קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזקי מלחמה לעובדים שכירים: 1. ההליכים הקודמים בין הצדדים הערעור שבפניי הוא ערעור שני בעניינם של המערערים על החלטת וועדת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים תשכ"א - 1961 (להלן: "הוועדה" ו-"החוק" - בהתאמה). המערערים הם מרצים בטכניון בחיפה, כאשר השירותים הוענקו על פי חוזים אישיים מתחדשים. בסמסטר קיץ נהגו הצדדים לערוך חוזה נפרד וכך היה גם לקראת קיץ 2006. נטען כי קורסים אלה בוטלו בשל מלחמה שהתנהלה בצפון. עניינם של המערערים נידון בערעור קודם אשר הוגש על החלטת וועדת הערר אשר קבעה כי המערערים אינם זכאים לפיצוי בגין נזקי מלחמה. בפסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 24.6.10 קיבלתי את טענת המערערים באשר להעדר זכות טיעון, שכן לא ניתנה למערערים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם בקשר להתקשרות עם הטכניון ובקשר למשמעותו של תלוש השכר. כמו כן, דחתה הוועדה את הערעורים מהטעם כי מדובר בהסכם תיאורטי. אולם, גם בעניין זה לא התבררו טענות המערערים על פיהן נרשמו די סטודנטים לקורס, והסיבה היחידה בגינה לא התקיים הקורס הוא המלחמה. לאור האמור לעין, הוחזר הדיון לוועדה. נקבע על ידי כי על הוועדה לגבש עמדה חד משמעית באשר למערערים - האם יש לראות בהם שכירים או שמא יש לראות בהם כעוסקים במתן שירות, המדווחים על פעילותם לרשויות באמצעות מעסיק שלו הם מספקים את שירותים בעוד שאין הם נמנעים על צוות עובדיו. ביום 13.10.10 התקיים דיון בפני וועדת הערר בהתאם להחלטה זו. יש לציין כי למרות הטענה אשר הופיעה בכל הערעורים הקודמים של המערערים באשר לאי מתן זכות שימוע הרי שרק המערער מס' 1 התייצב לדיון. 2. קביעת הוועדה נשוא הערעור שבפניי במסגרת החלטת הוועדה צויינה העובדה כי רק המערער 1 התייצב לדיון ולא הוגשו תצהירים. מקובלת עלי לחלוטין עמדת הוועדה כי תמוהה העובדה שכאשר נקבע דיון לשם שמיעת המערערים, כאשר הטענה העיקרית אשר הושמעה בערעור הקודם היתה שלא ניתנה להם זכות טיעון, לא מצאו המערערים 2 ו- 3 לנכון להתייצב. הוועדה קבעה כי השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם העוררים שכירים הזכאים לתשלום שכר מהמעביד, או שהם עצמאים הזכאים לפיצוי מהמשיב בגין מלחמת לבנון השנייה. השאלה השניה היא האם המערערים הוכיחו את הטענה שהקורסים היו נפתחים אילמלא פרצה המלחמה. המערער 1 העיד כי הוא שכיר ובחר להיות שכיר אם כי יכול היה לבחור בדרך אחרת. גם בחקירה נגדית חזר על העמדה לפיה הוא מרצה שכיר והוא מקבל תלוש משכורת. הוועדה קבעה כי די בכך כדי לקבוע את גורל הערר לדחייה. התקנות לא נתנו לשכירים זכות לקבל פיצוי. היה עליהם לפנות למעסיקים ולקבל את משכורתם והמעסיקים היו אמורים לפנות למשיב ולקבל ממנו פיצוי. הוועדה קבעה כי על פי החומר שלפניה גם שני המערערים האחרים הם שכירים. הוועדה דנה גם בשאלה האם הוצגו ראיות לעניין פתיחת הקורסים והאם יש לראות במערער 1 כשכיר שטרם החל להיות שכיר, והאם לאור זאת יש בפני הועדה ניזוקים ברי פיצוי שאינם יכולים עדיין להיחשב כשכירים. המערער 1 העיד כי הקריטריון היחיד לפתיחת קורס קיץ טמון במספר הנרשמים. המערער הסתמך על מכתבה של עו"ד סבן על פיו מספר הסטודנטים שנרשמו לקורס שלו הוא 38. לדבריו, הקורסים נפתחו בעבר עם מספר סף של 20 סטודנטים. הוועדה קבעה כי המערער לא הביא ראיה חיצונית לכך שהקריטריון היחיד לפתיחת קורס הוא מספר הנרשמים או כי בעבר מספר הסף היה 20 סטודנטים. בכל מקרה לגבי העוררים האחרים לא היו כל ראיות. באשר למכתב של עו"ד