נקבע במסגרת הלכת אלסוחה. במסגרת ע"א (ת"א) 1893/99 מילשטיין נ' צייטלין נעתר בית המשפט לתביעתה של תובעת אשר נקבעה לה נכות נפשית בשיעור 10% ופסק לה פיצוי בגין נכותה. במסגרת פסק הדין האמור נקבע, כי בכדי לבחון האם עסקינן במקרה אשר עומד בתנאי הרביעי אשר נקבע במסגרת הלכת אלסוחה, יש לבחון את התמונה בכללותה, ואין באחוז הנכות בכדי להכריע לבדו בסוגיה. מפסק הדין עולה, כי בנוסף לאחוז הנכות יש לבחון את משך הזמן במסגרתו סובל הנפגע מהפגיעה הנפשית, מהותם של הסימנים ומה צפוי, כי יהיה מצבו של התובע בעתיד- סיכויי החלמתו והאפשרות, כי תחול החמרה במצבו. מהפסיקה עולה, כי לשם הכרעה בשאלת חומרת הפגיעה יש לבחון, בין היתר, את הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע, פגיעה בכושר עבודתו, השתלבותו בחיי היום יום ובחברה. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי בחינת מלוא הקריטריונים הרלוונטיים מלמדת, כי בענייננו לא מתקיים התנאי הרביעי אשר נקבע במסגרת פסק דין אלסוחה. המומחה העיד, כי נכותה של התובעת משקפת את מצבה נכון ליום הבדיקה (עמ' 28 ש' 10-11, 26-27). הועלו בפני המומחה טענות באשר לשוני בין אבל נורמאלי ואבל פתולוגי. המומחה שלל טענה לפיה באבל פתולוגי נדרש שיהיו מחשבות ברמה פסיכוטית וטען, כי ייתכן שלא יהיה מצב פסיכוטי אלא פרידספוזיציה. המומחה טען, כי המצב השכיח יותר זה מצבים דיסוציאטיביים ולא פסיכוטיים. המומחה טען, כי אדם אשר שומע את קולו של הנפטר או מדמיין אותו זה מצבים דיסוציאטיביים ולא פסיכוטיים (עמ' 28 ש' 28-31, עמ' 29 ש' 1-18). המומחה הופנה למאמרו של פרויד על אבל ומלנכוליה ונטען בפניו, כי ההבחנה בין אבל נורמאלי וטבעי למצב פתולוגי הינו שבאבל טבעי קיים אבל, מפנימים וממשיכים לתפקד בעוד שבמצב של אבל פתולוגי אדם מגיע למצב של מלנכוליה במובן של ייאוש וחוסר תפקוד. המומחה השיב, כי אבל פתולוגי הוא אבל שנמשך יותר משנה ומתבטא בהכחשה של מה שקרה. המתאבל אינו מקבל את המוות ומתמודד עם הפרדה בין המציאות לרגש. המתאבל אינו נוגע בסבל שלו, הוא מתנתק ומכחיש. המומחה טען, כי אבל נורמאלי זה עד שנה וכי זה הבדל משמעותי בין אבל פתולוגי לאבל נורמאלי (עמ' 29 ש' 19-25). התובעת העידה, כי עדיין יש לה רישיון כי והיא עודנה נוהגת. לטענתה, לפני מספר חודשים היא חידשה את רישיונה (עמ' 19 ש' 6-9). לטענתה, אין לה מגבלות על רישיון הנהיגה (עמ' 19 ש' 10-11). התובעת הוסיפה והעידה, כי היא לא הצהירה במשרד התחבורה, כי היא סובלת מבעיות נפשיות ואחרות (עמ' 19 ש' 12-13). בהמשך העידה התובעת, כי בעת התאונה היה בנה השני בן שלושה שבועות. הנה כי כן, בעת התאונה שהתה התובעת בחופשת הריון. התובעת אישרה, כי היא שבה לעבוד חודש וחצי לאחר התאונה של בנה וטענה, כי בעלה והמשפחה לחצו עליה (עמ' 21 ש' 3-4). התובעת נשאלה האם בחודש בו היא נעדרה מהעבודה האם המשיכה לקבל את אותה משכורת והשיבה, כי היא הייתה בחופשת לידה וכי היא רצתה עוד חופש אולם בעלה והמשפחה לחצו עליה לחזור לעבודה (עמ' 25 ש' 10-11). התובעת אישרה, כי בעת האירוע היא הייתה בחופשת לידה וכי כאשר הסתיימה חופשת הלידה היא שבה לעבודה (עמ' 25 ש' 12-15). התובעת אישרה, כי היא שבה לעבודה במועצה המקומית באותה עבודה ובאותו היקף משרה שהיא עבדה לפני התאונה (עמ' 24 ש' 17-19). התובעת העידה, כי היא עובדת מספר שעות היות ויש לה ילדים קטנים וכי היא רוצה לעבוד יותר (עמ' 24 ש' 21). נטען בפני התובעת, כי מדברי הגזבר עולה, כי יש לה קביעות, כי לא ניתן לפטר אותה וכי היא ממשיכה לקבל את אותה משכורת. התובעת אישרה טענה זו (עמ' 25 ש' 7-9). בעלה של התובעת העיד, כי אשתו עובדת 3-4 שעות משעה 8:00. לאור עדותו האמורה נטען בפניו, כי אשתו העידה כי היא עובדת משעה 8:30 ועד שעה 14:30. התובע השיב, כי הוא יודע שהיא עובדת חצי יום עבודה, כמה שעות (עמ' 27 ש' 7-10). בעת עדותו נטען בפני סלים, כי בתצהירו הוא טען, כי התובעת נעדרה מעבודתה תקופה ארוכה. סלים התבקש לומר למה התכוון והאם הכוונה לחודש, חצי שנה או שנה. סלים השיב, כי דוחות הנוכחות אומרים הכל (עמ' 38 ש' 13-15). נטען בפניו, כי האמור בתצהירו אינו נכון שכן התובעת לא נעדרה אף לא יום אחד בעקבות