קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים בגין שריפה ליד הבית: עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לבית התובע עקב שריפה שפרצה בסמוך לביתו ביום 12/3/01. נתוני רקע: 1. התובע הינו הבעלים של מבנה דו-קומתי הממוקם בכפר בית ג'ן. בקומת הקרקע מצוי בית העסק של הנתבעת 1, מקט ספורט (בית ג'ן) (1994) בע"מ, שבו מנוהלת מתפרה (להלן - "המתפרה"). בצמוד למתפרה בקומת הקרקע ישנה יחידת דיור המשמשת למגורי אמו של התובע. בקומה שמעל, אליה מגיעים דרך גרם מדרגות חיצוני, מצוי בית המגורים של התובע ומשפחתו. בחזית המתפרה ובצמוד אליה ישנה חצר יצוקה בטון המשתרעת על כל השטח המצוי בין הכביש הסמוך למבנה, עובר בכניסה למתפרה, בכניסה ליחידת הדיור של אם התובע, ועד לגרם המדרגות המוביל לבית התובע, כאשר ההגעה למתפרה מהכביש הראשי נעשית דרך אותה חצר (להלן - "החצר"). 2. ביום 12/3/01 בשעה 03:00 לפנות בוקר או בסמוך לכך, פרצה שריפה בחצר אשר הסבה נזקים שונים לבית התובע, בחלק המצוי מעל לאזור השריפה לרבות גרם המדרגות המוביל לביתו. כמו כן, נגרמו נזקים לרכב ג'יפ וטרקטור השייכים לתובע, אשר חנו באותה עת בחצר, ואולם הנזק לכלי רכב אלה אינו מעניינה של התביעה. טענות הצדדים: 3. לטענת התובע, החצר היא אומנם בבעלותו, ואולם חצר זו הייתה תפוסה עובר לאירוע השריפה על ידי המתפרה. עוד טוען התובע, כי מקור האש הוא בערימת קרטונים לאריזה השייכים למתפרה, אשר היו מונחים בחצר ליד הכניסה למתפרה. לפיכך, ומכוח היותה הבעלים של הקרטונים ותופסת החצר עובר לשריפה, טוען התובע כי יש לראות במתפרה כמי שנושאת באחריות לנזק שנגרם לביתו. מתוקף כך יש לחייב את הנתבעת 2, סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (להלן - "הנתבעת"), אשר ביטחה את המתפרה בזמנים הרלוונטיים לתובענה בפוליסת אחריות לנזקי צד ג', לשלם לו פיצויים בגין הנזק אשר נגרם לו - כמפורט בחוות דעת המהנדס מטעמו, אינג' נדים מרעי, בסך של 143,427 ש"ח נכון ליום עריכתה בתאריך 7/11/01. 4. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה מבלי ליתן ייצוג משפטי למתפרה (הנתבעת 1), זאת על אף שאין היא מכחישה דבר קיומה של הפוליסה. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת עצם אירוע השריפה וכן הכיסוי הביטוחי המוענק מכוח הפוליסה בגין נזקי שריפה, וזאת עקב אי מילוי דרישות הנתבעת לגבי התקנת אמצעי הגנה מפני אש. מאוחר יותר, חזרה בה הנתבעת מהטענה בדבר אי קיום תנאי הפוליסה לגבי התקנת אמצעי הגנה כאמור. כמו כן, למקרא סיכומי הנתבעת ניתן להתרשם כי עצם ארוע השריפה אינו עוד שנוי במחלוקת. 5. על אף האמור לעיל לגבי תוקף הכיסוי הביטוחי, סירבה הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כלשהם, וזאת בהתבסס על מספר נימוקים כמפורט להלן: ראש לכל טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח את מקור האש והסיבה להתלקחותה; עוד טענה הנתבעת, כי התובע הוא הבעלים והתופס של החצר ממנה יצאה האש, ולכן יש לראות בו כמי שנושא באחריות לכל נזק שנגרם בעטייה; ואם לא די בכך, הרי שהתובע הוא בעל מניות במתפרה, יחד עם אשתו, והמנהל של המתפרה, ולכן יש לראות בו כמי שנושא באחריות לאירוע השריפה, ככל שמקור האש הוא אכן בקרטונים, בין באחריות אישית ישירה, כמי שמנהל את ענייני המתפרה, ובין באחריות עקיפה לאחר הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין המתפרה. 