סבן - נמנע המערער 1 מלהעביר אותו למשיב לפני הדיון ואף לא טרח להזמין לעדות את כותבת המכתב על מנת לאפשר חקירה נגדית. עוד ציינה הוועדה כי המכתב מעלה קשיים ראייתים נוספים. המכתב אינו מכתב רשמי שהוצא על ידי הטכניון, לא צויין מדוע בוטלו בעבר חלק מהקורסים, בקורסים בהם צויין מספר סטודנטים שנרשמו אין ראייה לכך שהם התקיימו בפועל, והמכתב אינו מעיד על כך כי לולא המלחמה די היה במספר הסטודנטים כדי לקיים את הקורס. כמו כן, לא צויין מה הנימוק לפתיחה או אי פתיחת הקורס. לכן לא ייחסה הוועדה למכתב משקל ראייתי במידה שתוכל לשכנע אותה כי לקורסים נרשמו תלמידים בכמות מספקת על מנת לקיים אותם בעונת הקיץ 2006. לאור זאת נקבע כי המערער לא עבר את המשוכה אשר תצדיק דיון בשאלה האם יש לפצות שכיר שהסכם השכירות שלו לא נכרת - בשל העובדה כי העבודה אותה התבקש לבצע בוטלה. הוועדה אף ציינה כי העורר לא פנה לטכניון לקבל שכר בגין הקורס אשר לטענתו בוטל בשל המלחמה וטען כי זו העצה שקיבל. עוד ציינה הוועדה כי היא סבורה שהיה על המערער לפנות לטכניון בדרישת תשלום, וכי אם היתה נכונה טענתו לפיה הקורס לא נפתח בגין המלחמה - הוא היה זכאי לקבל את שכרו מהטכניון. 3. נימוקי הערעור המערערים היפנו להוראות סעיף 35 לחוק אשר מגדיר מהו נזק עקיף. כמו כן, היפנו המערערים לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) תשל"ג - 1973 (להלן: "התקנות העיקריות") להגדרת "נזק עקיף". עוד ציינו המערערים את הגישה המרחיבה אשר קבע בית משפט בעניין הגדרה של "עסק" והכללת נזק עתידי במונח "נזק עקיף". המערערים לא חלקו על קביעת הוועדה על פיה הם שכירים. אולם, הם טענו כי אם העיקרון לפי יש לפצות את מי שניזוק כתוצאה מהמלחמה מקובל - אין כל מניעה מלהחילו על המערערים גם אם הם שכירים. אין לדבריהם כל היגיון לקבוע כי מי שהתקשרותו עתידה היתה להתבצע במתכונת של יחסי עובד ומעביד לא יזכה לפיצוי, אך מי שהתקשרותו עתידה היתה להתבצע במתכונת של קבלן עצמאי כן יהיה זכאי לכך. בכל מקרה, יש לראות את המשיב כאחראי לפיצוי בגין נזקי המלחמה. עוד נטען כי אם אין עילה חוזית לתבוע את המעביד הרי שאין אפשרות לקבל ממנו פיצוי, בין אם נותן השירותים הוא עצמאי ובין אם שכיר, ואין כל שוני בין נותני סוגי השירותים. המערערים טענו כי לא היתה להם עילת תביעה נגד הטכניון. ציפייה סבירה של המערערים יש בה כדי לקבוע כי נגרם להם נזק. המערערים טענו גם כנגד קביעתה העובדתית של הוועדה על פיה לא עמדו בנטל להוכיח כי הקורסים לא נפתחו בגין המלחמה. לא היה מקום להתעלם מהראיות אשר הובאו על ידי המערערים 2 ו- 3. במסגרת הדיון שבפניי, נקבע כי הצדדים יסכמו בשאלה המשפטית האם שכיר זכאי לפיצוי לפי הוראות השעה. 4. החלטה מקובלים עלי טיעוני המשיב, כי הן התקנות העיקריות אליהן התייחסתי קודם והן תקנות מס רכוש קרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראות שעה) תשל"ו - 2006, מתייחסות לעסקים ולא לשכירים, וכי הוראות השעה הרחיבו את תחולת התקנות העיקריות גם לבעלי עסקים מחוץ לאזור אשר צויין בתקנות העיקריות שעובדיהם התגוררו באזור שנפגע. הוראות השעה מתייחסות, בין היתר, לעובד של הניזוק או לניזוק שאין לו עובדים אשר הפסיק את פעילותו העיסקית בענף התעשייה, המסחר והשירותים. הכוונה הברורה של הוראות השעה למתן פיצוי למעסיקים ולא לשכירים, עולה באופן חד משמעי מהקביעות בבג"ץ 6407/06 טיקוצקי ואח' נ' שר האוצר, . בסעיף 3 לפסק הדין הסבירה כב' השופטת ארבל כי ביום 27.7.06 הושג הסכם בין נציגי הממשלה, ההסתדרות ולשכת התיאום של הארגונים הכלכלים, אשר כונה "ההסכם