התאונה שכן היא הייתה בחופשת לידה וכאשר סיימה אותה שבה לעבודה ומאז היא עובדת באותה מתכונת. סלים שב וטען, כי דוחות הנוכחות מדברים בעד עצמם והוסיף, כי הכוונה שלו הייתה שהתובעת הייתה במצב שהוא היה מאפשר לה לצאת ובהמשך הוסיף, כי הכוונה לימים שהתובעת חזרה לעבודה (עמ' 38 ש' 16-22). התרשמתי, כי עדותו של סלים בעניין זה הייתה מתחמקת ולא משכנעת. הנה כי כן, חודש וחצי לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה והיא עודנה עובדת באותו מקום עבודה ובאותו היקף משרה. מעדותה עולה, כי היקף משרתה נובע מהעובדה שיש לה ילדים קטנים, קרי הדבר אינו נובע ממצבה הנפשי בעקבות התאונה בה נהרג בנה. ברי, כי העובדה שהתובעת שבה לעבודה חודש וחצי לאחר התאונה והיא עודנה עובדת כיום באותו מקום ובאותו היקף משרה ובאותו שכר, יש בה בכדי ללמד על מצבה הנפשי. כמו כן, אין מחלוקת, כי יש בכך בכדי ללמד, כי בניגוד לטענותיה לא נגרם לתובעת הפסד השתכרות. התובעת טענה, כי היא הייתה הולכת למרפאה בימים שני וחמישי אחרי הצהריים והוסיפה, כי לפעמים הייתה מבקשת מהגזבר שייתן לה שעה בבוקר ללכת (עמ' 21 ש' 5-7). התובעת נשאלה האם יש סיבה בגינה היא לא צירפה תלושי שכר והשיבה בשלילה (עמ' 24 ש' 22-23). נטען בפניה, כי היא והגזבר טענו בתצהיריהם כי היא הייתה נעדרת מהעבודה והולכת הביתה הרבה פעמים. התובעת התבקשה להראות תלוש המעיד על כך שהיא נעדרה מהעבודה או אסמכתא כלשהי לטענה האמורה. התובעת טענה, כי היא הייתה עובדת שעה- שעתיים והגזבר היה רואה שהיא בוכה ומשחרר אותה. לטענתה, יש לה מזל שהוא מבין אותה. התובעת נשאלה האם המשיכה לקבל את אותה משכורת ללא ניכוי ימי עבודה וימי מחלה והשיבה, כי היו ניכויים (עמ' 24 ש' 24-29). סלים העיד, כי הוא לא הביא את תיקה האישי של התובעת וטען כי לא התבקש לעשות כן. בהמשך הוסיף, כי זה שייך לכוח אדם וכי צריך לבקש מהם (עמ' 37 ש' 22-23). סלים אישר, כי עליו לפעול על פי החוק וכי לא מחלקים לעובדים מתנות בניגוד לחוק (עמ' 38 ש' 1-4). סלים נשאל על סמך מה ציין בתצהירו מועדים בהם נעדרה התובעת מעבודתה והשיב, כי הוא מסתמך על דו"ח הנוכחות של התובעת. סלים נשאל היכן הדו"ח האמור והשיב, כי אם היה מתבקש לעשות כן היה בידו לספקו דרך מנהל כוח אדם (עמ' 38 ש' 5-10). סלים נשאל האם עובד אשר נעדר מהעבודה ויוצא באמצע היום האם ממשכים לשלם לו משכורת רגילה או שמחייבים אותו ביום חופש או מחלה. סלים השיב, כי עובד שיש לו מכסת חופש ומחלה מנצל אותן ומעבר לכך זה מקוזז. לטענתו, המועצה לא משלמת עבור ימים שהעובד לא עובד (עמ' 38 ש' 31-32, עמ' 39 ש' 1-2). בהמשך נטען בפני סלים, כי חרף העובדה שהתובעת נאלצה להעדר או לקצר ימי עבודה היא המשיכה לקבל משכורת כרגיל ואין בתלושים חיוב על ימי חופש או מחלה. סלים השיב, כי הוא בן אדם מתחשב בעל יחסי אנוש עם העובדים. לטענתו, עובדת שעברה טראומה ומגיעה לעבודה ובמשך שעה- שעה וחצי מתעלפת או פורצת בבכי אזי כממונה עליה יש לו סמכות לאשר לה לצאת לשעתיים שלוש ולאשר לה שכר (עמ' 39 ש' 3-13). סלים העיד, כי יש כרטיס נוכחות במועצה וכי הוא לא התבקש להביאו (עמ' 39 ש' 14-17). סלים נשאל האם בעת שהתובעת יצאה לשעתיים- שלוש האם הייתה מחתימה כרטיס והשיב, כי צריך לחזור לכרטיס. לטענתו, אם בתלוש לא קוזז סימן שהוא אישר לה. סלים שב וטען כי בהיותו הממונה על התובעת יש לו סמכות כזו, וטען, כי עסקינן במקרים חריגים (עמ' 39 ש' 18-20). סלים נשאל האם בחודש יולי 2006, המועד בו שבה התובעת לעבודה, ניתן להסיק, כי התובעת לא חויבה מאחר ובתלוש לא מופיע חיוב בגין ימי מחלה והשיב, כי אם זה לא מופיע בתלוש אזי היא לא חויבה (עמ' 39 ש' 21-23). הנה כי כן, קיימת סתירה בין עדות התובעת לעדות סלים וכן סתירה פנימית בעדותו של סלים באשר לשאלה האם מקום בו עובד נעדר ממקום עבודה, ובין היתר למספר שעות, האם מקזזים לו מימי החופש והמחלה ובהמשך מהשכר או שמא, ניתן, במקרים מסוימים שלא לקזז. התרשמתי, כי סלים ביקש למסור עדות אשר תטיב עם התובעת. יתרה מזאת, סבורני, כי אין בהיעדרות התובעת מעבודתה, בסמוך לאחר התאונה, בכדי ללמד על פגיעה נפשית בהיקף המזכה בפיצוי. אף אם בתקופה הסמוכה לתאונה התקשתה התובעת לעבוד ימי עבודה מלאים אין בכך בכדי ללמד, כי נותרה לה נכות נפשית צמיתה בשיעור המזכה אותה בפיצוי. ברי, כי התובעת התאבלה על מות בנה בתאונה, אולם מצאתי כי אין המדובר באבל העולה כדי נכות נפשית המזכה בפיצוי על פי הלכת אלסוחה לנפגע משני. אוסיף ואומר, כי הימנעות התובעת מלהגיש מסמכים רלוונטיים כגון כרטיס הנוכחות שלה, פועלת לרעתה. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי נעדרה מעבודתה. התובעת העידה, כי בעלה שוטר וכי שירת בבית לחם ובירושלים. התובעת טענה, כי מיום התאונה הוא משרת קרוב לבית. התובעת אישרה, כי הם הלכו לעובדת סוציאלית ולרופא וביקשו מכתבים עבור הצבא וטענה, כי בגלל המצב שהיא הייתה בו הם השתמשו במכתבים בכדי לקרב את בעלה לבית (עמ' 25 ש' 16-22). בעלה של התובעת העיד, כי הוא משרת במג"ב וכי עד לפני המקרה הוא היה בשטחים ומאז המקרה הוא בבית מידי יום. נטען בפניו, כי המעבר שלו מהשטחים לישראל היה בעקבות מכתבים שהם הביאו מהמרפאה לבריאות הנפש. בעלה של התובעת לא התייחס לטענה ותחת זאת טען, כי יום יומיים לאחר המקרה הוא עבר לצפון ולא זז מהצפון ומשרת קרוב לבית. נטען בפניו, כי מהמכתבים עולה, כי מבקשים לאפשר לו להתקרב לבית. בעלה של התובעת אישר, כי קיבל מכתבים כאמור מבריאות הנפש (מ' 26 ש' 10-17). העדויות האמורות מעוררות ספק באשר לנסיבות בגינן פנתה התובעת למרפאה לבריאות הנפש. השאלה העולה הינה האם פניות התובעת נעשו בשל מצוקתה ומצבה הקשה או שמא במטרה לקבל את המכתבים האמורים. בעת עדותה נטען בפני התובעת, כי מהתיעוד הרפואי עולה, כי מדצמבר 2007 ועד אוקטובר 2009 לא הייתה פניה שלה למרכז לבריאות הנפש בנהרייה או לקופת חולים בקשר לתלונות נפשיות. התובעת שללה טענה זו ובהמשך טענה, כי הייתה הפסקה במרפאת בריאות הנפש מאחר והיה הייתה בהריון. לטענתה, עברה עליה תקופה קשה והיא נכנסה לדיכאון בגלל ההיריון ואמרה לבעלה שהיא אינה רוצה ללכת (עמ' 21 ש' 8-13). התובעת נשאלה מדוע היא לא פנתה לטיפול, ככל שמצבה החמיר והיא נכנסה לדיכאון בעקבות ההיריון השני, והשיבה, כי הלכה מספר פעמים והפסיקה (עמ' 21 ש' 26-28). ברי, כי העובדה שמשלב מסוים הפסיקה התובעת את טיפוליה יש בה בכדי ללמד, כי ייתכן וחלה הטבה במצבה. התובעת נשאלה כיצד היא מתמודדת עם הזיכרון והאם היא מדברת על המנוח עם בעלה או עם הילדים האחרים. התובעת השיבה, כי היא זוכרת אותו כל הזמן. לטענתה, ביום התאונה היא נכנסה לפאניקה והזיכרונות הקשים לא עוזבים אותה (עמ' 22 ש' 21-24). בהמשך נשאלה התובעת פעם נוספת כיצד היא מתמודדת והאם היא מסוגלת לדבר על הצד החיובי או שאינה מסוגלת לראות תמונות של המנוח או שידברו עליו. התובעת השיבה, כי לפעמים האחים של המנוח נכנסים לחדר שלו ומשחקים במשחקים שלו והיא כועסת ולפעמים מרביצה להם. לטענתה, היא לא רוצה שיגעו בדברים שלו. התובעת הוסיפה וטענה, כי הילדים סובלים מאוד מהמצב הזה וטענה, כי בעלה הרגיע אותה (עמ' 22 ש' 30-32, עמ' 23 ש' 1-4). התובעת נשאלה האם היא מחזיקה תמונות של המנוח בבית והשיבה בחיוב והוסיפה, כי היא הולכת עם תמונה שלו על התליון (עמ' 23 ש' 5-6). התובעת נשאלה האם היא מסוגלת לראות וידאו של המנוח והשיבה, כי פעם אחת, בהתחלה, היא ראתה והיה קשה ואחרי זה לא ראתה (עמ' 23 ש' 7-8). נטען בפניה, כי בניגוד לדבריה אלו, היא אמרה לד"ר פאהום, כי היא מרבה להסתכל על קלטת וידאו של המנוח התובעת השיבה, כי זה היה בהתחלה. נטען בפניה, כי המומחה בדק אותה ב- 2008 ולא בסמוך לאחר האירוע. התובעת השיבה, כי בהתחלה היא הייתה רוצה לראות אותו ואת המשחקים שלו אבל אחרי זה היה מאוד קשה (עמ' 23 ש' 9-14). התובעת אישרה, כי זה דבר טבעי ונורמאלי (עמ' 23 ש' 15-16). התובעת נשאלה באשר לבנה בן ה-4 והאם יש לה שמחת אמא לראות אותו והאם היא מגדלת אותו כאמא. התובעת השיבה, כי בהתחלה היה לה קשה איתו. לטענתה, בעלה והמשפחה טיפלו בו. התובעת העידה, כי אודות לכדורי ההרגעה והתמיכה של בעלה עכשיו היא חוזרת ומטפלת בשני ילדיה (עמ' 23 ש' 23-26). התובעת נשאלה האם היא איננה מבשלת לילדיה והשיבה, כי בהתחלה הייתה תקופה שהיא לא יכלה לתפקד מבחינת עבודות הבית. לטענתה המשפחה עזרה. התובעת טענה, כי לאט לאט היא חזרה לתפקוד (מ' 25 ש' 23-25). בעלה של התובעת נשאל מה המצב בבית כיום ומי מבשל, מכבס ומנקה והשיב, כי המצב בבית אינו משמח. לטענתו, הוא וההורים של אשתו מבשלים והוסיף, כי לפעמים אשתו מבשלת. בעלה של התובעת העיד, כי לפני המקרה אשתו עשתה הכל ואחרי המקרה ההורים והמשפחה עושים (עמ' 26 ש' 26-28). בעלה של התובעת נשאל האם לפני המקרה, בעת שהתובעת הייתה בהריון, האם הוריה לא עזרו לה. בעלה של התובעת לא השיב ותחת זאת טען, כי היא הייתה בסדר גמור ותפקדה כמו שצריך. בעלה של התובעת נשאל האם לפני התאונה בעת שהיו להם תינוק וילד האם לא עזרו להם. בעלה של התובעת השיב, כי לפני התאונה היה להם ילד אחד והוסיף, כי היה עוד ילד בן שבועיים (עמ' 26 ש' 29-32). התרשמתי, כי בעלה של התובעת ביקש להימנע מלהעיד באשר לשאלה האם התובעת קיבלה סיוע טרם התאונה. סבורני, כי הימנעותו האמורה נובעת מרצונו להאדיר את הנזקים הנטענים בעקבות התאונה. התובעת נשאלה האם כבר אין לה מחשבות אובדניות ובמקום להשיב טענה, כי היו מחשבות. התובעת נשאלה מתי ונטען בפניה, כי מהמסכים הרפואיים עולה, כי היא שללה מחשבות אובדניות. התובעת שללה טענה זו וטענה, כי היא אמרה לעובדת הסוציאלית ולרופא שהיא האשימה את עצמה במותו של המנוח (עמ' 23 ש' 27-30). כאמור עדותה זו עומדת בסתירה למסמכים רפואיים. יחד עם זאת, אין בעובדה שהתובעת האשימה עצמה במותו של בנה בכדי ללמד על קיומן של מחשבות אובדניות. יתרה מזאת, התובעת נשאלה האם כיום, ולא בתקופת האבל, האם אין לה מחשבות אובדניות. התובעת השיבה, כי כדורי ההרגעה והתמיכה מצד בעלה ומשפחתה עוזרים לה לתפקד ועכשיו אין לה מחשבות אובדניות. בהמשך טענה, כי עכשיו יש לה פחות מחשבות (עמ' 23 ש' 31-32, עמ' 24 ש' 1-2). התובעת העידה, כי לאחר התאונה, היא הייתה מסתגרת בבית ולא רצתה לנסוע אפילו לנופש (עמ' 24 ש' 4-5). התובעת נשאלה האם בחברה הדרוזית מנהגי האבל קשים ושמרניים ואנשים שמתאבלים נשארים פרק זמן בבית. התובעת השיבה, כי מי שבעלה נפטר נשארת הרבה זמן בבית (עמ' 24 ש' 6-8). התובעת אישרה, כי כיום היא מעבר לקשיים החברתיים ויכולה לצאת מהבית ולבקר (עמ' 24 ש' 9-10). נטען בפניה, כי היא סיפרה לרופא שבהתחלה היא לא יצאה מהבית וכעת מצבה טוב יותר מבחינה חברתית התובעת השיבה, כי כדורי ההרגעה והתמיכה עזרו לה (עמ' 24 ש' 11-12). סבורני, כי העדויות האמורות, ובעיקר עדות התובעת באשר למצבה כיום, תפקודה בבית והתמודדותה עם האובדן מלמדת, כי אין עסקינן באבל פתולוגי, בהתאם לעדות המומחה, כמפורט לעיל. אין חולק, כי התובעת עברה חוויה טראומטית קשה ביותר של איבוד בן. התובעת עברה תקופת התאבלות ארוכה במהלכה נאלצה להתמודד עם הכאב , אולם התרשמתי שעם חלוף הזמן התובעת מתפקדת ואין מצבה כיום עונה על מצב נפשי מהותי המזכה בפיצוי על פי הגדרת הלכת אלסוחה. המומחה מטעם בית משפט אישר, כי אין זו הפעם הראשונה שהוא נתקל בהורה שאיבד את ילדו. המומחה נשאל האם מצא בהתנהגות התובעת ובתחושותיה דבר מה חריג ושונה מהורה אחר המאבד את ילדו. המומחה השיב בחיוב וטען, כי הנסיבות חריגות. לטענתו, אין עסקינן בילד שנפטר ממחלה ולאט מתרגלים לתחושת האבל. לטענתו, נסיבות המוות עצמן מוגדרות כקטסטרופאליות (עמ' 32 ש' 4-9). כמו כן, המומחה הסביר, כי ישנו סולם של מצבי סטרס וכי מקרה של איבוד בן נחשב קטסטרופאלי יותר מאיבוד בעל או אח (עמ' 28 ש' 19-20). איני מקבלת את עדות המומחה לפיה מנסיבותיו החריגות של המקרה יש ללמוד על חומרת מצבה של התובעת. יש לבחון כל מקרה לגופו. ברי, כי מקרה מסוים יכול להשפיע באופן שונה על אנשים שונים. סבורני, כי לא די בעובדה שעסקינן בנסיבות חריגות ובעובדה שאין עסקינן בילד אשר נפטר ממחלה, כך שיש להורה זמן להתרגל למצב, בכדי ללמד, כי עסקינן במקרה שונה וחריג וכי הנזק אשר נגרם לתובעת בגינו הינו נזק בר פיצוי על פי חוק הפלת"ד. בהמשך הופנה המומחה לתיעוד של ד"ר וקנין מיום 28.6.06 שם נכתב, כי יש אפקט דכאוני תואם לנסיבות. נשאל האם יש פה משהו חריג, לאור העובדה שעסקינן כחודש לאחר המקרה נשוא התובענה. המומחה השיב כי זהו מצב נורמאלי (עמ' 33 ש' 14-17). נטען בפני המומחה, כי חודש וחצי לאחר המקרה, כאשר הסתיימה חופשת הלידה בה הייתה התובעת בעת