6. בכל הנוגע להיקף הנזק, הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה, ולפיה, הנזקים לביתו של התובע כתוצאה מארוע השריפה, עומדים על 27,378 ש"ח כולל מע"מ. דיון והכרעה: 7. עוד קודם לשמיעת הראיות בתיק, ולאור הפער הגדול בין חוות הדעת אשר הוגשו בידי הצדדים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, הגב' שרית רידר. לאחר שביקרה בבית התובע קבעה המומחית, כי הנזקים שנגרמו לבית נאמדים ב- 28,413 ש"ח כולל מע"מ. מאחר שמינוי המומחית מטעם בית המשפט נעשה ללא הסכמת הצדדים, ביקשו הצדדים להסתמך על חוות הדעת של המומחים מטעמם, ללא צורך בחקירתם בבית המשפט. 8. במסגרת דיון ההוכחות נחקרו המומחית מטעם בית המשפט, וכן התובע ושני עדים מטעמו, מר ראדי מחמד קבלאן, ומר סאלח יוסף יוסף (שני העדים הגישו תצהירי עדות ראשית). תצהיר של סוכן הביטוח מר חסן סאלח אבו מנסור, אודות התקנת כל אמצעי המיגון הדרושים מפני סכנת אש במתפרה לפי דו"ח הסוקר מטעם הנתבעת, הוגש כראיה מבלי שהנתבעת תעמוד על חקירתו של הסוכן, וזאת לנוכח חזרתה מן הטענה בדבר אי התקנת אמצעי המיגון האמורים. להקלת הדיון, אתייחס בנפרד לכל אחת מבין המחלוקות העיקריות שבתיק. מקור האש והסיבה להתפרצותה: 9. השאלה הראשונה, מן הסתם, הדורשת הכרעה היא, מה מקור האש ומה הסיבה להתלקחותה. התובע ושני העדים מטעמו העידו, כי הבחינו בשריפה המשתוללת בחצר ליד הכניסה למתפרה כאשר האש אוחזת בקרטונים שהיו ליד הכניסה הנ"ל, בטרקטור ובג'יפ אשר חנו בחצר. התובע והעדים, יחד עם שכנים נוספים אשר התאספו במקום, נטלו חלק בחילוץ בני משפחת התובע מהבית וכיבוי השריפה. כאשר שירותי הכבאות הגיעו למקום, כל שנותר להם לעשות הוא לכבות את שיירי הבערה באופן מלא. 10. עפ"י גיליון 'חקירת דליקה' מתברר, כי מקור האש הוא בערימת הקרטונים, המהווים כשלעצמם חומר דליק אך מבלי שהתגלו בהם עקבות של חומר מאיץ. עוד צוין, כי אובחנה נזילת סולר מהטרקטור, ואולם הבודק לא יכול היה לקבוע בוודאות שהשריפה פרצה על ידי הסולר. לצד אלה קבע הבודק כי מקור האש הוא בבירור בערימת הקרטונים, אשר הונחו בין יחידת הדיור של אם התובע לבין המתפרה (שהן כזכור סמוכות וצמודות אחת לשניה, והכניסה לכל אחת מהן היא דרך החצר). 11. על יסוד האמור לעיל, ניתן לקבוע לפי מאזן ההסתברות, כי מקור האש הוא בקרטונים. האם המתפרה היא הבעלים של הקרטונים? 12. הן בכתב התביעה והן בתצהיר העדות הראשית שלו מציין התובע כי הקרטונים שייכים למתפרה. לעומת זאת טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובע לא הוכיח שאלה אכן שייכים למתפרה. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. לא זו בלבד שטענת התובע לא נסתרה על ידי הצגת ראיות אחרות, אלא שנושא הבעלות על הקרטונים לא עלה כלל בחקירתו הנגדית. 