המשולש". בהסכם נקבע, בין היתר, כי המעסיקים באיזור ההגבלה ישלמו את משכורת יולי במועד. נקודת המוצא בהסכם לפיצוי בגין נזק עקיף בענפי התעשייה, המסחר והשירותים הוא שיעור של 180 אחוז מהשכר הממוצע של העובדים שלא הגיעו לעבודה. בית משפט ציין כי בהוראות השעה נקבעו גבולות איזור ההגבלה "שלמעסיקים בתחומו קמה הזכות לפיצוי מהמדינה בעד נזקים עקיפים שנגרמו להם כתוצאה מהלחימה בתקופה שבין 12.7.06 - 31.7.06. במקביל אישרה הכנסת ביום זה בקריאה שנייה ושלישית את חוק הגנה על עובדים בשעת חירום התשס"ו - 2006... לפיו נאסרו פיטורי עובדים שנבצר מהם להגיע לעבודה בשל המלחמה והמעסיקים חוייבו לשלם לעובדים אלה את שכרם". (ההדגשה שלי - ד.ק.). כמו כן, בסעיף 29 לפסק הדין המשיך בית משפט וקבע כי זכאותם של המעסיקים באיזור ההגבלה לפיצוי עבור נזקים עקיפים אשר ספגו במהלך המלחמה, קמה רק משעשה השר שימוש בסמכותו להכריז על ישוב ספר לתקופה קצובה. עוד נאמר בסעיף 30 כי הפיצוי, גם אם לא כיסה את מלוא נזקיהם של המעסיקים, אפשר את תשלום המשכורת לעובדים והבטיח, יחד עם חוק הגנה על עובדים, כי גם אותם עובדים שנבצר מהם להגיע למקום עבודתם מחמת ששהו במקלטים, יוכלו להמשיך ולקיים את משפחותיהם בשעה קשה זו. מכאן עולה כי צדקה הוועדה כאשר קבעה כי החוק והוראות השעה לא נועדו להסדיר תשלום לשכירים, אלא שהחובה לשלם את השכר לעובדים חלה על המעסיק לפי חוק הגנה על עובדים, כאשר החוק עצמו חל על עוסקים בלבד. לכן, גם ההפניה לקביעות אשר נעשו על ידי בפסק הדין שקיבל את הערעור הקודם של המערערים, אינה רלוונטית. הקביעה כי יש לפרש באופן מרחיב את המונח "עוסק" ואין לראות ב"עוסק" רק כמי שרשום ומוכר ובעל תיק ברשויות המס, רלוונטית לגבי עצם הגדרתו של "עוסק" ואין לה כל תחולה על מי שנקבע לגביו כי הוא שכיר. אין גם כל מקום לטענת המערערים כי בסיטואציה המיוחדת אליה נקלעו, בה לא יצא הסכם ההעסקה לפועל, אין לקבל את עמדת הוועדה כי השכירים זכאים לקבל את שכרם מהמעביד בהתאם חוק הגנה על עובדים. החוק והוראות השעות לא התייחסו אכן לסיטואציה מעין זו. אולם, אין בכך כדי לכלול את המערערים השכירים במסגרת מי שנגרם לו נזק עקיף הזכאי לפיצוי על פי החוק. בהקשר זה יש להפנות לדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין טיקוצקי, בסעיף 4 לפסק דינה. הובהר על ידה כי משאביה הכספיים של המדינה הינם מוגבלים והגבלה זו מוצאת את ביטויה בהיקף הסיוע הכספי אשר ניתן להקצות לנפגעי מלחמה, כאשר תחום ההתערבות השיפוטית ובשיקולים אלה מחייב איפוק וריסון. העובדה כי החוק עצמו התייחס למעסיקים בלבד, וכי לא ניתן במסגרתו לפצות מעסיק אשר לא שילם שכר עבודה בגין העובדה כי טרם נכרת הסכם העסקה בינו לבין העובד, אין בה כמובן כדי להוות בסיס להרחבת הפיצוי הניתן על פי החוק, ולקביעה כי דווקא במקרה מעין זה תקום לשכיר זכאות ישירה לקבלת הפיצוי על פי החוק. המקום הנכון לבחון שאלה זו הוא במסגרת חוק הגנה על עובדים ולא במסגרת חוק מס רכוש. בהקשר זה יש לציין כי המערער 1 העיד כי לא פנה כלל לטכניון על מנת לקבל את שכרו שכן זו העצה שקיבל. משלא ניסה המערער לפעול בדרך זו, אין כמובן מקום להלין על כך שהפיצוי לא ניתן לו על פי חוק הגנה על עובדים, שהוא החוק הרלוונטי, ולטעון כי לאור זאת יש להעניק לו פיצוי על פי חוק מס רכוש והוראות השעה אשר נועדו למתן פיצוי למעסיקים בלבד. אינני רואה גם מקום להתערב בפסיקת ההוצאות אשר נעשתה על ידי הוועדה. התוצאה היא כי דין הערעור להידחות. המערערים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מס רכוש - נזקי מלחמה