המקרה, היא שבה לעבודה וכן שהתובעת העידה, כי בהתחלה היא לא תפקדה והיום כבר חזרה לתפקד ובנוסף נטען בפניו, כי הוא ציין שקיים קשר טוב עם משפחתה המקורית ושמערכת היחסים שלה תקינה וכי מצבה כיום טוב יותר מבחינה חברתית. נטען בפניו, כי זהו מצבה של התובעת כיום, לאחר הריון אשר במהלכו הייתה בדיכאון ולאחר שבן נוסף שלה נפטר בינואר 2010. המומחה נשאל האם העובדה שפקדו את התובעת אסונות קשים לאחר חוות הדעת והעובדה שהיא עודנה מתפקדת אינה מצביעה על בריאות נפשית והשיב, כי בכדי לענות עליו לבדוק את התובעת פעם נוספת. המומחה הוסיף, כי את התפקוד מחלקים לשלושה חלקים: עבודה, מצב חברתי ומצב רגשי. לטענתו, התובעת חזרה לעבודה, מצב החברתי טוב יותר ונותר המצב הרגשי אשר אף הוא משפיע על התפקוד. המומחה נשאל האם למעשה אין סתירה בין מצב התובעת ותפקודה בעבודה והשיב, כי השאלה היא איך היא מתפקדת בעבודה. לטענתו, אדם במצב דיכאון או במצב רגשי שוכח יותר ואינו מרוכז בעבודה. המומחה הוסיף, כי 15% נכות זה לא 100% וכי הנכות יחסית קלה. לטענתו, התובעת יכולה לתפקד אולם זה מפריע לתפקודה מבחינת ריכוז, מבחינה חברתית ומבחינת האינטגרציה שלה (עמ' 33 ש' 18-32, עמ' 34 ש' 1-7). בהמשך טען המומחה, כי הוא מבין שחל שיפור במצבה של התובעת (עמ' 34 ש' 9). לאור דברים אלו של המומחה אוסיף, כי אף לא שוכנעתי, כי אכן נכותה הרפואית לצמיתות של התובעת בשל מצבה הנפשי בעקבות התאונה, הינה בשיעור 15%. המומחה אף הוא אישר במהלך חקירתו, שיש להוריד את אחוז הנכות שקבע לתובעת בחוות דעתו, מאחר וברור שיש הטבה במצבה (עמ' 34 ש' 21-22). התובעת נשאלה, האם בשיחותיה הטיפוליות היא סיפרה למטפלת, בשנת 2006, כי מצבה השתפר. הוצג לה מסמך מנובמבר 2006 והיא נשאלה האם בידה לומר על מה מדובר. התובעת השיבה, כי היא אינה יודעת (עמ' 22 ש' 9-11). נטען בפניה, כי ממסמך מחודש דצמבר 2006 עולה, כי אירועים אשר התרחשו בכפר בהם נפגעו מכרים וקרובי משפחה גרמו לנסיגה במצבה לאחר שחל שיפור. התובעת השיבה, כי כדורים שנתנו לה הרגיעו אותה קצת. בהמשך טענה, כי היא זוכרת שאמרה את הדברים וכי היא אינה זוכרת את הבחור שנפצע בתאונה הזו. נטען בפניה, כי העובדת הסוציאלית לא המציאה את הדברים וכי בוודאי שמעה ממנה על האסונות במשפחתה בתגובה טענה, כי "המצב של הבחור החזיר אותי אחורה לפני שנתנו לי כדורי הרגעה". לטענתה, היא אמרה לעובדת הסוציאלית, כי כל פעם שהיא רואה תמונה או דבר מה שקשור לתאונה או לילדים בגיל שהיה בנה היא נזכרת וזה מחזיר אותה לתאונה ולמה שהיא ראתה (עמ' 22 ש' 12-20). בעלה של התובעת נשאל האם טרם התאונה היו לו קרובים או חברים שנפטרו והשיב, כי לא היו בנסיבות כאלה. כאשר נשאל האם היו בנסיבות אחרות השיב בשלילה. עוד נשאל האם היו מהצד של אשתו והשיב, כי המשפחה ענקית אולם מהמשפחה הקרובה לא נפטרו (עמ' 26 ש' 18-23). בעת עדותה הועלתה בפני התובעת טענה, לפיה כיום מצבה התייצב פחות או יותר וכי אסונות מחזקים ולראיה שהיא עברה אסון נוסף. התובעת אישרה טענה זו והוסיפה, כי היה מאוד קשה (עמ' 24 ש' 30-32). נטען בפניה, כי זה נותן כוח להתמודד עם דברים והתובעת השיבה, כי האירוע השני החזיר אותה אחורה (עמ' 25 ש' 1-2). הנה כי כן, עדות התובעת באשר לאירוע שני ולמצב של בחור כלשהו אשר החזיר אותה אחורה תומכים באמור במסמך הרפואי אשר הוצג לתובעת. עדות התובעת לפיה אין בידה לומר על מה מדובר לא הותירה עליי רושם אמין. המומחה נשאל האם הוא ראה בתיעוד אשר עמד לפניו, כי בשיחותיה במחלקה לבריאות הנפש בנהריה צוין כי חל שיפור במצבה ובעקבות אירועים במשפחתה הקרובה חלה התדרדרות במצבה. נטען בפני המומחה, כי הוא לא התייחס לכך בחוות דעתו. בתגובה טען המומחה, כי בחוות דעתו הוא רושם תמיד כאילו ייתכנו מצבי סטרס שמחמירים את המצב (עמ' 29 ש' 27-31, עמ' 30 ש' 1-3). המומחה נשאל האם העובדה שמספר חודשים לאחר התאונה כתבו שיש שיפור במצבה האם זה מצביע על כניסה נורמאלית של התובעת ועל כך שטראומה נוספת גרמה או תרמה להידרדרות נוספת. המומחה השיב, כי במידה וחווים אובדן נוסף או תאונת דרכים זה תורם (עמ' 30 ש' 4-8). המומחה נשאל כיצד היה מחלק את הנכות ואיזה אחוז היה מייחס לאירוע השני אשר החמיר את