13. מעבר לכך יש לציין, כי עפ"י תיאור הקרטונים העולה מכלל הראיות אשר הוצגו לפניי, כגון מתוך גיליון חקירת הדליקה ומתמונות רבות אשר הוגשו לתיק, ניתן להתרשם כי מדובר באריזות קרטון המשמשות למטרות עסקיות. אשר על כן, אני קובעת כי הקרטונים שייכים למתפרה והיו אמורים לשמש אותה בעסקיה. האם המתפרה היתה תופסת המקרקעין בהם פרצה השריפה? 14. בעוד התובע טוען כי המתפרה היתה תופסת החצר שבה ארעה השריפה, טוענת הנתבעת כי אין כך הם פני הדברים, וכי לכל הפחות הוכח שהחצר היתה בשימושם המשותף של התובע ושל המתפרה. הויכוח בקשר לזהות תופס החצר התעורר על רקע הסתמכות התובע על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - "הפקודה"), לפיה:"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". ('תופש' בלשון מקראית, במובן תופס - ג'.ט.). 15. התובע העיד, כי חלק החצר בו ארעה השריפה שימש במהלך היום את המתפרה, ורק בשעות הלילה עם סיום הפעילות העסקית שם נהג להחנות את רכביו בחצר. מדברי התובע עולה, כי הפעילות במתפרה הסתיימה דרך כלל בשעות אחר הצהריים, ולעתים גם בשעות הלילה בסביבות השעה 22:00. כך או כך, השימוש שהוא עשה בחצר, בדרך המתוארת לעיל, היה מוגבל לחלק היום בו המתפרה היתה סגורה, ובפרט בשעות הלילה. 16. לא זו בלבד שגרסת התובע לא נסתרה, אלא שהיא קיבלה תימוכין בעדותו של מר ראדי קבלאן. עד זה גר בשכנות לתובע וביתו משקיף על החצר ועל המבנה בו מצויים המתפרה ובית התובע, ובחקירה הנגדית שלו מסר את הפרטים הבאים: "ש. למה אתה אומר כי השריפה היא במתפרה. ת. זאת החצר של המתפרה, אני גר מעל המתפרה, מזרחה ממנה, היא מול העיניים שלי כל הזמן. ש. אני מציג לך את נ/8 ואת נ/9 שהם הודעת התובע במשטרה והודעת התובע לחוקר מטעם הנתבעת 2. התובע ב-2 הזדמנויות שונות אומר כי החצר משמשת את הבית ולא את המתפרה. ת. הקרטונים שנשרפו היו עדיין עם הניילון. החצר הזאת השתמשו בה רק למתפרה. המתפרה היא מול המטבח בבית שלי ואני רואה אותה כל הזמן. ראיתי מידי פעם כיסאות שהניחו בחצר, אלא הכיסאות של המתפרה, היה מקרר ששייך למתפרה שגם הוא היה בחצר. ש. מהחצר הזאת נכנסים רק למתפרה. ת. כן. ש. התובע לא החנה את הרכב והטרקטור בחצר. ת. תמיד החנה את הרכב ואת הטרקטור רק בסיום העבודה במתפרה. כל עוד לא הסתיימה העבודה במתפרה, הרכב שלו חנה על הכביש. הוא החנה את הרכב שלו בחצר רק אחרי שהסתיימה העבודה במתפרה. זה היה לפעמים עד השעה 19.00-18.00. ש.ת. בד"כ עבדו במתפרה עד 16.00 אבל לפעמים עבדו שעות נוספות עד 19.00-18.00". (עמ' 29-30 לפרוטוקול). הנה כי כן, לפי דברי התובע והעד הנ"ל ניתן לקבוע, כי השימוש העיקרי בחצר נעשה בידי המתפרה, וכי השימוש של התובע היה שימוש משני, כל אימת שלא התקיימה פעילות במתפרה. 17. גם אם אצא מתוך הנחה כי המצב העובדתי המתואר לעיל יכול לענות אחר ההגדרה של משתמשים בצוותא, הנני בדעה כי אין בכך כדי להעלות או להוריד, ולו מן הטעם הפשוט, כי מקור האש הוא בקרטונים, וקרטונים אלה הונחו בחצר. לפיכך ברור, כי המקום הספציפי בו פרצה האש, היה תפוס בידי המתפרה בלבד באמצעות משטח הקרטונים אשר הוצבו שם. אשר על כן אני קובעת, כי חלק החצר בו פרצה האש לראשונה היה תפוס בידי המתפרה בעת התפרצות האש. בהתאם לכך, יש לראות את המתפרה כתופסת המקרקעין לפי סעיף 39 לפקודה. 18. ואם לא די בכך, כדי להחיל את הוראת סעיף 39 לפקודה, הרי שגם בשים לב לקביעתי, כי המתפרה היא בעלת הקרטונים אשר מהם פרצה האש, יש לראות בה כבעלת המיטלטלין מהם יצאה האש, במובן אותו סעיף. 19. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי הן המתפרה והן הנתבעת, כמי שנכנסת בנעליה, נושאות בנטל להוכיח כי לא היתה לגבי מקור האש או התפשטותה, התרשלות שתחויבנה עליה. האם הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה מכוח סעיף 39 לפקודה? 20. משנקבע כי על המתפרה והנתבעת, כמי שמבטחת את הראשונה, רובץ נטל ההוכחה להוכיח העדר התרשלות לגבי מקור האש והתפשטותה, יש לבחון כעת אם הן עמדו בנטל זה. בנקודה זו אשוב להזכיר, כי חקירת שירותי הכבאות העלתה כי מקור האש הוא בקרטונים. אומנם לא צוין מה הסיבה הישירה להתלקחות האש, ואולם די לנו בקביעה כי מקור האש הוא באותם קרטונים של המתפרה. 21. במסגרת הדיון בתיק דנן, הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן כדי להוכיח העדר התרשלות מצד המבוטחת שלה, המתפרה. לא זו אף זאת, הנתבעת לא ניסתה להצביע במסגרת החקירות הנגדיות של התובע ועדיו, או במסגרת הסיכומים שלה, על עובדות שיש בהן כדי להוכיח, ולו לכאורה בלבד, על העדר התרשלות מצד המתפרה. למעשה, כל אשר ניסתה הנתבעת להוכיח, הוא קיומה של זהות בין המתפרה ובין התובע, כמי שמנווט את הפעילות בה - וברור שזו סוגיה אחרת לחלוטין, בה אדון בפרק הבא. 22. סיכומו של דבר, הנתבעת לא עמדה, ולא ניסתה לעמוד, בנטל אשר הועבר אליה מכוח הוראת סעיף 39 לפקודה. האם יש להטיל אחריות אישית על התובע? 23. הנתבעת הקדישה חלק נכבד מסיכומיה כדי לשכנע את בית המשפט, כי יש להטיל את האחריות בגין התפרצות האש על כתפי התובע, בין באחריות אישית ישירה בשל היותו מנהל ובעל מניות במתפרה, וכמי שעומד מאחורי ההחלטות והפעילות של המתפרה כעסק משפחתי, ובין באחריות אישית עקיפה, מכוח הרמת מסך ההתאגדות של המתפרה. לגבי החלק האחרון שבטיעון הנ"ל, בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות, טענה זו הועלתה בצורה ברורה ומפורשת בכתב ההגנה, ואולם בכתב הסיכומים של הנתבעת היא נטענה בערבוביה אחת עם כל הקשור לאחריותו האישית של התובע בגין ארוע השריפה. 24. הכלל הוא, כי תאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ולעבירות פליליות המבוצעות על ידי הפועלים שלו. לפי אותו כלל, יש לומר, כי האחריות האישית של התאגיד לחוד, והאחריות של הפועלים בשמו, לחוד. ומכאן, שחבותו של בעל תפקיד בתאגיד, אינה נובעת מעצם חבותו של התאגיד (ע"א 2273/02 חברות פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42). מדובר אם כן במודל חסינות האורגן ולפיו, אם אורגן או נושא משרה בחברה מבצע עוולה כשהוא פועל בשם החברה ולמטרותיה, תישא החברה בחבות הנזיקית, בעוד שהאורגן או נושא המשרה יהיה חסין בפני תביעה נזיקית (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, שמעון סעדה ואח', פד"י מח(5) 661). 