מצבה של התובעת והשיב, כי התובעת הייתה במצב שביר של סטרס ממושך ואז הגיע משהו נוסף וטען, כי זה דומה לגולגולת דקה. המומחה הוסיף, כי תלוי מה האסונות ומה הקרבה שלהם וטען, כי הוא אינו יודע (עמ' 30 ש' 9-16). נטען בפניו, כי אם המקרה השני היה מישהו שלא היה מעניין את התובעת הרי שהיא לא הייתה מספרת על זה. המומחה השיב, כי הנסיבות של המקרה הראשון טראומטיות וכי אולי האסון אשר התרחש חצי שנה לאחר מכן תפס את התובעת במצב שביר. לטענתו, זה לא חייב להיות קרוב משפחה ואם שומעים על טראומה של מישהו אחר או רואים תאונות בטלוויזיה זה מזכיר לאדם את הטראומה שלו. לטענתו, אם הוא לא ציין אסון גדול שקרה לתובעת כנראה שהיא לא סיפרה לו על אסון כזה ולפיכך כנראה שהוא לא היה מספיק משמעותי עבורה או שאין קרבה כל כך גדולה ביניהם. נטען בפניו, כי הוא עושה פרשנויות וכי התובעת אמרה למטפלת שאסון השפיע עליה וכתוב שהוא דרדר את מצבה, כלומר התובעת אמרה את הדברים (עמ' 30 ש' 17-32). בהמשך טען המומחה, כי אם בנוסף למקרה נשוא התובענה קרה משהו משמעותי אז זה משפיע. לטענתו, מאחר והוא אינו יודע על מה מדובר אין בידו לומר האם ניתן לעשות חלוקה במצבה הנפשי של התובעת בגין התאונה ומצבה בגין אירועים אחרים (עמ' 31 ש' 1-10). המומחה העיד, כי "אם קרה אסון במשפחה, תאונה לאדם יקר לה, אין ספק ובמיוחד שמה שאמרת במונח משפטי גולגולת רכה אז יש השפעה" (עמ' 31 ש' 24-25). המומחה נשאל כיצד היה מחלק את הנכות והשיב, כי התובעת כתבה שהיא לא יכלה להתקרב לילדים שלה ולבעלה וטען, כי זה מצביע על שיפור מסוים אצלה. לטענתו, אם קרה אסון במשפחה אין שום ספק שזה ישפיע ויגרום להחמרת המצב הקיים. המומחה הוסיף, כי הוא אשם בכך שהוא לא בדק ולא ציין בחוות דעתו כמה התמשכה ההחמרה הזו. עוד טען המומחה, כי אירוע נוסף מציף רגשית ואם אין עסקינן באסון משמעותי אז בדרך כלל חוזרים למה שהיה קודם או שזה מחמיר אם זה חוזר על עצמו. עוד טען המומחה, כי עסקינן בשנת 2006 וכי ייתכן שגם המתח שנבע ממלחמת לבנון השנייה תרם (עמ' 31 ש' 26-32, עמ' 32 ש' 1-2). התובעת נשאלה על קרובים שמתו והעידה, כי סבה מת בשנת 92 והבעל של דודתה בשנות התשעים. התובעת נשאלה האם היו לה קרובי משפחה שנפגעו בצבא לפני או אחרי התאונה והשיבה, כי היא אינה זוכרת (עמ' 20 ש' 13-16). תשובת התובעת לפיה היא אינה זוכרת האם מי מקרובי משפחתה נפגע בצבא לפני או אחרי התאונה אינה סבירה בעיניי. עדות זו, כמו גם עדות המומחה באשר להשלכות האפשריות של מקרה נוסף מעוררות תהייה באשר לשאלה האם מלוא נכותה של התובעת נובעת מהתאונה נשוא התובענה שלפניי. המומחה נשאל האם התאונה עם ה- 15%, בהנחה שכל הנכות מיוחסת לתאונה, נוטה להשפעה קלה על מצבה של התובעת. המומחה השיב, כי התובעת מתפקדת והולכת לעבודה. כן הוא ציין כי היא נכנסה להריון דבר המלמד על קיומו של קשר עם בעלה. לטענתו ל- 15% הנכות יש השפעה מסוימת על התפקוד הרגשי של התובעת. המומחה הוסיף, כי לגבי העבודה יש לחקור מה קורה שם (עמ' 34 ש' 11-15). על כתפי התובעת מוטל הנטל להוכיח, כי לנכותה יש השפעה משמעותית על תפקודה וכי בשל כך היא זכאית לפיצוי. התובעת לא הרימה נטל זה. יתרה מזאת, התרשמתי, כי התובע לא מסרה למומחה מטעם בית משפט את כל הפרטים הרלוונטיים באשר למצבה ולפיכך, חוות דעתו נשענת על אינפורמציה חלקית ולא מדויקת. התובעת אישרה, כי שבה לעבודה כחודש וחצי לאחר התאונה וכי היא עודנה עובדת כיום. התובעת לא הוכיחה, כי תפקודה בעבודה נפגע. אף אם בסמוך לאחר התאונה התקשתה התובעת לעבוד ימי עבודה מלאים, כפי שהעיד סלים, ברי, כי אין בכך בכדי ללמד על כי כיום קיימת פגיעה בתפקודה בעבודה. הנה כי כן, מעדות המומחה עולה, כי נכותה של התובעת קלה יחסית. כמו כן, מהעדויות אשר נשמעו בפניי, ובין היתר עדות התובעת עצמה, עולה, כי התובעת שבה לתפקד בבית, מצבה החברתי טוב יותר והיא שבה לעבודה זמן קצר לאחר התאונה. ברי, כי כל הנתונים האמורים מלמדים על השלכות התאונה על מצבה של התובעת ועל חומרת פגיעתה. המומחה נשאל האם העובדה שמחד גיסא התובעת הייתה בדיכאון בהריון ואיבדה בן נוסף ומאידך גיסא היא עובדת, מרוכזת בעבודתה ומתפקדת בבית האם ניתן ללמוד מכך, כי נכותה הינה בשיעור 