25. על יסוד הדברים הנ"ל, אין להטיל אחריות אישית על התובע, באופן אוטומאטי, בגין מעשה התרשלות מצד המתפרה, אך בשל העובדה כי התובע הוא מנהל ובעל מניות בה ומבצע עבורה עבודות במסגרת הפעילות העסקית שלה. 26. בהקשר זה יש לציין, כי התובע טען בעדותו כי על אף שהוא רשום אצל רשם החברות כבעל מניות ומנהל של המתפרה, הרי שבפועל הוא לא ניהל את ענייניה, ומי שעשה זאת היה אחר, ששמו מר יוסי כהן. לשיטת הנתבעת, טענה זו לא הוכחה משום שהתובע לא טרח להעיד את האיש הנ"ל כדי לתמוך בגרסתו. אומנם התובע לא זימן לעדות את מר כהן, אך גרסתו קבלה תימוכין בדברי העד מר סאלח יוסף אשר העיד, כי באותם זמנים הוא עבד בשירות התעסוקה בבית ג'ן ומתוקף תפקידו ביקר בכל המפעלים שבאזור לסירוגין. כאשר העד נשאל, האם התובע ניהל את המתפרה, השיב: "מה שידוע לי היה אחד בשם יוסי כהן, הוא ניהל מתפרה בכרמיאל והגיע למתפרה של התובע, היתה לו מזכירה משלו". לשאלה, מניין לו לדעת כי מר יוסי כהן ניהל את המתפרה, השיב: "אני ביקרתי אותו במתפרה, שאלתי אותו אם הוא רוצה עובדים או לא". (עמ' 28 לפרוטוקול). 27. לסיכום - הכלל הוא שאין להטיל אחריות אישית על מנהל בחברה רק משום שביצע עוולה במסגרת תפקידו בחברה. כלל זה חל גם על התובע. אלא שלפי המפורט לעיל מתברר, כי התובע לא ניהל בפועל את המתפרה, ומכאן שמקל וחומר אין לקבל את טענות הנתבעת לגבי התרשלות כלשהי מצד התובע בכל הקשור להנחת הקרטונים בחצר, כחלק מהפעילות שלו במתפרה. 28. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה באפשרות להטיל אחריות אישית על אורגן או בעל תפקיד בתאגיד, גם אם מעשה העוולה שלו בוצע במסגרת עבודתו בתאגיד ועבור התאגיד, ואולם אחריות זו עומדת מכוח עצמה, ואין היא יונקת את כוחה מהתאגיד (ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 74). ואולם, על מנת להיכנס בגדרי האחריות האישית הישירה, בגין מעשים שעשה האורגן בחברה במסגרת עבודתו עבור החברה, יש להוכיח כי הנתבע הוא זה שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה (ע"א 77/57 שרף נ' קליין, פ"ד י"ב 507, 509; ע"א 725/78 בריטיש קנאדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה(4) 253, 256-257). 29. בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת לא הוכיחה התרשלות כלשהי של התובע עצמו המצדיקה הטלת אחריות אישית עליו. למעשה, הנתבעת לא טענה וגם לא הוכיחה, כי התובע הורה לעובדי המתפרה להניח את הקרטונים בחצר, או כי הוא בעצמו הניח אותם שם. לעומת זאת, אין די בטענה כי התובע הבחין בקרטונים המונחים בחצר מבלי לנקוט לגביהם פעולה כלשהי, וזאת מן הטעם כי התובע לא היה 'המנהל' של המתפרה (אלא איש אחר) - ולכל הפחות הוא לא היה המנהל היחיד - ובהתאם לכך לא הוכח כי היה מוסמך להכניס בעצמו את הקרטונים לתוך המתפרה, ולא הוכח כי היה מוסמך ליתן הוראה לפועלי המתפרה לעשות כן. 30. לא אסיים פרק זה מבלי להתייחס להוראת סעיף 12 לפקודה, שאומנם הנתבעת לא טענה מפורשות לתחולתו, אך ראיתי לנכון להתייחס אליו על מנת להסיר ספק שמא נטענו הדברים על ידה במשתמע. לפי לשון סעיף 12 לפקודה "לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם". וכאן נשאלת השאלה, האם התובע הרשה לזולתו, מבין עובדי המתפרה, או ציווה עליהם להניח את הקרטונים בחוץ? כמובן שתשובה חיובית לכך, יכולה להרחיב את אחריותו האישית מכוח סעיף 12 לפקודה. אלא שעל פי פסיקה אחרונה של בית המשפט העליון, המתייחסת להרחבת האחריות של נושאי משרה בתאגיד מכוח סעיף 12 לפקודה, נקבע, שאם לא קמה אחריות אישית של נושא המשרה מכוח אחת או יותר מעוולות המסגרת (כגון רשלנות), אין מקום להרחיב את אחריותו של נושא המשרה באמצעות סעיף 12 לפקודה (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינאוי, לא פורסם, ניתן ביום 1/8/10). 31. כפי שציינתי מקודם, הנתבעת לא הוכיחה כי לתובע היה יד בהנחת הקרטונים בחצר, ולא הוכיחה כי היתה בידיו השליטה או הסמכות להעבירם למקום אחר. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע התרשל בצורה כלשהי, ולכן אין מקום להטיל עליו אחריות מכוח סעיף 12 לפקודה בגין מעשה שנעשה בידי מי מבין פועלי המתפרה. סיכום ביניים: 32. באשר לאחריותו האישית של התובע מכוח היותו בעל מניות ומנהל של המתפרה - מחד גיסא, הכלל הוא שאין להטיל אחריות אישית על התובע בגין מעשה או מחדל מצד המתפרה אך בשל היותו בעל תפקיד בה. מאידך גיסא, המנהל בפועל של המתפרה היה איש אחר זולת התובע, ומכל מקום לא הוכחה רשלנות ספציפית של התובע עצמו - להבדיל אולי מרשלנות של עובדים אחרים במתפרה. כמו כן לא הוכח, כי לתובע היתה שליטה או סמכות לנקוט בפעולה ביחס להצבת הקרטונים במקום בו הוצבו, או לדאוג להעברתם למקום אחר. לפיכך, לא הוכחה רשלנות כלשהי מצד התובע שיש בה כדי להטיל עליו אחריות כלשהי בנגוע להתפרצות האש, לא בתור רשלנות עיקרית ולא בתור רשלנות תורמת. 33. לעומת זאת הוכח לפניי, כי המתפרה היתה תופסת החצר שבחזית המתפרה, וכי האש פרצה בקרטונים השייכים לה ואשר הונחו בחצר. יוצא איפוא, כי הנתבעת נושאת בנטל להוכיח כי לא היתה מצד המתפרה התרשלות בקשר להתפרצות האש - ובנטל זה היא לא עמדה, ולא ניסתה לעמוד. לפיכך, יש להטיל את מלוא האחריות בגין הנזקים אשר נגרמו לתובע, על המתפרה ועל הנתבעת כמי שביטחה אותה באותו זמן. שאלת הנזק: 34. כפי שציינתי מקודם, לאור הפער המשמעותי בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונתה מומחית מטעם בית המשפט, ההנדסאית והשמאית גב' שרית רידר. המומחית קבעה בחוות דעתה, כי סכום הנזק בעקבות השריפה עומד על 28,413 ש"ח בצירוף מע"מ - שהינו סכום קרוב לסכום בו נקב המומחה מטעם הנתבעת. התובע משיג על מסקנותיה של המומחית וטוען כנגד חוות דעתה מספר טענות, כגון שהמומחית לא בדקה בפועל כל אשר היתה צריכה לבדוק במבנה על מנת לגבש את מסקנותיה; וכי המומחית אינה בעלת ידע מקצועי בתחום ההנדסה. אל מול אלה טוענת הנתבעת, כי יש לאמץ את מסקנותיה של המומחית, שכן לא נפל בחוות הדעת כל פגם. 35. לאחר ששקלתי את הסתייגויותיו של התובע ושאר טענותיו כנגד חוות הדעת של המומחית- נחה דעתי לדחותן, למעט טענה אחת הקשורה לרכיב נזק מסוים. אקדים לומר, כי הידע וההכשרה המקצועית של המומחית, לרבות בתחום ניהול ובקרת איכות בניה, משמיטים את הקרקע מתחת לטענותיו של התובע בדבר חוסר מקצועיותה. ודוק, כאשר סברה המומחית כי יש לבדוק את טענת התובע לגבי הצורך בהריסת המרפסת שלפי דבריו יציבותה התערערה בעקבות השריפה, היא נעזרה במהנדס קונסטרוקטור, שכן נושא זה חורג מהכשרתה ומומחיותה. בנקודה זו מעניין לגלות שגם שנים לאחר השריפה המרפסת לא נהרסה, ויש לראות בכך משום תימוכין למסקנתה של המומחית ביחס ליציבות המרפסת. 36. לגבי שאר רכיבי הנזק, דומה כי מתוך התשובות שמסרה המומחית לשאלות ההבהרה, ומתוך ההבהרות אשר מסרה לבית המשפט, ניתן להתרשם כי היא בדקה את כל רכיבי הנזק המפורטים בחוות דעת המומחה מטעם התובע, מה גם שהביקור במבנה נעשה כאשר המומחית מלווה על ידי המומחים של הצדדים. יחד עם זאת, אני מוצאת הצדקה להוסיף לסכום הנזק אשר קבעה המומחית סכום נוסף בסך של 2,100 ש"ח בצירוף מע"מ בגין עבודות ניקוי וצבע במרפסת - שאפילו המומחה מטעם הנתבעת אישר אותו לתשלום. 37. סיכומו של דבר, חוות הדעת של המומחית היא חוות דעת ניטראלית ואובייקטיבית, וניכר מעבודת המומחית כי ביצעה את מלאכתה בצורה מקצועית ומאוזנת. לפיכך, אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין נזקיו בסך של 28,413 ש"ח כולל מע"מ בצירוף סך של 2,100 ש"ח (לפי האמור לעיל) בתוספת מע"מ, ובסה"כ: 31,000 ש"ח במעוגל. 38. באשר לטענת הנתבעת כי אין לפסוק לתובע את רכיב המע"מ, אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, מפני שבחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, אושר סכום מע"מ לתשלום; שנית, משום שגם אם לא הוצגו קבלות בגין תיקונים אשר בוצעו בפועל, חזקה על התובע, כמו כל ניזוק אחר, כי שילם את המס בו הוא חב על פי דין, אלא אם יוכח אחרת - ולא הוכח אחרת. כמו כן איני מקבלת את טענת הנתבעת בדבר ניכוי סכום ההשתתפות העצמית, שכן טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה בכתב הסיכומים. אחרית דבר: 39. אני מקבלת את התביעה, בחלקה, ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 31,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/11/06 (מועד עריכת חוות הדעת של המומחית) ועד היום. לסכום אשר יתקבל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% והחזר הוצאות משפט כמפורט להלן: א. החזר אגרה (מחצית ראשונה ושניה) כשהיא משוערכת ממועד התשלום ועד היום; ב. החזר שכר טרחת המומחה מטעם התובע כשהוא משוערך מיום התשלום ועד היום, וכנגד הצגת קבלה אודות התשלום; ג. החזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחית מטעם בית המשפט (עבור הכנת חוות הדעת, ולא עבור חקירתה בבית המשפט) כשהוא משוערך מיום התשלום ועד היום. 40. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שריפה