5%. המומחה השיב, כי הליכה לעבודה לא תמיד משקפת את הטראומה והוסיף, כי זה עוזר להתמודד ולעבד. המומחה הוסיף, כי מבחינה חברתית התובעת אמרה, כי חל שיפור. לטענתו, מבחינה אובייקטיבית מה שיש לו מלבד המסמכים הרפואיים זה הבדיקה. המומחה טען, כי הוא זוכר שהתובעת פרצה בבכי מספר פעמים, כי מצב רוחה היה ירוד וכי היא נראתה ללא שמחת חיים ומוצפת רגשית. המומחה נשאל האם אין זה טבעי בעת שמדברים על בן שאבד והשיב, כי דבר אחד מחזק את השני וכי עסקינן לא רק באבל פתולוגי כי אם גם בסימנים פוסט טראומתיים. המומחה הוסיף, כי מבחינת תפקודה בעבודה הוא בטוח שכאשר התובעת שומעת על תאונות היא מוצפת ותפקודה יורד והוסיף, כי ייתכן שזה לא כל יום (עמ' 34 ש' 23-31, עמ' 35 ש' 1-3). מצאתי, כי אין בעדות זו בכדי ללמד, כי עסקינן במקרה חריג בו יש לפסוק לנפגע משני פיצוי על אף שאחוזי הנכות אשר נקבעו לו מלמדים כי אין עסקינן בנכות משמעותית. בהמשך נטען בפני המומחה, כי למרות שהתובעת עובדת בחצי משרה ומתפקדת בבית הוא התרשם, כי האירוע הקטסטרופאלי השפיע עליה עד כדי שהוא נתן לה 15% נכות. המומחה השיב "נכון, באותה נקודת זמן" (עמ' 35 ש' 9-13). המומחה נשאל מדוע לא שלח את התובעת לבדיקה פסיכודיאגנוסטית והשיב, כי הוא ציין בחוות הדעת שהחיזוי שלו אינו אופטימלי. המומחה טען, כי התובעת קיבלה טיפול על ידי עובדת סוציאלית וטיפול תרופתי. לטענתו, כאשר האבחנה ברורה והאדם משתף פעולה אין צורך לשלוח אותו לבדיקות פסיכולוגיות. המומחה הוסיף, כי אם מצבה של התובעת אכן השתפר, למרות שהיה צפוי, כי המצב יחמיר לאחר שאיבדה בן, הרי שהיא קיבלה יותר כוחות להתמודד ממה שצפו בהתחלה. המומחה הוסיף, כי הוא מסכים שצריך להוריד אחוז נכות וטען, כי זה ברור אם יש הטבה במצבה של התובעת (עמ' 34 ש' 16-22). ברי, כי עדותו של המומחה לפיה יש להוריד את אחוז הנכות של התובעת תומכת בעמדה לפיה הנזק אשר נגרם לתובעת אינו משמעותי דיו בכדי לזכותה בפיצוי. כך גם התרשמתי מעדות התובעת לפני, כי חל שיפור משמעותי במצבה וביכולת תפקודה. כמו כן, טענת המומחה לפיה השיפור במצבה של התובעת מלמד, כי היא קיבלה יותר כוחות להתמודד ממה שצפו בהתחלה יש בה בכדי ללמד על הסיכוי, כי תחול הטבה נוספת במצבה של התובעת גם בעתיד ועל כן אין עסקינן בנכות לצמיתות.. התובעת אישרה, כי לפני התאונה היא סבלה ממספר בעיות רפואיות וכי העיקרית הייתה בעיית דופק מהיר (עמ' 19 ש' 16-18) התובעת נשאלה האם לפני התאונה היא סבלה באופן מקוטע מכאבי ראש ונשלחה לבדיקות והשיבה, כי לפני התאונה הכל היה בריא ושלם. לטענתה, כל הבעיות החלו לאחר התאונה (עמ' 19 ש' 16-22). התובעת טענה, כי לפני התאונה היא לא סבלה מכאבי ראש, דופק מהיר וכאבי גב עם הקרנות לרגליים (עמ' 19 ש' 23-24). נטען בפניה כי מתיקה הרפואי (נ/3) עולה כי טרם התאונה היא סבלה מתלונות חוזרות ונשנות של כאבי ראש. בתגובה השיבה התובעת, כי היו לה כאבי ראש אולם לא כל הזמן והוסיפה כי היא סבלה כמו אדם רגיל (עמ' 19 ש' 25-28). לאור תשובתה האמורה נטען בפני התובעת, כי לא כל אדם סובל מכאבי ראש ודופק מהיר ונשלח לבדיקות קרדיאליות ו- CT. התובעת אישרה טענה זו והוסיפה, כי היא אינה זוכרת (עמ' 19 ש' 31-32). התובעת טענה, כי היא אינה זוכרת האם סבלה מקוצר נשימה ודופק מהיר טרם התאונה (עמ' 20 ש' 6-8). התובעת העידה, כי לפעמים היא סבלה מכאבי גב שהקרינו לרגליים טענה כי זה היה מעייפות (עמ' 20 ש' 11-12). הסתירות בעדות התובעת בעניין זה, כמו גם טענותיה לפיה היא אינה זוכרת האם סבלה מקוצר נשימה ודופק מהיר טרם התאונה הותירו עליי רושם לא אמין. התרשמתי, כי התובעת ביקשה לצייר תמונה לפיה מצבה כיום נובע מהתאונה בלבד ובשל כך ביקשה להימנע מלהעיד באשר למצבה הרפואי טרם התאונה. המומחה טען, כי היו אצל התובעת כאבי ראש ודופק מהיר לפני התאונה. לטענתו, זה רמז למשהו וטען שהוא אינו יודע מה היה. לטענתו, אין בתיק שלה שום דבר על חרדות. המומחה טען, כי יש רמזים מסוימים לאדם במצבי סטרס (עמ' 32 ש' 15-17). בהמשך העיד המומחה, כי אמינות הפציינט מאוד חשובה בבדיקה פסיכולוגית ופיסכיאטרית (עמ' 32 ש' 20-21). נטען בפניו, כי התובעת לא סיפרה לו על אירועים נוספים והמומחה השיב, כי אם לא ציין סימן שלא סיפרה (עמ' 32 ש' 22-25). נטען בפניו, כי בתצהיר תשובות לשאלון טענה התובעת, כי לפני התאונה היא הייתה בריאה לחלוטין וטענה, כי לא סבלה מכאבי גב וראש ואף בבית המשפט העידה, כי לא היה שום דבר על אף שמתיקה הרפואי עולה, כי היא סבלה מדופק מהיר, כאבי ראש וכאבי גב. המומחה נשאל האם זה משליך בעיניו על אמינות התובעת והשיב, כי בוודאי שזה משפיע. המומחה טען, כי יש אנשים שמסתירים דברים בגלל הפיצויים והרווח הכספי ויש אנשים מאוד אמינים. המומחה הוסיף וטען, כי "הרוב נוטים להגזמה ואת זה אנו יודעים, ובמיוחד במגזר הערבי". לטענתו, בענייננו אין ספק שהיו דברים כגון כאבי ראש ואם הרופא אמר להקפיד על שיחות זה מרמז שהתובעת הייתה בסטרס במצב דחק. לטענתו, מרמזים ממה שרשם הרופא ניתן ללמד שיש לתובעת נטייה לקושי להתמודד במצבי דחק. המומחה הוסיף, כי אם היו מצבים ואסונות אחרי התאונה גם זה משפיע (עמ' 32 ש' 26-32, עמ' 33 ש' 4-13). בעלה של התובעת העיד, כי היה הולך עם התובעת לטיפולים בקופת חולים ובנהריה. הבעל נשאל באשר לתדירות ובמקום להשיב טען, כי היה ניגש לרופא אשר אמר לו שמי שמטפל זה המרפאה לבריאות הנפש. נטען בפניו, כי בנושא הנפשי התובעת לא טופלה בקופת חולים אלא בנהרייה. בעלה של התובעת השיב, כי התובעת הייתה מספר פעמים ומה שהרופא יכול היה לעזור הוא עזר ומה שלא הוא הפנה אותה (עמ' 27 ש' 11-17). בעלה של התובעת נשאל מתי הם הלכו לרופא בכפר והשיב, כי הלכו כאשר התובעת עברה התקף חרדה וכאשר הם לא היו במרפאה לבריאות הנפש הוא היה לוקח אותה לרופא המשפחה שיראה מה יש לה. לטענתו, הרופא היה אומר להמשיך טיפול במרפאה (עמ' 27 ש' 18-20). עוד העיד בעלה של התובעת, כי לפעמים התובעת הייתה מתעלפת ומרגישה חולשה או עייפות (עמ' 27 ש' 20-21). סבורני, כי עדותו של התובע בעניין זה מלמדת, כי עסקינן במצבה של התובעת בעבר. מעדות זו ומיתר העדויות אשר נשמעו בפניי ניתן ללמוד, כי חל שיפור משמעותי במצבה של התובעת. הנה כי כן, לאור העדויות שנשמעו לפני והתרשמותי הישירה מהתובעת מצאתי, כי הקריטריון הרביעי אשר נקבע במסגרת הלכת אלסוחה, באשר לחומרת הפגיעה, אינו מתקיים בענייננו. בפסיקה נקבע, כי הנזק המזכה נפגע משני בפיצוי הינו נזק החורג מרגשות אבל על האובדן והשכול אשר קיימים בשל כל מקרה של אובדן בן משפחה. כאמור לעיל, התובעת העידה, כי שבה לעבודתה וכי היא שבה לתפקד בבית. לא שוכנעתי כי בעקבות התאונה נגרם לתובעת נזק נפשי חמור בגינו היא זכאית לפיצוי. התרשמתי שהתובעת חוותה תחושת אבל ואובדן, כפי שכל אם חשה מקום בו היא מאבדת את ילדה בטרם עת ובנסיבות טרגיות. ע"א 745/05 לוי נ' בית חולים שערי צדק עסק בזוג אשר עקב רשלנות רפואית ילדם נולד מת. במקרה האמור, נזקם הנפשי של התובעים לא היה נזק מהותי, כהגדרתו בהתאם להלכת אלסוחה ואף לא נקבעו להם אחוזי נכות. אף על פי כן, קבע כבוד השופט ריבלין, כי הם זכאים לפיצוי בגין נזקם הנפשי שכן עסקינן במקרה ברור וקשה. כבוד השופט ציין, כי הלכת אלסוחה הותירה פתח ליצירת קבוצת ביניים של ניזוקים משניים חריגים אשר על אף שהם אינם עומדים בקריטריונים אשר היא קבעה הם עדיין יהיו זכאים לפיצוי. סבורני, כי המקרה שלפניי אינו דומה וכי הוא אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים חריגה מהלכת אלסוחה. כמפורט לעיל, מתן פיצוי לנפגעים משניים מהווה הרחבה של מעגל הזכאים לפיצוי בעקבות תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד ואין בידי החברה לפצות נפגעים משניים בגין פגיעה אשר איננה פגיעה חריגה ומשמעותית. לאור כל האמור לעיל, ומשלא עלה בידי התובעת בהיותה נפגעת משנית להוכיח, כי בעקבות התאונה נגרמו לה נזקים נפשיים ברי פיצוי על פי הלכת אלסוחה מצאתי, כי יש לדחות את התביעה. לאחר ששקלתי את העובדה שתביעה זו הוגשה יחד עם תביעת העיזבון שנגמרה בהסכם פשרה ואת נסיבות התיק יחד עם ההוצאות שנגרמו לנתבעים כתוצאה מניהול תביעת התובעת לרבות עלות חוות דעת המומחה, אני מחייבת את התובעת בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעים ושכר טירחת עו"ד בסך 8,000 ₪. הסכום הנקוב לעיל ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיקטיניםמקרי מוות